Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Chagigah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין דורשין בעריות בשלשה. דר' עקיבא הוא וכו'. כדפרישית בעריות היינו לסתרי עריות מה שאין מפורש בתורה בהדיא אלא דמדרשא דחכמים הוא דאתיא והכי מפרש לה נמי בבבנ"י ריש פירקין דבסתרי עריות קאמר דאין דורשין לשלשה וטעמא דמלתא כדפרישית במתני' ורש"י ז"ל פי' סתרי עריות כגון בתו מאנוסתו וכו' כדאמר התם בשלהי פרקא דלעיל דלא כתיבא אלא דאתיא הנה הנה ואתיא זימה זימה. ונראה דחדא מגווני נקט אלא דהוא ז"ל מפרש במה דכ"ע מודים בה להאי דרשה ואלו למאי דמפרש הכא במלתא דתליא בפלוגתא היא דלהכי מוקי לסתמא דמתני' כר"ע ולא כר' ישמעאל דלדידיה נפקא מיניה לעובדא איכא ושפיר דורשין בהא כדי להורות הלכה למעשה וכמבואר הכל בפנים. ועיין בפרק ז' דסנהדרין בהלכה ז' מה שנתבאר שם בהאי פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בס"ד:
ולמה בבי"ת שהוא בלשון ברכה. הר"א אבן עזרא הביא זה בהקדמה שלו והלעיג על הדרש וכתב ויש דרש וכו' ובמה שכתבתי בפנים נתיישב הדרש והלכו להן טענותיו וכך מצאתי בספר תפארת ישראל שחיבר הרב הגאון בעל ג"א ז"ל וכל דברי אגדה המוזכרים בהלכה זו ולאחריה נשתנו קצת בבבלי פרקין בנוסחא אחרת. ובבבלי פרק הקומץ ג"כ מקצת ובבבלי פרק נגמר הדין ובמקומות המצויינין בהאי תלמודא:
אמר ר' יוסי בר' בון דוד מת בעצרת וכו'. התוס' בפרקין דף י"ז ע"א בד"ה אף עצרת יש לה תשלומין הביאו לזה ועיין לעיל בפ"ב דביצה בהלכה ד' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:
כתוב אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך וכו'. אמר ר' יוסי בר' בון ובלבד שיבלים לעיסתו. וכך היא הנוסחא לעיל בפ"ק דמגילה בהלכה ג'. והתוס' בפרקין דף יז ע"ב ד"ה אלא לאו לתשלומין כתבו דשרי לקצור ולעשות מלאכה ביום טבוח ומסיים בה בירושלמי א"ר יוסי בר בון ובלבד שיכלם לעיסתו כהדא דתנינן וכו' ואין נ"מ בין הנוסחא ובלבד שיבלים או כהנוסחא אשר לפניהם ובלבד שיכלם דהיינו הך. ומיהו לפי פירושם האי מילתא איום טבוח הוא דקאי וכמו שכתבו שם ואע"פ שהתירה התורה מלאכה לתשלומין לא מצי למיעבד רק לצורך אכילתו אם כלה עיסתו כמו שמצינו שאסור לאדם לעשות מלאכה ביום הקריבו את קרבנו וכו' וסיימו אבל מ"מ אף הש"ס שלנו לא פליג בהא דמדרבנן מיהא מיתסר יום טבוח כדפרישית עכ"ל. ונראה שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ"א מהל' חגיגה בהלכה ז' שהביא דין תשלומין דעצרת וכתב מי שלא חג וכו' וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת הימים שלאחר חג השבועות ודבר זה מפי השמועה נאמר שחג השבועות כחג המצות לתשלומין. ולא הזכיר כלל מאיסור עשיית מלאכה ואף לא מדרבנן. ובריש פ"ז מהלכות י"ט שביאר שם מדין חה"מ כתב מאיסור מלאכה בחה"מ כמה שאסרו חכמים וכאסמכתא מן הכתוב שבתורה וכמבואר שם בהסוגיא דף יח ע"א וכן פירשתי להא דהכא במגילה שם דאחול המועד קאי ואם דמשמעות הסוגיא דהכא נראה כפי' התוספות מיהו לא מצינו דמשמע בהדיא בסוגית הש"ס דילן כן ועוד הא האי דהכא אתיא ממש כהאי דר"ל דהתם דדריש נמי מהאי קרא גופיה וחג הקציר איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אילימא ביום טוב קצירה בי"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין ונהי דלדידיה נמי מצינן לפרש כפירוש התוספות להא דהכא דמדאורייתא מישרי שרי ומדרבנן מיהת אסור תשלומי דעצרת במלאכה אלא במה שצריך לעיסתו בלבד הוא דשרי אבל הא מיפרך פריך ר' יוחנן עליה התם על עיקר דרשא דידיה וקאמר אלא מעתה חג האסיף וכו'. אלא חג הבא בזמן אסיפה ה"נ חג הבא בזמן קצירה ואם כן לא קמה הך דרשא לפי המסקנא דהתם דליתא למילתיה דר"ל לגבי ר' יוחנן ונראה דמהאי טעמא לא זכר הרמב"ם כלום מענין איסור מלאכה כלל בתשלומין דעצרת. ומהדא דתני להן אינש וכו' נמי לאו ראיה דליתסר בעשיית מלאכה ביום הקריבו את קרבנו דהאי מילתא גריס לה בריש פרק מקום שנהגו ולא קאי הכי לפי המסקנא וכדאתקיף עלה רבי יונה התם וקאמר אילין תמידין קרבנותיהן של ישראל אינון וכו' אם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין וכו' דמשמע מיהת משם דגם בערב פסח אינו אלא משום מנהג במקום שנהגו ולא משום איסורא אפי' מדרבנן מטעמא דקרבן וע"ש:
אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד מהלכות ביאת מקדש בהלכה ח' כר' יהודה דס"ל עודהו על מצחו הוא דמרצה ואע"ג דפסק שם בהלכה ט"ו טומאה דחויה היא בצבור ועיין לעיל בפ"ק דיומא בהלכה ב' ד"ה אית תניי תני וכו' מה שבארתי בזה בס"ד ויש ראיה לזה ג"כ מהא דהכא דאתיא כר' יוסי בר בון דהוא מאריה דהאי תלמודא טפי מר' עוקבא:
אלא כרבי שמעון בן אלעזר וכו'. הך דרשב"א בברייתא דלקמן מייתי לה נמי בבבלי פ"ב דחולין דף לג ע"ב בשינויא דרב פפא התם על המתני' השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' מדקתני נאכלין בידים מסואבות וכו' וקאמר רב פפא הכא בידים תחלות עסקינן וכרשב"א דאמר משום ר"מ וכו' וזהו דלא כדבעי בבבלי פרקין דף י"ח לשנויי מעיקרא לרומיא דמתני' דהכא אמתני' דבכורים דקתני התרימה והבכורים וכו' מה שאין כן במעשר וכ"ש בחולין דלא בעי נטילת ידים ובעי לשנויי רומיא דמעשר אמעשר דמתני' דהכא כרבנן דפרק י"א דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ס ומתני' דבכורים כר"מ ולכאורה הוה קשיא דר"מ אדר"מ בהך ברייתא דרשב"א שאמר משום ר"מ דס"ל דאשכחן שהידים תחלות הן אף לחולין אלא דבלאו הכי לא קאי האי שנויא בפרקין שם אלא כדמסיק אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא וכאן באכילה דפירי וכן כתב הרמב"ם בריש פ"ו מהלכות ברכות כל האוכל פת שמברכים עליו המוציא צריך נ"י תחלה וסוף ואע"פ שהוא פת חולין וכו'. והכא דאוקי למתני' כד"ה ומטעמא אחרינא כדי שיהא בדל מן התרומה וזהו כרב אידי בר אבין בבבלי פ' בל הבשר דף ק"ו דקאמר נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה וכו'. ונראה דטעמיה דמסיים ועוד משום מצוה דאלו לטעמא דסרך תרומה בלחוד א"כ לא היה להם לחכמים לתקן נ"י בחולין אלא לכהנים דאכלי בתרומה וכן נראה מדפליגי אביי ורבא התם מאי מצוה וכו' ש"מ דתפסי להאי טעמא משום מצוה לעיקר ומשום דזהו טעם הכולל הכל ודברי הרמב"ם בזה שכתב שם כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש ותפלה מברך תחלה אקב"ו על נ"י שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך. וכתב הכ"מ דאע"ג דפליגי אביי ורבא מאי מצוה אביי אמר מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דקאמר מדכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמים לנ"י מן התורה וכו' וכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מכל מקום כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס"ל כמ"ש התוס' דאסמיך ליה אקרא ולאו דרשה גמורה היא וכו' עכ"ל ואין זה טעם מספיק דלכ"ע אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא כתיבא לנ"י בהדיא בתורה אלא דנראה דטעמיה משום דרצה לכלול ג"כ למה שכתב בין לק"ש ובין לתפלה ולאסמכתא דר"א בן ערך לא שמעינן אלא לענין דשייך ביה נגיעה כמשמעות הכתוב דדריש לאסמכתא ולא שמעינן לק"ש. ולתפלה דמאי נגיעה שייך בהו ולפיכך הביא קרא דעל פי התורה אשר יורוך דמיניה למדנו על כל אשר כתב לעיל. ובענין מים אחרונים שכתב הרמב"ם שם אין מברכין עליהם שאינו אלא מפני הסכנה וכו' וכן כתבו התוס' בפרק כל הבשר שם ומ"ש הראב"ד בהשגה אני שמעתי וכו' שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכו'. כבר כתבו התוס' גבי האי דרשא בסוף פ"ח דברכות דוקא להם וכו' אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו וכו' אין הנטילה מעכבת עלינו לברך וכך הם דברי הרמב"ם דלקמן ע"ש ותדע דהא בהך מתניתא דמייתי התם דדריש והתקדשתם וכו' כי קדוש זה שמן וכו' וא"כ נאמר נמי דשמן מעכב והמסקנא שם וכן בפרק כיצד מברכין דף מ"ב ע"א שאינו מעכב בה"מ ע"ש:
תמן תנינן וכו'. בארתי לסוגיא זו שם ומפני שזהו בסדר אחר אביא למקצתה כאן דפריך תמן במס' בכורים את אמר אין המעשר טעון רחיצת ידים והכא במתני' דידן קתני טעון רחיצת ידים ומשני הכא כרבנן דמסכת פרה בפי"א ומתני' דבכורים כר"מ וזהו כמה דמתרץ בבבלי פרקין לרומיא דמעשר אמעשר דתנינן תמן וכו' בפרה שם. ובחולין לא מדייק הש"ס דהכא כדאמר התם אלא חולין אחולין קשיא משום דכבר מפרק לעיל להא דאקשי ויש ידים לחולין וכו' ומבואר הוא בדבור דלעיל. וחכמים אוסרין במעשר. וקס"ד דלענין רחיצת ידים קאמרי וכעין דתנינן הכא והלכך פריך על האי שנויא דמוקי למתני' דידן כרבנן דמס' פרה וכי לא שמיע ליה מה דאמר ר' שמואל וכו' דחכמים דהתם דאוסרין במעשר היינו שנפסל גופו מלאכול מעשר אם אכל לאחד מהני שפוסלין את התרומה כגון אוכל ראשון וכו' ולא לענין רחיצת ידים קאמרי:
מאי כדון. דהשתא הדרא רומיא דמתני' אהדדי:
הן דתימר וכו'. כלומר אלא הכי הוא דבעית לשנויי דהן דאת אמר במתני' דידן המעשר טעון רחיצת ידים ברוצה לאכול אותו והן דאת אמר במסכת בכורים שאינו טעון רחיצת ידים ברוצה ליגע אותו ופריך ולא הוא רוצה לאכול הוא רוצה ליגע בתמיה וכלומר דהיינו הך משום דודאי הא דמחמיר את ברוצה לאכול היינו על כרחך משום דהוא רוצה ליגע בו בעצמו דאי לא תימא הכי אלא דעיקר החומרא משום אכילה היא ואף בדלא נגע בו הוא בעצמו וכגון שחבירו תחב בו בכוש וכיוצא בו קשיא היא גופה אמאי החמירו בו כך הרי הוא לא נגע בו ומהיכי תיתי נחמור באכילת מעשר כל כך אלא משום נטילת סרך. אלא דהיינו טעמא שהחמירו באכילת מעשר שיהא צריך נ"י משום סרך דתרומה שלא יבא לאכול תרומה בלתי נ"י ופריך והיכי מצית אמרת משום סרך תרומה והתנינן במתני' נמי תרומה וכי יש בתרומה משום נטילת סרך בתמיה וכלומר דהא על כרחך בתרומה משום נגיעה דתרומה הוא דאצריכו נ"י וא"כ במעשר נמי משום נגיעה הוא דהא בחדא מחתא תני להו למעשר ולתרומה ולחולין הוא דשייך לומר משום סרך תרומה כדלעיל וכולה מתני' דהכא בנגיעה הוא דמיירי והדרא רומיא דמתני' דבכורים לדוכתה אלא בחולין שנעשו ע"ג טהרת הקודש מיירי מתני' דהכא וה"ה למעשר ופריך וחולין וכו' וכי לא כחולין הן תפתר או כרשב"א וכו' כדלעיל או כר"א בר צדוק וכו' בסוף כ"ב דטהרות ע"כ דמבואר בבכורים שם. ובסוגית הבבלי דפרקין דאתקיף לה רב שימי בר אשי אשינויא כאן לאכילה כאן לנגיעה עד כאן ל"פ וכו' ולא בעי לשנויי כדמשני הכא דמתני' מיירי בשנעשו על טהרת הקודש דלא בעי לאוקמי כיחידאה. ובענין האי שנוייא דהכא וזהו כעין דאוקי ר' אלעזר אמר ר' הושעיא למתני' דהשוחט וכו' בחולין שם כמוזכר בדבור דלעיל יתבאר לקמן ועיין בפרק דלקמן בהלכה ב' מה שיתבאר מזה בס"ד:
הטובל סתם מותר בכולם וכו'. כדפרישית דר' יוחנן מפרש לה דמיירי שהוא מזוקק לכולן וירד לטבול דהוי כנתכוין ואע"פ שבשעת טבילה לא פירש בשביל מה הוא טובל עצמו אמרינן מסתמא נתכוין למעשר וכו' וכי היכא דלא פליגא הא על המתני' דמסקינן בבבלי דף י"ט דטבל ולא הוחזק כאלו לא טבל דתנינן במתני' היינו למעשר ולחולין הוא דלא בעינן כוונה כלל. ועודהו רגליו משוקעות במים וכו' ברייתא היא דמייתי לה נמי שם ומוקי לה ר' פדת כר' יהודה דפ"ז דמקוואות מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וכו' ומייתי לה הכא לקמן ואיכא תרי לישנא דרב נחמן התם על האי מתני' דמקואות ללישנא קמא מחלוקת דר' יהודה וחכמים במעלות דרבנן אבל מטומאה לטהרה דברי הכל השני טמא דר יהודה נמי לא ס"ל גוד אחית אלא בטבילה בשביל מגילות דרבנן וזהו כאוקמתא דר' פדת דלחכמים אפילו במעלות דרבנן לית להך גוד אחית וללישנא בתרא מחלוקת מטומאה לטהרה אבל במעלות דברי הכל אף השני טהור. ומתוקמא ברייתא דעודיהו רגליו וכו' כדברי הכל ופליגא דר' פדת והרמב"ם בפרק י"ג משאר אבות הטומאות בהלכה ב' שהביא המעלות בטבילה לא זכר כלום מהאי דעודהו רגליו וכו' משמע דתפס ללישנא קמא דרב נחמן לעיקר ולחכמים אף במעלות דרבנן לית להו גוד אחית וכך נראה מדבריו בפירוש המשנה דפ"ז דמקואות שלא הביא אלא לישנא קמא דרב נחמן ובחבורו בפ"ח דמקואות בהלכה ב' שהביא הדין דמקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וכו' דפסק כחכמים וסתם וכתב הראשון טהור והשני כטומאתו והביא הכ"מ שם לישנא קמא דרב נחמן ופשוט הוא דהתם מטומאה לטהרה איירי אלא דלענין מעלות דרבנן דהכא לכאורה צריך טעם אמאי לא תפס כאיכא דאמרי דרב נחמן כדרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא ובמידי דרבנן להקל דלדברי הכל אף השני טהור ואפשר דהואיל ללישנא בתרא אמרי' פליגא היא על רבי פדת משמע דסתמא דהש"ס ניחא ליה כהאי לישנא קמא דהיינו דר' פדת וא"כ לחכמים אף במעלות דרבנן לית להו גיד אחית ועיין בתוספות לקמן שם ד"ה ר' יהודה אומר מאיר היה אומר וכו' ובדברי התוספתא הביאה הר"ש במקואות שם ואין להאריך:
גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה. ומסיק דאין גופו נעשה כזב וכ"כ הרמב"ם בריש פרק י"ג מאבות הטומאות וכן להא דלקמן דאוכלי תרומה עצמן אינן כזבים אצל קודש וכו' והתוס' בדף י"ט ע"ב בד"ה בגדי עם הארץ וכו' הביאו להא דהכא וכתבו עד כאן לא מיבעיא ליה אלא פרוש אצל תרומה אבל עם הארץ אצל תרומה מטמא ליה וכו' ע"ש:
החותך שפופרת של קודש וכו'. לפי משמעות הסוגיא אקדש קאי ולפי משמעות הברייתא ומתני' בפרק ה' דפרה משנה ד' אקידוש מי חטאת קאי. ומדברי הרמב"ם בפרק הנזכר לעיל משמע שהיה גורס גופה של אוכלי תרומה מהו שיעשה כזב אצל הקדש וכן לקמן גופו של אוכלי קודש וכו'. ובהא דלקמן מתניתא פליגא עשה את הטהור לחטאת וכו' יש לפרש דאברייתא דקתני הכי קאי ולא כדפרישית בפנים. ועיין בפרה בפרק הנזכר:
הדרן עלך פרק אין דורשין