כיצד מפרישין יורד וכו'. היינו לכתחילה מפרישין במחובר ואם לא הפרישן במחובר ותלשם ה"ז מפריש אחר שנתלשו כ"כ הרמב"ם בפ"ב מביכורים בהלכה י"ט ומקור הדין הזה מבואר הוא לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ה' וע"ש ד"ה הפריש ביכורים מכרי ממורח מה שנתבאר שם בס"ד:

תני הביכורים אחד מששים. כ"פ הרמב"ם שם בהלכה י"ז שמדברהם צריך להפריש אחד מששים ודין דתרומה טמאה ותרומה שאין הכהנים מקפידין עליה שהן ג"כ בששים הביא בפ"ג דתרומות בהל' ג' וע"ש:

הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם וכו'. כדפרישית והגוזלות שהיו בידם ניתנין לכהנים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מבכורים בהלכה ט' והראב"ד מפרש שם ומה שבידם על הפירות הוא אומר במשנה ועל פי' זה קשה דהא בגמרא אמרו אית תני מחלף וכו' ואם על הפירות קאי היאך הוא מחלף דלא שייך בפירות לעולות ואם נאמר דגם בפירוש ומה שבידם פליגי ולהאי תנא דברייתא על הגוזלות שבידם קאמר זה אינו במשמעות לישנא דמחלף דמשמע דלא פליגי אלא אם אלו לעולות ואלו לכהנים או איפכא והעיקר דהכל על הגוזלות מיתפרשא כפי' הרמב"ם ופסק כתנא דמתני' רבי יהודה אומר עד ארמי אובד אבי וכו'. ופסק הרמב"ם בחבורו בפ"ג שם בהלכה י"ב כרבי יהודה וחזר בו ממ"ש בפירושו ואין הלכה כר' יהודה וכבר בארתי לזה לעיל בפ"ק בהלכה ו' ד"ה חדא כר' יהודה וחדא כרבנן דמוכח בהדיא דפליגי ר' יהודה ורבנן ולא כמ"ש התי"ט דר' יהודה לפרש דברי הת"ק בא וע"ש שמבואר לטעם הרמב"ם שחזר בחבורו לענין פסק הלכה:

רבי יונה בעי הניחן בלילה. לכאורה היינו בעיא דהונא הנחה מהו שתתיר למחוסר זמן דלילה מחוסר זמן הוא ואפשר דהואיל ובקריאה כתיב הגדתי היום והקריאה אינה מעכבת והלכך בעי אם הנחת הלילה הנחה היא או לא ובעיא דהונא בשחזר ונטלן היא וכמבואר בפנים והרמב"ם לא הביא מכל זה ומשום דמכיון דעיקר המצוה הנחה היא ומעכבת א"כ נקטינן לחומרא והנחה מעלייתא בעינן ולפיכך סתם דבריו וכתב בפ"ג בהלכה ג' אם אכלן הכהן קודם הנחה בעזרה לוקה וכו' ומשהניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן:

ועיטור הביכורים חייב בדמאי. התי"ט כתב צ"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב"ם בפ"ב מבכורים סי' י"ח ג"כ אין הכרע עכ"ל ולדעתי אין לך הכרע יותר מזה שכתב שם בתחילה הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן הרי התוספות כבכורים וכו' א"כ עיטור בכורים שהן מא"י הרי הן כתוספת בכורים שכללן כאחד ואפי' אינה מא"י ואינה כבכורים לשארי דברים מ"מ נאכלת בטהרה כדסיים שם וא"כ ה"ה נמי לעיטור בכורים והאי גופה שפסק ואמר ואע"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה למד מלישנא דמתני' דקתני ועיטור הביכורים חייב בדמאי ותו לא משמע דלענין שנאכלת בטהרה אין חילוק בין תוספת לעיטור והשתא סיפא דמתני' אימתי אמרו וכו' ג"כ בדוקא מתפרשא דאימתי אמרו שהתוספת לכל מילי כבכורים דוקא אם הן מא"י ואם אינן מא"י אינה כבכורים לכל מילי אבל לענין שנאכלת בטהרה אין חילוק לא בין תוספת ובין עיטור ולא בין באו מא"י ובין באו מעבר הירדן או מסוריא דלעולם נאכלין מיהת בטהרה. ובענין מ"ש הרב א"נ דמתני' ר"ש היא וכו' אין להאריך בזה דל"ל לאוקמי מתני' דלא כהלכתא:

וספר תורה. וכך היא נוסחא שהיתה לפני הרמב"ם כמ"ש בפ"ד מבכורים בהלכה י"ד הבכורים וכו' וקונה בהן ספר תורה ונוסחא זו דווקנית ויש בנוסחות המוטעות כתוב כס"ת ומפרשים אותה בדוחק ואין להאריך:

שאלו את רשב"ג מהו שימכור אדם ספר תורה וכו'. נראה דהך לישנא קמייתא דר' חייא בר ווא אזלא כהאי דגרסינן בבבלי פ' בני העיר ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאצ"ל לו יתר על כן אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם ולפיכך קאמר להאי לישנא נמי הכא דשאלין ליה מפני חייו ולא אגיבון משום שמחמיר הוא אפי' אין לו מה יאכל והא דלא השיבם אסיר מפני שבכלל דבריו הוא שאם אינו רואה סימן ברכה בדמיו א"כ מאי אהני ליה שימכור ויאכל אף לזה ואח"כ לא יהיה לו כלום ולהך לישנא בתרא דהשאלה לא היתה אלא על אלו שני דברים איכא למימר נמי דס"ל הכי ומשום ששמעו כבר ממנו לזה דמפני חייו אינו רואה סי' ברכה והלכך לא שאלו לו כלל אלא אם מותר למכור לאחד מאלו שני דברים שהן מצוה רבה והתיר להם וזהו דעת הרמב"ם שכתב בפ"י מהל' ס"ת בהלכה י"ב ואסור לאדם למכור ס"ת אפי' אין לו מה יאכל ואפי' היו לו ספרים רבים ואפי' ישן ליקח בו חדש לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים בלבד שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור ובהגהמי"י כתב על זה לא ידעתי מניין לו זה דבירושלמי סוף מסכת בכורים ר' יונה בשם ר' חייא בר ווא שאלו את רשב"ג וכו' עד ר' פנחס ור' יוחנן בשם רשב"ג מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו וכן נראה דתלמודא דידן נמי שרי אם אין לו מה יאכל דגריס התם בפ' בני העיר ת"ר לא ימכור אדם ס"ת וכו' משמע דומיא דבתו דליכא איסורא באין לו מה יאכל אבל יש לו מה יאכל איסורא נמי איכא ע"כ שם ויש קצת ראיה לדעת זו דהש"ס הזה סובר כר' יוחנן מדמייתא בתריה להאי ברייתא דשנינו ג"כ בבבלי דנדרים המדיר את בנו לתלמוד תורה וכו' ואם אפי' באיסור נדר החמור הקילו מפני חייו כ"ש באיסור זה שאינו אלא לקיים הס"ת בביתו ואין במכירתו סימן ברכה ומיהו מצינן למימר דלא סמיך הרמב"ם ע"ז דשאני התם דלא התירו לו אלא לשעה ובשאין לו זמן לשאול על נדרו אבל הכא לא התירו לו למכרו לעולם אפי' אין לו מה יאכל וכן משמע נמי מהני תרי לישני דר' חייא בר ווא כדפרישית דלדעת הרמב"ם אתיא כהאי דגרסינן בבבלי ומה שדקדק דומיא דבתו דליכא איסורא באין לו מה יאכל יש לומר דס"ל להרמב"ם דאין ה"נ דאיכא איסורא אף בבתו והכי משמע מהאי דשנינו בפ"ק דקדושין בא וראה כמה קשה עונשין של סוחרי שביעית וכו' לא הגיע לידו עד שמוכר את בתו וכו' ואם זה הוא מחמת הכרחו ולענשו ש"מ מיהת דאסורא איכא דהא קאמר נמי לבסוף לוה בריבית הוא וכו'. ומה שכתב הרמב"ם ואפי' היו לו ספרים רבים זה למד מהברייתא דמייתי הכא המוכר ס"ת של אביו וכו' וכדפרישית דלרבותא קאמר שאפי' יש לו ס"ת אחר מה שמוטל עליו לכתבו אעפ"י שהניח לו אביו כדאמרינן בפ"ב דסנהדרין אפ"ה אין לו למכור ס"ת של אביו דאינו רואה בו סימן ברכה וכדמסיים וכל המקיים ס"ת בתוך ביתו וכלומר אעפ"י שאינו צריך לו מקיים גם להס"ת של אביו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו ודומיא דאמרינן בפ"ה דכתובות זה הכותב ספרים ומשאילן ללמוד דזה שא"צ לעצמו משאילן לאחרים ללמוד וזהו הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד וכן יהי רצון שנזכה לכך א"ס:

מעשה באדם אחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה וכו'. גרסינן להא נמי לקמן בפ"ק דביצה בהלכה א' ושם נבאר בהגיעי למקומו ברחמי ובסיעתא דשמיא:

סליקא לה כלא סדרא דזרעים ואמונות. בעזרת האל יתעלה השוכן בשמי מעונות. כה יזכני לגמור סדר מועד ברחמיו המרובים ובמדותיו רב חסד וחנינות: