יום טוב שחל להיות ערב שבת. כתיב את אשר תאפו אפו וכו'. זהו כדקאמר התם ריש פרקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו וכו' אלא דלא מייתי התם דברי ר' יהושע דמכילתא ונ"מ לדינא איכא כדמפרש הכא דלר"א אופין על האפוי דווקא וכדגריס התם מכאן אמר ר"א אין אופין אלא על האפוי וכו' ולר' יהושע נמי אופין על המבושל וא"צ פת בעירובי תבשילין וכך הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בריש פ"ו מהל' י"ט כר' יהושע שכתב אם עשה תבשיל מבערב י"ט שיהא סומך עליו ומבשל ואופה בי"ט לשבת ה"ז מותר אלא שהתוס' דף י"ז בשם ר"ת כתבו דלאפיה צריך לערב גם בפת דהא קי"ל כר"א דאין אופין אלא על האפוי וכו' והר"י חולק עליו דהא ר' יהושע בירושלמי פליג עליה וקיי"ל כר' יהושע לגביה דר"א אלא דסיימו ומ"מ אומר ר"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שניהם פת ותבשיל וכן עמא דבר. ונראה לתרץ קושית הר"י על ר"ת דהא קיי"ל כר' יהושע לגבי ר"א והואיל ונהגו כדברי ר"ת טעמא בעי לכך אלא די"ל דהאי פלוגתא דתנאי מתברר לן מפלוגתא דאמוראי. דקאמר התם בריש פרקין מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול והשתא לרב אשי דס"ל דלכבוד י"ט הוא דתקנוהו מסתברא דצריך שניהן פת לאפיה ותבשיל לבישול ומטעמא דהרי אורח ארעא לאפות פת על כמה ימים ואין דרך לבשל תבשיל על ימים הרבה ואם לא יעשה אלא תבשיל בתקנתא דעירובי תבשילין לא יהא היכר אלא לענין בישול שלא יבשלו מי"ט לחול מק"ו שאין מבשלין מי"ט לשבת אבל באפיה אכתי יטעו מחמת שיראו שאין עושין שום תקנה באפיית הפת ויאמרו הואיל ודרך אפיה לאפות על איזה ימים לא אסרו חכמים כלל מי"ט לחול והיינו דנקט רב אשי בלישניה כדי שיאמרו אין אופין וכו' שהעיקר שחששו חכמים בשביל אפיה הוא שחששו לפי שמדרך לעשות כן מה שאין כן בבישול שלא חששו כל כך אלא דהואיל שצריך תקנה לאפיה עשו ג"כ תקנה לבישול וכדר"א וכדדריש התנא דברייתא מדכתיב את אשר תאפו אפו וכו' ש"מ לרמז שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר כדפירש"י ז"ל. אבל לרבא דס"ל דתקנתא משום כבוד השבת היא וכדרשת שמואל מזכור את יום השבת לקדשו איכא למימר דבחדא סגי שהרי כשבא לבשל בלחוד משום עירובי תבשילין כבר יזכור לשבת ומתוך כך יברור לו מנה יפה לשבת ולי"ט לפיכך אופין ומבשלין על המבושל וכר' יהושע ונמצינו למדין דרב אשי דהוא בתראה כר"א הוא דס"ל והיינו נמי דקאמר ר"ת קי"ל כר"א מדקא מייתי סתמא דגמרא כוותיה לעיל דקאמר ותנא מייתי לה מהכא ר"ל דדברי רב אשי נמשכין הן אחר האי תנא דברייתא וכר"א והרא"ש ז"ל כתב דהנ"מ בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך דווקא בערב י"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב י"ט וכו'. ולפי דרכנו איכא נ"מ ג"כ בעיקרא דדינא אם צריך נמי לפת כשרוצה לאפות מי"ט לשבת או שיכול לסמוך על התבשיל אף באפיה ותליא בהא דלעיל. אלא דלפ"ז היה צריך טעם לדברי הרמב"ם שהביא בריש פ"ו לטעמא דרב אשי שכתב ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא וכו' ואפ"ה לא הצריך אלא תבשיל בלבד וסומך עליו ומבשל ואופה בי"ט לשבת כדסיים שם וזהו כר' יהושע דהכא ומזה נראה שאין דעתו כדעת ר"ת ומה שביארנו בענין הנ"מ אינו אלא לפי דעת ר"ת וכדי להצילו מפי הר"י מהקושיא שהקשה עליו:

אמר ר' אבהו בדין היה שיהו אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכו'. וכדאמרינן בפסחים דף מו ע"ב דאפי' לרב חסדא דס"ל לא אמרינן הואיל מהני תקנתא דעירובי תבשילין דמדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט אף לחול וכיון דאצרכוהו רבנן עירובי תבשילין אית ליה הכירא ואתיא כדרב אשי ועיין בתוס' דף ב' ד"ה והיה ביום הששי וכו' שהקשו קושית הש"ס דהכא ותירצו לרבה וכו' ובאמת לד"ה ניחא ועיין במה שנתבאר בדבור דלעיל בס"ד:

הורי ר' אבהו כהדא דר"ש בן אלעזר. והכי אמר רבא בבבלי דף יז הלכה כרשב"א ונ"מ מהאי הלכתא בענין דינא דמתני' דפ"ק דחלה עיסת הכלבי' וכו' והובאה שם דף כא ומהאי מתני' הביאו הפוסקים ראיה דהלכה כר"י הגלילי דס"ל לכם ולא לכלבים כמבואר בתוס' שם וזכרתי מזה לעיל בסוף פ"ק ד"ה אתיא דר"ש וכו' ובעל המאור דפסק כר"ע כתב דאין ראיה משם די"ל דמודה ר"ע בעיסת הכלבים מכיון דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיה לא טרחינן במלאכה יתירה אלא בזמן שהרועין אוכלין ממנה עכ"ל והשתא לדברי רשב"א דשרי להטריח כי היכי דתהא נאפית הפת יפה א"כ קשה למה לא נתיר גם בעיסת הכלבים מהאי טעמא ואלו להפוסקים כר"י הגלילי ניחא דטעמא כי היכי דלא נטעי לומר דאפי' נפש בהמה במשמע וכר"ע:

מזכה להן משלו וכו'. והכי מסיק לה בבבלי דף יז דהוא נאסר וקמחו נאסר ולפיכך צריך להקנות קמחו לאחרים ואז עושין לו משלו:

מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה וכו'. גרסינן להא לעיל סוף מס' בכורים ופירשתי שמה כפירש"י בנדרים פ"ד דף לח ע"ב דגריס נמי שם כעין זה אמר ר' יעקב המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן ופי' לתלמוד תורה שהדיר את בנו מנכסיו אם לא ילמוד תורה והרא"ש ז"ל שם וכן בפסקיו בשם הרמב"ן ז"ל יש להם פי' אחר שהדירו אביו שלא יהנה אביו ממנו כדי שלא יתבטל מתלמוד תורה והביאו ראיה לפירושם מההיא דבכורים דקאמר עלה שם ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן אף לוקח לו חפצים מן השוק ולא פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה. פירוש שאין דרכה של אשה לחזור בשוק לפיכך אם הדירה את בנה לתלמוד תורה מותר ליקח לה חפצים בשוק וכן אדם חשוב שאינו רגיל ליקח חפצים מן השוק עשו אותו כאשה עכ"ל ובאמת שיש לפרש לההיא דהכא כפי אחד מן הפירושים דשניהם סובלים כאן לפי הענין ולא עוד אלא שלפי הענין דהכא יותר קרוב לפרש כפי' הא' ואם שסובל ג"כ כפי פי' הב' אלא דההיא דבכורים יותר נוח פי' הרמב"ן והרא"ש והר"ן שהרי קאמר כאן באשה והרי אינה מחוייבת ללמוד תורה ולא ללמד את בנה תורה והיה צריך לדחוק דאעפ"כ אירע שהדירה את בנה מנכסיה אם לא ילמוד תורה וניחא לפירושם די"ל שהדירה שלא תהנה מנכסי בנה כדי שלא יתבטל מתלמוד תורה שהוא חייב בה ואעפ"י שחייב בכבודה מ"מ היא אסרה נכסיו על עצמה ועוד הביא הרמב"ן ראיה לפירושו מדכתב בתוספתא דבכורות מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר:

והלכה כדברי התלמיד. אבל בבבלי פרקין דף יז ע"ב אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל ובענין מה שכתבו התוס' שם במה שפלפל הר"י עם ר"ת נתבאר לעיל בריש הל' בס"ד:

מתניתא מסייעא לר' יוחנן וכו'. ובבבלי דף ט"ז ע"ב דמותיב מהאי ברייתא לרב דקאמר עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה דהא תניא עירוב תחלתו וסופו אין לו שיעור מאי לאו אין לו שיעור כלל לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. ומשמע דבין בתחלתו ובין בסופו יש לו שיעור למטה וכדמפרש התם לעיל מינה והא דקתני במתני' שייר כל שהוא וכו' דלאו כל שהוא ממש קאמר אלא דאית ביה כזית וכ"כ הטור בסי' תקכ"ז ובלבד שיהא בו כזית שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. ומדברי הרמב"ם בפ"ו בהל' ג' לא שמעינן בהדיא דגם סופו בעינן כזית שלא כתב שם אלא סתם עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואפשר לפרש דהא דקאמר הכא לית הדא פליגא על ר' יוחנן וכו' בניחותא הוא כלומר הא דקאמר רב אומר אני אין פחות מכזית היינו בפחות מזה אינו יוצא כלל ואם יש בו כזית אפי' לאלף סגי והיינו דר' יוחנן דקאמר עלי ועל מי שלא עירב ואפי' הן אלף ודקאמר מתניתא מסייעא לר' יוחנן ה"ק דהא דקתני אין לו שיעור היינו בין לאחד בין לאלף בכזית סגי ואין לו שיעור על בני אדם קאי וזהו כר' יוחנן דקאמר שאומר עלי ועל מי שלא עירב ולא דפליג על רב אלא הואיל ור' יוחנן הוא דקאמר בפירוש עלי וכו' קאמר מסייעא לר' יוחנן ולפ"ז לא פליגא הא דהכא על המסקנא דהתם. ודע דהא דכתבו המפרשים בשם הירושלמי דשיעור עירוב תבשילין בכביצה לא נמצא זה בירושלמי שלפנינו שזה מן הראבי"ה שהיה לו ירושלמי בגי' שונים וכן להא דהובא בהגהת מיימוני פ"ו מי"ט ירושלמי עירוב תבשילין כך הוא נוטל פת כביצה ותבשיל ככזית ואומר כו' מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת וכו' ופי' ראבי"ה הא דאמר מי"ט לחבירו היינו שבא י"ט בע"ש ושבת הוא י"ט שני ואשמעינן שצריך להזכיר שניהם וכו' ע"ש והביא לזה הב"י סי' תקכ"ז ופלפל הרבה בפירושו ע"ש וכל וה לא נמצא בהירושלמי שלפנינו אלא שלפני הראבי"ה היה לו הירושלמי בהעתקות אחרות וכן תמציא עוד לקמן בריש פ"ק דתענית שהבאתי מ"ש הראבי"ה והוא במרדכי ולא כן הגי' בירוש' שלפנינו ע"ש:

מתניתא בכלים גדולים וכו'. כדפרישית דכלים גדולים שאין דרך לשאוב בהן מים וכלים קטנים דקאמר מערים עליהן ומטבילן היינו בשדרכן לשאוב בהן מים ולא בקטנים ממש קאמר וזה מוכרח מדמייתי עלה להאי דר' הושעיא ולברייתא דנפל דליו וכו' לסייעתא וכהאי ברייתא דמייתי נמי בבבלי פרקין דף יח מדלין בדלי טמא והוא טהור וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' י"ט בהל' י"ח מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו והכ"מ בפ' כ"ג מהל' שבת בהל' כ"ח כתב על מה שכתב שם הרמב"ם אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי. ועיין בירושלמי פ"ב דתרומות דמתיר כלים קטנים ולא חש ליה רבינו משום דבמס' ביצה מוכח דכולהו אסירי עם טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו עכ"ל. הבין הוא ז"ל דכלים קטנים דקאמר הכא קטנים ממש קאמר אבל אינו כן אלא כדאמרן וכדמוכח ואתיא האי דהכא ממש כהאי דהתם בגופא דדינא דמערים ופשוט הוא דבכל חילוקי דינים אלו שבת וי"ט דין אחד להן. אלא שלזה צריך לעיין במה שנתן הרמב"ם בהל' שבת שם הטעם מפני שהוא כמתקן כלי וזהו כטעמיה דרבא בבבלי שם ובפ"ד מהל' י"ט כתב בה' י"ז כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו וזהו כרב ביבי דהתם וכדתניא כוותיה ואמאי הניח כאן טעמיה דרבא וכמ"ש בהל' שבת ונ"מ גדולה איכא בין הני טעמי בכלי שנטמא בולד הטומאה דלטעמא דמתקן שרי דכיון שאין טומאתו אלא מדבריהם אין כאן תיקון וכהאי מ"ד דהכא וכדפרישית בפנים (ועיין במה שפירש"י ז"ל ובתוס' שם ותמצא שהכל נכלל במה שביארתי בפנים ואם דבענין הקושיא דרש"י ז"ל שהקשה להי"מ הרי ראוי להשתמש בו חולין שאין הערב שמש אלא לתרומה וקדשים וכו' אפשר לתרץ דאזלא כמ"ד דחולין שנעשו על טהרת תרומה כתרומה דמי לכל מילי מיהו לא נאריך בזה מכיון דהאמת הוא בהאי דינא כדכתב רש"י דבטומאה מן התורה דוקא הוה כמתקן אבל בנטמאו בולד הטומאה וכגון במשקין טמאין לא מיחזי כמתקן וכן ביאר שם הרמב"ם בהל' י"ט להאי טעמא שאף בנטמא מערב י"ט בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט לפי שהוא טהור מן התורה) ובהא דקאמר הכא ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה יש לתרץ נמי קושית התוס' שהקשו ד"ה כלי וכו' לפי' הא' דרש"י וכתבו ומיהו קשה היאך הוא מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה דאם רוצה להשתמש בחולין א"צ טבילה וכו' דיש לומר להשתמש בהן חולין בטהרה דטבילה בעי והערב שמש לא בעי. אבל לטעמא שמא ישהה ואתי לידי תקלה להשתמש בו אף בשנטמא בוולד הטומאה שייך נמי למיגור דמיהת תקלה מדרבנן איכא אם ישתמש בהן במידי דאיכא איסורא דרבנן וכולה כחדא גזירה דמיא. והתי"ט כתב כאן על זה ובדברי הרמב"ם יש לי מבוכה גדולה וכו' ואיכא בינייהו לפע"ד לענין טבילת כלים חדשים דלהשהות ליכא חששא דלא שייך תקלה לגבייהו דאין משתמשין בהן כל עיקר עד שיטבלו ואילו לתיקון מנא איכא. ואין לדברים אלו שורש ועיקר דלמה לא ניחוש שמא בתוך זמן הרבה שישהה אותן עד י"ט ישכח וישתמש בהן בלא טבילה ובכלי מתכות טבילה מדאורייתא בעי. מיהו להציל להרמב"ם ממבוכה גדולה כזו נראה לע"ד שהדברים פשוטים שתפס הוא ז"ל לשני הטעמים לעיקר אמנם כל אחד ואחד במה דשייך ביה וכדבעינן למימר לקמן ובתחלה אומר אני דהך חששא דלא ליתי לידי תקלה מן הסברא הוא דלא אמרו אלא בזמן מרובה וכגון ההיא דמעשר בהמה בריש פ"ט דבכורות ובכמה מקומות בבכור שם וכן תמצא בסוף פ"ק דפסחים דקאמר ותקלה עצמה תנאי היא דמשמע מהתם דלזמן מועט לא חיישינן לתקלה ויותר מבואר הוא בפ' הגוזל בתרא דף קט"ו וכמ"ש התוס' ד"ה אתי לידי תקלה שכתבו ומסיק אי חיישינן לתקלה תנאי היא והא דאמר בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר גידולי תרומה תרומה כו' משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי ליה ואתי לידי תקלה והתם ליכא מאן דפליג דכ"ע אית להו י"ח דבר אור"י דשאני התם דפעמים שמשהה אותן ביותר וכו' ע"ש אלמא בזמן מרובה הוא דשייך הך חששא דתקלה לכ"ע ולאפוקי בזמן מועט ומכיון שכן אף אנו נאמר דלגבי שבת שאין כאן זמן מרובה אף מאחד בשבת לשבת לא חששו לתקלה ולא שייך האי טעמא שמא ישהה ואתי לידי תקלה אלא גבי י"ט דעל הרוב חששו מכיון דמי"ט לי"ט ומן הרבה חששו שמא כשנטמא הכלי לאחר י"ט ישהה עד י"ט שלאחריו הואיל ובי"ט הוא פנוי ואתי לידי תקלה ולפיכך אפי' נטמאו בעי"ט חששו לכך הואיל ובי"ט שייך טעמא דשמא ישהה לא פלוג רבנן דא"כ נתת דבריך לשיעורין אבל גבי שבת דלעולם אין כאן זמן מרובה לא חששו ולא שייך טעמא דשמא ישהה עד השבת וליכא אלא האי טעמא דרבא ולפיכך לא הביא הרמב"ם גבי שבת אלא טעמא שהוא כמתקן ומיהו אכתי טעמא לאידך גיסא בעי מפני מה לא הביא טעמיה דרבא גבי י"ט. ונראה דדין מה שהוא נראה כמתקן בי"ט והוא לצורך אוכל נפש וכגון הכא בטבילת כלים דמסתמא יש בהן לצורך תיקון אכילה ללוש ולאפות ולבשל בהן וכיוצא בזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דהתם לקמן בפרק אין צדין דף כ"ח דלר' יהודה מותר במכשירי אוכל נפש באי אפשר לעשותן מערב י"ט ואפסיקא הלכתא התם כוותיה וכן דעת רוב גדולי הפוסקים וכ"כ הרא"ש שם לדעת הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמבואר מדבריו בפ"ד מהל' י"ט ע"ש ולפ"ז אין לנו טעם אחר לאסור כלי שנטמא מערב י"ט להטביל אותו בי"ט אלא משום גזירה שמא ישהה ולא פלוג רבנן כדלעיל אבל לאסור מצד עצמו ולומר שהוא נראה כמתקן מלאכה בכלי אין לנו שהרי כלי זה נטמא אתמול וא"א היה להטבילו מחמת טירדת י"ט ואפי' במלאכת מכשירין מותר בכה"ג בי"ט ומכ"ש כאן שאינו אלא משום שבות בעלמא דמיחזי כמתקן והלכך על כרחך דאתינן להאי טעמא דרב ביבי וכדתני בהדיא בברייתא בכלי שנטמא בערב י"ט שאין מטבילין אותו בי"ט גזירה שמא ישהה ולא תיקשי לרבא היכי קאמר הכא מפני שנראה כמתקן כלי משום דרבא לטעמיה הוא דאזיל דס"ל בפ' אין צדין שם הלכה ואין מורין כן דמחמיר במכשירין וה"ה הכא ואנן לא קיי"ל כרבא בהא כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל ע"ש. זהו מה שנלע"ד בזה. וראיתי לבעל לח"מ שכתב שהרלב"ח תירץ בזה תירוץ נכון בפסק שלו ואיננו בידי לחקור אחר דבריו שם:

דרש ר' לוי כהדא דר' חנניה סגן הכהנים. ובתוס' דף יח ע"ב ד"ה כל חייבי טבילות שהביאו הא דהכא וגרסי הורה ר' לוי כר"ח סגן הכהנים ע"ש דמשום זה כתבו ולית הלכתא כהך משנה דקאמר כל חייבי טבילות וכו'. ובבבלי תענית דף יג שהובא הך ברייתא אין שם הכרעה להלכה ומשמע דהלכה כת"ק וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' שביתת העשור בהל' ב'. ולהגי' שלפנינו דרש ר' לוי הוה משמע ראיה להלכה מכאן דשאני דרש מהורה וכהאי דאמרינן דאיכא נ"מ בין דרש בפירקא ובין אורויי להלכה כדאמר בבבלי פ"ד דתענית דף כו ע"ב דהיכא דאמר הלכה דרשינן לה בפירקא מנהג מידרש לא דרשינן אוריי מורינן נהגו אוריי לא מורינן ואי עביד עביד ולא מהדרי ליה מיהו כבר כתבו התוס' דאף לת"ק לא נשנה זה אלא בזמן שהיו עוסקין בטהרות אבל לא בזמן הזה וכו' ע"ש:

מתניתא דלא כרבי וכו'. למאי דמבואר מהכא אתייא כלישנא בתרא דהתם שם ואב"א רבנן וכולה מתני' בשבת וכדביארו התוס' בד"ה ושוין וכו' דלמאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא וכן ביארתי בפנים:

כל עמא מודייא באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא. נראה דהא אתיא כמ"ד סמיכת אשם מצורע דאורייתא דהא מחמיר ביה בסמיכה דלכ"ע בעינן ביה תכף לסמיכה שתיטה וזה כהאי דבעי למימר בפ"ג דזבחים דף לג גבי כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ משל אשם מצורע שהיה בחלל שער נקנור לפי שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה וכו'. ואלו למאי דאסיק התם כאיכא דאמרי וכו' אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא א"כ כיון דסמיכה זו מדרבנן מהיכי תיתי דנחמיר בה אפי' אם הסמיכה היא מאתמול וכן אין לחלק בין בזמנו לבין עבר זמנו כדמחלק ר' יוסי לקמן ואין כאן מקומו להאריך:

אמר ר' יוסי בר בון דוד מת בעצרת וכו' משמע דלא בא ר' יוסי בר בון אלא לתרץ הפסוק דמפני מה לא הקריבו הכל ביום ההוא וזה למאי דפריך לב"ש הרי היו יכולין להקריב כל השלמים היום. ולכאורה לב"ה נמי ע"כ דצריך להאי שינויא ואי דנימא משום דלא הספיקו להקריב הכל ביום אחד וכדכתיב וזבחים לרוב לכל ישראל א"כ גם לב"ש נימא הכי וצ"ל דהאמת הוא דמשני שכך קיבל דמטעם שהיו אוננים לא הקריבו היום וה"ק דהשתא ניחא בין לב"ש ובין לב"ה. והתוס' בחגיגה דף י"ז בד"ה אף עצרת יש לו תשלומין מביאין לזה וכתבו בירושלמי אמר ר' יוסי בר' בון וכו' כלומר מהתם משמע שהיו לו תשלומין וכו' ע"ש ובאמת האי דהכא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא די"ל דממילא משמע דאם הקריבו למחרת מפני שלא הקריבו בראשון א"כ ש"מ דעצרת יש לה תשלומין ומיהו תשלומין כל ז' ליכא למילף מהאי קרא דלא כתיב אלא למחרת היום ההוא ועוד דלמאי דקיי"ל כר' יוחנן שם דף ט' גבי תשלומין דכולן תשלומין דראשון הן ולדידיה מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדקאמר התם ופשיטא למאי דכתבו התוס' שם ד"ה תשלומין זה לזה וההיא דלקמן דילפינן תשלומין לחג העצרת מחג המצות כל ז' לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא. א"כ לכ"ע בעצרת תשלומין דראשון הוא לפ"ז קשה והרי לא היו ראוין להקריב בראשון מכיון שהיו אוננים ובאנינות ודאי לא שייך לדמות לטומאה וכדקאמר התם לר"י שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני דלא מצינו זה באנינות דהא קיי"ל אונן טובל ואוכל פסחו לערב ואין לנו לתרץ קושיא זו לסברת התוס' שרוצים ללמוד מכאן לסמך תשלומין לעצרת אם לא שנאמר שהן מפרשי להא דר' יוסי בר' בון דהכא דלאחר שהתחילו להקריב שלמי חגיגה היום אירע זה שמת דוד ונעשו אוננים וכעין שרמזתי זה בפנים וע"כ לומר כן דהא ביום ההוא כתיב ויזבחו לה' זבחים אלא שלא הספיקו להקריב הכל עד שאירע זה והוצרכו להקריבן למחר והשתא ראוין היו בחתלה בראשון ומכיון דרמי חיובא עלייהו תו לא פקע מינייהו ודמיא הא למאי דכתבו התוס' בפ"ק שם ד"ה כיון דלא חזי וכו' וצ"ע אם היה פשוט בראשון וחזר בשני מי אמרינן כיון דחיובא עליה רמיא בראשון או לא פקע מיניה וכו' וזה שנסתפקו למ"ד תשלומין זה לזה נינהו כדסיימו שם ואלו למ"ד תשלומין דראשון סברא קיימת הוא ועיין עוד במאי שכתבו התוס' ריש חגיגה ד"ה תשלומין דראשון וכו' ולא המ"ל חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשני דהא פשיטא הוא ור"ל פשיטא הוא דהשתא חזי וא"כ מכ"ש לגוונא דאמרן:

פתר לה תרין פתרין וכו'. זהו כעין האיבעיא בבבלי דף כ"א ע"ב האי מדורה מאן קתני לה וכו'. והתם פשיט לה דקתני בהדיא דב"ה הן דמתירין במדורה ולא ב"ש:

ולא מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה. להאי טעמא אף לר"ש אסור דהוה פסיק רישיה ובבבלי קאמר דלרבנן ס"ל דגזרינן קירצוף אטו קירוד וטעמא משום חבורה וא"כ לר"ש דבר שאין מתכוין הוא ומותר. וכתב הרא"ש ז"ל הא דלא אידכר התם משום תלישת שער צ"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער אבל שלנו ודאי אסור:

אוף אנן תנינן ניטלין בשבת. עיין בזה לעיל בפ' כירה בהלכה ג' ובמקום המצויין שם מה שנתבאר בזה ובדין פגה שטמנה בתבן והיוצא עוד מזה בס"ד: