Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הכסף קונה את הזהב. מאן תנינתה ר"ש ברבי משמע להדיא דאף לבתר דשמעיה מרב דחזר בו בזקנותיה לא קיבלה ממנו כדאמר הכא לינא חזור בו ולפיכך קבעוהו כאן לגירסת ר"ש בר' וכאבוה בילדותיה והתם קבעו לגי' ר' בזקנותיה דהיא עיקרית וכמסקנת הפוסקים להלכה. ומזה נבין דהא דקאמר התם ר' שנית לנו בילדותיך וכו' לאו בדרך שאלה מתפרשא ושהיה מסופק ר"ש אם ר' חוזר בו או שכחה היא מלפניו וכמו שפי' מהרש"ל בח"ש ומש"ה כתב דמאחר ששתק ולא ענהו דבר ממילא חזר בו ומש"ה מסיק תלמודא בילדותיה מאי סבר וכו' ובאמת אינו כן אלא דהתם לא העתיק הש"ס כ"א שהרי ר"ש בר' שהשיב לאביו אחר שאמר לו לחזור בו והשיבו ר' שנית לנו וכו' כלומר כבר שנית לנו בילדותיך כו ותחזור וכו' וכי היאך תחזור מדבריך ואיו אנו חוזרין מג' ילדותיך כדאמר הכא והיינו דמפרש בילדותיה מאי סבר וכו' לידע הטעם של הגי' זו ושלא חזר בו ר"ש בר' משום דסבר דהבא דחשיב וכו' וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל שגורס א"ל ר' כבר שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב:
מילתיה דרבי אמרה זהב כפירות. וכלומר בהא לחודיה הוא דחזר בו אבל מכל הני דתני לקמן כדקאי קאי והנחשת כפירות אפילו לגבי זהב דהאי כללא לא פליג דקאמר על הירוד מחבירו קונה את חבירו כ"א בכספא לגבי דהבא הוא דפליג בזקנותיה מטעמא דמפרש סבר כספא דחריף וכו' וכן הסכימו רוב המפרשים דהנחשת פירות הוו אפי' לגבי זהב. ויש לפרש דהיינו נמי דקאמר התם בילדותיה מאי סבר וכו' ובזקנותיה וכו' לומר דבהא בלחוד קאמר בזקנותיה דדהבא פירא הואי לגבי כספא דלא כדאמר בילדותיה אבל לגבי נחשת דהבא טיבעא הוי:
מברת ר' חייה ילפין. בתמיה וכן דחי לה התם דרב דינרי הוו ליה וכו' ובכה"ג מותר ללות סאה כסאה. ועוד יש לומר דבלאו הכי לאו ראיה גמורה מהאי עובדא דדילמא דהבא לגביה נפשיה הוי טבעא ולא לגבי כספא וכדהקשו התוספות דף מ"ה ע"א ד"ה לגבי נפשיה וכו' ע"ש דתירוצם דהתם לא שייכא הכא להאי תלמודא:
אפילו ציבור בציבור קונה. כבר כתבתי בקידושין שם דזהו דעת הר"ן ז"ל ושם הביא למ"ש ר"ח ז"ל בפרקין שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל א' מהם והיינו לישנא דכל הנישום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חבירו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גרע טפי דהא איבעיא לן בדף מ"ז חליפין ומקפיד עלייהו אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן קנה מכל מקום משמע דכשאין מקפידין עליהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף. זהו דעת ר"ח וכתב עליו הר"ן ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין כלל דאמרינן התם דמכור לי באלו קנה ואע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנישום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין לו באחד עכ"ל. ומצינו למדין דסברת ר"ח ור"ן ז"ל פלוגתא דאמוראי דהכא ודכ"ע ס"ל כפירושא דמתני' דכל הנעשה בדמים דקתני כל הנישום הוא ופליגי בסברא זו הנזכרת. ובספר המלחמות מצאתי שכתב דמן האי סוגיא דקידושין סיוע לדברי ר"ח ז"ל והנלע"ד כתבתי דנראה דהני אמוראי פליגי בהא. ומדברי הפוסקים משמע כדיני' דרב דאפילו צבור בצבורין קנה ואם לא הזכירו בפירוש דכ"כ הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה מהל' מכירה כל המטלטלין קונין זא"ז וכו' אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכו' וכך הם דברי הטור ריש סי' ר"ג לא מיבעיא אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל בחליפין כעין שקונים בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים וכו' אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל ואפי' צבור בצבור קנה:
אברוקלון באמברוקלון. ובשיטא למב"א ז"ל מצאתי בשם ר"ח הגי' אמכרו קלון באמכורו קלון ופי' אמכורו קלון בלשון יון כריכות של יריעות של פשתן עכ"ל ולענין הכוונה דא ודא אחת היא דהוי כצבור בצבור:
רבי זירא רב יהודה בשם שמואל לזה פרה ולזה חמור וכו'. בקידושין גריס ר' בא בשם רב יהודה וכו' וכן עיקר דהא ר' זירא היה רוצה להקשות על הא דשמואל. ובקידושין רמזתי בקצרה דנראה משמעתתא דהכא ראיה לפי' בעל המאור והר"ן ז"ל בשמעתתא דהמדיר וע"ש. וכבר ברירא האי סוגיא דעולה המסקנא כמסקנת הסוגיא דהתם בפ' הנזכר וע"ש:
ר' בא אמר קנה. כבר בארתי בקידושין שם דפלוגתייהו דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' מכירה הל' ד' תליא בפלוגתא דהני אמוראי דהכא בדין זה דשיטת הרמב"ם הולך כשי' הרי"ף בענין פירושא דיש דמים שהן כחליפין הנאמר בסוגיא דהתם דף מ"ו ע"ב וכר' בא דהכא דבחוב הבא מחמת מכר הוו כחליפין וקנה והא דמשמע בקידושין דף מ"ז ע"א דמלוה אינו קונה במכר כדאמר בפשיטות אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה וכו' ומוקי התם לברייתא אחריתא. וזה במה שהקשה הרמב"ן ז"ל על שי' הרי"ף והרמב"ם כבר תירצו המפרשים דשאני להו בין חוב הבא מחמת מכר כדאיירי בפרקין ובין חוב הבא מחמת מלוה דאיירי בקידושין בהאי ברייתא. וטעמא כמו שכתב הה"מ שם. ועוד איכא טעמא אחרינא משום דבקנין בחוב הבא מחמת המכר מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. וזה הטעם כתב הרי"ף להדיא ע"ש. אבל בחוב הלואה שעליו דכ"ע לא קנה במכר. וא"צ לדחוק לחילוק שכתבו התוס' בפרקין שם ד"ה יש דמים וכו' דבהנאת מחילת מלוה מיירי דקנה כמו לענין קידושין וע"ש ולישנא דהחליף דמי שור וכו' משמע בחוב שהוא חייב לו בעד השור החליף עמו עכשיו בעד דמי החמור וכדמפרש הכא בהדיא. ומ"מ יש כאן מקום עיון על דברי הרמב"ם ז"ל דכאן כתב בחוב הבא מהלואה לא קנה ובפ"ז כתב דבקרקעות קנה ולענין מטלטלין מקבל עליו מי שפרע וא"כ צ"ל לדעתו דמחלק בין מטלטלין לקרקעות בחוב הבא מחמת מלוה דדבריו בפ"ג לענין מטלטלין הוא כדכתב בהדיא ע"ש. ומה שכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין בסתם דלדעת הרי"ף והרמב"ם מלוה במכר קנה וציין שם בפ"ז ממלוה. אבל באמת המעיין בפ"ג ובפ"ז יראה דדעת הרמב"ם לחלק בין מטלטלין לקרקעות בסתם מלוה לענין קניה. והה"מ כתב בפ"ז דדעת הראב"ד דסובר שם דבחוב הבא מחמת מלוה אפילו מי שפרע אין כאן דלא הוי כנתינת מעות כלל נלמד מהאי תלמודא בקידושין בפ"ב הלכה ה' דקאמר ר' חייה בשם ר' יוחנן בקידושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע. והמעיין בירושלמי שם יראה דגם לא כדעת הראב"ד אתיא שהרי מחלק התם בין מוכר ללוקח ופשיט ליה ממתני' דפ' איזהו נשך דהמוכר אין יכול לחזור בו. ולא מצאתי טעם לדעת הרמב"ם במה שהוא מחלק בין מטלטלין לקרקעות בסתם חוב דעלמא. ושוב ראיתי דמפ' איזהו נשך דף ס"ג ע"א ראיה לדבריו דבמטלטלין קונה לענין מי שפרע דתני התם הרי שהיה נושה בחבירו מנה וכו' אם יש לו מותר וכדפרש"י שם דטעמא דכיון דאית ביה משום מי שפרע הוי ברשותיה דלוקח וזה מוכרח. ובענין מה שהקשה הרשב"א ז"ל על האי תלמודא דמחלק בין לוקח למוכר בזה כבר בארתי בקידושין ע"ש ועוד יתבאר בפ' איזהו נשך אי"ה:
אזל סמכיה גבי טריפונטיה. בקידושין פירשתי בענין אחר ופירושא דהכא עיקר. ודע דהרמב"ן ז"ל פילפל בענין פירושא דהאי סוגיא הובא בשיטה למב"א ז"ל. ולשיטתיה אזיל דחולק על דעת הרי"ף והרמב"ם כמבואר לעיל. ולענ"ד מהכא סייעתא לדעת הרמב"ם בענין חוב הבא מחמת מכר שהרי אמרו אית הכא מילי דיודי וכו' משמע דהאי דינא לא דמי להא דלעיל ואפי' מאן דאית ליה דקנה התם הכא מודה. וכן נראה ג"כ מהגי' בקידושין דאמר ר' מנא על האי דינא פעמים שתחלת מקח לזה וכו' וכלומר בכי הא ודאי לאו חליפין הוו וטעמא כדפרישנא דמכיון שמסר לו אצל השלחני כבר נסתלק זה ממנו לגמרי במה יקנה אבל בדינא דלעיל והוא חוב הבא מחמת המכר שעדיין חל עליו בזה הוא דומה ממש להאי דאמרו יש דמים שהן כחליפין לפי שיטת הסוברים כן:
הלכה כר' שמעון ולא אמרין לה לכל אפין. יש לפרש דלא אמרין לה לכל אפין לומר דלאו בכל ענין אמרו כר"ש דאין הלוקח יכול לחזור בו דיש אופן אחד דגם הלוקח יכול לחזור בו כגון דאיתניסו הפירות ביד המוכר דבהא אפי' ר"ש מודה לדעת ר"ת שכתבו התוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה אא"ב וכו' ע"ש. ודין זה דאם נשרפו חטים הלוקח חוזר בו והמוכר חייב לשלם מוסכם הוא מכל הגאונים ז"ל מלבד בעל המאור ז"ל שחולק בדבר זה ועיין לקמן ד"ה שמואל וכו' נשרפו חטיך וכו' מה שכתבתי מזה. ומיהו כבר מוסכם מהמסקנא דש"ס דילן דהלכה כחכמים בכל אפין:
אמר לא ידע דכבר יהבון וכו'. שילכו המגלים לתוך שוקיו וכו' ממי שאינו עומד בדיבורו. ומשמע דאף שאוררין אותו אפ"ה אין אומרים לו לנוכח הוא יפרע ממך וכו' וזהו הפי' דאמר רבא התם דף מ"ח ע"ב מילט לייטינן ליה. כלומר שאוררין בפניו ואומרי' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז ממכירה הל' ב' אוררין אותו בב"ד וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכן הסכימו רוב האחרונים. ואוררין אותו דקאמר ר"ל בפניו. ולפ"ז הא דפי' רש"י שם בדברי אביי אודועי מודעינן ליה דע שאם תחזור סופך להפרע ממך ולכאורה הא אביי מקיל טפי מרבא דהא קאמר טעמא דכתיב ונשיא בעמך וגו' אלא דלאביי ה"פ דלא אמרינן ליה שום קללה בהחלט אלא דע שאם תחזור וכו' בדרך תנאי ולרבא אמרי' בהחלט מי שפרע וכו' ומ"מ שלא למכח. והאי עובדא דרב חייא בר יוסף איפכא איתא התם דיהבו ליה זוזי אמלחא:
מקצת דמים נתן לו. והכי מסקינן מהתם דערבון דקאמר בנתן מקצת דמים מיירי ובהא הוא דפליגי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן וקי"ל כוותיה דר' יוחנן דקנה כנגד כולו ובמטלטלין לענין מי שפרע כמסקנת הפוסקים. אבל בנתן משכון על הדמים לא קנה כלום כמבואר בדבריהם בדברי הרמב"ם ריש פ"ז שם ובטור סי' ק"צ וסי' פ"ד. ובמה שהניח הכ"מ בצ"ע בריש פ"ח ממכירה במ"ש שם הרמב"ם בדין עייל ונפיק אזוזי דלא קנה הנלמד מדברי רבא פ' האומנין דף ע"ז ע"ב ותמה מ"ט לא ביאר הרמב"ם בפירוש בדין קרקע דבנתן מקצת דמים קנה הכל יש לתמוה על תמיהתו דהא ביאר שם בפירוש הדין בסוף הלכה ב' ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע קנה הלוקח את כלה וכו'. ובענין מ"ש הטור בסי' ק"ץ בדין עייל ונפיק אזוזי שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכו' המקח בטל לגמרי וכו' והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלין כל דין מקרקעי. וכתב הב"י שם שכן דעת המפרשים וכמו שהביא הה"מ שם הל' ד' וסיים הב"י בשם הר"ן על דין החילוק במטלטלין ויש לזה הוכחה בירושלמי ע"ש. ואיני רואה שום הוכחה מכאן ואיפכא מבואר הכא דהא אמר מודה ר' חייה בר יוסף לר' יוחנן שמקח שאין דרכו ליקנות חציין וזהו כדעת היש חולקין שהבי' שם דבכה"ג קנה כנגד כולו וכן הוא דעת הרמב"ם דלא מחלק ועוד דהכא סתמא קאמר ולא מיירי בדעייל ונפק אזוזי. ומ"מ לא נמצינו למדין אלא דבסתמא בדבר שאינו ראוי ליחלק הוא דכ"ע מודים דקנה כולו וא"כ בדעייל ונפיק אין לנו ראיה מכאן ותלי בגי' דהתם אם דגרים חמרא באל"ף כגי' הרי"ף והרא"ש וכפי' רש"י שם או כגי' האחרת חמרא יין וכמבואר שם. שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפ' השוכר את האומנין דמפרש להאי דמודה ר' חייא בר יוסף כמו שפירשתי והנאני:
טבעת אין בה משום עירבון. מכאן למדו המפרשים דבדבר שהוא שייך בו תורת דמים כגון שנתן לו זהוב כדמחלק האי תלמודא בשביעית והבאתי בפנים דהוי כמו שנתן מקצת דמים כדאמר טעמא שדרכו להשתנות והובא דעת זה בדברי הה"מ ריש פ"ז ממכירה. ומשמע מהכא דבמשכון אין בו מי שפרע כדקאמר אין בה משום עירבון דלית בה האי דינא דלעיל וכדכתב הרי"ף ז"ל דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו. ובמה שהביא שם ראיה מפ"ק דקידושין דף ח' ע"ב גבי ההיא דזבן אמתא בפריטי וכו' אתו לקמיה דר' אמי א"ל פריטי אין כאן נסכי אין כאן והקשה הר"ן על הראייה הזאת הובא בשי למב"א ז"ל דהתם דינא קאמר להו דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליו מי שפרע ועוד דהתם אמתא הוי דכמקרקעי דמי ואיפשר דליכא מי שפרע במקרקע. ובסוף הביא ראיה לדברי הרי"ף מההיא דהכא ע"'ש. ולפ"ז אין לנו הוכחה דסובר הרי"ף ז"ל דבמקרקע יש בו מי שפרע. ועיין בד"מ סי' ק"צ שכתב ומדברי הרי"ף נראה דס"ל דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן נסתפק בדבר עכ"ל. ומה שהיה נראה כי להוכיח מדעת הרי"ף הוא מכח קושית הר"ן בההיא דאמתא אבל כד אתינן להאי טעמא כדמוכח מהכא דבמשכון לית ביה מי שפרע א"כ בלאו הכי דברי הרי"ף נכוחים הן ואין לנו ראיה דמטעם מקרקעי אמרו הכי בהאי דאמתא. ולא מכח קושיא דתיפוק ליה דמקרקעי הוה משום דדינא קאמר וקמ"ל דבמשכון לא חיישי' כלל. ומדברי הרמב"ם נראה דיש בקרקעות מי שפרע דכתב בפ"ז ממכירה הל' ח' הלוקח מחבירו קרקע או עבדים וכו' ופסקו הדמים והניח משכון וכו' חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע. א"כ משמע דבענין אחר שייך גם בקרקע מי שפרע וכגון במקום שכותבין שטר דלא קני לקרקע בכסף לחוד וקאי במי שפרע:
אמר ליתן מתנה לחבירו וכו'. ובבבלי דף מ"ט מסיק דבמתנה מועטת דסמכה דעתיה אינו מותר לחזור בו לכתחלה ואם חזר בו הוי מחוסר אמנה וצריך לפרש ה"נ דחוזר לכתחלה דקאמר במתנה מרובה הוא וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל שהביא הא דהכא על מסקנא דהתם משמע דלא פליגא. ומה שכתב הב"י סוף סי' ר"ד דהרמב"ם כתב לירושלמי זה בפ"ז לא מצאתי בהלכות מכירה שנזכר שם מהאי דהכא ובפ"ז הל' ט' כתב כפי המסקנא דהש"ס דילן. וחילוק שבין עני ועשיר דהכא הוזכר בי"ד סי' רצ"ח. ויש לגרוס כאן הדא דתימר בעשיר אבל בעני נעשה נדר:
רבי שמואל וכו' אם אמר לו נשרפו חטיך בעליה נאמן מה שפירשתי בפנים הוא לפי הנראה דלאחר שתקנו חכמים דאין מעות קונות וכדאמר לעיל אבל הנכון דקושית ר' יצחק אם בשקנו לו על קנין ממש מיתפרשא. וזהו למאי דכתב הרי"ף ז"ל על הא דאמרי' מ"ט אמרו משיכה קונה וכו' גזרה דילמא נפלה דליקה באונס דאי מוקמי ליה ברשות מוכר מסר נפשיה וטרח ומציל. ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה ללוקח לזבינא ואתניס דלמוכר איתניס ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או תן לי את מעותי. ודין זה מוסכם הוא מכל הגאונים והמפרשים ומשנה שלימה שנינו בפ' אותו ואת בנו בד' פרקים בשנה המוכר בהמה צריך להודיע וכו' אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממכירה הלכה ו' מלבד בעל המאור ז"ל שחולק בדין זה וכתב ולי לא נראה כן שאם נאנס ונשרף ונאבד מן העולם כיון דקי"ל דמעות קונות מד"ת אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים והאריך שם בראיות ופי' טעם המשנה בחולין בדוחק דהתם ישנו בעולם ואין בין בשר שחוטה לבין בשר נבילה שום שינוי בצורתה אלא כמו שיש בין היוקר והזול וסיים שם וידעתי גם אני שאין כן דעת הגאונים כלם ז"ל. וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על פירושו ועל ראיותיו. והשתא מיתפרשא הסוגיא בפשיטות דר' שמואל דקאמר דאם א"ל נשרפו חטיך בעליה נאמן משמע דס"ל כדעת בעל המאור דהיכא דנשרפו אינו יכול הלוקח לחזור בו דכבר קנו לו מעותיו בכה"ג והיינו דמקשי עליה ר' יצחק במאי עסקינן אם בשקנו לו וכלומר דהא מודית לן דכל זמן שהוא קיים אין המעות קונות ויכול הלוקח לחזור בו כ"א דוקא בנשרפו ונאבדו מן העולם בהא הוא דאיכא סברא לדחוק ולחלק דאינו יכול לחזור בו וא"כ לא משכחת לה דאין ללוקח לחזור בו אלא בגוונא דידעינן שנאבדו מן העולם ומאי נאמן דקאמרת דאי בשקנו לו מעותיו והיינו בידוע שנשרפו א"כ שלא נשרפו של הלוקח ואם בשלא קנו לו דלא ידעינן בודאי שנשרפו ודילמא קיים הוא ועדיין לא קנו לו דיוכל לחזור א"כ מעותיו של זה של המוכר נשרפו דהא לסברא דידך אי את משכחת לה דיד המוכר על עליונה אלא בידוע שנאבדו ולעולם נאמנות של המוכר לא שייכא בהאי דינא דלעולם יכול הלוקח לומר אחזור בי ואם יביא המוכר ראיה שנשרפו שוב אין אנו צריכין לנאמנות שלו. ועכ"פ שמעינן דר' שמואל דהכא סובר כדעת בעל המאור ואם דכבר נסתר דעת זה מן דעת הגאונים כלם ז"ל וכן דחי לה ר' יצחק הכא דאפי' אם נאמר כן קשיא לדבריך:
בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין וכו'. דין זה לענין היתר רבית נלמד ג"כ מהתם כגוונא דפרישית בפנים וכדאמרי' פ' איזהו נשך דף ס"ט ע"ב גבי דינא דמפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית וכו' אבל אין מפריז על חנות ועל הספינה אמר רב נחמן פעמים שמפריז על חנות לצור בה צורה דצבו בה אינשי והוי אגרא טפי וכו' דכל היכא דמוציא על גוף הבית ליכא חששא דלא הוי ליה בשביל שכר מעות שהקדים לו. ולפ"ז צ"ל דבכרה דאסור היינו נמי בגוף הכרם וכדמפרש טעמא דכרם מצוי ליפול אינו דבר קבוע ולא סמכא דעתיה והוי כשכר המעות דאי בעבודת הכרם כשדה דמיא וטפי אית בה היתירא מבית כשהוא מפריז בשביל לפרנס את השדה ואת הכרם ומהיכי תיתי לחלק בזה בין שדה לכרם:
מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. ולענין מי שפרע קאמר דנקנה לו המקח שאם חוזר בו מקבל מי שפרע כן פי' הרמב"ן ז"ל בחדושיו הובא בשי' למב"א ז"ל בענין זה. ולא דמי לטבעת דלעיל דהתם בתורת משכון וסימן על המקח שנתן לו הוא וכמבואר במה שכתבתי שם. ובהגהת מרדכי בפרקין ראיתי שכתב בשם העיטור וז"ל מסתברא דוקא עליה אמרו דשכיחא ביה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות. וה"ג בירושלמי בר נש דיהב וכו' עד מכיון דשלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. והא מעות אין קונות מלתא דלא שכיחא לא גזרו וש"מ דכל כה"ג ליכא למימר נשרפו חטין בעליה דמלתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מלתא דלא שכיחא עכ"ל. וכבר כתב הב"י ריש סי' קצ"ח בהגהת ב"ה ודבריו דברי תמוהים הן בענין חילוק הדין בין עליה לבית. וכן לא מסתבר פירושו וטעמו בהא דהכא:
מיד עמיתך את צריך משיכה וכו'. וא"כ לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דמד"ת מעות קונות איפכא דרשינן מיד עמיתך במעות ומיד העכו"ם במשיכה דוקא. וזהו בדעת ר"ח בתוס' פ"ק דקידושין ובפ"ק דבכורות דף י"ג ע"א ד"ה גופי קנוי וכו' וכן דעת הרא"ש ז"ל כאן. וכבר מבואר בדין המבכרת בטור י"ד סי' ש"כ דכתב דצריך לצאת ידי שני הדעות לכתחלה דעת רש"י דעכו"ם קונה בכסף ודעת ר"ת דבמשיכה וצריך לקבל המעות מיד העכו"ם ושימשוך לרשותו וכו'. והובא באחרונים חלוקי דיעות לענין דיעבד דאם מכר לו בקנין א' במשיכה או בכסף אם נפטרה מהבכורה או לא. ובהג"א בפירקין כתוב בשם א"ז דאפילו לכתחלה בדבר שאין לו למשוך מעות קונות בעכו"ם אפילו לר' יוחנן וכתב הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לקבל מעות מן העכו"ם ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך העכו"ם ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקונהו מן העכו"ם לאחר שיוליד הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפותה וכו' עכ"ל. ועכ"פ נוכל ללמוד מהג"א לענין דיעבד כדעת המקילין בזה. שוב מצאתי בתשו' מיימוני השייכין לספר קנין סי' ה' שפסק בשם הר' יצחק מוינ"א כדעת הג"א בשם א"ז ע"ש. ודע דיש עוד נ"מ לדינא אי אמרינן משיכה קונה מן התורה כר"ל או מעות קונות מד"ת כר"י אפי' השתא דתקון רבנן דאין מעות קונות ובעי משיכה וזהו כפי שפרש"י ז"ל בדף מ"ח ע"א ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוו קידושין דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא ולר"ל לא הוו קידושין. והריטב"א ז"ל הביאו בשיטה כתב על פי' רש"י ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר' יוחנן אינה מקודשת למ"ד דלית ליה למוכר רשות להנפוקינון עכ"ל. ודין זה אם יש לו רשות למוכר להוציאן להמעות כל זמן דלא קנו לא חזר בו הלוקח ולא א"ל המוכר לא הדרינהו או אם לא. אינו מבואר בש"ס להדיא כ"א מרוב דעת גדולי הפוסקים שמענו דהסכימו שיש לו רשות למוכר להוציאן כמ"ש הרי"ף ז"ל ובשם רב האי גאון ז"ל הביא דאפילו אמר ליה למרייהו תא שקול זוזך ולא אתי ואתניסו חייב דהיו כהלואה גביה וכו' והסכים עמו שם וכן כתב הטור בסוף סי' קצ"ח בשמו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב ממכירה הל' ג' בחזרת המוכר ועכ"פ כל זמן שלא א"ל בא וטול מעותיך לעולם חייב הוא באחריות המעות כמו שמבואר מדבריו שם וא"כ יש לו רשות להשתמש בהן וכן הוא דעת התוס' בפ' המפקיד דף מ"ג ע"א ד"ה מאי אריא הוציא וכו' לתירוץ הב' שכתבו שם ועוד יש לומר דלר' יוחנן ולרב הונא דאית להו ד"ת מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהן כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו וכו' ע"ש והשתא לכולהו הני גאונים דסברי שיש לו רשות למוכר להשתמש בהן אם כן אם קידוש בהן אשה מקודשת מן התורה למאי דקי"ל כר' יוחנן:
רב אמר שיעור הוא. כדפרישית. ופלוגתא דרב ור' יוחנן הכא היא פלוגתא דרב ושמואל דהתם דף מ"ט ע"ב דרב אמר שתות מקח דוקא שנינו ואם מכר לו שוה חמש בשש דאיכא שתות מעות אבל לצד המקח הוא חומש בטל המקח מכיון דלצד המקח הוא יותר משתות ולשמואל דאמר שתות מעות נמי שנינו אונאה הוי אע"ג דמצד המקח חומש הוא מכיון דמצד א' איכא שתות דין אונאה יש לו. וכן פליגי בשוה שבע בשש לענין אונאת המוכר כמבואר. ובשוה שש בחמש דמצד המקח הוי שתות ומצד מעות הוא דהוי חומש בהא שמואל נמי ס"ל דדין אונאה יש לו כדקאמר התם שתות מעות נמי שנינו. ובשיתא בחמשא וכו' כ"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן. כללא דמילתא דהיכא דמצד מקח שתות הוי אע"ג דמצד המעות תמצא דביטול מקח הוי. או לפעמים מחילה כגון שוה שש בשבע דמצד מעות פחות משתות הוא לעולם אזלינן בתר מקח לכ"ע ול"פ אלא כשהוא בהפך דמצד מעות הוא דהוי שתות ומצד המקח הוי ביטול או מחילה כמבואר. וטעמא דמלתא דכשיש מצד המקח שתות הכל מודין בה משום דמסתמא הטעות תלוי במקח ומצוי בו שבני אדם טועין. בשוויו אבל לא במעות. ובזה תבין דברי התוס' שם ד"ה שתות מעות נמי שנינו אפי' למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח וכו'. ר"ל שהתוס' מפרשין הטעם דמאי שנא כשיש שתות מצד המקח הכל מודים בזה וכשיש שתות מצד המעות דפליגי הלכך כתבו דמן הסברא הוא דיש לילך יותר אחר שתות מקחו משיש לילך אחר המעות אפי' אין בו שתות מצד המעות לפי שהאונאה והטעות תלויה במקח וכו'. ומצאתי סעד לפרושי בדברי התוס' בזה במה שהובא בשיטה למב"א ז"ל שכתב שם בשם הרא"ש ז"ל אהא דקאמר שוי שיתא בחמשה כ"ע ל"פ וכו' וגם סברא היא דבדבר שהאונאה תלוי בה יש לנו לתלות השתות והאונאה תלויה במקח שטועין בני אדם בשיוויו אבל במעות אין טעות עכ"ל והך הן ממש דברי התוס' בלי פקפוק. ועיין במהרש"א שכתב כאן פירוש דחוק מאד ופי' שר"ל דהיכא דליכא לא שתות מעות ולא שתות מקח וכו'. ודרך רחוקה היא שהרי התוס' בפירוש כתבו יותר לילך אחר שתות מקח וכו'. ובמה שהביא מ"ש המרדכי בשם הרמ"ך בזה. הב"י הביאו בריש סי' רכ"ז וזהו ענין אחר ונלמד מסברת התוספות ועיין לקמן הלכה ד' ד"ה משני פונדיון מה שכתבתי בזה:
תני ר' לוי האונאה פרוטה. בבבלי דף נ"ה ע"א קאמר על מתני' דלקמן חמש פרוטות הן וליתני נמי האונאה פרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכן תני לוי במתניתין וכו'. ויש בזה המימרא כמה פירושים ולא נאריך בזה והפשוט הוא כפי' הרמב"ם ז"ל וכן הובא בש"ע סי' רכ"ז ס"ה דלעולם אין חיוב החזרה מהאונאה אלא כשהיא יותר על פרוטה אבל אם אין שיעור האונאה אלא כדי פרוטה אין חייב להחזיר דאין אונאה לפרוטות ר"ל אין שם אונאה חל על שיווי פרוטה וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ב ממכירה הל' ד' אין המאנה חייב להחזיר וכו' ע"ש. ולפ"ז גם דברי הש"ס דהכא מתפרשין בענין זה דמתמה על לוי והאונאה פרוטה אלא האונאה עצמה מהו חשובה היא בתמיה דהרי אמרו האונאה ב' כסף ולא תני התם במתני' האונאה שוה פרוטה וכדרב כהנא וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם כנ"ל:
רבי יוחנן אמר בטל מקחו. למאי דפרישית לעיל דר' יוחנן כשמואל דהתם סבירא ליה ולדידיה כי איכא שתות מעות נמי דין אונאה יש לו. ולפ"ז צריך לפרש דר' יוחנן לא קאי על גוונא דמיתני בתוספתא כמו שהבאתי בפנים אלא דאעיקרא דמילתיה דר' יהודה הנשיא הוא דפליג דקאמר נקנה מקחו וכו' דמשמע לעולם ואפילו יותר על שתות מקח ועל שתות מעות המקח קיים אלא שמחזיר האונאה ע"ז קאמר דאם יש כאן יותר מכדי אונאה מכל צד בטל מקחו כדשמואל וכדאיפסיק הלכתא דלא כר' יהודה נשיאה:
כהנא בעא קומי רב וכו'. מסוגיא דהכא משמע דכל היכא דאיכא שתות בין מלבר בין מלגיו הוי שתות ובלבד במקת כשיטתי' דרב דס"ל הכי. אבל סוגיא דהתם אינה מתפרשת אלא בשתות מלגיו. וראיתי בשיטה למב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל וקשיא לי דסוגיא דשמעתא דשתות מלגיו לרב והא גבי חומש פשיטא דחומש מלבר ובבבא בתרא בענין מוסיפין על המדות אמרי' שתות מלבר עכ"ל. ואפשר דטעמא כדכתבו התוס' בשמעתתא דאונאה ד"ה שוי חמשה בשיתא וכו' ועוד דכשנתאנה המוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשה הוי שתות מלגיו ע"כ ולפיכך השוו במידותיהן גם בנתאנה הלוקח לומר כן. ובמה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' היתה ההונייה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים דינר בחמישים ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו. והרבה תמה הה"מ שם על זה ובדרישה האריך בביאור דברי הה"מ ובתשבונות רבים וא"צ לזה דדבריו במה שתמה מבוארין ובמה שרצה ליישב ואולי דעת המחבר וכו' החשבון גדור לשש חלקים וכו' ובסוף לא הסכים בזה וכתב ועל דרך האמת שאין זה כדאי וכו' והגיה שם בדברי הרמב"ם וכתב שהוא ט"ס כמו שהוא לפנינו. וע"פ הגהתו קבע הב"י בש"ע כן. ולענ"ד אין מן הצורך לא לחשבונות רבים ולא להוכחות רחוקות דפשיטא ופשיטא הוא דאין החשבין לא על החלקים ולא שנאמר דהיכא שמכר לו שיווי החפץ בכך וכך בסך הפחות מכך וכך דכשנחשוב על החלקים לפי ערך האונאה משוה שבע בשש תהיה סך האונאה ביותר ואם כן היה הדבר הזה קשה קושית הה"מ על הש"ס דאמרו שוה שיתא בחמשה הויא אונאה דמשמע הא אם מכר לו שוה שש בחמש ומעט יותר לא הוי אונאה דפחות משתות הוא ומחילה הויא ואמאי הא אכתי המוכר נתאנה יותר מכדי אונאה שוה שבע בשש ונאמר דרך משל מכר לו שוה ששה דינרין בה' דינרין ופונדיון א' ונמצא האונאה י"א פונדיוני' וכשתחלק הששה דינרין לשבעה חלקים תמצא החלק עשרה פונדיון ושני חומשין וא"כ תקשי ג"כ אמאי הוי הי"א פונדיון שנתאנה מחילה הרי הם יותר מכדי אונאה של שוה שבעה בששה. ולדבריו היה צ"ל דבגמרא לאו דוקא נקטי לפרש שוה שיתא בחמשה על איזה סך מסויים של ששה חלקים אלא באמת על מעט יותר מחמשה נמי קאמר באופן שצריך לשמור שכשתחלקהו להשיווי לשבעה חלקים ויהיה בו כדי אונאה לערך שנתן לו בעד המקח הוא ג"כ בכלל אונאה והא ודאי ליתא ואין פי' זה סובל בהש"ס דא"כ היינו שוה שבעה בשתא והתם אמרו דבשוה שיתא בתמשה כ"ע ל"פ ובשוה שבעה בשיתא פליג רב וס"ל דמחילה הוי לדידי' דלעולם דוקא שתות למקח בעינן ואם כן הוא ע"כ דמפרשינן דשוה שיתא בחמשה דקאמר הוא באופן שכשאנחנו מחשבין החלקים לערך שיווי המקח לששה חלקים יהיה המכר שוה שיתא בחמשה וכן שבע בשש כשנחשוב לחלק שיווי המקח בז' חלקים יהיה שבע בשש וכן כולם ואם על כרחיני לפרש בהש"ס כן למה לא נפרש גם בדברי הרמב"ם ובכוונתו כן דלעולם שיווי המקח מחשבין וערך המעות שנתן לו בעדו ושוה ששים בחמשים ופרוטה הכוונה והחשבון הוא כשנבא לחלוק שיווי המקח לששה חלקים לא יהיה כאן שתות ומחילה הוי ואפילו אם נלך אחר המעות יהיה יותר משתות וביטול מקח הוי בהא לא אזלינן אחר המעות דלא קאמר שמואל אלא בדאיכא שתות בחד צד וזה פשוט וזהו ג"כ דינו וסברתו של המרדכי שהובא בהגהה שם ונלמד מסברת התוס' דהכא. וכעין שכתב הב"ח שם אלא שנראה מדבריו שם דפי' להתוס' שזהו ממש דין המרדכי וכמו שפי' מהרש"א ובזה כבר כתבתי לעיל דאין כוונת התוס' ממש כן דלא איירי אלא לפרש דמ"ט כ"ע מודים בשיש כאן שתות למקח ואין שתות למעות דהולכין אחר המקח והוי אונאה וכמו שפי' הרא"ש ז"ל ומשום דהטעות במקח הוא מצוי. אלא דנלמד ממילא דין המרדכי ג"כ להיכא דאין כאן לא שתות המקח ולא שתות המעות דאזלינן בתר חשבון שיווי המקח וג"כ מהאי טעמא. ודברי הרמב"ם נכונים ואינם צריכין שום תיקון והגהה וזה ברור:
עד שהוקיר משבע וכו' כשם שבטל מקח מאצל זה וכו'. בהא לכאורה פליגא על מימרי' דרב חסדא דהתם בפ' המוכר את הספינה דף פ"ג ע"ב דקאמר דכשהוקיר אח"כ הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר משום דא"ל דאלו לא אניחן מעיקרא לא הוה מצית הדרת בך השתא דאוניאתן מצית הדרת בך. אבל באמת אינו כן. ומפני שרבו השיטות והפירושים בהא דרב חסדא וכמו שהאריך הרא"ש ז"ל שם. וגם ראיתי מבוכה באחרונים בענין פירושא דהאי דהכא ורצו ללמוד מכאן דיני דבעל המאור ז"ל שסובר דבתרי תרעי בנושא ונותן בדברים אפילו משום מחוסרי אמנה ליכא. וחולק על הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל שכתב וסתם בפ"ז ממכירה הלכה ה' דנושא ונותן בדברים בלבד וכו' ה"ז ממחוסרי אמנה. וכבר השיב עליו באריכות הרמב"ן ז"'ל בס' המלחמות. וכן במה שחילק בדין מתנה מרובה כבר נתבאר לעיל בהלכה ב' מזה דהכא ג"כ במתנה מועטת מיירי והושוו שני התלמודים בהא ואין זה ענין לכאן. ונבאר כאן מהדין שלפנינו דהטור בסוף סי' ר"ד הביא לדעת בעל המאור בענין תרי תרעי וכתב הב"ח שם דלפי' הנ"י בהספינה לההיא דהכא נראה מכאן כדעת בעל המאור ונראה יותר להשוות הבבלי עם הירושלמי והניח בצ"ע עכ"ל ובראותי זה היתה נפלאת בעיני דמה ענין מחוסרי אמנה לכאן. ולקמן אביא פי' הנ"י בזה. ומצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בב"ב הפי' הנכון והאמיתי. ולא אביא אלא תוכן דבריו שהאריך שם ומתוך זה יתבאר דליכא מהכא סייעתא לבעל המאור והעיקר כפסק הרי"ף והרמב"ם וכדעת רוב הגאונים ז"ל. ומתחלה נבאר בענינא דרב חסדא דהתני דהעיקר כפי' הרי"ף ז"ל וכמו שחיזק הרמב"ן שם דבריו דבדיני' דרב חסדא לא קי"ל כוותיה דאיהו קאמר במכר שוה חמש בשש ולא הספיק וכו' ואנן קי"ל כרבא דהלכתא שתות קניה ומחזיר אונאה ובהא דין אונאה איכא. וכמו שפירשתי בפנים להר דהכא אליבא דרב אתייא דסוגיא דלעיל הכל לפי שיטתיה. ועוד יתבאר לקמן מזה. ומיהו בביטול מקח כגון דמכר לו שוה ארבע בחמש בהא פסק הרי"ף ז"ל כרב חסדא דמסתבר טעמיה וסבריה דמצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב ממכירה הל י"ג המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש וכו' והוקר ועמד בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר וכו' דהיאך יהא החוטא נשכר. ובזה הילך ג"כ לשיטתו בענין החזרה בביטול המקח והחילוק בין המאנה להמתאנה שדעתו ז"ל כדעת הריב"ם שהביאו התוס' בהספינה שם ד"ה אי לאו דאוניאתן וכו' דפיר' דהמאנה אינו יכול לחזור בו היכא דאיכא ביטול מקח אלא היכא שהמתאנה תובע אונאתו דכיון שתובע להחזיר לו מה שהונה אותו יותר משתות הוי מקח טעות וגם המאנה יכול לחזור בו אבל אם המתאנה אינו תובע אונאתו ורוצה להחזיק המקח כמו שקנה אין סברא שיוכל המאנה לחזור בו דמצי אמר לי' אי לאו דאוניאתן וכו' וכן כתב הוא ז"ל שם לעיל הל' ד' היתה ההונייה יתירה על השתות וכו' והמתאנה יכול להחזיר וכו' אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה קבל ואע"פ שבעל המקח. וזה אפי' בשנתייקר אח"כ כמו שהוא בהל' י"ג בפירוש. א"כ ברירא לן מילתיה דרב חסדא דהתם בענין שהסכימו גדולי הפוסקים והמפרשים לענין היכא דאיכא ביטול מקח. ומעתה נבאר בענין סוגיא דהכא. דהנ"י פי' שם במתני' ד' מדות במוכרין אחר שהביא להא דר' יעקב בר אידי וכו' וז"ל ואקשינן תמן תנינן ד' מדות במוכרין וכו' לוקח חוזר בו ולא מוכר ואת אמרת הכן פי' דקס"ד דההיא דר' יוחנן בדאיכא כסף ומאי לא הספיק לישא וליתן שלא משך וקאמר שניהם חוזרין ואינם מקבלין מי שפרע ולהכי אקשי ליה ממתני' דקתני דהיכא דמשך דמתאנה חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע אבל מאנה אינו חוזר בו בלא מי שפרע ופריק אתיא כמ"ד הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותי נמי שפרע כלומר דההיא דר' יוחנן שלא הספיק לישא המקח ולא ליתן המעות ואין כאן מי שפרע והא קמ"ל דיכולין לחזור בהן לגמרי ואפילו משום מחוסרי אמנה אין בו כיון שנשתנה השער עכ"ל הנ"י. ומכאן סמכו האחרונים לומר דנראה מכאן כדעת בעל המאור דבתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה כמו שכתב הב"ח והובא לעיל וכן הביא הש"כ דבריו. ותמוה מאד הוא דאפילו לפי' הנ"י אין ראיה מכאן דהא הכא בדאית ביה אונאה ומקח טעות בתחלה מיירי וכבר פירשו כל המפרשים דאין אדם עשוי לעמוד דיבורו במקום אונאה וכמו שהביא גם הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם לסברא זו למאן דפירש שם להא דרב חסדא בענין אחר ואם דבעיקר הפירש דחה אותו הוא ז"ל מ"מ הסברא זו קיימת דלא שייך מחוסר אמנה במקום דאיכא ביטול מקח או אונאה וכמו דמוכרח מדבריו ז"ל בפרקין ופירושו דלקמן באשר יתבאר ואם כן מה ענין זה לההיא עובדא דאייקר כיתנא בפ' הזהב דף מ"ט ע"א ולההיא עובדא דזל נדוניא בפ' איזהו נשך דף ע"ד ע"ב דעיקר הפילפול וחלוקי הפירושים על סוגיות אלו בנויות ולא מיירי התם כלל מאונאה כמבואר ועוד דגם לפי' הנ"י גופי' קשה דאי הכי דהא דר"י דהכא דמיירי שלא היתה שם לא משיכה ולא נתינת מעות ועיקרא דמילתא לא צריכא אלא לאשמעינן דהואיל והוקר ונשתנה השער אין בו משום מחוסרי אמנה א"כ מה ענין מי שפרע כאן והוי עיקר חסר מן הספר וה"ל למימר ואתייא כהך דאין בו משום הן צדק וכמוזכר לעיל בהלכה ב' וכמבואר מהך דשביעית שהבאתי בפנים. אמנם למדנו עיקר הדין מתורתו של הרמב"ן ז"ל ובפירושו לסוגיא דהכא. שכתב שם אחר שהאריך לפלפל בענין חילוק הפירושים בהסוגיא דהספינה דלעיל וז"ל והוי יודע שאין פירושים הללו חלוקין בדילן אלא כולם מודים שדין המאנה שלא לחזור בשום ענין אלא כמי שאין שם אונאה הוא ואין חילוק בין משך ללא משך והאי לענין מי שפרע והאי לענין קנין גמור והילך הירושלמי מי שנתלו בו לחלק ביניהם מכר שוה חמש בשש ולא הספק וכו' עד אין מוסרין אותו למי שפרע וכך פירושו דקסבר ר' יעקב שתות מקח שנינו ושוה חמש בשש בטל מקח הוא וכשם שזה חוזר זה חוזר והקשו עליו ממשנתינו שהוא בטול מקח ואע"פ כן מאנה אינו חוזר ופריק הא דאמר ר' יוחנן שניהם חוזרין בשלא משכו ומשום דס"ל הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע והוא הדין נמי להיכא שלא הוקרו ולא נתאנה אחד מהן אלא אורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לחזור בו אא"כ היתה שם אונאה מתחלה ועוד שיש בו משום מחוסרי אמנה אבל עכשיו אין שם חסרון אמנה שלא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך כדאמרינן התם נמצאת למד שאם נתן מעות דינן כדין משיכה לענין מי שפרע עכ"ל מפירושו זה למדנו דעיקרא דמילתא להשמיענו כאן דהואיל ולא משך חוזרין ולית ביה משום מי שפרע אבל אי משך לא היה המאנה יכול לחזור וכדשמעינן ממתני' דהתם וכלומר דאף דמתאנה יכול לחזור משום ביטול מקח המאנה לעולם אינו חוזר כדמסקו מסוגיא דהספינה היכא דהוי ביטול מקח קי"ל כרב חסדא. ולא תיקשי דהא הכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו פליג ארב לעיל וס"ל כשמואל דשתות מעות נמי שנינו וכמו שבארתי שם די"ל כעין דמפרקינן בעלמא אמוראי נינהו ואליבא דר"י ועל הרוב תמצא זה בדר' אבהו דשני מילתיה דר' יוחנן. וכן נמי אין בו משום מחוסר אמנה בדינא דהכא דהרי גם נתינת מעות אין כאן אבל אין הטעם משום דנשתנה השער אלא כדמסיק הוא ז"ל דהכא לא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך והיינו דהואיל ורואה שנתאנה לא היתה דעתו מסכמת בלב שלם מתחלה למקח זה וכדאמר הכא לעיל דעיקר ההן צדק בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה. וכדמציין הוא ז"ל כדאמרינן התם. ועל כרחך צריך אתה לחלק בחילוק זה אליביה דשיטתי' דאיהו בר פלוגתי' דבעל המאור בפרקין וקים מה שכתוב בספר המלחמות לדעת הרי"ף והגאונים ז"ל דאפי' בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה אלא ודאי היינו טעמא דמכיון שנתאנה לא שייך כאן משום מחוסרי אמנה דאין אדם עומד בדבורו במקום אונאה אבל היכא דליכא אונאה אין לחלק בין חד תרעא לתרי תרעי. ואילו נחתי להא וראו מה שפי' הרמב"ן ז"ל וסברתו וטעמו ונימוקו עמו לא הוו מייתי סייעתא מהכא לדעת בעל המאור ז"ל דעיקרא דמילתא איתמר הכא לענין מי שפרע. ונסיים כמו שסיים הוא ז"ל שם ומי שפרע שכר טוב לעוסקים בתורתו לשמה יזכינו להמנות עמהם:
משני פונדיונות לדינר במה שכתבו התוס' במתני' יש לכוין לדין המרדכי אבל במה שכתבו בדף מ"ט ע"ב ד"ה שתות מעות וכו' אין הכוונה בפירוש דבריהם לדין גופי' דהמרדכי אלא כסברתו וטעמו וכבר נתבאר לעיל בפי' כוונת דבריהם כפי' תוס' והרא"ש ז"ל. ומה שכתב המהרש"א כאן שצריך טוב טעם ודעת לדיני' דמרדכי כבר נתבאר לעיל ד"ה רב אמר הטעם והסברא וכ"ע מודין בה מלבד הה"מ ונתבאר שכן דעת הרמב"ם ז"ל כדעת התוס' והמרדכי וע"ש:
היתה יוצאה על אסימון בסלע וכו'. הך מילתא לא סגי ליה בתוספתא. ופירושו שאם הוא בענין זה דכשמחליף סלע החסרה על אסימון יוצא היא לפעמים לערך הסלע וכשרוצה להחליף נגד המטבע אינו יוצא אלא בשקל או על אסימון בשקל ועל המטבע בסלע היינו על אסימון של כסף מזוקק אינו יוצא אלא בשקל ועל המטבע הפחותה המעורב עם הנחשת יוצא הוא לפעמים בסלע הכל הולך אחר חילוף על צורת מטבע וכפי הערך הזה מוציא אותה:
חזקיה אמר לצורכה בירושלם מצרפה ביפה. מאי דפרישית בפנים הוא לפי הנראה מהסוגיא דמעשר שני דחזקיה על מתני' דהתם קאי. אבל הנכון הוא דעל מתני' דהכא ועל סלע חסרה קאי. וכעין דמפרש לדחזקיה בבבלי דף נ"ב ע"ב דמסיק התם כשם כשבא לפורטה פורטה בשוויה בא לחללה מחללה בתורת יפה. כמו שהיא. ותרי זילי לא מזלזלנינן ביה. והיינו דקאמר הכא כשבא לצרפה בירושלם בפרוטות מצרפה ביפה שלו כמו שהיא שוה כך אם בא לחללה בגבולין מחללה ברעה דאף שמותר לחללו עליה מעשר שני בגבולין אינו מחלל אלא ברעה כשווייה דתרי זילי לא מזלזלינן במעשר. ופריך והא תנינן וכו' כלומר הא עכ"פ חד זילותא מזלזלינן א"כ אמאי תנינן התם כמו שהבאתי בפנים בורר את היפה וכו' ויבור הרעה ויעשה אוחה לחלל מעות נחשת עליה דהא מותר לחלל בגבולין על הרעה כפי שווייה ומשני שאני התם שכבר הוכח וכו'. כלומר דהרי נתערבו ושמה היפה היא של מעשר ומפני שכבר הוכח בה ספק מעשר בורר את היפה אבל הכא נותנה וכו' וכן מפרשינן לסוגיא דהתם דחזקיה על מתני' דהכא קאי:
כל מעשר שני שאין בקרנו וכו' פלוגתא דרב אמי ורב אסי התם דף נ"ג ע"ב ומסקינן כל שאין בחומשו. ולא חש הש"ס דהתם לקושיא דלקמן דלא סגי במתני' אלא עיקרי הדינים שהן של פרוטות:
איזיל עבד מה דאת ידע. כדמחלק התם בסוף פרקין דבעתיקי הוא דאסור והכא בחדתי מיירי ומותר:
רבה שקר טהר. י"ל סרק טהר וג"כ בשי"ן השמאלית. ופירושו דקאי אדלעיל בענין עסק בכיתנא וקאמר דרבה היה נוהג לסרוק את הפשתן ולהדקו היטב ולטהרו יפה כדי שיהא חוטן דק וכעין דאמר התם רבה שרא למידק צרדי:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא