משילין פירות דרך הארובה בי"ט. הכא לא הועתק בהדיא אבל לא בשבת כמו שכתוב בנסחת המשנה שבבבלי ומוסכם הוא דדוקא בי"ט הוא דהתירו להאי דרישא. ובדין מכסין את הפירות וכו' כתב הרא"ש מתוך פירש"י משמע דמכסין את הפירות איירי בי"ט ויותר נראה כדברי ר"י דבשבת דקתני בסיפא קאי אהני תרי בבי דמדקתני ברישא בי"ט אבל לא בשבת ובסיפא קתני בשבת משמע דקאי אתרי בבי עכ"ל. והרמב"ם בפכ"ה מהל' שבת בהל' כ"ד לא כתב אלא סתם כלשון הסיפא דהמתני' נותנין כלי תחת הדלף וכו' ולא הזכיר מדין מכסין מפני הדלף ומשמע דדעתו כדעת רש"י וכ"כ המפרשים ולפי נסחא דהכא דלא גריס ברישא בהדיא אבל לא בשבת אלא דהתנא סמך עצמו אסתמא דמכלתין דבי"ט הוא דקיימינן ולא בשבת א"כ אין הכרח לדיוק הרא"ש כדעת הר"י דאיכא למימר מכסין וכו' מתפרש כהרישא דבי"ט הוא דאיירי ונותנין כלי וכו' בלחוד היא דהתירו אף בשבת אלא דהרא"ש סמך על נסחת הבבלי ודעת הרמב"ם ברוב המקומות לסמוך עצמו על נסחת המשנה דהכא לפי שהיא הראשונה שנשנית בא"י במקום אשר הוסדה ונסדרה. ובענין דבעינן דלף הראוי דווקא כ"כ הרמב"ם שם דאע"ג דהך אוקמתא לא איתמר התם אלא אליבא דר' יצחק דס"ל אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואנן לא קיי"ל כוותיה והיא קושיית הטור על הרמב"ם בסוף סי' של"ח אלא שכבר תירצו המפרשים דאף לדידן צריך לאוקמתא זו משום הא דרב חסדא בפ' כירה דאסור לבטל כלי מהיכנו ואע"ג דהרמב"ם כתב שם טעמא אחרינא כמו שהבאתי בפנים ומשום שאין עושין גרף של רעי לכתחלה טעמיה שכ"כ משום סיום דבריו שכתב שם ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין ואגב השמיענו לענין דיעבד שמותר להוציא גרף של רעי וממילא אין כאן ביטול כלי מהיכנו אם נתן בו מים המאוסין דהא מיהת מותר להוציאו והכ"מ שם תירץ בענין אחר וע"ש:

כשאינו שוה אבל אם היה שוה מותר. והתם בדף ל"ו מייתי ברייתא דתני אין מטלטלין מגג לגג אפי' בשגגותיהן שוין וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' י"ט בהל' ה'. ונראה לטעמא דמילתא דלכאורה מה לי גג גדול דלא חילקו בזה ובין אם הפירות מונחין סמוך להארובה או לא ומה לי שתי גגות הסמוכין ושוין בגובהן הן אלא דאי שרית ליה מגג לגג ואעפ"י שאין הפירות והארובה בגג הוה אתי לאיחלופי ולשלשלן דרך החלון שתחת הגג שבו הפירות שיאמר אם זה מותר גם זה מותר ודרך החלון לא שרי ליה רבנן דטירחא יתרא הוא:

פורשין מחצלת וכו'. עיין לעיל בפ"ד דשבת בהלכה ב' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

תני חבית של טבל שנתרועעה וכו' תוספתא זו הובאה בבבלי פ' כירה דף מ"ג דמותיב שם על הא דרב יוסף דקאמר דטעמא דרב חסדא דאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה משום דקא מבטל כלי מהיכנו ואיתיביה אביי מההיא דחבית של טבל שנשברה וכו' ושני ליה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. וזהו נמי כדאמר הכא לשנויי רומיא דרישא והסיפא דהתוספתא וכמבואר בפנים. ובפירוש מבטל כלי מהיכנו פירש"י שם שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועושהו מוקצה ובפ' מי שהחשיך דף קנ"ד ע"ב גבי הא דקאמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו' והא קא מבטל כלי מהיכנו וכו' פירש"י דשוב לא יטלם משם ודמי לסותר והתוס' פ' כירה שם הרגישו וכתבו בפ' בתרא פי' בקונט' משום דמיחזי כסותר וכאן פי' דחשוב כאלו מחברו שם בטיט ולשון רש"י משום דעושהו מוקצה אלא שהם פירשו לזה בפירושו וקרוב לזה כתב ג"כ הר"ן בפירש"י דכירה. ונראה שרש"י חזר בו מפירושו דפ' כירה דאי משום דעושהו מוקצה לא הוו גזרי בה רבנן מכיון דמוקצה עצמה אינה אלא מדרבנן כמסקנת הש"ס בכל מקום ודלא כרבה דמעיקרא דפסחים דף מ"ז ע"ב דבעי למימר דמוקצה דאורייתא ורבה גופיה הדר ביה התם ולפיכך פרש"י בפ' בתרא דדמי לסותר דאיכא חששא משום מלאכה דמדאורייתא לענין איסורא וכ"כ הרמב"ם לטעם הזה בפכ"ה מהל' שבת בהל' כ"ג אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר:

עשו אותו כנהרות ומעיינות וכו'. לפי טעמא דהכא א"כ מסתברא דאין לחלק בין דלף הראוי או לא אבל כבר נתבאר בריש הלכה דמה דאוקי בבבלי בדלף הראוי לאו דווקא אליבא דר' יצחק אלא אליבא דרב חסדא דפ' כירה נמי צריכין להאי אוקמתא כמבואר לעיל שניא היא שהוא מצוה על שביתת בהמה כמוהו למען ינוח וגו'. משמע דהכי היא המסקנא דהאי ש"ס לדינא שאדם מצווה על שביתת בהמה בי"ט כמו בשבת והרא"ש ז"ל מביא לזה בפרקין בפשיטות ולא הביא שום חולק בזה. ובב"י סי' ש"ח אחר שהביא לדברי הרא"ש דפרקין כתב ויש לתמוה דכיון דקיי"ל החי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב על בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצוה על רכיבתו על גבי בהמה מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל בזה. ואח"כ כתב שם בשם שבולי הלקט רב האי גאון נשאל מהו ליתן סוס או פרד או חמור לנכרי שירעה אותם והנכרי רוכב עליה והשיב דכיון שלא בשכירות נתנם לו מותר ואם עושה בהם הנכרי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתן לו קודם החג אינו צריך אפי' למחות בידו ובלבד שלא ימתין שכירות מן הנכרי עכ"ל. ומה שכתב אם נתנו לו קודם לחג אינו צריך למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא בי"ט עכ"ל הב"י כאן. ומשום זה כתב בהגהת דש"ע סוף סי' ר"מ בפשיטות דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט. ואיני רואה שום הכרח לדיוקא דהב"י מדברי רב האי גאון הנזכר דאימא מעשה שהיה כך היה שהיה זה בחג. ולפיכך כתב אם נתנו לו קודם החג וכו'. ואדדייק ליה מדברי הגאון נדייק טפי מהש"ס הבבלי דהכא. דעד דלא אשכח טעמא אחרינא אלא משום גזירה שמא יחתוך זמורה ואי דס"ל כהירושלמי למה לי משום גזירה תיפוק לי' משום שביתת בהמתו אלא דש"מ דס"ל להש"ס הבבלי דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט ולפיכך מהדר בתר טעמא דשייכא נמי בי"ט כמו בשבת. ומיהו למדנו מהאי תלמודא דבשבת דאיכא שביתת בהמתו אם רוכב על בהמה לאו משום גזירה בלחוד הוא עובר דאינו אלא מדרבנן אלא דאיכא נמי משום לאו דשביתת בהמתו ולא עוד אלא דעדיפא ממחמר דאע"ג דמסקינן בפ' מי שהחשיך דף קנד דמחמר אפי' לאו לא אית ביה מ"מ הכא הואיל והבהמה מצטערת ברכיבתו עובר הוא על שביתת בהמתו. ובהגהת מרדכי דפ"ק דעירובין ראיתי שכתב וז"ל ולפי טעם הירושלמי לא רוכבין ע"ג בהמה מלמען ינוח נראה דאסור לרכוב על בהמת נכרי כשהיא מושכרת לישראל דשכירות קניא ליה להתחייב בשביתתה כדאיתא בפ' הזהב גבי אונאה דשכירות לימא מכירה היא וא"ת הא מסקינן בפ"ק דע"ז דשכירות לא קניא י"ל דזיל הכא והכא לחומרא ע"ש ומשמע דנמי ס"ל לא נדחה טעמא דהכא וכמו שהביא הרא"ש בפשיטות לזה:

אית תניי תני נשענים בבהמה וכו'. כל האי שקלא וטריא דהכא לא קיימא אלא כדגרסינן בבבלי פ' מי שהחשיך דף קנד גבי אביי אשכחיה ליה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבה דחמרא א"ל קא משתמש מר בבעלי חיים א"ל צדדים הן וכו' עד דמסיק הש"ס לבסוף והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין:

זאת אומרת שאסור להושיט דבר וכו'. ולא קיימא להמסקנא הכי אלא כדלקמן הדא דתנינן שובר אדם את החבית וכו' וא"כ מכ"ש שאין כאן משום שבירה להמים ומשום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין נמי לא שייכא בכה"ג למיגזר דלא אמרו אלא אם הוא שט על פני המים ושלא יעשה דבר כדי ללמוד לשוט ולפיכך יש לתמוה על המרדכי שהביא להא דר' אבהו בפשיטות והביאו הב"י בסי' של"ט וקבע כן בש"ע הא ר' מתניה מיפריך פריך עלה ממתני' דשובר אדם את החבית ולא א"ל ר' אבא מארי ולא מידי:

ולא מספקין וכו'. כל זה הביא הרי"ף ז"ל בפרקין. ונראה דסובר דלהלכה היא דגם בכה"ג דאיתמר הכא נמי אסור. עוד כתב הרי"ף ירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשו בשבת ואצ"ל בי"ט ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה עכ"ל ולא נמצא זה בירושלמי בספרים שלפנינו. ותוספתא היא במכלתין פ"ד. והר"ן כתב על זה מיהו בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל עכ"ל ולפ"ז יש לדון ג"כ במה שהוכיח הרי"ף מתוספתא זו לענין הקנאה דאפשר אם במזיד עבר ועשה דלא כלום היא אלא שכבר הסכימו כל הפוסקים לדעת הרי"ף כמו שהוכיח כאן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מכירה והטור וש"ע ח"מ בסוף סי' רל"ה וליישב קושית הר"ן מההיא דמתני דתרומות י"ל דלא דמי הנך דחשיב הכא להאי דמפריש מעשרות ומבשל דהתם איכא טעמא דאתי לאימשוכי ולמיעבד זימנא אחריתא וסברא זו נלמדה מהאי תלמודא דתרומות וע"ש בפ"ב דתרומות בהלכה ג' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

כל משמיעי קול אסורין בשבת. הרי"ף ז"ל הביא לזה בשלהי עירובין ודחאה מהלכה מדגרסי' בבבלי שם דף ק"ד עולא איקלע לבי רב מנשיא אתא ההיא גברא טרף אבבא אמר מאן האי ליתחיל גופיה דקא מחיל ליה לשבת א"ל רבא (כך היא גי' הרי"ף ובגמ' שלפנינו רבה) לא אסרו אלא קול של שיר. ועל זה כתב להלכתא כוותיה דרבא וחזינן למקצת רבוותא דס"ל כעולא וסמכי אגמרא דבני מערבא דגרסינן התם במס' י"ט אמר ר' אלעור כל משמיעי קול אסורין בשבת וכו' ואנן לא ס"ל הכי דכיון דסוגיא דגמרא דילן להיתרא לא איכפת לן להא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו עכ"ל ובלאו הכי הא בגמרא דהכא נמי לאו מסקנא היא להא דר' אלעזר דהא ר' שמואל בר רב יצחק דלקמן פליג עליה והלכה למעשה היא דקאמר כמו שהובא בדיבור דלקמן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג מהלכות שבת בהל' ד' לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת וכו' וא"כ כל דלאו דקול שיר מותר. וכן בענין מטפחין כתב שם ולטפח כלאחר יד מותר וזה נולד מהאי עובדא מרבי דהכא לעיל:

רבי שמואל בר רב יצחק וכו'. במרדכי בפרקין הביא הגי' ר' שמואל בר רב יצחק סבי אקושא דבי כנישתא הוה פי' זקני היה חזן הדופק לבית הכנסת כנהוג השמש בינינו ונראה דאהא סמכינן לדפוק על הפתחים בשבת להקיץ את הקהל לבה"כ ולית הלכתא כאמוראי דפליגי על ר' שמואל בר רב יצחק וכו' וכדרך הרי"ף ז"ל וע"ש ובכלי המיוחד לכך מחמיר האגור הביאו הב"י סי' של"ח והובא בהגה"ת ש"ע שם:

מהו מקשה על כריסא בשובתא. נראה דהשאלה היא משום דתנן בפ' כ"ב דשבת אין מתעמלין ואם הוא כהאי פירושא שכתב הרמב"ם בפכ"א מהל' שבת הל' כ"ח איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע והשיב לו בחול מאן שרא לך משום ההוא דאיתמר בפ' כל היד אסור ליתן ידיו מן הטיבור ולמטה וכדנראה מהא דלקמן נהגין רבנן בחולה וכו' והאי בחולה בחול הוא וכדגריס ה"נ בחולה מאן שרא לך דאי בשבת אסור דה"ז משום רפואה ואין מתעמלין וכפי' הנזכר:

איתפלגון ר' יוחנן ור"ש בן לקיש חד אמר מקדישין וכו'. עיין לעיל בפסחים שם מה שנתבאר מזה בס"ד:

לא תאסור ולא תשרי. משמע דר' יוחנן הוה מסופק בזה אם אמרינן מתוך גבי הבערה כמו גבי הוצאה או לאו דדוקא בהוצאה שלא לצורך הוא דמתירין ב"ה אבל בבבלי פ"ק דף י"ב קאמר ר' יוחנן בהדיא דלב"ה כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה וכו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' י"ט בהל' ד' מותר להבעיר שלא לצורך והראב"ד כתב על זה שם בירושלמי לא תיאסור ולא תשרי וכבר כתב הה"מ שם דהרמב"ם סמיך על הא דר' יוחנן בגמרא דילן. ובלאו הכי נמצא כמה פעמים בש"ס הזה לא תאסור ולא תשרי ועיין לעיל פ' במה אשה בהלכה א' ותמצא זה ולא שבקינן הלכה מוסכמת בשביל אחד שהיה מסופק בדבר:

מתניתא בשמסרה לו בי"ט וכו' בשיש שם רועה אחד כו'. כדפרישית דבשיש שם עוד רועה אחד קאמר ומוכרח הוא מדמסיים אבל אם אין שם רועה אחד כרגלי הבקר וזהו כשאין בעיר אלא רועה אחד וכך הוא בתוספתא א"כ הא דקאמר מתני' בשיש שם רועה אחד היינו עוד רועה אחד שיש שם שנים. ונוטה בענין וה לפי' הרי"ף ז"ל דקאמר אוקימנא בשני רועים וכו' וכמו דפרישית במתני' וכך הוא דרך הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' י"ט בהל' י"א ע"ש. אלא דלמאי דקאמר הכא מתני' בשמסרה לו בי"ט וכו' זהו לכאורה כפירש"י וכשיטת בעל המאור ז"ל שפירשו כשיש שם בעיר שני רועים אעפ"י שלא מסרה אלא לאחד מהם כיון שמסרה לו בי"ט הרי היא כרגלי הבעלים לפי שכיון שיש שם שנים לא היה מוכרח זה למוסרה למי שמסרה אבל ברועה אחד א"א שלא ימסרה לו ולפיכך אפי' מסרו לו בי"ט הרי היא כרגלי הרועה. וגם לפי שיטה זו אינו מתפרש הא דהכא בפשיטות. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם שפירשו בשני רועים והיינו שמסרה להם בעי"ט ולא קנה אחד מהם ולפיכך היא כרגלי הבעלים זהו דלא כהכא לגמרי. ויש לפרש עוד הא דהכא דאו או קאמר וה"פ מתני' בשמסרה לו בי"ט וברועה אחד בעיר דלא סמכה דעתיה דרועה אחד מאתמול אבל אם מסרה לו מעי"ט ודאי הרי היא כרגלי הרועה דאיכא תרתי טעמי חדא שאין שם אלא רועה זה ועוד הרי מערב י"ט מסרה לו. בשיש שם עוד רועה אחד. זהו כאי נמי הוא כלומר א"נ מתני' ביש שם שני רועים מיירי ומסרה להם מעי"ט ולפיכך כרגלי הבעלים אבל אם אין שם אלא רועה זה שמסרה לו אפי' לא מסרה לו אלא בי"ט הרי היא כרגלי הרועה. והשתא פירושא בתרא דהכא עולה כפי שיטת הרי"ף והרמב"ם:

והיי דא אמר דא מי שזימן וכו'. ובבבלי דף מ' דחי לה דהכא נמי כיון שזכה להם על ידי אחר כמו שייחד להם קרן זוית דמי ואב"א זכה שאני וא"כ בשלא ייחד לו הרי הן כרגלי מי שמופקדין אצלו וכרב דהלכתא כוותיה וכ"כ הרמב"ם שם בהלכה י"ג:

אלו הן המדבריות וכו'. נתבאר לעיל פ"ג ד"ה בכור שנפל לבור ע"ש:

משחשכה מותר לטלטלו. היינו לטלטלו כדי לאכלו כדמוכח מעובדא דלקמיה דקא אמר ליה ר' מנא קבלין וכו' ואוכלן ואלו לטלטלו בלבד אפי' באותו היום שהובא לו מותר לטלטלו בתוך ד' אמות וכ"כ הרא"ש ז"ל בהדיא בפ' אין צדין. על הא דאמרי' שם בדבר שבמינו במחובר שאסור נמי לטלטלו אבל הכא מחוץ לתחום אע"ג דאסור באכילה מותר בטלטול כיון דמותר לישראל אחר:

סליק פירקא וכולא מסכתא דביצה ברחמי ובסייעתא דשמיא