Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Berakhot Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תפלת השחר. כתיב לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו וגו' וכי יש עבודה בלב זו תפלה. מברייתא זו למד הרמב"ם ז"ל לומר דעיקר חיוב התפלה מדאורייתא היא כדכתב ריש הלכות תפלה מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והרמב"ן ז"ל בהשגות המצות הקשה עליו כמו שהביא הכ"מ שם אבל לא תירץ כלום כ"א כתב לדעת הרמב"ן דרשא דספרי אסמכתא היא ודעת רבינו שמ"ע מן התורה להתפלל בכל יום וכו' ע"ש ולזה א"צ ביאור ועדיין הקושיות בחזקתן הן עומדות ונראה לבארן ולתרצן לדעת הרמב"ם דמה שהקשה הרמב"ן מההיא דספק התפלל שאל יחזור ויתפלל ולא כך אמרו בק"ש ומשום דק"ש מד"ת ותפלה מדרבנן הא ודאי ל"ק לדעת הרמב"ם דזהו לדברי הפוסקים כר"א בדף כ"א ע"א דמחלק הכי בין ק"ש לתפלה ודעת הרמב"ם כר' יותנן דהתם ומזה כבר נתבאר בדברינו בריש מכלתין דהרי"ף והרמב"ם פסקו כר' יוחנן ובארתי שם לטעמן שכתבו בתורת נדבה דוקא ע"ש ובד"ה ר"י כדעתיה וכן האי קושיא שהקשה מהא דאמרו בסוכה בפשיטות מאי קושיא הא מדאורייתא הא מדרבנן זה נמי לק"מ דהתם בענין הפסקה איירי וכבר גילה הרמב"ם דעתו כאן דזמן תפלה אינו אלא מדרבנן וכן מנין התפלות מדרבנן הם ומן התורה די בתפלה אחת בכל יום וא"כ שפיר מקשה התם דמאי קושיא מלולב אתפלה דהתם דאמרו בתפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין משום דאינה אלא מדרבנן שהרי כבר התפלל תפלה אחת היום וכן אין זמנה כ"א מדרבנן ולא דמיא ללולב שלא נטל שחרית כלל וכו' ועיקר הקושיא שהקשה הרמב"ן וצריכה ביאור מההיא דבעל קרי הוא דבהדיא אמרו בגמרא בדף כ"א על האי מתני' דבעל קרי מהרהר בלבו וכו' דדוקא ק"ש וברכת המזון דאורייתא אמרו ולא בתפלה שהיא מדרבנן וזה בודאי דוחק לאוקמי דבשכבר התפלל תפלה אחת מיירי דאין זה במשמע לההיא מתני' ולא למתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר וכו' דמדייק התם הא אם לא התחיל לא יתחיל דסתמא לעולם משמעו ומה שנראה בזה דהרמב"ם היה מפרש דהאי מתני' בעל קרי מהרהר וכו' וכל השקלא והטריא דהתם כדלעיל לאו אליבא דהלכתא נינהו וזה למאי דכתב הרא"ש ז"ל שם על הא דאמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ואתיא מתני' כר"מ דאמר לעיל אחר כוונת הלב הן הן הדברים א"נ כר' יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחילה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמוהו אדאורייתא דיוצא בהרהור ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי ואתיא מתני' כר' יוסי דאמר אם לא השמיע לאזנו לא יצא ואפי' לר"מ דאמר אחר כוונת הלב הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האזן קרי ליה כוונת הלב וכן הא דאמרו בבהמ"ז לא יברך בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא שמיעת האזן וכתב ר"ח ז"ל הלכתא כרב חסדא וכו' עכ"ל וכן דעת רבינו יונה ז"ל הבאתי במקומו בפ' דלעיל הלכה ד' והשתא נאמר דדעת הרמב"ם היה לפרש דרב חסדא כר' יוסי ס"ל ולא קי"ל כוותיה וכל השקלא וטריא אליבא דרב חסדא הוא דוקא וזה נראה מדלא הזכיר הרמב"ם שום חילוק דין מהאי מתני' דבעל קרי מהרהר ולא מהאי דינא דמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי ואף שכתב לדינא דמתני' זב שראה קרי וכו' מה שהיה נוהג קודם שבטלו להתקנה כמ"ש בפ' הנזכר ומזה נראה לעין דהיה סובר דההיא סוגיא דלעיל דלא כהלכתא היא אלא כר"א הוא דאתיא דס"ל תפילה לגמרי מדרבנן הוא והוא ז"ל פסק כרבי יוחנן כדאמרן ודעתו ז"ל בההיא פלוגתא דרבינא ורב חסדא מבואר הוא דלא כדעת הפוסקים כרב חסדא וכפירושם בזה שהרי בפ"א מהל' ברכות בהלכה ז' כתב כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. וזה קאי נמי אברכת המזון דלעיל א"כ מבואר הוא דבזה פוסק כרבינא דהרהור כדבור דמי לענין שיצא בדיעבד נקטינן מיהת דהוה ס"ל להרמב"ם דהאי שקלא וטריא לאו דהלכתא היא דאתיא אליבא דרב חסדא דסבירא ליה כרבי יוסי:
יכול יהא מהרהר בלבו. ולכתחלה צריך להשמיע לאזניו בלחש כדאמר לעיל בפ"ב וע"ש בהלכה ד' ד"ה תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא מה שבארתי שם:
מן הפסוק הזה אתה למד ארבעה דברים. היינו מפסוק הזה בלבד ובבבלי ריש פ' אין עומדין דקחשיב יותר מכאן הרואה בחבירו דבר שאינו הגון וכו' ועוד כמה מילי דאיתמר התם היינו משאר פסוקים נמי והלכך קאמר שם כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה:
רבי יהושע בן לוי אמר תפלות מאבות למדום. ובבבלי ריש פרקין מוחלפת השיטה דריב"ל ס"ל תפלות כנגד תמידין תקנום ור"י בר' חנינא ס"ל תפלות אבות תקנום ומסיק התם דאף לר"י ב"ח מיהת אסמכינהו רבנן אקרבנות דאלת"ה תפלת מוסף לר"י ב"ח מאן תקנה ונראה דנ"מ איכא לענין תפלת ערבית דלמ"ד עיקר התפלות אבות תקנום אין חילוק בין ערבית לשאר התפילות וכולהו חובה נינהו ולמ"ד עיקר תפלות כנגד תמידין תקנום וא"כ ערבית כנגד אברים ופדרים וכמו שהן אינם מעכבים כך תפלת ערבית רשות הוא דהויא והאי פלוגתא דתנאי דלקמן בתפלת ערבית אי חובה או רשות בהאי פלוגתא דריב"ל וריב"ח היא דתליא ועיין לקמן סוף הלכה ד"ה אתיין אילין פלגוותא:
דתני ר' ישמעאל וכו'. במכילתא פ' בשלח והאי ש"ס דמסיק ואת דריש בבקר בבקר והיינו בבקר דתמיד מבבקר דמן כדאמר מכאן למד ר' יהודה א"כ לא ס"ל לדייק כדדייק התם בבקר בבקר דכתיב גבי מן ולר' יהודה האי בבקר יתירא להקדים לו שעה אחת וכלומר דסתם בקר היינו ד' שעות והם לקטו שעה אחת מקודם להכי כתיב בבקר יתירא ואלו להאי ש"ס דלמד בפשיטות בבקר דתמיד מדהתם ס"ל דהאי בבקר לאו יתירא כ"א דרך הכתוב הוא לומר כך שבכל בקר ובקר לקטו והיינו עד ד' שעות בשעה שהשמש לבדו הוא חם:
אי מעדות למד ר' יהודה. כדפרישית דכמו ואיבעית אימא הוא והתם לא קאמר דלמד ר' יהודה סברא דיליה משם אלא הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה הוא דקאמר ומשום דס"ל דעיקר לימוד דר' יהודה מדכתיב התם בבקר יתירא להקדים וכו' ש"מ דבבקר דתמיד הוא ד' שעות כמו שהובא בדבור דלעיל ודאמרי' עד ועד בכלל הוא דפשיט ליה התם ממתני' דעדיות והאי ש"ס לשיטתיה אזיל דלא דרשינן בבקר יתירא כמו שבארתי בדבור דלעיל ומיהת לא שמעינן מהתם דעד ועד בכלל והלכך הוא דקאמר איבעית אימא מעדות למד ר' יהודה כלומר דמהתם שמעינן בהדיא דעד ועד בכלל דקתני שקרב בד' שעות:
על אותה שעה העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. בבבלי פ' מרובה דף פ"ב ע"ב מביא האי עובדא קצת בנוסחא אחרת וכעין האי עובדא דקאמר ר' לויהכא וגריס התם ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר והרמב"ם ז"ל תפס להאי נוסחא דהכא כמ"ש שם בפי' המשנה וכן בחבורו ריש הל' תמידין ומוספין שכתב ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום משום דס"ל דלא פליגי והא והא הוה:
טעמון דרבנן שנים ליום חלוק את היום. מבואר הוא למאי שכתבתי לעיל בדבור דתני רבי ישמעאל דהתם דדריש בבקר יתירא דגבי מן והלכך היינו טעמא דלא מהדר תו אטעמא דרבנן דמהאי גופא למדו כדאמר התם דרבנן ס"ל בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים שלא לקטו אלא בג' שעות ומשום דחד בבקר עד חצות משמע והיינו בבקר דתמיד אבל לשיטתא דהאי ש"ס דלא דריש בבקר יתירא כדלעיל הלכך מהדר אחר טעמא דרבנן דמשנים ליום הוא דלמדו ועיין לקמן ד"ה אתיין אלין פלגותא שם תמצא ביאור השיטות ובירור הדברים לכל חד כדאית ליה והנ"מ לדינא:
רבי חייא בשם ר' יוחנן וכו' תפלת המנחה קודמת. הכי אמר נמי בבבלי פרקין דף כ"ח אמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף והרא"ש ז"ל אחר שהביא להאי דהכא עד כולא מילתיה דריב"ל וכו' כתב וז"ל משמע שכך אמר להם דבשעת מנחה קטנה שהוא עיקר זמן המנחה אז יש להקדים תפלת המנחה קודם תפלת מוסף אבל מנחה גדולה דשבע שעות אין לחוש ומיהו גמרא דידן לא סבירא הכי דאפילו בשעה שביעית פסקינן כרבנן שצריך להקדים תפלת המנחה עכ"ל בזה. ונעלמה ממנו דעתו הקדושה ז"ל שהוא בעצמו כתב בכתובות ובכמה דוכתי בש"ס דיש לנו להשוות להני תרי תלמודי בכל מה שנוכל להשוות ואפילו בדוחק עד דלא יהו פליגי לדינא והכא דנראה לעין דריב"ל על זמן מנחה גדולה אמר להם כך שהרי ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון וכו' קאמר והיאך סובל הפירוש כאן על מנחה קטנה. ומפי' ה"ר יונה ז"ל נמי משמע שהיה מפרש להא דריב"ל על זמן מנחה קטנה אלא שלא העתיק שם לישניה דריב"ל כ"א כתב על כעין פי' הרא"ש וסמכו לפרש כן על הירושלמי ואין זה נראה וכו' וכן כתב עוד לקמן ועל זה הדרך שאמרו בירושלמי וכו' ואפשר שגירסא אחרת היתה לו אבל הרא"ש שהעתיק כצורתה וכמו שהוא לפנינו ומטא יומא לשית שעי וכו' קשה להבין דעתו והעיקר כמו שמסיים שם בשם י"מ לענין שפירשו דמיירי דוקא שצריך להתפלל שתיהם כההיא דירושלמי שצריך ליכנס לסעודה גדולה וא"א לו להתחיל עד שיתפלל הלכך כיון שצריך להתפלל שתיהן תפלת המנחה קודם שהיא תדירה ועיקר זמנה וכו' וכ"כ התוס' שם וא"כ מתפרש הא דריב"ל דהכא כפשטה דעל זמן מנחה גדולה קאמר וציוה להם אף באותה שעה להקדים ומשום שמא יעבור אח"כ כל זמן המנחה כדפרישית. והרמב"ם ז"ל דסתם וכתב בסוף פרק ג' מהלכות תפלה היו לפניו שתי תפלות וכו' מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין. נראה מסתימת דבריו דג"כ דעתו ז"ל לפרש שצריך הוא עכשיו להתפלל שתיהן וכגוונא דלעיל או כיוצא בזה. וסיים שם ויש מי שמורה דבצבור לא נכון לעשות כן כדי שלא יטעו. וכן ראיתי בסמ"ג עשין י"ט שפי' להא דריב"ל כמה שכתבנו שכתב שם שסעודה גדולה כגון של חופה או רוב בני אדם האוכלים יחד אסורים להתחיל משש שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני מנחה גדולה וגרסי' בירושלמי ריב"ל מפקד לתלמידיו וכו' עד דלא תיסקון לאריסטון פירש הערוך אריסטון סעודה גדולה ובפ"ג דיומא אמרו צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי הפונים למזרח וזהו בתחלת שבעה שאין החמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומצל קצת חודו על זקיפת הכותל ומשחיר עכ"ל והנה אין ספק בפירוש הזה. שוב מצאתי בתוס' ישנים ביומא על הא דקאמר התם בדף ל"ד מענין יוקדם דבר וכו' וכתבו בד"ה העולה עולה ראשונה וכו' ומביאין בסוף הדיבור האי סוגיא דהכא וגריס שם בדברי ריב"ל דהוה מפקד לתלמידיו אין הוה לכון אריסטון ומטא יומא לתשע שעין וכו' ועל זה כתבו אבל אין התלמוד שלנו סובר כן בברכות דאפי' בזמן מנחה גדולה דהיינו בשעה ז' קאמר דזמן תפלת המנחה קדמה ע"כ והנה דברי הרא"ש מבוארים דכך היתה הגי' שלפניו ז"ל והן הן דבריו וכך היא הגי' של ה"ר יונה ז"ל ובכל ספרי הש"ס שלפנינו נדפס בטעות בדברי הרא"ש וגי' הסמ"ג היא לגי' שלפנינו בהא דהכא כמבואר ומעתה שוין הן הנהו תרי תלמודי לדינא:
לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטרת. בהג"מיי בפ"ג מהלכות תפלה כתב בשם ר"ח ועכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד ערב וכר' יוסי דאמר בירושלמי לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטורת עכ"ל ואיני יודע מה למדנו מהאי ר' יוסי דהכא לענין פלוגתא דר' יודה ורבנן ור' יוסי לא קאמר אלא לתרץ דומיא דמתני' דפסחים אהאי ברייתא דפלג המנחה וקאמר דלא מתחלת הקרבת התמיד מחשבינן לזמן מנחה קטנה אלא מסוף הקרבתו דהוא ט' ומחצה ונתן סימן לדבר קטרת שהיא קריבה אחר תמיד של בין הערבים וזהו פשוט וכ"כ בסמ"ג שם לפי שהיה תמיד של בין הערבים קרב בכל יום בט' שעות ומחצה תקנו זמנה מט' שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ע"כ ואין בין ר' יוסי דהכא לבין שאמרו בגמ' דילן בזמן מנחה קטנה כלום ועוד דאי אפשר לן לפרש להא דר' יוסי לענין המשכת זמנה עד הערב וכרבנן דהא בפירוש איתמר הכא לקמן אין תעבדינה כרבנן לית ר' יודה מודי ואין תעבדינה כר' יודה אוף רבנן מודו אלמא דשיטתא דהאי ש"ס הכריעו להלכה כר' יודה והתם הוא דמסיק דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד וכדפרישית במתני' והתוס' בפרקין בדף כ"ז ע"ב כתבו ד"ה עד פלג המנחה תימא מנא ליה הא בשלמא עד ט' ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנא ליה וי"ל דר' יהודה ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך ע"כ והנה זה הפך מדברי ר"ח שמביא ראיה לדברי רבנן מהא דאמרו הכא דלקטרת הוא שהוקשה ועל דבריהם קשה דהא בהדיא תניא בתוספתא פ"ג והובאה שם דף כ"ו ע"ב דר' יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה אלמא דמתמיד הוא למד ולא מקטרת ומצאתי בתוספתא כ"י על קלף ישן ומיושן וזו היא לפני שכתוב בה כך ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שכן תמיד של בין הערבים קרב עד הערב ר' יודה אומר עד פלג המנחה כמה הוא פלג המנחה י"א שעה חסר רביע ע"כ וליתא שם בדברי ר' יודה שכן תמיד וכו' כמו שנדפס בתוספתא ואין ספק שגי' התוס' כך היתה וכן בספרי הש"ס אשר היו לפניהם וכך נראה דגי' האי ש"ס ג"כ כן היא בהתוספתא ולא העתיקו כאן כ"א מסוף דברי ר' יודא אך מוכרח הוא כדלקמן איברא דמהא דקאמר לא הוקשה וכו' אין ראיה לא לדברי ר' יהודה ולא לדברי רבנן בענין המשך זמן המנחה עד כמה כדלעיל דלא דברו בזה אלא לענין התחלת זמנה וזהו לכ"ע וכדלעיל אבל עיקרו של הדבר למאי דס"ל לר"י וטעמיה בענין המשך זמן המנחה תמצא לקמן בד"ה אתיין אילין פלגוותא ע"ש:
רב כרבי יודה. וכ"כ התוס' והרא"ש על הא דקאמר התם בדף כ"ז רב צלי של שבת בע"ש דרב כר' יהודא ס"ל לענין תפלת הערב שהיא שעה ורביע קודם הלילה. וא"כ מנחה אינה אלא עד פלג המנחה שהרי א"א לעשות פעם כר"י ופעם כרבנן והכא הוא מפרש טעמיה דרב דאין תעבדינה וכו' וא"כ היה נוהג לעולם כר' יהודה וכ"כ הרשב"א ז"ל על האי דאמרו התם השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר וכו' ורבי ורב וכל הני דצלו של שבת בע"ש כר' יהודה ס"ל ולא מאחרי תפלת המנחה לעולם מפלג המנחה ולמעלה ומיהו תפלה בלחוד דצלי ולצורך שעה למצוה אבל ק"ש לא הוו קרו עד צאת הכוכבים ומשום צורך מצוה הוא שלא היו חוששין לסמוך גאולה לתפלה עכ"ל וכ"כ הרא"ש בזה בריש מכלתין לסתור ראיה של ר"ת בק"ש מההיא דרב וז"ל ומרב דצלי של שבת בע"ש אינו ראיה דלמא כריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ושמא היה קורא אחר צאת הכוכבים עכ"ל האי ושמא כמו ועוד או אי נמי הוא כלומר א"נ דלעולם כרבי יוחנן ס"ל ולק"ש אינה ראיה דשמא היה קורא אחר צאת הכוכבים ולא היה חושש לסמוך גאולה לתפלה משום מצוה וכדכתב הוא ז"ל כאן על הא דרב ולאחר צאת הכוכבים היה קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול על הקדש לא היה חושש לסמיכה. כתבתי זה מפני שראיתי ליש מתפלפלין ומקשין אדברי הרא"ש בריש מכלתין ולא הבינו דבריו:
מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. כלומר ואפי' יחיד כדפרישית ולא ס"ל כדר' לוי דמחלק בין יחיד לצבור ואתיא כהא דאמר ר' חמא בר חנינא בבבלי פרק אין עומדין דף ל"ב ע"ב אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה':
רב אמר בנעילת שערי שמים. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכ' תפלה הלכה ז' פסק כרב וכתב וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה וכו' וזו היא הנקראת תפילת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה וכתב הכ"מ הטעם דלא פסק כר' יוחנן לגביה דרב משום שהיה גורס כגי' הר"ן דשמואל הוא דאמר בנעילת שערי היכל ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנה ע"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים ומפרש רבינו נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל עכ"ל. גי' הר"ן היא כך בשלהי יומא ומיהו לא פי' שם כלום בנעילת שערי שמים באיזה זמן הוא כ"א בנעילת שערי היכל כתב שהיא אחר הדלקת נרות שעדיין הוא יום וזהו דאמר רב כד תחמי שמשא בריש דקלי היינו זמן נעילת שערי היכל אבל בנעילת שערי שמים נוכל לומר לדעת הר"ן שהוא לאחר שקיעת החמה וזה מוכרח הוא לדעתו ז"ל שכתב שם לקמן אהא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית מוכחא סוגיין בגמרא משום דס"ל לרב דתפלת נעילה בלילה קאמר דתפלת נעילה פוטרת של ערבית דכיון דצלי משחשיכה תו לא צריך לצלויי זמנא אחריתא. הרי דנעילת שערי שמים דקאמר רב בלילה היא אלא דרב גופיה ע"י שהיה מאריך התחיל בעוד השמש בראש האילנות כדי לסיים בזמן נעילת שערי שמים שהוא לאחר שקיעת החמה ובזמן ערבית לפיכך ס"ל דפוטרתה ונהי דמהא אין כאן קושיא על פי' הרמב"ם בנעילת שערי שמים שהוא נגד סוגיא דיומא לפי שיטתא דרב דפסק כוותיה בענין זמן נעילה ורב גופיה קאמר דפוטרת של ערבית אלמא דזמן נעילה בלילה משום דאיכא למימר דלמאי דמסיק התם דרב לא קאמר להא דפוטרת אלא למ"ד תפלת ערבית חובה דאלו למ"ד ערבית רשות וקי"ל כוותיה לא שייכא פוטרת כפי' רש"י ז"ל וא"כ כמו דלענין דינא דפוטרת לא קאמר לה רב למאי דס"ל לדידיה דאיהו אמר הלכה כדברי האומר רשות ה"נ נימא לענין זמנה ומשום דהא בהא תליא דהא לדברי האומר חובה קביעה לה זימנא ובתחלת הלילה ולמ"ד רשות לא קביעה לה זמנא כדאמרי' התם בפרקין אלא מאי אין לה קבע כמ"ד תפלת ערבית רשות ומהאי טעמא נמי אמרינן דרב צלי של שבת בע"ש וכן להני דמצלו של מ"ש בשבת משום דערבית רשות היא ויכול להקדימה לעת הצורך והשתא נוכל לומר דה"ק ולדברי האומר חובה קאמר כלומר לדידי ודאי לא שייכא האי כלל אי משום דסבירא לי דערבית רשות ומה פטורא שייכא בה ואי משום דסבירא לי דזמן נעילה הוא קודם לשקיעת החמה וא"כ אף אם היה כן דערבית חובה לא היתה נעילה פוטרתה דאין זה זמנה אלא דבלאו הכי [לא] שייכא בה פטורא לדידי כ"א לדברי האומר דערבית חובה וקביעה לה זימנא בתחילת הלילה להאי מ"ד אם התפלל תפלת נעילה בלילה בזמן ערבית פוטרת של ערבית והא ודאי לא שייכא לאקשויי דמאי אריא דפריך ליה מהא דס"ל רשות לפריך ליה מהא דס"ל בנעילה דקודם שקיעת החמה היא וא"כ אף למ"ד חובה אין זה זמנה דהא ליתא דהתם לא קאמר הכי בהדיא אליבא דרב בזמן נעילה כדקאמר הכא. כללא דמילתא דמהאי סוגיא דיומא אין לדקדק כלום לדברי הרמב"ם דסובר כרב בזמן הנעילה וצריך לגומרה קודם שקיעת החמה כמו שכתב בפירוש לקמן בפ"ג מתפלה בהל' ו' ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה. אי קשיא הא קשיא דאם נפרש להא דרב בנעילת שערי שמים שהוא סמוך לשקיעת החמה ובזה הזמן היה גומר לתפלת נעילה ורב גופיה שהיה מאריך בתפלתו היה נזהר בזה אלא שהתחיל מקודם בזמן נעילת שערי היכל שהוא כשהשמש בריש דקלי דכל זה מוכרח הוא לדעת הרמב"ם ולפירושו כנזכר א"כ קשיא באיזה זמן התפלל רב מנחה ביום הכפורים דליכא למימר מקודם שהיה השמש בריש דקלי דהכא לא קאמר כן אליבא דרב ביום הכפורים דהא לעיל גם כן בכה"ג קאמר בתפלת המנחה ביום הכפורים אחוי דאימיה דרב אדא וכו' בצומא רבא א"ל כד תחמי שימשא בריש דקלי תיהב לי גולתי דנצלי דמנחתא הניחא אם נפרש נעילת שערי שמים דקאמר רב היינו בתחלת הלילה כנראה מדעת הר"ן שזכרתי שפיר הוו הני תרוייהו דקאמר הכא דהוה בצומא רבא דאף דבשניהם קאמר בזמן דשמשא בריש דקלי מ"מ נוכל לפרש דהא דקאמר גבי מנחה כד תחמי שמשא בריש דקלי היינו בהתחלה שהשמש מתחיל לירד ואז מתחיל להראות בריש דקלי התפלל מנחה וכשהשמש עדיין הוא בריש דקלי אבל הוא סמוך לשקיעה אז התפלל נעילה והיה מאריך בה עד צאת הכוכבים ממש שהוא זמן נעילת שערי שמים לדעת רב וכד תחמי שמשא וכו' דגבי נעילה כשתראה שעדיין נראה בריש דיקלי הוא דקאמר ומפני שהיה מאריך בתפלת נעילה הוא שהקפיד להתחיל בזה הזמן כדי שיסיים כדעתו בנעילת שערי שמים ובתפלת מנחה לא היה מאריך כל כך דלא קאמר דהוה מאריך בצלותיה סגין אלא הכא גבי נעילה אבל אי אמרינן דנעילת שערי שמים דקאמר רב היינו קודם השקיעה וסמוך לה א"כ היאך התפלל מנחה כשהתחיל השמש להראות בריש דקלי וגם נעילה בכל הזמן מועט כזה כדי שיסיים קודם וסמוך לשקיעת החמה ובהדיא קאמר דהוה מאריך בנעילה ובודאי קשיא היא ודוחק גדול לפרש דאעפ"כ היה יכול להתפלל מנחה ונעילה עם משך האריכות שהיה נוהג בה והכל בזה הזמן ולסיים קודם שקיעת החמה דבר זה אין הדעת סובלת לפרש כן ואין לנו תירוץ אחר אם לא שנאמר דגי' הרמב"ם לא היה כן בההיא דלעיל בצומא רבא דבענין מנחה להשמיענו באיזה זמן היה רב נוהג להתפלל לא איכפת לן אם הוה בצומא רבא או בשאר ימות השנה. מיהת לפי גי' הספרים שלפנינו יש סמך לפירוש הנזכר בנעילת שערי שמים ולהמנהג שהביא המרדכי שנוהגין להמשיך עד הלילה ואם שכתב מפני שהחזנים מושכין עד הלילה סוברים שבדין עושים והביאו הב"י בסי' תרכ"ג ולמאי שנתבאר יש סמך להמנהג מהאי תלמודא כמבואר:
נעילה פוטרת של ערב. כבר נתבאר מזה בדבור דלעיל ועיין עוד לקמן ד"ה אתיין אילין פלגוותא. והאי שקלא וטריא דר' יונה ור' אבא מבואר הוא למאי דכתבו התוס' בשלהי יומא על הא דקאמר נמי התם כר' אבא דהכא מתפלל י"ח שלימות מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת הקשה הר"י אורליינש ונכלליה מכלל כדאמר בתפלת השחר כל השנה כולה מתפלל הביננו חוץ ממ"ש וכו' ונכלליה מכלל קשיא ותירץ ר"י התם דכל השנה מתפלל הביננו משום הבדלה לא היה לו לשנות הסדר כיון דאפשר לכוללו אבל הכא דס"ל דכל השנה מתפלל י"ח שלימות בטעם כל דהו אין לשנות הסדר ולהכי במוצאי שבת מתפלל י"ח שלימות מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ובזה נתבאר למה שפרשתי בפנים דרבי יונה דקאמר לר' אבא בגין דאתותבת קושיא דילך תבטל דברי רב שהרי יכול לכלול להבדלה וכקושית הר"י מאורלייאנש כעין דמקשי הש"ס בפרקין על הביננו ואמר ר' יוסי מה דמקשי ר' אבא יאות וכסברת הר"י דשאני הביננו דאינו משנה הסדר אבל הכא משנה הסדר ומה דמקשי ר' יונה לא יאות דאי משום דהיאך יהו שבע פוטרות י"ח נוכל לדחות דקולא היא שהקילו עליו מפני התענית אלא דהעיקר מכח טעמיה דרבי אבא לא קי"ל כהא דנעילה פוטרת שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת. וכתב הרא"ש ז"ל בשלהי יומא דמהכא שמעינן דלית הלכתא כרב בהא דקאמר פוטרת. ופי' שם להא דאמר ר' אבא בר ממל מריי מן כולכון שמעית שאין נעילה פוטרת וכו' דקאי על חברייא דלעיל ר' בא ור' יונה וכו' שכולם הקשו על דברי רב ואין נ"מ בזה ודעת הרמב"ם ז"ל ג"כ דאין תפילת נעילה פוטרת של ערב שהרי כתב בפ"א מתפלה הלכה ח' נמצאו התפלות בכל יום שלשה וכו' וביה"כ חמשה ארבעה אלו ותפלת נעילה:
ובמוצאי תענית ציבור. כדפרישית וזהו דעת הרמב"ם ז"ל לפי גירסא הישנה בפ"א מתענית בהלכה ו' עיר שהקיפוה גוים וכו' מתענין בשבת והכ"מ מחק גי' זו וכתב על מה שתמצא בספרי רבינו מתענין בשבת תמוהים הדברים וצ"ע. והרי מהכא מבואר הוא דאלת"ה מאי הבדלא שייכא במוצאי ת"צ ומהיכי תיתי לא יתפלל י"ח דאיצטריך טעמא להא ואי משום תפילת נעילה דס"ד דפוטרת א"כ אימא דאין ה"נ דפוטרת היא בת"צ דהא דאינה פוטרת ביה"כ אסיק לעיל דמשום הבדלה הוא ומדמדמי לה ליה"כ ולמ"ש ע"כ שמעינן דטעמא דכולהו מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ומצ"ש דנקט לאפוקי דלא יתפלל הביננו. וא"כ דעת הרמב"ם היה ג"כ לפרש להא דאמרו בבבלי תענית דף י"ט על אלו מתריעין בשבת שהוא בענינו של תפלת תענית ולא דמי לההיא דמתריעין דפ"ק בדף י"ד דפסק כמ"ד מתריעין בשופרות דהא בשבת א"א בשופרות ולא היה מפרש כפי' רש"י בפ"ח שם:
ראש חדש שחל להיות בתענית וכו'. כתב הרא"ש ז"ל בפ' אין עומדין גרסי' בירושלמי דתפלת השחר ר"ח שחל להיות בתענית היכן מזכיר של תענית במוסף ר"ז אומר בהודיה וכו' ומקשה שם על הא דאומר ברכה רביעית ורוצה להגיה עוד ולגרוס בחמישית וכו' ע"ש ומצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהיה לו הגי' כמו שהוא לפנינו ומקשה ומפלפל שם ובתחלה רצה להגיה ולגרוס כמו הגהת הרא"ש בשניהם בהא דשל תענית במוסף וכן בברכה רביעית ושוב חזר בו מלהגיה וכתב ומיהו עדיין צ"ע בירושלמי שכך מצאתי גם בתענית פ' בג' פרקים עכ"ל הרי דאין להגיה אם מוצאין הוי' בב' מקומות שוה אבל מנהגיהם היה כך בענין זה ועיין בדיבור דלקמן:
רביעין על מעיהון ולא ידעין דהוא תעניתא. ז"ל הר"ן בסוף פ"ב דתענית שכתב שם בענין תענית עשרה בטבת שחל להיות בע"ש ובירושלמי משמע דכשמתענין בר"ח נופלין על פניהם כדרך שעושין בתעניות שאמרו שם ר' יוסי אומר קורין ברכות וקללות א"ל ר' מנא וכו' עד שאר כל המקומות הן קורין ברכות וקללות וכיון שאמרו שם שנופלין על פניהם כשמתענין בר"ח משמע דכ"ש בעשרה בטבת שחל בע"ש שנופלין על פניהם בתפלת המנחה וכן כשהצבור מתענין בער"ח ולפיכך אמרו שמנהגינו שאין אנו נוהגין כן שלא כהלכה אבל אני אומר לישב המנהג דדוקא בר"ח אמרו שם דרביעין על מעיהון להודיעך שקורין ברכות וקללות כלומר להודיעך שלא יקראו בר"ח אלא ברכות וקללות אבל בשאר ימי תעניות דליתיה להאי טעמא אין נופלין על פניהם כל שלא היו נופלין אלו לא היה תענית כגון מנחה של ע"ש או ערב של ר"ח ומכל מקום מה שאמרו בירושלמי שקורין ברכות וקללות ואין קורין בר"ח נראה שאינו מסכים עם התלמוד שלנו דבפ"ק אמרינן דבפלגא בתרא דיומא בריבעא קמא דידיה קרינן ומפטירין אלמא אין קורין בשל תעניות אלא במנחה ואע"פ שלא נהגו כן אלא קורין בתענית בבקר ובערב מ"מ כשמתענין בר"ח אינו בדין שתדחה פרשת ר"ח ממקומה עכ"ל מדבריו ז"ל משמע שדברי ר' יוסי לר' מנא דכאן דקאמר להודיעך וכו' אטעמא דנופלין על פניהם קאי שלכך נופלין על פניהם כדי שידעו שקורין היום ברכות וקללות לפ"ז חסרה כאן התשובה דר' יוסי על מה שהקשה לו ר' מנא שאם בשביל לפרסם שהוא תענית אף שהיום ר"ח הלא כבר יודעין הן מחמת שנופלין על פניהם היום וזה ודאי אי אפשר לפרש בענין אחר שאינו דרך קושיא והשתא מה השיב לו ר' יוסי להודיעך וכו' הלא לא שאל לו על זה למה נופלין על פניהם אלא השאלה היתה מה טעם שקורין ברכות וקללות ולא בשל ר"ח ולפי מה שבארתי בפנים יותר מתקבל הוא לפי משמעות פשטות הסוגיא. ומיהו בענין מה שדקדק הר"ן על האי תלמודא שפוסק לקרות ברכות וקללות ולא בשל ר"ח מהאי דמשמע מתלמודא דילן בפ"ק שם דף י"ב ע"ב שלא היו קורין בשל תענית אלא במנחה בלבד לא הבינותי דמאי קושיא מהתם הרי משמע שם שלא היו קורין ביום התענית בבקר כלל כדקאמר ואיפוך אנא ופירש"י ז"ל דפלגא קמא דיומא הוו קרי ומפטרי ובעו רחמי ובאידך פלגא דיומא מעייני במילי דמתא ועלה קאמר לא ס"ד דכתיב ואלי יאספו וגו' וכתיב ובמנחת הערב קמתי וגו' וא"כ כשלא היו קורין אלא במנחה בלבד וזה לפי מנהגם שלמדו מעזרא ודאי הכל למדו ממנו דכשלא היו קורין בתורה בפלגא קמא דיומא כלל כי אם מעיינין במילי דמתא ולא היה להם פנאי לקרות בתורה אז כשקראו במנחה ודאי בשל תעניות קראו דהא דכתיב ויקראו בספר וגו' מסתמא בענין היום היתה הקריאה שלא היה יום ההוא ביום המאורע אחר שהרי בכ"ג לחדש היה כדכתיב והשתא כשנהגו לתפוס מנהג עזרא נהגו שלא לקרות בבקר כלל אלא במנחה ולעולם בשל תעניות ומהיכא משמע מהתם שאם היה התענית חל בר"ח שהיו קורין בבקר בשל ר"ח ולא ראיה ולא סתירה איכא מהתם להכא לשנאמר שדבר הזה אינו מסכים עם התלמוד שלנו ואפשר שאם היה מנהגם כמנהג שנוהגין עכשיו היו באמת קורין בבקר בשל ר"ח ובמנחה בשל תעניות אלא דאנן חזינן שלא היו נוהגין כן בימי חכמי התלמוד וכדמשמע נמי מהא דלקמן ר"ח שחל להיות בתענית היאך הוא מזכיר וכו' מה מצינו בכ"מ ברביעית וכו' והיכן מצינו זה ואף שפרשתי בפנים דעל תפלת נעילה קאי סתמא דלישנא משמע דעל כל התפלות קאי וא"כ לא היו נוהגין כמנהגינו עכשיו ומה שאמר הר"ן דמצד הסברא אינו בדין שתדחה פרשת ר"ח ממקומה כמו כן מסיק נמי הכא כעין זה דהא קאמר דוקא בשאר מקומות היו נוהגין לקרות ברכות וקללות לפי שהיו מסופקין בר"ח לפי מנהג שהיו נוהגין לקדש החדש ע"פ הראיה ושולחין שלוחין לגולה ושם הוא שהיו נוהגין שלא ידעו אם הוקבע החדש בזמנו תדע דבעין טב קאמר נמי הכא שהיו קורין בשל ר"ח:
מאן דמצלי לצלי דרמשא עד יומא קאים. נתבאר מזה לעיל בד"ה רב כרבי יודה ע"ש:
אתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא וכו'. התוס' בשלהי יומא כתבו בד"ה והאמר רב תפלת ערבית רשות וכו' נהי דרשות היא אין לבטלה בחנם וכו' והכי משמע בירושלמי דתפלת השחר דלמ"ד תפלת ערבית חיבה אין תפלת נעילה פוטרתה ולמ"ד רשות וכו' משמע אבל בחנם אין לבטלה ואע"פ שחולק על הש"ס שלנו בזה דבגמרא דידן משמע דרב לדברי האומר חובה קאמר אבל למ"ד רשות לא בעי תפלה לפוטרה מ"מ במה שאנו יכולין להשוותם יש לנו להשוותם. וכ"כ הרא"ש ז"ל בריש פרקין דיש להביא ראיה מהא דהכא דאין לבטלה בחנם דבזה שוין הן הני תרי תלמודי אע"פ דפליגי בענין אוקמתי דהפלוגתות בדין דפוטרת או לא עכ"ל. והנני הנני מבאר לך טעם פלוגתייהו ובמה דפליגי ומתיך כך יתבאר ג"כ טעם פלוגתא דתנאי בכל התפלות וטעמא דפלוגתא דאמוראי לכל חד וחד כדאית ליה במה שלא נתבאר לן משיטת ש"ס הבבלי ויתבאר מהתוספתא ומשיטת הש"ס דהכא ויתבאר נמי מה דנ"מ לדינא מבינייהו והנה בטעמא דפלוגתא דר"י ורבנן בתפלת השחר מבואר הוא בש"ס דילן דר"י ס"ל תמיד של שחר קרב בד' שעות ולרבנן עד חצות ובזה הוא דפליגי דרבנן דרשי בבקר יתירא דגבי מן חלקהו לשני בקרים משום דלקטו בג' שעות וא"כ חד בקר ששה שעות והיינו בקר דתמיד ור' יהודה ס"ל דהאי בקר יתירא להקדים לו שנה אחת קודם זמן בקר דעלמא דהוי ד' שעות והם לקטו בג' שעות וא"כ למדנו דבקר דתמיד היינו ד' שעות כמו שהובא זה לעיל ד"ה טעמון דרבנן ובדבורים דלעיל מיניה דהש"ס דהתם דמתרץ לה להאי ברייתא דמכילתא וחם השמש ונמס וכו' דכתרווייהו שפיר הוא דאתייא ס"ל להש"ס דהתם נמי דמכאן הוא למדו ר"י ורבנן לכל חד וחד כדאית ליה לטעם פלוגתייהו וזה פשוט ונתבאר ג"כ לעיל דשיטתא דהאי ש"ס לא ס"ל למידרש בבקר יתירא דגבי מן אלא דה"ק בכל בקר ובקר לקטו אותו וזה מוכרח הוא מדקאמר לעיל דר' יודה דריש בבקר דתמיד מבבקר דמן והא התם תרי בקר כתיבי אלא ע"כ דלא מידרש ליה כלל להאי בבקר יתירא דגבי מן והיינו דמהדר לעיל בתר טעמייהו וקאמר טעמון דרבנן דקאמרי עד חצות משום דדרשי שנים ליום חלוק את היום וא"כ תמיד של שחר היה קרב עד חצות ור' יהודה ס"ל דליום לדרשא אחרינא קאתי ליום כנגד היום וכו' שמעינן השתא מיהת טעמייהו דר"י ורבנן להתרי שיטות דתרי תלמודי וכל זה הוא בענין תפלה של שחר ובטעם תמיד של שחר אבל לטעם פלוגתייהו בתפלת המנחה לא נתבאר בהש"ס דילן בהדיא אלא דממילא מיבעי לן למימר דר"י ס"ל דתמיד של בין הערבים עד פלג המנחה היה קרב ולא למעלה מזמן היה ורבנן ס"ל דעד הערב היה קרב אלא דלכתחילה מצותו להקריב בזמנו כדתנן במתני' דתמיד נשחט וא"כ ה"ה להתפלה והרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו בפ"ג מהלכות תפלה הלכה ב' כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה ולפי שהיה תמיד קרב בכל יום בט' שעות ומחצה תקנו זמנה מט' שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבע"פ שחל להיות בע"ש היו שוחטין את התמיד בו' ומחצה אמרו שמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא וכו' וזו היא נקראת מנחה גדולה וכו' הא למדת שזמן מנחה גדולה מו' ומחצה עד ט' ומחצה וזמן מנחה קטנה מט' ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל עד שתשקע החמה הנה הוא ז"ל ביאר זמן התחלת שתיהם וההמשך שלהם ואכתי לא נודע לנו טעם לשיעור ההמשך מפני מה הוא שאמרו כך ונהי דלהטעם לזמן ההתחלה וההמשך למנחה גדולה לא איכפת לן כ"כ דאינה אלא בדיעבד כדכתב שהמתפלל מאחר ו' ומחצה יצא מיהו במה שכתב לזמן ההמשך למנחה קטנה עד י"א חסר רביע וזהו כר' יהודה וכדאמרו בגמרא דעבד כמר עבד וכו' ועיקר הטעם לשיעור המשך הזמן אכתי לא נתברר לן ואם נאמר דכך ס"ל ג"כ בתמיד של בין הערבים לזמן ההמשך מהקרבתו לכל חד וחד כדאית ליה וכדקאמר התם דף כ"ו ע"ב מפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב וכו' אכתי היא גופה מנא לן זה דהיה קרב והולך עד הערב וכן לר' יהודה דקאמר התם שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה לא נודע לו מהיכן למד ר' יהודה שלא היה קרב אלא עד פלג המנחה ובמה שכתבו התוס' שם עד פלג המנחה תימא מנא ליה וכו' וי"ל דר"י ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה כבר כתבתי לעיל ד"ה לא הוקשה תפלת מנחה וכו' דלכאורה דברי התוס' קשים דהא בהדיא גריס התם דמתמיד של בין הערבים הוא דלמד ואמרתי שאפשר גי' התוס' היתה כמו שמצאתי הגי' בתוספתא כתיבת יד על קלף ישן אשר לפני דלא גריס בדברי ר' יהודה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ולא כהגי' בתוספתא בדפוס וכך היתה הגי' בגמ' אשר לפניהם ולא כגי' הגמ' אשר לפנינו. ומיהו לידע טעם זמן המשכת התמיד של בין הערבים עד הערב לרבנן על כרחך דאתיין לשיטתא דהאי ש"ס דהכא וכדמפרש לעיל לטעמייהו בתמיד של שחר עד חצות משום דדרשי שנים ליום חלוק את היום וא"כ חצי היום לתמיד של שחר וחצי היום לתמיד של בין הערבים ושל שחר נמשך הכשר זמנו עד חצות ושל בין הערבים עד הערב. וזהו לרבנן. ולר' יהודה אין לנו אלא כדכתבו התוס' שם ד"ה יעקב תיקן תפלת ערבית וכו' דמפ' גיד הנשה משמע שהתפלל ערבית בעוד יום דהא אחר שהתפלל הוה דעתיה למיהדר ולרבי יהודה דאמר מן תפלת מנחה עד פלג המנחה ניחא לפי שאח"כ זמן תפלת ערבית. וזהו לפי שיטת ר"ת ריש מכלתין כמו שנתבאר לעיל שם דאלו לשיטת הגאונים אין ראיה מתפלה לק"ש כמבואר הכל למעלה. נקטינן מיהת מדבריהם דלר' יהודה שפיר הוא דאתא מה שאמרו יעקב תיקן תפלת ערבית והיא מבעוד יום וממילא נשמע דלר' יהודה אי אפשר להמשיך זמן מנחה עד הערב והא דקאמר עד פלג המנחה משמע דעד כאן זמן מנחה ותו לא משום דבעי למיקבע זמניה הלכך פלגיה להזמן פלגא קמא למנחה ופלגא בתרייתא לערבית. ותו דגרסינן בתוספתא פ"ג תפלת ערב אין לה קבע ר"א בר' יוסי אומר עם נעילת שערים אמר ר"א בר' יוסי אבא היה מתפלל אותה עם נעילת שערים. כך היא הגי' בתוספתא כתיבת יד אשר לפני. ובספרי הדפוס מהופכת היא וגי' הכתיבת יד יותר נראית ואין נ"מ בזה. מיהת שמעינן דתפלת ערבית בעת נעילת שערים היא והיינו נעילת שערי היכל שהיה ביום אחר הדלקת הנרות כמוזכר לעיל דאין לנו לפרש להא נעילת שערי שמים דא"כ היה קשה לרב דס"ל הכא דהיינו זמן תפלת נעילה כדלעיל מאי איכא בין תפלת ערבית לתפלת נעילה ואמאי קרי לה לנעילה צלותא יתירתא. והשתא לשיטתיה דרב דכר' יהודה ס"ל כדאמר הכא לעיל שהיה מתפלל מנחה כשהשמש בריש דקלי והוא ג"כ זמן נעילת שערי היכל וכדלעיל בשם הר"ן לפ"ז על כרחך שהן סמוכין זה אחר זה ודקתני בתוספתא זמן ערבית עם נעילת שערים היינו אחר שכבר ננעלו וזה היה מיד אחר הדלקת הנרות. וא"כ הקטרת שהוא קודם לנרות אז הוא פלג המנחה הרי דמנחה זמן קטרת נמשכת עד זמן הדלקת הנרות שהוא סמוך לנעילת שערי היכל ואחר נעילת שערים זמן ערבית הוא וזהו הכל אליבא דר' יהודה כאשר זכרנו מזה לעיל ד"ה לא הוקשה ועיקר סמך הלמוד לרבי יהודה מיעקב הוא דלמד שהתפלל ערבית מבעוד יום וא"כ זמן המנחה אינו אלא עד פלג המנחה לדידיה. מעתה נתבאר לנו טעמייהו דר"י ורבנן לכל חד וחד כדאית ליה זמן המשכה בין בתפלת השחר ובין בתפלת המנחה וכן לזמן תפלת ערבית דנלמד זה מזה וזה מבואר הוא. ונבאר עוד מה דאיכא נ"מ לדינא מהני טעמי דאמרן. וזהו לענין הפלוגתא דתנאי אם תפלת ערבית רשות או חובה. שהרי בארנו למעלה דהך פלוגתא דתנאי תליא בפלוגתא אם תפלות אבות תקנו או כנגד תמידין תקנום. ונתבאר למעלה ג"כ דאפי' למ"ד אבות תקנום על כרחך דאתיין נמי להא דסמכינהו רבנן ג"כ אקרבנות דאל"כ תפלת מוסף להאי מ"ד מאן תיקנה. וזהו שכתב הרמב"ם בפ"א מתפלה בהלכה ח' וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות וכו' וכל יום שיש בו קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף. ודבריו ז"ל כמ"ד תפלות כנגד הקרבנות. ומיהו אפי' למ"ד אבות תקנום ע"כ לענין זה דנמי צ"ל תפלת מוסף כנגד קרבן מוסף וזה כבר נכלל בדברינו למעלה ואין אנו צריכין כאן לזה. כ"א זאת אשר נבאר כאן דזהו פשוט דלמ"ד אבות תקנום א"כ כולן שוין לדינא דמהיכי תיתי לן לחלק ולומר זו חובה וזו רשות וכל שלשה אבות שוין עלינו לטובה. אבל למ"ד עיקר התפלות כנגד תמידין תקנום ממילא מבואר הוא מהש"ס דהכא ודהתם דתפלת הערבית רשות היא שאינה אלא כנגד אברים ופדרים שאינם מעכבים הכפרה. זכינו מיהת ממה שנתבאר דלר' יהודה דמוכרח הוא לדידיה דס"ל תפלות מאבות למדו דאל"כ תפלת ערבית מבעוד יום מנא ליה וכן לענין זמן מנחה עד כמה היא נמשכת ותו לא וע"כ כדלעיל ושמעינן דר' יהודה ס"ל כמ"ד תפלת ערבית חובה היא ולרבנן איכא למימר דס"ל כמ"ד רשות. ומעתה יצא לנו עוד נ"מ לדינא מהאי גופיה וזה אם תפלת נעילה פוטרת של ערבית או לא וזהו לשיטתא דהאי ש"ס דתלי הא בהא אלא דהיא גופה טעמא בעיא דאמאי לא נימא שאפי' למ"ד שחובה היא בכל ימות השנה משום דליכא תפלה אחרת בזמנה אבל ביה"כ דאיכא תפלת נעילה ונקראת צלותא יתירתא שאין רמז לה לא לקרבנות ולא לשום דבר אלא שחכמים מדעתם תקנוה כדי להרבות בתפלה ואף להא דקאמר הכא לעיל מנין לנעילה וכו' מ"מ רמז זה איננו מוסכם כ"א לציבור וכדלעיל ועוד דמיהת אינה דומה לג' תפלות שבכל יום דכתיבי בדניאל דזמנין תלתא כתיב וכן דוד ערב ובקר וצהרים הוא דקאמר וא"כ למה לא נאמר דמיהת בדיעבד אם לא התפלל של ערב שיצא בתפלת נעילה. ואין לנו להשיב בזה ולחקור אי מסתברא היא או לא מאחר דאשכחן טעמא דמסתברא טפי לשיטתא דהאי ש"ס וזה הוא למאי דאמר הכא לעיל רב כר' יהודה ס"ל שהתפלל מנחה בזמן פלג המנחה והרי רב ס"ל דנעילה זמנה בנעילת שערי שמים והוא בתחלת הלילה כמו שמוכרח מהאי ש"ס להאי פירושא ובארתי לעיל בד"ה רב אמר שדעת הר"ן נוטה לזה ע"ש א"כ אין זמנה כאחד דזמן ערבית עיקר תקנתה מבעוד יום הוא לר' יהודה וכן לרב דקאי בשיטתיה ומעתה היאך זו פוטרת את זו לרב דזמן נעילה בתחילת הללה בעת נעילת שערי שמים היא וזהו אחר זמן ערבית ואפי' בדיעבד אין מקום לומר נעילה פוטרת של ערבית להאי מ"ד שהרי כבר כבר זמנה. ולא קשיא מהא דאמרו לעיל בשם רב דנעילה פוטרת של ערב דהאי פריכא הוא דלא אמר רב מעולם הכי כמבואר הכל לעיל וזה ודאי נמי פשוט הוא לאידך מ"ד לעיל דאמר דנעילה בזמן נעילת שערי היכל שהוא ביום פשיטא דלא שייך לומר דפוטרת של ערבית להאי מ"ד דבזמן צאת כוכבים היא אם אמרינן כמ"ד ערבית חובה היא אלא דהיא גופה תליא נמי בהא כמו שנתבאר. מיהת זה למדנו דנתבאר לנו לטעמא דהאי ש"ס דתלי פלוגתא זו אם נעילה פוטרת ערבית או לא בפלוגתא אם ערבית רשות או חובה דלאו כפשטה היא דאם ערבית רשות בלאו הכי לא שייך למימר פוטרת או לא פוטרת אלא דעיקר הדבר בזמן של זו וזו הוא תלוי וכדאמרן ועוד יש ללמוד ממה שנתבאר איזו נ"מ ולא נאריך יותר במקום אחד:
מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל וכו'. האי עובדא דר"ג ור' יהושע נשנית בבבלי פרקין דף כ"ח קצת נשתנית בנוסחא. דהכא אמרו מינו אח"כ לר"א בן עזריה לאב"ד והתם קאמר לדרוש ר"ג תלתא שבתא וראב"ע חדא שבתא ואפשר דהיינו הך שהמנהג בימיהם כך היה שהאב"ד היה דורש שבת אחת אחר ג' שבתות שהיה דורש הנשיא והאי פירושא שפירשתי במאי דאמרו מי שהוא מזה בן מזה יזה ומי שאינו לא וכו' בלשון תמיה הוא וכי מי שאינו לא וכו' יאמר וכו' וזה הוא עיקר ודרך משל הוא על הנשיאות ולא כפירושים אחרים שראיתי בזה:
בכניסתו מהו אומר וכו'. כדאמר התם דף כ"ח ע"ב ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי וכדפירש"י ז"ל שלא ישמחו על כשלוני הרי רעות שתים שיבאו ע"י שאגרום להם שיענשו וראיתי לא' שפירש כמו בקשה אחרת וי"ר שישמחו בי חבירי ומתוך לשון הזה משמע כפירש"י דקאמר שלא אקפיד וכו' דמתוך שישמחו על כשלוני אקפיד כנגדם ואח"כ גם הם יקפידו נגדי וזהו דמפרש ר' אבון בסוף ההלכה להודייה שביציאתו לאל שחלק לי דיעה כו' וכדפרישית בפנים שההודאה מעין הבקשה היא:
כנגד שמנה עשר מזמורות וכו'. ובבבלי פרקין שם לא קאמר להא ואף דס"ל נמי אשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא כדקאמר בהדיא בפ"ק דף י' מיהו על כרחך דלא ס"ל לסוגיא זו דבבלי הכי אלא כדאמר בפ"ב דמגילה דטעמא דברכת השנים בתשיעית משום דדוד כי אמרה בתשיעית הוא דאמרה וכפירש"י שם שכתב וא"ת שמינית היא אשרי ולמה רגשו תרתי פרשתא הוו. והיינו דדעת רש"י כהאי מ"ד הכא לעיל בפ"ב דלמנצח על מות ולמה ה' תעמוד ברחוק חדא פרשתא היא ולא כמ"ש התוס' שם דמחולקין הם כפי הספרים שלפנינו וזה מכח הקושיא שהקשו מההיא דפ"ק אבל פלוגתא דאמוראי היא הכא בהא כדמוכח מלעיל וע"ש בהלכה ד' ד"ה מאה ועשרים זקינים וכו' מה שבארתי מזה וא"כ הך סוגיא דבבלי פרקין ס"ל כהאי סוגיא דמגילה ולדעת רש"י וכהאי מ"ד דלעיל בפ"ב בענין למנצח על מות ולמה ה' דחדא פרשתא היא ובענין טעמא לברכת המינין קאמר נמי התם בפרקין שם לר' לוי כנגד אל הכבוד הרעים אלא דהכא מוסיף בטעמא הוא להא דמעיקרא קודם התקנה ולהא דלאחר התקנה ומשום דמספקא הוה להו וכו' כמבואר בפנים. ומזה נלמד טעם על שלא קבעו הפייטנים שום קרוב"ץ בברכת את צמח דוד כמו שהוא בקרוב"ץ פורים ובט' באב לפי מנהג אשכנז וכן בתעניות לפי מנהג האיטלייאני. וזהו משום שבימים הקדמונים היו כוללים הכל בברכה אחת כפי התוספתא אלא שאח"כ חלקו לירושלם ודוד לשתי ברכות כדאמר הכא והפייטן קבע דוקא בי"ח האלו שהן כנגד הי"ח אזכרות מהבלתי נהגין:
כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני. יש סמך לזה על פי שאמרו חז"ל במדרש משכן משכן שני פעמים רמז למשכן שנתמשכן בעוונות וכו' ולאחר שנתמשכן אין לנו אלא תפלה במקום הקרבן ע"ש ונשלמה וגו' והא דלא חשיב אשר צוה ה' דקרא ובצלאל וגו' משום דלא נשלמה מלאכת המשכן כ"א ע"י בצלאל ואהליאב עמו בדוקא ואם תתבונן בפרשה זו תמצא כ"ב אזכרות בו לרמז על התורה בכ"ב אותיות שכל התורה היא שמותיו ית' ויתעלה כידוע ולפי שהתפלה והתורה הן שעומדות לנו אחר שנתמשכן בעונותינו ויש בפסוק ואתו אהליאב רמז נפלא ואין כאן מקומו לבארו:
כנגד שבעה אזכרות וכו'. ניחא ליה לרמז למזמור הזה דבשבת משתעי. והתם לא קאמר אלא כדר' יצחק כנגד ז' קולות מפני שהוא טעם כולל גם לז' ברכות די"ט:
יחיד בתענית. ובבבלי פ"ק דתענית דף י"ג פליגי נמי ושקיל וטרי ומסיק הש"ס והלכתא יחיד בשומע תפלה. וכן לא כדמסיק הכא במעין המאורע דט"ב דאומרה בעבודה אלא כדכתב הרי"ף ז"ל בפ"ד דתענית אחר שהביא להא דהכא ונהגי עלמא למימרה בבונה ירושלם וסמכי על הא דאמר רב יהודא בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה הברכה אומר. וכתב הטור בסי' תקנ"ז ואיכא דוכתי דנהיגי למימר ערבית ושחרית רחם ובמנחה נחם והא מילתא תליא במנהגא אע"ג דליכא שינויא בין נחם לרחם:
איזו היא שבע מעין י"ח. כעין פלוגתא דרב ושמואל דהכא גריס נמי התם בפרקין דף כ"ט ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר הביננו ומשום דשקיל וטרי הש"ס התם אליביה. ומסיק שם דף ל' דאיכא בין הביננו לתפלה קצרה דהביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וג' בתרייתא ובתפלה קצרה לא בעי לג' ראשונות ואחרונות וכו' וכדקאמר הכא בהביננו ולא כדאמר בהלכה דלקמן גבי תפלה קצרה דנמי צריך ג' ראשונות ואחרונות:
שלא יהא כקורא באגרת. זהו כרבנן דאמרי שם דקבע נקרא כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ובענין חידוש דבר קאמר ר' זירא נמי התם כעין דאמר הכא יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דילמא מטרידנא. וזהו שבחו של אחיתופל דקאמר הכא שהיה מתפלל ג' תפלות חדשות בכל יום ולא היה טועה בשום אחת מהן וכן ר' אליעזר בעצמו היה בטוח שלא יטעה:
רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום. לא קאמר מה ברכה היה מברך והמחדש מעשה בראשית כבר הוא נכלל בברכת יוצר אור ואפשר כהאי דאמרו בהלכה דלעיל הנוער משנתו צריך לומר בא"י מחיה המתים וזו היא ברכה הנזכרת בבבלי פרק הרואה דף ס' כי מתער אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' המחזיר נשמות לפגרים מתים ור' אבהו היה מחדש בה איזה דבר בכל יום:
לפני תפלתו וכו'. הכי אמר ר' יוחנן נמי בבבלי פ"ק דף ט' וכדמפרש התם טעמא דאומר יהיו לרצון וגו' לאחר י"ח ולא מעיקרא משום דדוד לא אמרו אלא לאחר י"ח פרשיות דאשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא. וא"כ ר' יודן דהכא לא ס"ל כן אלא כהאי דר' אלכסנדרי לעיל בפרק היה קורא בהלכה ד' דלא ס"ל לחברן לחדא פרשה ולא כהאי דאמר הכא בהלכה דלעיל דחדא פרשה היא אלא כדעת רש"י במגילה ולא מחלק נמי למנצח על מות ולמה ה' תעמוד לתרי פרשיות כ"א לחדא חשיב להו וכמה שבארתי שם ועיין לעיל שם ד"ה כנגד ח"י מזמורות ובפרק היה קורא במקום אשר ציינתי שם ור' יודן דהכא ס"ל דמחשבינן לפרשיות כמו שהן כתובין בספר ואם כן הוו להו י"ט והלכך ליכא טעמא למימרה לאחר י"ח ואמר תרויהון קומי צלותיה:
רב אמר חותך ושמואל וכו'. מוחלפת השיטה דשמואל בבבלי פ"ג דכ"א דאיהו אמר התם פוסק ואפילו באמצע הברכה כדרכו של הש"ס הזה בחליפין במימרא דאמוראי וכן לפעמים בלישנא דתנאי וכבר מבואר דין זה בדבריי וכן להא דר' יוחנן דלקמן ולואי שיתפלל אדם וכו' עיין לעיל בפ"ק בהלכה ב' ד"ה ר' יוחנן כדעתיה במה שבארתי בהיוצא לדינא בזה ובדינא דבחול בשבת מסיק נמי התם דגומרין כל הברכה:
אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. כן הוא כתוב במקרא ותיבת קדושים הכתוב כאן ט"ס הוא ואין דרכו של הש"ס לשנות השמות וטעמא דהאי אית בעי ללמוד מהאי קרא ולא כדר' יצחק וכדר' אמי נמי בבבלי בפרק אין עומדין דף ל"ג ע"א משום דקרא דלעיל אמרה חנה בתפלתה נגד הקב"ה שהיתה מדברת בשבחו ית' והכא דבדיעה שחונן ה' ליודעיו משתעי הלכך האי לישנא בתרא אמרי דמהאי קרא דמשלי שפיר טפי שמעינן לה דגדולה דיעה שחונן הוא ית' להאדם כדמיירי האי קרא:
כל מה שש"צ עובר. כלומר כפי שהש"ץ אומר כשעובר לפני התיבה שאומר בלשון רבים וזהו כר"א בר' צדוק בתוספתא פ"ג שאומר שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתן והובאה הברייתא גם בבבלי פרקין דף כ"ט ומה דגריס התם ר' יהושע אומר שמע שועת וכו' ליתא בתוספתא והיא הגי' נכונה חדא משום דהיינו הך דר"א בר' צדוק ועוד הא ר' יהושע במתני' לא קאמר הכי ומסיק נמי התם הלכה כאחרים:
רב חסדא אמר ג' ברכות וכו'. עיין בהלכה דלעיל ד"ה איזו היא שבע מעין י"ח:
אית תניי תני מתפלל ואח"כ תובע צרכיו. פלוגתא דר"א ור' יהושע בברייתא הובאה בבבלי פ"ק דע"ז דף ז' ע"ב ודרשי התם להני קראי איפכא דר"א אומר שואל אדם צרכיו ואח"כ מתפלל שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה וכו' ר' יהושע אומר יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד וכו' וכן הא דדריש הכא להאי תנא דקאמר תובע צרכיו בתחלה מקרא דשלמה איפכא הוא הדרשה בתוספתא שם והובאה בבבלי בריש פרק דלקמן יכול ישאל אדם צורכיו ואח"כ יתפלל כבר מפורש ע"י שלמה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה ונראה דבאמת נוכל לדרוש להני קראי הכי והכי והלכך פליגי חכמים עלייהו וכדמסיק דברי חכמים וכו' ודמיא להאי דקאמרי התם מכדי קראי לא כמר דייקי וכו' ומשום מילתא אחריתא קאמר לה דכל חד מתרץ קרא דחבריה ומפרש התם לפלוגתייהו כדר' שמלאי וכו' וכן נמי הכא לענין עיקר פלוגתייהו דלית לן לאכרועי מדרשא דהני קראי אלא מסתברא כדברי חכמים וכדמסיק נמי התם וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה:
במקום שהוא מיוחד לתפלה. וכדאמר התם בפ"ק דף ו' תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ שנא' לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ועיין בפרק דלקמן בהלכה א' ד"ה כאן ביחיד וכאן בצבור ומהאי דרשה דאבא בנימין משמע נמי דלית לן למידרש לדרשה דלעיל מהאי קרא לענין מתפלל ואח"כ תובע צרכיו דלהאי הוא דאתא וס"ל כחכמים דלעיל והא דקאמר לקמן צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת דמשמע דאפי' באותו בהכ"נ שרגיל להתפלל ומיוחד הוא לתפלה צריך לקבוע לו מקום מיוחד בו דאל"כ היינו דר' יוחנן דכאן וכן צריך לפרש להא דקאמרו התם ע"ב כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכדיליף לה מדכתיב אשר עמד שם וכו':
באיזה קיר וכו'. אגדה זו יותר בארוכה נאמרה בפ"י דסנהדרין ומה שנשתנית במקצת ממה דאיתמר התם במכלתין פ"ק דף י' בארתי שם:
תל שכל הפיות מתפללין עליו. הכא דדריש מקרא הוא ההיכל לפני על שכל הפנים פונין לו ומדייק אין לי אלא בבניינו בחורבנו מנין הלכך דריש מתלפיות שכל הפיות מתפללין עליו ושייכא טפי על שעת חורבנו וכן משמעות המלה תלפיות שייכא ביותר להאי דרשה וממילא ילפינן נמי שפונין אליו מדקאמר שהכל מתפללין עליו א"כ בדין הוא שיהו הכל פונין לו בתפלתן כדי שמתוך כך יזכרו להתפלל עליו. ובבבלי פרקין דף ל' דמייתי האי תוספתא כולה וקאמר עלה מאי קרא כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו. ולכאורה כל פיות פונים לא שייכא למידרש כל כך מהא אבל נראה דמובלע דרשא דהכא גם לפי הדרשא דהתם שהרי גם כן האי דיוקא דמדייק כאן איכא למידק למאי דדריש התם דבחרבנו מנין והתם לא מייתי האי קרא דמלכים הוא ההיכל לפני אלא דה"פ דדריש מהאי קרא גופיה לשני הזמנים דהא כתיב בנוי לתלפיות ומשמע דבעודו בבניינו משתעי וא"כ איכא למידק טפי כדאמרן בחרבנו מנין לפיכך מסיים תל שכל פיות פונים בו וכלומר דתרוייהו משתמעי מהכא דמדכתיב בנוי שמעינן בעודו בבנינו ומתלפיות דרשינן תל והיינו בחרבנו שנעשה לתל ועם כל זה פיות שהכל מתפללין עליו וממילא פונים בו בתפלתו שמתוך כך יתפללו עליו כעין דאמרינן לדרשא דהכא:
הר המוריה. פליגי נמי הכי ר' לוי ור' חמא בר חנינא בבבלי פ"ב דתענית דף י"ו ע"א ופירש"י ז"ל דאברהם קרא למקום העקידה הר יראה וכתיב אל הר המוריה וט"ס הוא אל ארץ המוריה צ"ל דלא מצינו הר המוריה כ"א בד"ה ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו וגו' ומשום דהך דרשה דדרשי בה לא שייכא על הארץ הלכך דרשי על הר המוריה הנאמר בד"ה ולא על ארץ המוריה הכתוב בתורה ובענין השנאה לעכו"ם דדריש וכן בהא דלקמן כאן הארכתי בזה בחיבורי פני המנורה ואין כאן מקומו:
אנא מן יומיי לא צלית דמוספא וכו'. כעין הך אמר שמואל נמי התם בפרקין דף ל' ע"ב ומסיק נמי שם כר' יוחנן שהעיד על ר' ינאי דלקמן דפסק כחכמים דמתני' ובהא דקאמר הכא ומהלך ד' אמות ומסיק לא סוף דבר עד שיהלך אלא אפילו שהא וכו' וכן פסק הטור סי' ק"ה ובב"י שם כתוב בשם התוס' שהביאו האי דהכא דהיינו כדי שיהלך ד' אמות. ובתוס' שלפנינו אינו כן אלא כתוב בדף הנזכר ד"ה כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ד' אמות ונראה דבכיון כתבו כן ולא הביאו האי מסקנא דהכא דהתם קאמר כמה ישהא בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו ופרש"י ז"ל דהיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי אבל דעת התוס' נראה דמפרשי דפליגי בהך דהכא דלמ"ד כדי שתתחונן דעתו דהיינו כדי שתהא דעתו מיושבת מעצמו א"כ בכדי הילוך ד' אמות סגי דבתוך כך דעתו מיושבת ומ"ד כדי שתתחולל דעתו היינו לשון חל שתהא דעתו תלה עליו והוא מחמת איזה מעשה או סיבה הגורמת או הזמן גורם כמשמעות לשון חל עליו בכל מקום והיינו כשילך ד' אמות שמתוך כך מתחולל דעתו עליו וא"כ האי מ"ד שתתחונן הוא לפי המסקנא דהכא ואידך למאי דאמר מעיקרא את ש"מ וכו' והיינו דמציינו באידך המ"ד ולא מקודם וע"ז כתבו ומפרש בירושלמי וכו' יהיה איך שיהיה אם כוונת התוס' כך או לא האי פירושא נראה במילתא דהני אמוראי דפליגי בהא וזהו דמסיים שם מ"ד כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב ואתחנן אל ה' והיינו דשם מעצמו התפלל משה ולא היה לו התעוררות ממקום אחר לתפלה זו אלא שנתיישב בדעתו להתפלל וזהו לשון חינון ומ"ד שתתחולל דעתו יליף לה מויחל משה דשם התעורר אותו ית' ב"ה להתפלל כדדרשו חז"ל מועתה הניחה לי וכו' וזהו לשון ויחל שחלה עליו התפלה מחמת כן והיינו טעמא נמי דדקדק הרמב"ם ז"ל בפ"י מתפלה בהלכה י"ו וכתב ישהא בין תפלה לתפלה כדי שתתחונן דעתו עליו משום דהאי מ"ד כמסקנא דהכא ס"ל:
את שמע מינה של ציפורין בציפורין. של ציפורין הוא כמו דקאמר לעיל שוק של ציפורין ודרכו של הש"ס הזה בלישנא קלילא וכציפורי עצמה דמי ולענין דינא כדפרישית בפנים דליכא למימר להאי דינא גופיה דא"כ היינו הך דקאמר את ש"מ חלוקין על ר' יהודה ומאי ש"מ תלת דקאמר:
רבי שילא בשם רב נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין מתפלל עמהן. לכאורה קשיא דרב אדרב דהא רב אמר הכא לעיל בהלכה ד' היה עומד ונזכר שנתפלל חותך. הניחא לשמואל בבבלי דאיהו ס"ל התם להא דרב דלעיל כמו שציינתי שם ואיהו קאמר שם התפלל ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחדש ויחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל א"כ ל"ק להא דקאמר התם פוסק כדמפרש שם אליביה ומהאי מייתי נמי ראיה רב האי גאון ז"ל לפירושו במילתיה דר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו דהיינו דוקא בחידוש דבר כמו שהביא הרא"ש ז"ל בשמו שם וכלומר דהא חזינן דשמואל התם לא פליג עם ר' יוחנן ולא נקט להו בלשון פלוגתא וא"כ ר' יוחנן כשמואל ושמואל כר' יוחנן ובחדא שיטתא קיימי אלא דהכא דסתמא קאמר רב מתפלל עמהן ומשמע אף בלא חידוש דבר קשיא להא דאמר לעיל ועל כרחין לתרץ לשיטתא דהכא דבתורת נדבה קאמר רב שיחזור ויתפלל וכן משמע מדגריס עלה להא דרב נחמן בר יעקב דקאמר מצלי אנא וחזר ומצלי דהך לישנא משתמע בתורת נדבה ולא בתורת חובה שמעינן מיהת לשיטתא דהאי ש"ס דאפי' בודאי התפלל כדמיירי הכא יכול לחזור ולהתפלל בתורת נדבה והשתא הא דפסק האי ש"ס בריש מכלתין ספק התפלל או לא אל יחזור ויתפלל ודלא כר' יוחנן וכו' ע"כ משום דמפרש למילתיה דר' יוחנן דקאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו אפי' בתורת חובה וא"כ דלא כר' יוחנן וכדמוכח נמי מסוגיא דהכא דאף בוודאי התפלל בתורת נדבה מותר אבל בתורת חובה לעולם אסור ואפי' בספק ובחדא הוה סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל בהא דכתב בפ"י מתפלה בדין ספק התפלל דצריך שיהיה דוקא בתורת נדבה וזכרתי מזה לעיל שם אבל באידך והיינו בודאי התפלל דחידוש דבר מהני לדעתו ז"ל כמ"ש בפ"א שם בהלכה ט' וזהו כשמואל דהתם דבודאי התפלל בחדוש דבר תליא מילתא ואתיא נמי כר' יוחנן וכדעת הגאון ז"ל בזה דאיהו נמי מודה בהא דכל היכא דמחדש דבר מהני אלא דבספק דעתו הוא דתורת נדבה הוא דמהני והיינו אם לא חידש בה דבר וסברא זו אינה מוכרחת מהכא לרב דקם בשיטתיה דשמואל דהתם ומיהו איכא למימר דגם להאי ש"ס מהני חידוש דבר לעולם אלא דבזה מוסיף דבתורת נדבה מהני אף לודאי התפלל וזהו דלא כדנראה משיטתא דהתם לשמואל דאיהו דעתיה דרב דהכא:
באיזה אמן אמרו וכו'. כבר מבואר הוא לעיל בפ"ג בהלכה ב' ד"ה אם יודע מתחיל וגומר דהתוס' והרא"ש וכן הרשב"א ז"ל דעתם להגיה כאן בהא דגריס ובא ומצאן מתפללין של מוסף ומוחקין תיבת מוסף מכח הא דקאמר עלה באיזה אמן וכו' וגליתי דעתי הקלושה דלולי דעתם הגדולה לא היה צריך לזה וכמבואר בפנים וכן שם דמעולם לא עלה על דעת הש"ס הזה דמתפללין י"ח בשום מוסף בעולם והנני מעיר עוד בזה דלדעתם ז"ל א"כ צריך למחוק גם בהא דקאמר נתפלל של שחרית וכו' לא נתפלל של שחרית וכו' ואם לא גרסינן מוסף הכא מאי האי דמחלק בין נתפלל שחרית או לא והיה צריך להעביר הקולמס על כל הרישא וכי יש לנו להגיה ולמחוק שורה אחת במקום שאין הטעות מוכרח ממקומו או ממקום אחר ובפרט שזה מבואר הוא ומה דגריס הכא עד סוף הפרק מבואר הוא דגם בבבלי סוף ר"ה מסיק דהלכה כרבן גמליאל בברכות דראש השנה:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא