Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השואל את הפרה. ממשמע שנאמר שלם ישלם וכו'. ממאי דפרישית בפנים יתבאר הטעם במה דמהפך ר' אילא לפרש בתחלה טעמא דסיפא דמתני' והדר מפרש רישא אלא משום דבעי לדייק בטעמיה ובדרשא דקראי דע"כ שמענו דלא קפיד קרא אלא אחדא והיינו עידן שאלה אבל עידן אונסה לא איכפת לן וכן נמי לא מהני אם היו הבעלים בעידן אונסה לחוד והלכך מהפך בדרשיה ובפירושא דמתני' וכלומר דכי הוה כתב רחמנא רישא דקרא כבר הוה ידעינן סיפיה וכ"ת דאיצטריך וכו' וכמבואר בפנים. ונראה ג"כ דממשמעות המקרא הוא דורש דעידן שאלה הוא העיקר דבעליו אין עמו ארישא דקרא וכי ישאל קאי אלא שלא תטעה דעידן אונס נמי בעינן וכן נמי באותה מלאכה הלכך מסיים בדרשיה כמבואר. ויש לדמות דרשא דר' אילא דהכא לדרשא דרבא דהתם דף צ"ו ע"א רבא סבר לה כר' יונתן וכו' וכלומר דה"נ קאמר דע"כ אי אתה יכול לפרש דתרווייהו בעינן דהא מחד קרא משמע בעליו אין עמו וגו' כלומר דבעינן שהיו בשתיהן ומשמע נמי אפי' בעליו עמו בא' מהן לא ישלם וקרא דסיפא איפכא משמע אם לא היו בשתיהן ומשמע נמי באחת מהן היו ובאחת מהן אין בעליו עמו ישלם הא כיצד וכו' אלא דהתם קאמר ואיפוך אנא מסתברא וכו' והכא משמע דממשמעותיה דקרא קדריש ויש לומר דהיינו נמי דקאמר מסתברא שאילה עדיפא משום דקמייתי ליה לרשותי' והלכך רמינן בעליו אין עמו ארישא דקרא וכי ישאל דאהא לחוד קפיד קרא. ומכאן הוכיחו התוס' בפ' שור שנגח אח הפרה דף נ"ד ע"א ד"ה או מיבעי לחלק דהלכה כר' יונתן דס"ל בכל מקום עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דהא רבא דקי"ל כוותיה לגבי דאביי סבר לה כר' יונתן ומדבריהם משמע נמי דהאי דקי"ל דהלכה כרבא וכו' אפי' היכא דפליגי בפלוגתא דתנאי הוא. וכבר זכרתי מענין זה בשם תשובת מוהרי"ק בפ' המפקיד הלכה ד' ד"ה ר' אבהו אמר וע"ש:
שאל אחת ושכר אחת. לפי נוסחא זו ליכא סייעתא להא דכתב הנ"י בענין גלגול דמתני' בדלא שייכא ביה גלגול שבועה עסקינן דמיירי שיודעין שמתה ובנוסחא דהתם דגריס ומתה וע"ש מה שכתב לדעת המפרשים ז"ל. ואני פירשתי המשנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בחיבורו וטעמא בדין הזה היכא דליכא עסק שבועה דאורייתא ביניהם כגון שתובעו פרה א' שמתה כדרכה והלה אומר איני יודע אם השאולה או השכורה שהדין בזה שישבע היסת שאינו יודע ויפטר ולא אמרינן מתוך שאיל"מ ברור הוא לדעת הרמב"ם משום דלא אמרינן בשבועה הבאה ע"י גלגול מתוך שאיל"מ. וכן בענין שפלפלו בשהתובע טוען טענת שמא אם שייך כאן שבועה כדפרישית בסיפא המשאיל אומר וכו' והתי"ט נסתפק בזה לדעת הרמב"ם ורצה לדחוק בדבריו דפ"ג מהלכות שאלה הלכה ג'. ומבואר הוא מדבריו שם דס"ל להדיא דישבע שאינו יודע ויפטר כנראה להמעיין בדבריו ויתבאר אי"ה בעיקרי דינים אלו ולפי דעות שיטות המתחלקות במס' שבועות בס"ד:
לילה שבנתיים מהו. מבואר הוא למאי דפרישית בפנים דפליגי הכא אי אמרינן דשואל אחר שכלו ימי שאילתו פטור הוא מחיובא דשואל ואע"פ שעדיין בביתו הוא ולא החזירה לבעלים וכדשקיל וטרי התם בפ' האומנין דף פ"א ע"א בהאי דינא על המתני' כל האומנין וכו' ולישנא בתרא דהכא כמסקנא דהתם דאחר ימי שאילתה פטור ואפי' בביתו של שואל ומיהו שומר שכר הוי ואף שעדיין לא הגיע יום השכירות משום דנהנה מהני כדאמר התם וכן הובא בב"י בסימן שמ"ג בשם תלמידי הרשב"א שפירשו להאי דהכא כן. ובשיטה למב"א ז"ל ראיתי שהביא בשם הרשב"א ז"ל ואחר שהביא לסוגיא דהכא כתב וז"ל ונ"ל שיש טעות בנוסחאות הירושלמי והפך הוא ומדעתי שכך הגי' אית לן אמרין שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו ע"י שהיתה שכירה אצלו לא לנה כשכורה היא אצלו ופטור ואם אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו מפני שהיתה שאולה אצלו לא לנה כשאולה היא וחייב עכ"ל. ולפי היפוך הגי' הזאת צריך לדחוק בפירוש שדרך הפרות ללון וכו'. ועוד דלפ"ז לא אתייא האי סוגיא כמסקנא דהתם דאף ללישנא קמא הטעם הוא דפטור משום שהוא החזיקה בביתו הואיל ושכורה אצלו למחר ומשמע הא לאו הכי מיחייב עלה ואנן קי"ל דלעולם פטור הוא מדיניה דשואל אחר ימי שאילתה ואפילו לא שכרה אח"כ אלא דש"ש מיהת הוי ממילא הואיל ונהנה מהני ואם דאפשר ליישב זה בדוחק לפי דעתו ז"ל מוטב לנו שלא לשבש הנסחאות אם מתפרש לנו הסוגיא כפשטה:
תני השאילני פרתך י' ימים וכו'. לא מצאתי ברייתא זו בתוספתא שלפנינו. ולפי גי' הספר צ"ל דרישא איידי דסיפא היא דהא מלתא דפשיטא היא דאם היו הבעלים בשעת שאלה אינם צריכין להיות בשעת מיתה וכבר שמעינן לה ממתני' ומברייתא דריש פרקין אלא עיקר הרבותא משום הסיפא הוא דנקט לה שאע"פ שבאותו הימים שהיו הבעלים שאולין עמו התנה עמו ודיבר לו על דבר שאלת הפרה שישאיל לו אחר ימים לא מיקרי שאלה בבעלים לפי ששאלת הפרה שאלה אחרת היא ואינה נגררת אחר ימים הראשונים שהיה הוא שאול לו וכן אשמעינן רבותא בהא דקא"ל סבה היא וכו'. וכלומר שאע"פ שזה אמר לו שהיא זקנה וחלושה ודומה כמו שכבר מתה אפ"ה לא אמרינן שאפשר דבלאו הכי היתה מתה אלא מכיון שמתה בבית השואל בימים שהיתה שאולה לו ולא היה שאלה בבעלים מתחייב באונסיה הוא. והיותר נראה אם היינו גורסין ברישא והשאל לי בהן ה' ימים אחרונים וכו' משעבוד האחרונים מתה והשתא דינא קמ"ל גם ברישא שאע"פ שימים הראשונים שאלה שלא בבעלים הוי ולא אמרינן שהימים הראשונים גוררין אח האחרונים למיהוי כשאלה שלא בבעלים ואע"ג דאם היה הדבר בהפך ששאלה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים קי"ל דשאלה השניה הוי כמי ששאלה בבעלים מחמת הראשונה מ"מ אם הראשונה שלא בבעלים והשניה בבעלים אין הראשונה גוררת את השניה למיהוי שלא בבעלים וטעמא דלקולא אמרינן בשומרים. ודין זה מבואר בתוס' דף נ"ח ע"ב בבעיות שנשנו שם ודקדקו שם ד"ה שאלה בבעלים וכו' דמשמע דאם שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים דזהו מלתא דפשיטא דשכירות כדקיימא קיימא ואשמעינן הכא הרבותא דאיפכא לא אמרינן הכי וכן מבואר שם בדבריהם וכן פסק הטור וש"ע בסימן שמ"ו ע"ש. ומיהו דינא דסיפא דהכא לא שייכא כלל לדין דראשונה שלא בבעלים וכו' דדוקא בשאלת הפרה עצמה אמרינן הכי כדכתבו התוס' שם דגזרת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשניה פטור אבל הכא לא היה כאן שאלה בבעלים כלל ומה דקמ"ל האי תלמודא הוא כדאמרן שאין במה שזכר לו משאלת הפרה בהיותו שאול עמו כלום וכדלעיל:
השאילני פרתך ואני נשאל לך. נראה לפרש דהאי ואני נשאל לך אכליו קאי כלומר שאני ג"כ אשאיל לך איזה דבר דהוי השאילני ואשאלך באותו היום ובאותו הזמן והוי שאלה בבעלים כדעת הרמ"ה והרא"ש ז"ל בתשובה מביאו הטור סי' ש"ה וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שכירות הלכה ב' כמו שדקדקו המפרשים דבדוקא למחר הוא דלא הוי שאלה בבעלים וכמבואר שם. ולפ"ז הוי סייעתא מהכא לדעתם ז"ל נגד דעת החולקין בדין השאילני ואשאילך וכמו דנראה מהכרעת הב"י בש"ע שהביאו שם סעיף ז' דין דתשובת הרא"ש. ואם נפרש כפשוטו ואני נשאל לך קשה דבכה"ג לא מצינו שיהא נקרא שאלה בבעלים כשהשואל במלאכתו של המשאיל ומהיכי תיתי לומר כן אם לא דנאמר דהאי ואני נשאל לך תשובת המשאיל להשואל הוא שא"ל ואני נשאל לך במלאכתך ואם כן היה הדין מוסכם אפי' לדעת החולקין בהשאילני והשאילך וכמו דמוכחא האי עובדא דהנהו אהלויי בפ' האומנין התם דף פ"א ע"א וכן חד אריך וחד גוצא דלקמן שם וכמו שנראה מפירש"י ז"ל דבכה"ג מודה הוא ז"ל היכא שהמשאיל במלאכתו של שואל הוא בשעה שזה השאיל ממנו דהוי שאלה בבעלים וע"ש:
שאלה מן הבייר וכו' כמו שהבעלים עמו. דין זה פלוגתת הפוסקים הוא דהרמ"ה ז"ל מביאו הטור סי' שמ"ו פסק דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים ולא כן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודעת רוב הפוסקים אלא דוקא בעבד כנעני אמרי' יד העבד כיד רבו. ותליא בפירושא הא דרבא מסתברא יד העבד כיד רבו בפרקין דף צ"ו ע"א אם קאו דבריו לדוקא אליביה דמ"ד אין שלוחו כמותו בענין זה ופסק רבא כוותיה או דקאמר אפי' להאי מ"ד מודה הוא בעבדו כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל. ומ"מ צריך טעם לדעת הרמב"ם דרגיל הוא ז"ל לפסוק כתלמוד' דהכא במקום שאין צד הכרע מוכרח מהתם דלא כהאי תלמודא כמבואר להמעיין ורגיל בדבריו שלא עשה חיבורו כ"א אחר שבירר כל ההלכות מהתוספתא ומהירושלמי ורמז הוא ז"ל בעצמו לזה בפי' המשנה דמס' תמיד וכ"כ בתשוב' מהר"י קולון שורש ק' בענין דעתו בהכרע מהאי ש"ס שכתב שם בענין דין דקורעין על הכנויין המבואר בפ' ואלו מגלחין ופ' ד' מיתות בהאי תלמודא וז"ל והוא דבר ידוע שרבינו משה רגיל לפסוק על פי הירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלינו ואפי' במקום שאין תלמודינו מוכיח כדברי הירושלמי לפעמים יפסוק כמותו היכא שתלמודינו מעמיד משנה או ברייתא בשינויא דחיקא והירושלמי מפרשה כפשטה תופס לו שיטת הירושלמי עכ"ל בזה. והנראה בזה דהוא ז"ל היה מפרש להאי דהכא דלאו בשומר שלו ופועל שלו מיירי אלא בבייר וסנטר שומר העיר מיירי וכן האיקנומוס על העיר הוא וכדמוכח מריש פרק דלקמן וא"כ הוא דומה למה דאמר רבא התם דף צ"ז ע"א מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא ספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו בשאילה בבעלים דמו וכמו שפסק בזה פ"ב משאלה הלכה ג' מלמד תינוקות וכו' כל אחד כאלו וכיוצא בהן וכו' הרי זה שמירה בבעלים וזה פשוט:
היו לו שני עבדים וכו'. עיין לקמן פרק שבועת הדיינין הלכה ז' במה שנתבאר מזה:
זו להוציא מידי סומכוס. למאי דפליגי התם דף ק' ע"א רבה ורבה בר רב הונא באוקמתא דמתני' ואליבא דסומכוס מתפרשת הסוגיא כמו שבארתי בפנים בכעין זה ור' אילא דעתו לפרש כרבה התם דלא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא ורישא וסיפא ניחא לי' לאוקמי כסומכוס כדאמר התם. ור' יוסי דהכא מתמה עליה דא"כ מאי קשיא לי' לר' יוחנן. ואפשר נמי לפרש דר' יוסי ס"ל כרבה בר ר' הונא הוא דאמר סומכוס אפי' בברי וברי והיינו דקשיא לי' עלי' דר' אילא דאם כדבריך לא הוי לי' לר' יוחנן להקשות ולדייק כלום זו להוציא מידי סומכוס. דהא פשיטא לן דסיפא בברי וברי מיירי אלא ודאי קים ליה לר' יוחנן דאמר סומכוס אפי בברי וברי והיינו דקשיא לי' לר' יוחנן דסיפא זו להוציא מידי סומכוס היא. ובזה מתפרשין דברי ר' יוסי יותר כפשטן. והתם מתרץ לה אליבא דרבה בר ר' הונא דס"ל אליבא דסומכוס אפי' בברי וברי דסיפא איירי בשיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם כגון דקטעה לידה. ושמא לא הוי ניחא ליה לר' יוחנן בהאי אוקמתא. ולמאי דסבר כרבה בר ר' הונא אליבא דסומכוס קשיא ליה דסיפא להוציא מידי סומכוס הוא. ולבי אומר לי דהאמת והנכון הוא דסוגיא זו אין כאן עיקר מקומה אלא אגב דאיירי במתני' בדין דיחלוקו ואליבא דסומכוס נקט לה הכא. ועיקר מקומה על המתני' דסוף פ"ג דב"ק היו הנזוקין שנים וכו' המוציא מחבירו עליו הראיה ועלה היו שונים בבית המדרש דר' יוחנן אמר דמתני' להוציא מידי סומכוס היא וכדאמר התם דף ל"ה ע"ב זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על סומכוס וכו' ועלה קאמר ר' אילא דאפי' תימא דמתני' דהתם כסומכוס אתייא ותיפתר דהמזיק והניזק טוענין ברי וברי ובכי הא מודה סומכוס ומקשה ר' יוסי אם כדבריך בפירוש המשנה לא הוי אמר ר' יוחנן זו להוציא מידי סומכוס דהא לא מספקא לן דלא אמר סומכוס בברי וברי כלל. והכי משמע מסוגיא דהתם דלא קאי אוקמתא ופירושא דרבה בר רב הונא במתני' שם. והרגיל בש"ס הזה לא יהיה כמתמיה כלל במה שאמרנו דדרך הש"ס הזה מה דהוו תנו בי מדרשא בעלמא אמתני' מייתי לה עלה דמתני' אחריתא איידי דאיירי בהאי ענינא ודוגמתו תמצא לעיל פ' כיצד הרגל הלכה ז' ובמקומות הרבה. ולכ"ע והמסקנא דמתני' כסומכוס הוא אבל למאי דקי"ל כרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה כמבואר בדברי הפוסקים. מלבד בדין דסיפא זה אומר איני יודע וכו' פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ' ממכירה הלכה י"א דכשאינה ברשות אחד מהן יחלוקו. ובאמת זה צריך עיון כאשר הניחו כל המפרשים ז"ל בדין זה. שהרי עכ"פ חזקת מרא קמא יש כאן כדמוכח מהסוגיא דאחר דקאמר דקיימא בסימטא פריך ונוקמא אחזקת דמרא קמא וכן מוכרח לדעתו ז"ל ממ"ש שם בהל' לעיל. והנ"י פי' במשנה וכתב ומיהו אין שם אחד מהם מוחזק בו. והוגה בפי'. פי' דליכא למימר אוקמא אחזקה דמרא קמא ואינו בחזקתו של זה יותר משל זה. אפי' אנן אמרינן הכי דיחלוקו. וזה קשה להבין דהיכי משכחת לה במכירה שיהא בה קנין גמור וליכא למימר בה אוקמא אחזקה דמרא קמא. וקשה לנו לפרש דברי הרמב"ם בדרך זה ובמקום אחר יתבאר מזה בעזה"י ב"ה:
שני ערלה ביניהן. למאי דפרישית בפנים מבואר הוא דסבריה דרב הונא כדעולא אמר ר"ל התם דף ק"א ע"א ור' יוחנן ס"ל כרבין אמר ר"ל וכן הוי המסקנא דדוקא בתוך שני ערלה הוא דיחלוקו ולאחר ג' הכל לבעל הקרקע:
לא שידור בתוכן וכו'. כלומר דלא מיירי בקביעות זמן לדירה ושיהא חילוק בזה בין עיירות לכרכים אלא בשכרו סתם איירי בכך וכך לשבוע או לחדש דלעולם צריך להודיעו מקודם שלשים יום או י"ב חדש כפי חלוקי הדינים הנשנו במשנה. וגרסי' עוד שם בתוספתא השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות משלשים יום. והרי"ף ז"ל הביא זה בשם הירושלמי אשר הי' לפניו מועתק כל התוספתא. וכן הביא דין זה הרמב"ם ז"ל בפ"ו משכירות הלכה ו' ושאר חילוקי דיני דהתוספתא לא העתיק אותם כלל:
היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. ז"ל התוספתא שם השוכר בית מחבירו ממחה בידו על מקום התנור ואין ממחה בידו על מקום הכירה שכר הימנו חצר אין ממחה לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לו ואת הכירה במקום הראוי לה הזבל היוצא מן החצר מה שהוא קולט באויר הרי הוא שלו שברפת ושבחצר הרי הן של בעל החצר ע"כ והרי מכאן סייעתא וראיה גדולה לדברי הרמב"ם ז"ל שם הל' ה' שפסק שאע"פ שהחצר שכורה היא הזבל הבא מן אחרים הרי הוא של בעל החצר וכדמוכח להדיא מן התוספתא וממתני' דקתני מן התנור דמשמע שהחצר ג"כ מושכרת לו כמבואר לפי התוספתא דאי לאו הכי היה יכול למחות בידו להעמיד התנור. וכן הוא מפרש שברפת וכו' משל בהמות אחרים קאמר. וכן הא דקאמר התם ל"צ בחצר דמשכיר כלומר והשכירה לו אלא שהבהמות אינם שלו אלא של אחרים ואפ"ה קנתה לו חצירו:
וזה מעשה ידי אומן. לאו במזוזה עצמה קאמר דבהא ליכא מאן דפליג דמזוזה חובת הדר היא אלא על מקום מזוזה קאי דס"ל לר' יצחק דצריך מעשה אומן לתקנו ועל המשכיר הוא אבל התם לא מסיק הני אלא כיון דאפשר בגיבתא דקניא לאו מעשה אומן הוא והרי הוא על השוכר:
שמואל אמר כיני מתניתא וכו'. כשמואל דהתם דף ק"ב ע"ב וכן רב כדאמר התם דסבירא ליה תפוס לשון אחרון והמסקנא כדרב נחמן התם וכדפרישית במתני' ריש לקיש אמר במעמידו על גביו. זהו כר"ל דהתם מעיקרא ופריך עלי' א"ה מאי למימרא ור' יוחנן כמסקנא דהתם לרבין אמר ריש לקיש:
ברתיה הוות ממשכנה גבי חד רומי. ומה דפרישית בפנים בגי' ביתי' זהו כמו שהביא הרא"ש ז"ל וכן המרדכי בפירקין בשם רבינו מאיר ז"ל בתשו' כגירסתו כפירושו. אבל גי' הספר שלפנינו נוחה היא לפי הסוגיא דפ' מקום שנהגו דגריס התם אחר פלוגתא דר' אימי עם ר' זירא ור' לא. ביומי דר' מנא הוות נימורה בציפורין והוון בניהון ממשכנין גביון מדאתאי מיזל לון אפיק ר' מנא כדון כהיא דר' אימי אמר לא דאנא סבר כדעתיה דר' אימי אלא בגין ציפרייא דלא יחלטון בניהון. ופירושו שהיתה שיירא או חיל א' שרויה בציפורי והיו מלוין לאנשי ציפורי מעות על משכון בניהם ובנותיהם וכשרצו ללכת משם ולא היו להם לאנשי ציפורי לשלם החוב ובין כך אירע מעשה כהאי שהשכיר א' בית לחבירו על זמן והורה לו עכשיו ר' מנא למכור את הבית כדי לשלם החוב להעכו"ם ושלא יחלטו בנות ציפורי להם. ועל שם שדרך החיילות מתחלפות ממקום למקום פעם כאן ופעם במקום אחר קרי להו נימורה מלשון לא יחליפנו ולא ימיר אותו. והיינו נמי דקאמר הכא לא דפליג על ר' זירא ור' לא וכר' אימי ס"ל לדינא אלא ברתיה דההוא גברא דהמשכיר הוות ממשכנא. גביה חד רומי בעד חובו שהיה חייב לו והורה הוראת שעה כר' אימי למכור ביתו שיהא לו במה לפדות את בתו. וגי' זו ג"כ הובא בב"י סי' שי"ב בשם הרשב"א ז"ל בתשו' ברתיה הות ממשכנתא גבי חד רומאי ולא ה"ל למיפרקה והורה כר' אימי שימכרנה בגין כך הורה כר' אימי כלומר שימכרנה לביתו בשביל לפדות את בתו. וכן הובא הגי' בשי' למב"א בשם הר"ן ז"ל ברתיה. ומ"מ לדינא חד טעמא וחד פירושא הוא לב' הנוסחאות. ודין זה מוסכם הוא והזכירו הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכירות הלכה ו' שכתב וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירו או מכרו לעכו"ם או אנס שהפקיע שכירות הראשון ה"ז חייב להשכיר לו בית אחר כמוהו וכן כל כיוצא בזה ונלמד מר"ז ור' אילא דהכא:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא