אלו דברים. א"ר מנא מדברי שניהן וכו'. לאו דר' מנא ס"ל לדינא כן אלא למידחי הוכחה דר" יוסי קאמר דאדמדייקת מהני טעמא דידהו דייקי מאידך טעמי ואיפכא הויא אלא מהא ליכא למשמע מינה כדפרישית בפנים:

מבדילין בלא יין. כלומר ואפי' בשכר במקום שהוא חמר מדינה וכדמסיק היא דעתי' דר"ז והכי מסיק נמי בבבלי פ' ע"פ דף ק"ז ע"א מההיא דאמימר לאפוקי קידוש דאין מקדשין אלא ביין ולא על השכר כ"א על הפת מקדשין במקום שאין יין ועיין בדיבור דלקמן:

נהיגין תמן במקום שאין יין וכו'. התוס' שם בדף ק"ו ד"ה מקדש אריפתא כתבו להוכיח מכאן כר"ח דאין מקדשין על הפת מדלא נקט אלא תקנה זו שהש"צ יורד לפני התיבה וכו' משמע שאין מקדשין על הפת. ומסקנת רוב גדולי הפוסקים ז"ל שמקדשין על הפת מההיא דרב התם זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא וכתב בהג"ה מיי' פ' כ"ט וההיא דירושלמי שהביא ר"ת איכא למידחי דלא איירי אלא בקידוש שעושין בבית הכנסת להוציא אורחים ידי חובתן ושתו וגנו בבי כנישתא ולפיכך היכא שאין יין אי אפשר לקדש בבה"כ דאיך יקדש על הפת הלא אין שם אדם שנטל ידיו לאכול לאלתר ולברך ברכת המזון עכ"ל ולפי' זה איפשיטא נמי הך ספיקא דהתוס' שם שכתבו וצ"ע אם מקדשין על השכר וכו' וכן סיימו התם אך יש להסתפק אם מקדשין על השכר. והשתא לדעת רוב הפוסקים דפסקו דמקדשין על הפת ומפרשי כהאי פירושא דהגה' מיי' להא דהכא א"כ מינה גופה נשמע דאין מקדשין על השכר אפי' הוא חמר מדינה כדפסק הרמב"ם שם בהל' י"ז דהא הכא בחמר מדינה איירי כדקאמר מבדילין על השכר וכו' ועלה קאמר נהיגין תמן וכו' ואי מקדשין על השכר היה להם לקדש בבה"כ להוציא האורחים ולא שייך לדחות כאן כדדחו התוס' בשמעתין התם דאסרה לקדושי אשיכרא דאיכא לאוקמי בשאינו חמר מדינה ותדע וכו' ע"ש והכא דקאמר מבדילין ודאי בחמר מדינה קאמר ואפ"ה לקדושי אסור לקדש על השכר:

וקשיא על דברי ב"ה במוצאי שבת היך עבידה וכו'. כדפרישית דזה הכל מן הקושיא עד לבסוף וכיצד יעשה וכו'. והרי"ף ז"ל הביא לזה ללמוד מכאן סתירה לדעת איכא מרבוותא דבעי למימר דמזון דמתני' דלקמן ב"ש אומרים נר ומזון וכו' היינו ברכת המוציא וכו' דהא בתוספתא קתני בהדיא ברכת המזון וכן הועתק כאן להא דר' יהודה וכו' ברכת המזון ואף דגי' דהכא בהא דר' יהודה דלאו כהלכתא היא אליבא דב"ה מ"מ שמענו דמזון היינו ברכת המזון. ובגופא דפירושא דהכא לא ביאר הוא ז"ל כלום אלא דרמז לנו בהעתקתו ונשמעינה מן הדא וכו' לומר דאדלעיל קאי ומסקנת הקושיא היא ואין זה כמו בשאר מקומות דנשמעינה מן הדא פשיטותא היא וכן האי נשמעינה מן הדא דלעיל בקושיא לב"ש ג"כ כמו דהכא כמבואר הכל היטב בפנים וכן הוא בפירוש הר' יונה ז"ל על מה שהעתיק הרי"ף וכתוב שם ומהדרינן נשמעינה מן הדא שאינו כמו שאתה אומר דנר קודם הבדלה ושהבדלה קודם ברכת המזון דתניא וכו' והיינו כמו שבארתי דאדלעיל קאי לא כמו שאתה אומר מהמתני' דנר קודם המזון ואי אמרת דיברך על הנר קודם הבדלה והבדלה אח"כ מיד וא"כ תהא הבדלה קודם לברכת המזון ואנן לא שמעינן הכי מדר' יהודה וכו' ומה שכתוב שם ובזה חולק הירושלמי על תלמוד שלנו דהתם פסקו הלכה לדעת ב"ה דנר תחלה טעות דמוכח הוא וצ"ל דבשמים תחלה ור"ל דהתם בש"ס דילן פסקו דבשמים תחלה כדמסיק רבא בדף נ"ב ע"ב זו דברי ר"מ אבל ר"י אומר לא נחלקו וכו' וא"ר יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה והכא מעתיק דברי ר' יהודה אליבא דב"ה מאור ואח"כ בשמים וזה לפרושי דברי הרי"ף במ"ש שהיו רוצים לומר דכיון דפליגא אגמרא דילן לא גמרינן מינה ודחה הוא ז"ל דלא איכפת לן בהכי דלא גמרינן אלא לגלויי דהאי מזון דמתני' ברכת המזון הוא וכל זה הוא לענין הדין להעתקת התוספתא דגי' דהכא ומיהו לענין מסקנא דדינא פסקו הכא ג"כ כדהתם הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואח"כ נר ודע דהרא"ש ז"ל כתב על המתני' ב"ש אומרים נר ומזון וכו' ירושלמי וקשה לב"ה היכי עביד פירוש היאך עושה שיברך ברכת המזון והבדלה על הכוס ואמרי' בפ' ע"פ אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ומשני היה יושב ואוכל וחשכה לו למוצאי שבת ואין לו אלא כוס א' וכו' וזה הפי' תמוה הוא דודאי אין לפרש כ"א דזה הוא הקושיא בעצמה דלב"ה היך עבידא אם אירע שהיה כך שהיה יושב וחשכה לו למ"ש ואין לו אלא כוס אחד אם אמרת וכו' כמו שהעתיק הרי"ף ז"ל וכפי' הר' יונה ז"ל ומבואר בפנים. ואפשר דהרא"ש כתב פירוש זה למאן דהיה מתרץ הקושיא שהקשה על הברייתא הנכנס לביתו במ"ש וכו' ותירץ כמו שתירץ בירושלמי וכו' דהיה משמע לו כך הפי' לפרש להא דהכא וסתר דבריו שם בלאו הכי דאין לפרש להברייתא כן ע"ש וכן הקשו התוס' פ' ע"פ בדף ק"ב ע"ב על פי' הר"נ בהברייתא. ומיהו בעיקר פירושא דהכא אין לנו אלא כמבואר. ודמיא האי וקשיא לב"ה לקשיא דלעיל לב"ש כל חדא וחדא לפי הענין כמו שבארתי הכל בפנים:

שמואל אמר כהדא דרבי חנינא וכו'. כדמוכח וכך היא גי' הרשב"ם ז"ל בפ' ע"פ גבי ההוא פלוגתא בדף ק"ב וק"ג. ובהא דהועתק בדבריו שם להאי דלוי הנ"ק וכך הגהתי בפנים דנראה דט"ס הוא לוי אמר ינה"ק כדכתוב לפנינו דהיינו דר"ח ולפי גרסתו ז"ל אתיא שפיר דמסתברא דלוי דאמר מעין שניהם כדפרישית. והמסקנא התם כרבא דאמר יקנה"ז וכדהכא וכן נפק עובדא כרב וכרב יוחנן:

אתיא דב"ש כר' יוסי ודב"ה כר"מ. למאי דמפרש הכא מהאי מתני' דכלים ומוקי להא דב"ש כר' יוסי דהתם דבידים טמאות חוששין שמא יגע במשקין שבאחורי הכלי ויטמא המשקין והמשקין יטמאו את הכלי א"כ הוה קשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכאן הלכה הוא כב"ה דקיימו בשיטתא דר"מ דהתם דאמר אף לידים טמאות אין חוששין שמא יגע במשקין שבאחורי הכלי ויטמאו את הכלי ועל כרחן צריכין אנחנו לומר דלא קי"ל כר' יוסי דהתם דבשיטתיה דב"ש הוא דקאי כדקאמר הכא ויותר מפורש הטעם הוא בהאי תלמודא לקמן בחגיגה פ' חומר בקדש בהלכה א' דמייתי האי מתני' דכלים ומפרש שם דלר"מ היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין משקה לחוץ על גבי הכוס ואחזו בבית צביעתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס הרי הטעם לר' מאיר דאף אם יגע בידיו טמאות במשקין אין המשקין חוזרין ומטמאין את הכלי לפי שאין הכלי מקבל טומאה מן המשקין שבאו מחמת ידים ולא כב"ש דהכא ודהתם בהסוגיא בפרקין דס"ל כר' יוסי דהכלי מיטמא אף ממשקין הבאין מחמת ידים. ומעתה מבורר לן ביותר פיסקא דהרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אבות הטומאות בהל' ב' דהא דגזרו חכמים בי"ח דבר דמשקין מטמאין כלים היינו דוקא במשקין שנטמאו מחמת אב מאבות הטומאות בין של תורה בין של דבריהם. והראב"ד ז"ל השיג עליו דהא משמעתא דאלו דברים משמע דאפי' במשקין הבא מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים. וזה כדקאמר בהסוגיא דהתם הכי לב"ש בפשיטות וב"ה לא השיבו להם כלום על זה ומשמע דהודו להם בדין זה וכן הוא דעת התוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב ד"ה אלא במשקין הבאין מחמת שרץ. והכ"מ הביא שם בשם הר"י קורקוס ז"ל שכתב דאע"ג דמשמע דב"ה מודו להו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עכ"ל ועל האי דירושלמי דחומר בקדש קאי כדהביא הכ"מ שם לעיל מן היו ידיו טמאות וכו' פשיטא שאין המשקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס. ולכאורה לא הוי סגי כהאי פשיטותא דהא בהדיא אמר התם בירושלמי דכר"מ הוא דוקא כמו שהבאתי וא"כ הלכה כר' יוסי דהתם כדפסק הר"ב שם. אבל לקושטא דמילתא אין הלכה כר' יוסי בהא ומסוגיא דהכא הוא דמוכרח כן דבהדיא אמר דב"ה כר"מ דהתם וא"כ מה שהוא סתום בסוגיא דפרקין בש"ס דילן נגלה ומבואר הוא בש"ס דהכא דב"ה פליגי אב"ש אף בעיקרא דדינא. ועוד ראיה לזה דלא תמצא דפסק הרמב"ם כר' יוסי דכלים לא בכל הלכות אבות הטומאות ולא בהל' כלים כ"א סתם וכתב בי"ב מאה"ט ובכ"ח מהל' כלים לדין דמתני' דהתם כל הכלים יש להם אחוריים ותוך וכו' ולא חילק בין ידים טמאות לטהורות כר' יוסי משום דר' יוסי בשיטתייהו דב"ש קאי כמבואר בהדיא הכא ועלה דהאי סוגיא דהכא הוא דקסמיך:

לחלה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבעה מילין. והכי אמר ר"ל נמי בבבלי פסחים דף מ"ו ע"א לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין וא"ר יוסי בר' חנינא ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר ופירש"י ז"ל לגבל המגבל עיסת אחרים בשכר וכלי הבית טמאים עד ד' מילין הטריחוהו חכמים לילך למקוה להטביל כליו ובהא דר' יוסי ב"ח פי' דאתפלה ונטילת ידים דמהלך בדרך קאי דאלו גבל ילך עד ד' מילין דמה יש לו להפסיד והתוס' בשם הערוך פירשו דלגבל נמי באדם המהלך בדרך מיירי דומיא דאינך והשתא אתי שפיר דלא שנו אלא לפניו קאי אכולהו וכ"כ עוד בפ' העור והרוטב דף קכ"ב ע"ב והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ביכורים הל' יא סתם וכתב לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשה בטומאה ויפריש חלה טמאה וציין הכ"מ שם בירושלמי פ"ב דחלה ובפ' העור והרוטב. ודברי רבינו כפי' רש"י דמ"ש ל"ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנט"י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך עכ"ל ולא ביאר דבריו דהא הכא מחלק הוא ר' יוסי ב"ח כדמחלק התם וכך הוא בפ"ב דחלה ונראה דהרמב"ם היה מפרש דמה דמחלק ר"י ב"ח לא קאי אלא אנטילת ידים בלבד ולמד לומר כן מההיא דשומרי גנות ופרדסים דבעי הכא אם דינם כלפניהם או כלאחריהם וכלומר אם דין החלה דקאמרת דהטריחו חכמים אותו עד ד' מילין לעולם הוא ואין חילוק בין בעה"ב העושה עיסתו דיש לו לעשות כחפצו וכרצונו ובין שומרי גנות ופרדסים דאינן ברשות עצמן ואינן יכולין לזוז ממקומן ואפ"ה צריכין לחזר אחר הטהרה בשעה שיכולין להשתמש עצמן או דילמא דכיון שהן צריכין להיות יושבין במקומן לא הטריחו חכמים עליהן וזה הפי מוכרח הוא בהבעיא דאלת"ה מאי שנא שומרי גנות ופרדיסין דקא מיבעיא ליה ופשיט ליה מהאשה שהיא יושבת וכו' דלא הטריחו חכמים עליה והיינו נמי מהאי טעמא דכיון שאין דרכה של האשה כ"א לישב במקומה ובביתה לא הטריחוה חכמים להיות מחזרת אחר הבגדים או שתמתין עד שעה שהיא יכולה לכסות את עצמה באיזה בגד ולעשות על צד היותר טוב בענין הברכה וה"ה נמי שומרי גנות ופרדיסים בענין לעשות על צד היותר טוב להפריש חלה בטהרה וזה הפי' מוכרח גם בפשיטות הבעיא דאלת"ה קשה מאי האי דקא פשיט ליה מהאשה דהא מיהת יכולה היא שתברך אף כשהיא ערומה ועוד דלמאי דמדמי דין החלה להפריש בטהרה מדין דהאשה בברכה דלא הטריחה חכמים עליה א"כ קשה אעיקרא דדינא דהכא בחלה אמאי קאמר ר"ל דהטריחוהו חכמים עד ד' מילין ואמאי לא נילף מדין דברכה דאשה דלא הטריחוה חכמים ואם תאמר דשאני אשה דעכ"פ יכולה היא שתברך א"כ היכי פשיט מדין דהאשה לשומרי גנות ופרדסים אלא ודאי כדאמרן דלא קמיבעיא ליה אלא בגוונא דאין דרכן לזוז ממקומן והכי פשיט ליה נמי מדין דהאשה דדמיא להא ושאני בעה"ב בעיסתו דהוא יכול לעשות כרצונו ואותו הוא דהטריחוהו חכמים לחזר לעשות בטהרה עד ד' מילין ולפ"ז נתבאר לנו דמחלקינן בין בעה"ב בעיסתו דלעולם צריך הוא לחזר עד ד' מילין ואין לחלק בו בין לפניו ובין לאחריו דמה שייכות להחילוק הזה לבעה"ב בעיסתו ובין שומרי גנות ופרדיסים דאותן לא הטריחו חכמים כלל כדין דהאשה בברכה והשתא הא דמחלק ר"י ב"ח בין לפניו ובין לאחריו ע"כ דלא קאי אלא אנטילת ידים בלבד וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל והיינו דכתב לא יעשה אדם עיסתו וכו' דבהא הוא דאין חילוק בין לפניו או לאחריו אלא דלעולם לכתחלה צריך לחזר אחר טהרה עד ד' מילין כדמוכרח מהכא. והשתא נתבאר לנו דדעת הרמב"ם כדעת רש"י בענין החילוק דלפניו ולאחריו אבל לא כפירש"י בהא דלגבל כ"א בבעל הבית בעיסתו הוא דפסק כן וזה מוכרח ומבואר מהכא:

תני מים שלפני המזון רשות. בתוספתא פ"ה מים הראשונים רשות והאחרונים חובה מים ראשונים אם רצה להפסיק מפסיק אחרונים אם רצה להפסיק אינו מפסיק. ולמשמעות פירושא דהאי דקאמר נוטל ושונה א"כ צריך הוא להפסיק בראשונים וכן משמע מדקמתמה ר' שמואל נוטל ושונה ואת אמרת רשות. ובמס' חלה הגי' דמתמה עוד אית בעי מימר מהלך ד' מילין ואת אמר רשות. ובבבלי פ' כל הבשר דף ק"ה הגי' בברייתא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות וע"ש בתוס':

נוטל ושונה כדפרישית. שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בספר ת"ה הארוך בשער הב' מדיני נ"י שכתב כן בשם פירוש הראב"ד ז"ל שופך פעם א' ומפסיק ואח"כ שופך פעם שני' כדי לטהר המים הראשונים וכמו ששנינו בפ"ב דמס' ידים מים הראשונים מטהרים את הידים שניים מטהרים את המים שע"ג הידים. וכתב הוא ז"ל ואני תמה אחר שהראשונים מטהרים את הידים מה לנו לטהר את המים שעל הידים והלא הידים כבר נטהרו ואין המים הראשונים מטמאין אותן שא"כ מה טהרו המים הראשונים. ופי' בשם הר"ש ז"ל דה"ק נוטל ומפסיק אם נטל פלגא דידיה ואח"כ שופך על החצי האחר של יד קודם החצי שנטל ראשונה ידיו טמאות מפני המים שיצאו חוץ למקום שנטל ידיו ראשונה וטמאו את המים שעל מה שנטל ראשונה אלא כיצד הוא עושה מפסיק ביניהם בניגוב ואח"כ יטול. וזהו דלא כרבי ינאי בפ"ב דגיטין דאמר ידים אינם טהורים לחצאין עכ"ל ולפי פי' זה דחוק הוא הא דקאמר נוטל ושונה. ובעיקר תמיהתו י"ל דהשניי' הן כדי שיטהרו המים הראשונים אף אם לא ניגב ידיו:

ויש אומרים שנהרגו עליה ג' נפשות. ושם דף ק"ו גריס כי אתא רבין אמר הראשונים האכילו בשר נבילה האחרונים הרגו את הנפש. ועל מעשה דכידור דלרבין קטלה. וג' נפשות הוא בעובדא אחריתא בפ' גיד הנשה דף צ"ד גבי אין האורחין רשאים ליתן ממה שלפניהן לבנו ולבתו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב:

בהתם. כדפרישית וזהו כעין דקאמר התם דף ק"ז גבי רב דאשכחי' שמואל דקאכיל במפה וכו' ר' זירא אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות וכו'. והתם מסיק דהתירו מפה לאוכלי תרומה. וכן איתא התם לכל הא דלקמן:

רבי זעירא סליק גבי ר' אבהו לקיסרין וכו'. האי עובדא גרסי' לה התם בפ' כיצד מברכין רבי זירא חלש על לגביה רבי אבהו וקביל עליה אי מתפח קטינא חריכא שקי עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא כי מטא למשרי א"ל לר"ז לישרי לן מר וכו' והתוס' כתבו שם ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן ורצונו לומר לישנא דאייתי ר"ז משמיה לא סבר מר להא דר' יוחנן בעה"ב בוצע וא"כ משמע דלא אמר ר' יוחנן אורח מברך דא"כ לא היה ר"ז מונע עצמו מלברך אלא כדרב הונא דהבוצע הוא מברך וכלישניה דאמר רבי אבהו משמיה דאורח מברך ותירצו דהא דר' אבהו מיירי כשהבעה"ב מיסב עמהן והא דרב הונא ולר"ז משמיה דר' יוחנן דסבר כוותיה דרב הונא בשאין בעה"ב מיסב עמהן דהגדול הוא הבוצע והוא המברך ואכתי איכא למידק דהא הכא ר' אבהו היה מיסב עמהן וא"כ מ"ט דר"ז דלא בעי למיברך. וגם לר' אבהו איכא למידק בלאו הכי דאם בעה"ב בוצע מאי דעתיה מעיקרא דא"ל לר"ז לישרי לן מר. והנה הרשב"א ז"ל תירץ לקושיא זו על ר' אבהו דיש לומר דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעה"ב דמחמתיה עביד לה יומא טבא לרבנן עכ"ל ולפי זה מתיישב הכל דר' זירא שראה דר' אבהו מחזיקו כבעל הבית בשעה זו אלא דלא קיבל עליו ר"ז ולא רצה מפני כבוד ר' אבהו שהיה מיסב ג"כ עמהם וא"ל לא סבר מר להא דר' יוחנן דבעה"ב בוצע ואתה הוא הבעה"ב וכשהגיעו לברכת המזון א"ל ר' אבהו א"כ שהחזקת עצמך לאורח אורח מברך והשיב לו ר"ז לסברתך דמעיקרא שהחזקת אותי כבעה"ב ואתה כאורח א"כ אתה הוא הגדול שבסעודה וכיון שאתה הוא הבוצע אתה הוא המברך ולסברת התוס' מתיישב ג"כ קושיא דהאי ש"ס מהאי ברייתא על דרב הונא והתם מייתי לה נמי הך ברייתא שם ע"ב ולא מדייק מיניה לרב הונא אלא דיש לומר דהברייתא מיירי בשהבה"ב מיסב עמהן דהוא הבוצע והאורח מברך וכיון שרבים הם האורחים צריך סימן במים אחרונים לתקן עצמו מי שהוא המברך:

מתניתא בשלחן של שיש וכו'. לטעמיה דב"ש ניחא האי אוקימתא ואתיא כדהתם דאוקי טעמא דפלוגתייהו דב"ש סברי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה והלכך אין כאן חשש להניחו על שלחן וזהו ממש כדהכא דהא שני לטומאה היא המדרגה הפחותה שבכלים דאי אתה מוצא טומאה בכלים אלא ראשון לטומאה והוא מן התורה כשנטמאו באב הטומאה ושני לטומאה מצינו בכלים מדרבנן דוקא והיינו על ידי משקין כמבואר בהלכה דלעיל והמשקין לעולם תחלה הן כשנטמאו בדבר המטמא ונמצא שאין טומאה לכלים כ"א שני ומשני ולמטה אי את משכחת לה וכשאין השלחן שני נמצא טהור לגמרי הוא וזהו דקאמר הכא בשלחן של שיש דאי אתה מוצא בו טומאה כלל וכלומר אבל לא בשלחן של עץ דמשכחת לה טומאה גביה עד מדרגת שני לטומאה וכגון שהוא של פרקים ויכול הוא להיטלטל וכדתנן בריש פ' ט"ז דכלים לענין שלחן הכפול ופ' ע"ז שם דבעינן שיהא מיטלטל וזה מבואר מיהו לב"ה צ"ל דליכא טעמא הכא אלא להא דקאמרי מניחו על הכסת אבל להא דמסיים התם שאם אתה אומר על שלחן גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן דקסברי מותר להשתמש בשלחן שני לטומאה וכמו שהבאתי בפירושא דמתני' א"כ למאי דקאמר הכא דבשלחן שאינו מקבל טומאה עסקינן אין כאן טעם אליבא דב"ה מפני מה אינו מניחו על השלחן והיה צריך לפרש דעל הכסת דקאמרי לאו על הכסת דוקא קאמרי אלא אף על הכסת ובתוספתא פ"ה גריס תרי טעמי אליבא דב"ה חדא כדמייתי הכא ספק משקין לידים טהור דבר אחר אין נטילה לחולין מן התורה וזהו טעם הב' דמייתי הכא ומסיים שם אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת שאם אתה אומר על השלחן שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין וזהו כדמייתי התם והשתא נימא דלטעם הראשון איכא למימר דבשלחן טהור עסקינן ולא בעינן טעמא כ"א למאי דקאמרי ב"ה דמותר להניחו על הכסת ותו לא וטעם השני דקמפרש אליבא דב"ה היינו בשלחן טמא דאז דוקא על הכסת ולא על השלחן ולא תיקשי דהא אכתי גם על השלחן מותר דהא מיהת ליכא כאן אלא ספק משקין דקי"ל דהוא טהור בכל הספקות בין באוכלין בין בכלים דהאי נוכל לשנויי דהואיל דאיכא פלוגתא בהאי דינא דלר' יוסי בפ"ד דטהרות דקאמר ספק משקין לאוכלין טמא לכלים טהור וזהו בשיטת ר"ע רבו כדאמרי' בפ"ק דפסחים דף י"ח הלכך קאמר בתוספתא והכא כן דאתיא אליבא דכ"ע ואפי' לר' יוסי ואם השלחן טמא אז לא יניחנו על השלחן דיש כאן ספק משקין לאוכלין והיינו נמי דקאמר בטעמא קמא לעולם ספק משקין לידים טהור הא ספק משקין טהורין לכל הן אלא דבעי למינקט למאי דכ"ע שוין בהא ואפי' לר' יוסי דפליג נמי התם בספק ידים דס"ל דליטהר טמא הכא מודה דלענין לטמא אחרים הוא ועוד דגם ספק משקין דלידים איכא הכא ובזה מבוארין דברי התוספתא להני תרי טעמי וכן לאוקמתא דהכא בשלחן וכדאמרן ומזה תדע דהא דמייתי בסוגיא דהש"ס דילן כטעמא בתרא דהתוספתא וכאוקימתא דשלחן טמא ודוקא על הכסת ולא על השלחן לב"ה כל כי האי מילתא לא אתיא אלא אליבא דר' יוסי דפ"ד דטהרות דהא מיהת אין כאן אלא ספק משקין שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן וכו' ואין כאן ודאי שיהיו משקין במפה כדי להיטמא ולחזור ולטמא את האוכלין ואליבא דר' יוסי ניחא הוא דחיישינן להכי באוכלין ומכל הלין מבואר לן עלה לטעמיה דהרמב"ם ז"ל דלא הביא כלל לאלו ב' הדינים דמתני' אליבא דב"ה לא לדין דמזיגת הכוס דמתני' דלעיל ולא לדין דמקנח במפה דהאי מתני' דלאו אליבא דהלכתא נינהו. ובדינא דלעיל לכאורה איכא טעמא בלאו הכי דכולה סוגיא לאו אליבא דהלכתא לשיטתיה דפסק דאין משקין מטמאין כלים אלא הבאין מחמת אב הטומאה וכבר זכרנו מזה בהלכה דלעיל ד"ה אתיא דכ"ש כר' יוסי וכו' ומיהו אכתי הוה לן למידק דהא שיטתיה כר"מ פ' כ"ה דכלים וכב"ה דהכא כמבואר הכל לעיל וא"כ לכל הפחות היה לו להביא דין דמזיגת הכוס כב"ה וכשיטתיה. ופשיטא דקשיא מ"ט לא הביא דין דמקנח ידיו במפה דהאי מתני' דהא באוכלין אף המשקין הבאין מחמת ידים מתטמאין כדאמרי' בהדיא בפ"ק דשבת וכדפסק הוא ז"ל בפ"ח מאבות הטומאות. אלא דמהאי תוספתא ומהא דהכא למדנו לטעמו דהרמב"ם שפיר דהא ליכא כאן אלא ספק משקין בלבד כדקרי לה בהדיא כן וכדקאמר נמי לקמן הכא בלוע במפה הוא ואינה אלא חשש ספיקא בעלמא. וא"כ אין נ"מ כלל באלו הדינים למאי דקי"ל ספק משקין לכל טהור וכת"ק דפ"ד דטהרות וכדפסק הוא ז"ל בפי"ד דהל' הנזכר וכן בספק ידים שם. והשתא אף בשלחן טמא מניחו ע"ג וכן על הכסת ובכל מקום דליכא חששא כלל כל היכא דאין כאן ודאי טומאת משקין. וזהו מה שרציתי לבאר כאן:

דתני רשב"א אומר משום ר"מ וכו'. ברייתא זו הובאה במס' חולין דף ל"ג ע"ב ומפרש לה התם כמו שהבאתי בפנים. ומבואר הוא דלמתני' דחגיגה הוא דשייכא כל כי הא מתיפתר וכו' עד תמן תנינן כמו דאיתא התם ורמזתי בפנים:

תני א"ר יהודה לא נחלקו וכו'. מבואר מענין זה לעיל בהלכה א' ד"ה וקשי' על דברי ב"ה וכו' וע"ש בכל מה דשייך לזה. ובדין דאין לו אלא כוס א' מבואר הוא דפסק הרמב"ם ז"ל כמסקנת הש"ס פ' ע"פ דף ק"ב ע"ב דקידושא ואבדלתא חדא מילתא נינהו אבל קידושא וברכת המזון תרי מילי נינהו ואין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש בפ' כ"ט מהל' שבת:

כוס בימינו. וגי' התוספתא איפכא היא כמו שהבאתי בפנים וכך הובאה התם בפ' כיצד מברכין דף מ"ג ע"ב:

המשתמש בכהונה מעל. כתוב בהגהות דמרדכי בגיטין מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעביד להו ושתיק ר"ת והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול כדאמרי' פ"ק דקידושין אין כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום והשתא בלא הך טעמא תיקשי היכי מצי משתעבד ביה אלא ודאי מצי מחיל והלכך אצטריך לטעמא דבעל מום דאל"כ היה נרצע. ע"כ. והובא זה בד"מ ובהגהה סוף סי' קכ"ח דלמד מדשתיק ר"ת דאף בזמן הזה נוהג הדין הזה ויכול הוא למחול כדעת ה"ר פטר והאחרונים פלפלו אם יכול למחול והקשו מההיא דבכורות הנושא נשים בעבירה וכל דבריהם אינן מוכרחים וגם על ראיית ה"ר פטר יש לדקדק דהא אינו נרצע כ"א מכרוהו ב"ד בגניבתו כדקי"ל כרבנן דר"א בדף י"ד שם וכדפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' עבדים הל' ו' וכן הא דקאמר התם אין עבד כהן נרצע לד"ח קאמר וא"כ אם על כהן שגנב קשיא לן היאך ישתעבד בו ועד שימחול הוא ואיך יעלה על דעת דב"ד אינן יכולין למכרו מפני הקדוש' לזה שנמכר בגניבתו וכי גזה"כ אם אין לו ונמכר בגניבתו לא נא' אלא על הישראל ולא על הכהן אתמהא. ואין לומר דמלהבא מוכיח שצריך הוא לעבוד עד היובל (וראיתי לאחד שכתב כן) דזה פשיטא ופשיטא שאין להעלות על הדעת לומר כן וכי מפני שזה שנה באולתו ולעבור על הכתוב בתורה ובשביעית יצא ולכך הוא נרצע ואנחנו נאמר עליו שבקדושתו הוא עומד ואין להשתמש בו עד שימחול הוא אבל בחנם חפשו אחר ראיות ממקום אחר דמההיא דינא גופא דקאמר בהאי עובדא דהכא נלמד ג"כ דיכול הכהן למחול דאל"כ היכי עביד ר' זעירא הכי להביא להם ולשמש בפניהם ולגרום להם איסור מעילה אלא ודאי דמחל להם ויכול הוא למחול ואבוי דבר חנה דכעס אפשר דלא סיימוה קמיה דר"ז מחל להם ועוד דעיקר הכעס היה בשביל שהיה מבזה אותו ואמר ידך חוריתא קטעין כדקאמר ליה לא מיסתייך וכו' וזה ברור ופשוט:

ואלו הן הסימנין וכו'. והכי אמרי' בפ' אותו ואת בנו דף ע"ט אמר רב פפא רברבן אודניה זוטרא גנובתיה בר חמרא וכו' וכן אמרינן התם כעין דר' מנא דהכא א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להני דדמיין להדדי ועייל לי. ובענין דמסיים שם עלה אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ומזה הקשה הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה להרשב"א ז"ל בכלל ב' סי' י"ו על הרמב"ם ז"ל דדעתו בכלאים דהנהגה שאין לוקה מן התורה אלא דוקא בב' מינין שא' מהן טמא וא' טהור ובב' מינין שהן טמאין או טהורין אין איסורן אלא מד"ס כמ"ש בפ"ט מהל' כלאים בהל' ח' והא בפשיטות לישנא דהש"ס מוכחה דמן התורה הויא דהא פשיט מיני' דס"ל סימנין דאורייתא. וכבר זכרתי מזה בחיבורי מס' נזיקין בפ' אלו מציאות בהלכה דשמלה ובארתי שם דלפי מ"ש הרמב"ם שם לחלק בין כלאים דהרבעה לכלאים דהנהגה וכנראה להדיא מדבריו דלעיל ובאותה הלכה שכתב אבל מד"ס שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהן וכגי' שהיא לפנינו בהל' ו' שם ועיקרית היא וגם מהל' ח' משמע דמיהת בהרבעה מן התורה אסור בכל שני מינין אף לדעתו והיינו דכתב שהן בכלאים בהרבעה ומד"ס הוא דאסור גם בהנהגה דאלת"ה למה לו לתלות זה בזה וטעמיה להאי חילוק גופיה יתבאר אי"ה להדיא לקמן בפ"ח דכלאים ולפ"ז נוכל ליישב קושית הרא"ש דלעולם הנהגה לא אסיר' אלא מדרבנן והא דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא משום דאי לאו דאורייתא היכי סמכינן עלייהו אפי' בהנהגה הא איכא למיגזר דאי שרית למיסמך עלייהו בהנהגה אתי למיסמך עלייהו גם בהרבעה והרבעה מדאורייתא היא והאי חששא כה"ג מבוארת בכמה מקומות בש"ס כעין דאמרי' בפ"ק דפסחים דף י"א ובבכורות פ"ה אי שרית ליה למיעבד במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום וכן עוד בפ"ה דבכורות אי שרית ליה בנכרי אתי לאחלופי בגדול ישראל וטובא איכא כה"ג בש"ס אי שרית ליה באיסורא דרבנן אתי לאחלופי באיסורא דאורייתא וא"כ שפיר קאמר דמוכח דס"ל לר' אבא סימנין דאורייתא ומה שתמה הרא"ש בהל' קטנות והביאו הכ"מ בענין מה שכתב בהל' ו' בהרבעה ואם היו ב' מינין וכו' וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה. יתבאר במקומו בס"ד:

שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה. בחיבורי פני המנורה הארכתי בזה בביאור ענין נחמד ונאה ואין כאן מקומו:

לעולם אין מברכיו עליה עד שיהא רואה וכו'. הכי אמרינן התם בדף נ"ג ומסקנת הפוסקים כרבא עד שיאותו ממש וכחזקי' דהתם עד שיכיר בין מלוזמא של טבריא לשל צפורין וכההיא דרב חיננא דהכא לקמן ודע דהב"י העתיק להא דהכא נר בתוך חיקו וכו' בסוף סי' רצ"ח ותמה שם על הרשב"א ז"ל שכתב על הברייתא דהתם דגריס בתוך חיקו או בפנס או שרואה השלהבת וכו' ולא כתוב שם ספקלריא אלא כמו שהוא בתוספתא פ"ה וז"ל נראה דפנס אינו כעששית שרואה השלהבת מתוך העששית דההיא כרואה השלהבת חשבינן ליה וכאותה שאמרו בשלהי פ"ג אמר רבה צואה בעששית מותר לקרות ק"ש נגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה דלא יראה בך ערות דבר כתיב והא מתחזיא ש"מ דעששית הוא כרואה שלהבת אבל פנס אינו רואה את השלהבת עכ"ד ועל זה כתב הב"י ותמהני דא"כ פליג הרשב"א על הירושלמי דהא ספקלריא משמע דהיינו עששית עכ"ל ויש לתמוה על תמיהתו דמאין משמע לו כן ובסוף מס' כלים שנינו אספקלריא טהורה תמחוי וכו' ופי' הר"ב ז"ל מראה של זכוכית שהאשה רואה בה את פניה אספוקי"ו בלע"ז וכך פי' הר"ש והרא"ש ז"ל שם וכ"נ מפי' הרמב"ם ז"ל א"כ בודאי אינו עששית שהיא לנטרנ"א בלע"ז כמו שפי' רש"י ז"ל שם שיש לה מחיצת זכוכית ונראה להדיא האורה. זכינו מזה דעששית מברכין עליו כדעת הרשב"א ז"ל וכדגרסינן להדיא בברייתא עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למ"ש מברכין עליו שמעינן מיהת דמברכין על האורה של עששית ופנס הוא שאין בו מחיצה של זכוכית כ"א עשוי בו נקבים נקבים להיות האור יוצא דרך הנקבים אבל אין השלהבת נראית להדיא ומה שפירש"י כאן בהאי ברייתא הנזכרת בריש הדיבור בפנס בעששית ע"כ צריך לומר דדעתו ז"ל היה לפרש דהאי נר טמונה דקאמר אחיקו וגם אפנס קאי שלא היה נראה מתוכו אלא טמון בעששית דאלת"ה תיקשי מהאי ברייתא דלעיל עששית שהיתה דולקת וכו' וזה פשוט ואספקלריא היא המראה וכגון שהאור יוצא ממנה מנגד הנר שעומד בחדר שכנגדה ואינו רואה השלהבת והאור שמאיר מתוך הספקלריא אין מברכין עליו:

חמשה דברים נאמרו בגחלת וכו'. הכי הוא בתוספתא פ"ד דביצה ובבבלי פ' משילין לא גריס להאי דמברכין וחשיב במקומו הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום ונראה דטעמי' דהש"ס דהתם משום דמברכין לא דמיא לאינך דחשיב בברייתא דהא בעינן גחלים לוחשות דוקא כדמסיק הכא וכן התם בפרקין:

מעתה אפי' גוי מגוי. התם בפרקין משני לה גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון:

מבוי שכולו גוים וישראל א' דר בתוכו וכו'. האי דלא כברייתא דגריס התם בפרקין היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך אלמא דהולכין אחר הרוב. ובספרי' שלפנינו גרסינן שם על זה הא גופה קשיא אמרת אם רוב נכרים וכו' הא מחצה על מחצה מברך והדר תני אם רוב ישראל הא מחצה על מחצה אינו מברך ומשני בדין הוא דאפי' מחצה על מחצה מברך ואיידי דתני רישא רוב נכרים תני סיפא רוב ישראל. וכך היא גירסת בעל המאור ז"ל. ולפ"ז הא דשנינן לקמן ברייתא גבי בשמים כן היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך. צריך ג"כ לפרש הכי דמאי שנא דאי מדייקינן רישא לסיפא בברייתא דאור ה"ה נמי בברייתא דריח. אבל הרי"ף ז"ל לא העתיק אלא הברייתות כפשטן וכן הרא"ש ז"ל משמע דדעתם לפסוק בתרווייהו דרובא בעינן אבל מחצה על מחצה אין מברכין לא באור ולא בריח וכך פסק הרמב"ם ז"ל בשתיהן. בסוף פ"ט מברכות בדין הריח ובפ' כ"ט מהל' שבת בהל' כ"ו בדין האור. ויש לתמוה על הטור דבסי' רי"ז בדין הריח פסק כפשטה דהברייתא דהולכין אחר הרוב ובסי' רצ"ח בדין האור פסק דאפי' מחצה על מחצה מברכין. ואם דהש"ס לא דייק הכי בברייתא דריח הא מיהת ממילא שמעינן דלהך גירסא דדייק בברייתא דלעיל הא גופא קשיא וכו' ודאי דדייקינן נמי הכי בהו ברייתא דריח דמנין לנו לחלק בסברא בין האי דינא להאי דינא ואי דלא דייקינן הכא מידי כדאי' בהרבה מקומות בש"ס דלא דייק הכי א"כ בהאי ברייתא דלעיל נמי לא דייקינן מידי דע"כ הוא דאמרי' בברייתא דריח דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא וה"ה נמי בברייתא דאור וכדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דבתרוייהו הולכין אחר הרוב דוקא. והב"י לא כתב בזה כלום וקבע בש"ע כדעת הטור ולא הביא שום דבר מדעת גדולי הפוסקים הנ"ל:

ולא על הבשמים של אור ע"ש בציפורן. בזה הוא מוסיף אדהתם דלא קאמר אלא של ע"ש ושל מ"ש. וכן בשל מתים מחלק התם דכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה מברכין עליו דלהאיר עבידא וי"ל נמי הא דהכא כן דלפני מטתו היינו להאיר ולכבוד החיים הוא:

תיפתר בע"ז של ישראל. והתם בדף נ"ב משני דמה טעם קאמר כדפרישית במתני'. ושמא דלא ניחא לי' להש"ס דהתם לשנויי כאוקימתא דהכא דמאי שנא של ישראל משל עכו"ם ואדרבה דאשכחן דחמירא דע"ז של ישראל אין לה ביטול וא"כ היינו רישא אלא דמה טעם קאמר:

רב אמר יאותו וכו'. האי ספיקא בלישנא דיאותו לא אשכחן בש"ס דילן ובריש פ' המוציא יין חשיב לספיקי טובא ובריש כיצד מעברין מוסיף אכוזו או עכוזו דבכורות:

אמר רב חיננא כדי שיהא יודע להבחין וכו'. האי דרב חיננא להלכה היא כדחזקי' דהתם והוזכר לעיל בריש ההלכה ד"ה לעולם:

ר' יוחנן אמר עד שירעב. והתם פליג עם ר"ל דקאמר כחכמים דהכא והלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל:

על ידי שהיא ברכה קטנה וכו'. להאי טעמא לא פליגי אם ברכת המזון טעונה כוס או לא והא דקאמר התם בריש פרקין להכריח מהאי מתני' דב"ש סברי אינה טעונה כוס בדרך קושיא הוא דקאמר מאי לאו דשמעינן הכי אליבא דב"ש ממתני' דהכא וקשיא על הא דלעיל ומשני דאיכא למימר תרי תנאי ואליבא דב"ש ומיהו אינו מוכרח דנוקי פלוגתייהו דמתני' בכך דנימא דסברי ב"ה דטעונה כוס וכך הוא דעת הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ז מברכות דברכת המזון אינה טעונה כוס ודעת רש"י ז"ל דפליגי בהכי אם טעונה כוס כדעת בעל המאור ז"ל:

בשלא אכל עמהן כזית. הכי משני לה התם שלהי פרקין בשלא אכל עמהן ודייק האי ש"ס לומר בשלא אכל כזית משום דלשיטתיה אזיל דסבירא ליה דשיעור כזית חיובא מדאורייתא הוי לברכת המזון כמו שמבואר בכמה מקומות דמכלתין ועיין בריש כיצד מברכין בדבור הארוך המתחיל מה עביד לה ר' יוחנן שם תמצא ביאור מכל הני דינים לכל השיטות המתחלקות וטעמייהו דכולהו לפי מה שנתבאר לן בס"ד:

דין דחייב למיברכה והוא ענה ולא ידע וכו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מברכות בהלכה י"ד לפרש לההיא דאמן יתומה ורש"י ז"ל וכן התוס' בפ' שלשה שאכלו דף מ"ז פירשו יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעוני' אמן ומשמע דאע"פ שאינו מחויב באותה ברכה שכבר בירך או שהתפלל אפ"ה אינו יכול לענות אמן בלא שמיעה ובלא ידיעה והלכך הוצרך לתרץ דההיא דאלכסנדריא של מצרים דפ' החליל היו יודעים באיזו ברכה עומד החזן אלא שלא היו יכולי' לשמוע והלכך ענו אמן ע"י הנפת סודרין ולהאי פירושא דהכא צריך לומר דהתם מיירי שכבר יצאו והתפללו בפני עצמן ולא היו מחויבי' באותה ברכה שמברך החזן וכ"כ בפי' ה"ר יונה ז"ל:

גוי המברך בשם עונין אחריו אמן. ומסיים בתוספתא כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן עד שישמע את הברכה כולה ולפ"ז צ"ל דלאו בששמע הזכרת השם מיירי דא"כ מאי חששא איכא בכותי הלא שמע דמברך לשם ולא להר גריזים ועוד מאי עד שישמע הברכה כולה אם שמע הזכרת השם ורוצה לענות אמן ודאי שמע גם סוף הברכה אלא דה"ק ששומע נוסח הברכה להשם ולא שמע הזכרת השם ממש מפיו ולאפוקי אם שינה נוסח הברכה שמברכין להשם דאז אפי' אחר ישראל אין עונים אמן כדכתב הרמב"ם ז"ל שם בהל' י"ג:

אמר לון כן כתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך. כלומר דכך אני מפרש הפסוק מי שאורר אותך יהא ארור ומי שמברך אותך יהא ברוך והתלמידים דעתם היה לפרש למי שאתה אורר יהא ארור ולמי שאתה מברך יהיה ברוך ובהכי ניחא נמי הא דלא שאלו אותו על מה שהשיב להראשון שברכו כבר מילתך אמורה דלאיזה פסוק הוא מכוון משום דהיו סוברי' דדעתו על פסוק ברוך תהיה מכל העמים וכדדרש ר' תנחומא וא"כ שפיר אמר לו כבר מילתך אמורה דתקבל הברכה מכל העמים ולכן כששמעו דגם להשני השיב לו כזה היה קשה להם מה זה דאמרת להדין כהדין והיכן כתוב זה שהשבת להשני כמו כן דלפירושם בפסוק אורריך וגו' לא נשמע כלום מהאי קרא והשיב להם לא כמו שאתם סוברים אלא לפסוק זה אני מכוין דנכללו שניהם דכך הוא פירושו דהאורריך יהיה ארור והמברכך יהיה ברוך:

סליק פירקא בס"ד