חמשה דברים חייבין בחלה. הא דלא קתני חמשה מינין מפרש בגמרא משום דאתיא נמי כרבנן דאמרי השיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורין וא"כ יש בהן שני דברים ממין אחד ושני דברים מין אחד ושלשה מינין הם ולמאי דמסקינן מההיא דריש פ"ד דהכוסמין הן מין חיטין ואף מין שעורין וא"כ אין כאן חלוקין במינן ואנן תנינן בריש כלאים החטין והזונין אינן כלאים והשעורין ושבולת שועל אינן כלאים וכן הכוסמין והשיפון אינן כלאים כדמפרש התם דזוגי זוגי קתני וצ"ל דהא דקאמר בגמרא הכא שלשה מינין הם אההיא דריש כלאים סמיך והאי דלקמן ריש פ"ד לענין צירוף הוא דמיתניא דהחטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד בנשוך והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין ושאר המינין הרי הן כמין אחד לענין צירוף כגון כוסמין ושעורין ושבולת שועל ושיפון הן מצטרפות זע"ז וכל זה הוא בנשוך שאם עשה עיסה מכל א' וא' והן נוגעות ונושכות זו בזו כדפרישית בפנים ועיין בדבור דלקמן:

ומצטרפין זע"ז. בגמרא פריך והא תנינן לקמן בפ"ד החטין אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין וכו' ומשני דהתם בנשוך וכאן במתני' בבלול דבכה"ג כל המינין מצטרפין זע"ז לשיעור עיסת חלה וכדפרישית בפנים וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' בכורים בהל' ג' וכיצד מצטרפות וכו' עיסת החטים שנגעה בעיסת הכוסמין מצטרפות וכו' ומסיים בהל' ד' בד"א בעיסה שנגעה בעיסה אחרת אבל הבולל קמח מחמשת המינין ועושה עיסה אחת מהן הרי חמשתן מצטרפות לשיעור עיסת חלה וזה נלמד מדברי הש"ס שזכרתי לעיל דמשני ר' יוחנן כאן בנשוך כאן בבלול והכ"מ כתב שם דפסק כר"י בן נורי דפ"ד בהל' ב' ופי' שם לההיא דלקמן שם מהו שיירתא וכו' בדוחק גדול לדעת הרמב"ם ע"ש מזה מפני שראה שהרמב"ם בפי' המשנה כתב בפ"ד והלכה כר"י בן נורי וכל זה ללא צורך הוא אלא דהעיקר הוא לפרש לדעתו ז"ל בחבורו שחזר בו מפירושו ופיסקי' כהת"ק דהתם הוא דאזיל ובהא פליגי התם דלהח"ק החטין אינן מצטרפות בנשוך אלא עם הכוסמין בלבד דזהו מין היותר קרוב להחטין והשעורין מצטרפות עם הכל והיינו עם הכוסמין והשבולת שועל והשיפון חוץ מן החטין שאין השעורין מצטרפות עמהן וכן אין השיפון ושבולת השועל מצטרפות עם החטים ועל זה הוא דפליג ריב"נ וקאמר דשאר המינים מצטרפין זע"ז וכלומר דמכיון שכן אף אלו שהן מין השעורין מצטרפין הן עם החטין מלבד השעורים והחטים בעצמן שאין מצטרפין אף לר"י בן נורי וא"כ אזיל פיסקיה דהרמב"ם כהת"ק דפ" ובהא דפסק דהשיפון הן ג"כ ממין כוסמין לענין צירוף בנשוך גם זה כדברי הת"ק הוא והכי מוכח בהדיא בגמרא דמנחות דף ע' דגריס שם תנא כוסמין מין חיטין וכו' וכדכתבו התוס' שם אחר שהביאו להאי דהכא דמשני תמן בנשוך כאן בבלול סיימו והא דקתני התם השעורין מצטרפין עם הכל משמע דמצטרפין עם הכוסמין והכא קתני כוסמין מין חטין משמע אבל מין שעורין לא לק"מ דה"ק כוסמין אף מין חטין שבולת שועל ושיפון מין שעורין דוקא ור"ל בזה שכתבו ושיפון מין שעורין דוקא היינו לאפוקי שאינן ממין חטין וא"כ השיפון וש"ש אינן מצטרפין עם החטין אבל ע"כ לומר דהשיפון מצטרפין עם הכוסמי' ג"כ דהרי הכוסמין אף מין שעורין הן וכן השבולת שועל והשיפון מין שעורין דאל"כ אכתי קשיא הא דקתני השעורין מצטרפין עם הכל אלא ודאי אם מצטרפין עם הכוסמין ועם השיפון א"כ ממילא שיפון וכוסמין ג"כ מצטרפין וזה פשוט. ובענין האי מתני' דפ"ד ובהסוגיא מהו שיירתא וכו' נפרש שם במקומו בס"ד:

ואסורין בחדש וכו'. כגי' אשר לפנינו כאן כך הגי' במנחות שם. ובגמרא הכא תרי תנאי פליגי בגי' הנוסחא כדגריס בהסוגיא אית תניי תני מלפני הפסח ואית תניי תני מלפני העומר מ"ד מלפני הפסח וכו' וכדפרישית שם. וכדי שלא להאריך נבאר מה דמצינו נ"מ עודבין הני תרי נוסחות ומזה יתבאר לך המקור וטעמיה דהרמב"ם במה שהכריע לפסוק כהאי דחזקיה דהכא ובכל מה שפסק בענין החדש ובענין הקצירה לפני העומר. דבגמרא דמנחות דף ס"ח על המתני' משקרב העומר הותר החדש מיד וכו' גריס רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שבה"מ קיים עומר מתיר בזמן שאין בה"מ קיים האיר המזרח מתיר מ"ט תרי קראי כתיבי וכו' וזהו לכאורה כהאי דחזקיה דהכא בהסוגיא בשעת הקרבן הקרבן מתיר שלא בשעת הקרבן היום מתיר וההיא דר' יוחנן דהכא דקאמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר זהו כדגריס התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו אפי' בזמן המקדש האיר המזרח מתיר וכתוב דעד הביאכם הוא למצוה וע' בתוס' שם דדייקו דמשמע דאיכא עשה דאורייתא וכו' והקשו על זה ולמאי דקאמר הכא בהאי דר' יוחנן לק"מ דאפי' למ"ד אליבא דר' יוחנן איסורו ד"ת אין כאן עשה אלא איסורא ולמצוה בעלמא וא"כ מקשה התם שפיר ומשום מצוה בעלמא ליקום ולגזור ושאני ההיא דביצה דאיכא משום הכנה דאורייתא דעשה איכא ועוד דאיכא למימר למצוה בעלמא ואפי' איסור מן התורה ליכא אלא כהאי מ"ד הכא אליבא דר' יוחנן דאין איסורו אלא מדבריהם ומתורץ בזה גם להקושיא הב' שהקשו אליבא דר"ל מההיא דפ"ק ע"ש ולא נאריך בזה וה"נ שמעינן לה מסוגיא דהכא דקאמר למ"ד איסורן מן התורה ניחא הא דהתקין ריב"ז ולמ"ד מדבריהם הוא דקשיא ויש תקנה אחר תקנה וזהו כהקושיא דהתם משום מצוה ליקום וליגזור אלמא דלא פריך אלא אי אמרינן דלמצוה בעלמא ולכתחלה הוא דכתיבא ואף איסור' ליכא מדאורייתא מיהו כל הא דאמר התם בהאי שקלא וטריא אליבא דר"י ור"ל היא. ולבתר הכי קאמר רב נחמן בר יצחק ריב"ז בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר מן התורה אסור וכו' ומאי התקין דרש והתקין והאי דר"נ בר יצחק למסקנא הוא דאיתמר והכי מוכח בהסוגיא דפ' בתרא דר"ה ודפ"ג דסוכה דהאי דקאמר מעיקרא משום גזירה מהרה יבנה וכו' כדקאמר במנחות איפרך התם דאיבני אימת וכו' ובשינויי דחיקי משני אבל לא קאי והמסקנא כר"נ בר יצחק דריב"ז סבר לה כדר' יהודה דבזמן הזה כל יום י"ו אסור דקרא דעד עצם היום הזה על זמן הזה הוא דכתיב ועד ועד בכלל וכ"פ הרמב"ם בריש פ"י מהל' מ"א בענין איסור חדש וכל זה מבואר הוא ולא אתינן להא הכא אלא לבאר דהאי דחזקיה דהכא ממש כהאי דר"נ בר יצחק דהתם והיינו להמסקנא בהסוגיא דקאמר ר' יונה איתותבת קומי ר' ירמיה ואמר אין יסבור ר' חזקיה כר' יהודה וכו' וכלשון הב' שפירשתי בפנים שהוא העיקר דחזקי' מפרש לההיא דריב"ז כר' יהודה והכי ס"ל נמי לדינא דשלא בשעת הקרבן דקאמר היום מתיר לאו כשהאיר המזרח אלא כל היום כולו אסור והיום הוא מתיר אח"כ דעד ועד בכלל והשתא דאתינן להכי א"כ לחזקיה ולסייעתיה לא גרסינן במתני' ואסורין בחדש מלפני הפסח אלא דגרסינן מלפני העומר וכדקאמר הכא בהדיא מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה ולהך תנא פשוט הוא דהכי גריס במתני' ואסורין בחדש ומלקצור לפני העומר דזה אינו צריך לפנים דלא מיתני אלא בחדא בבא והקצירה היא מתרת הקצירה דכוותה והקרבה היא מתרת את החדש וזהו דקאמר הכא בהסוגיא להאי מ"ד דמפרש גם בהשרשה דמלפני העומר דקתני היינו מלפני קצירת העומר משום דהבאה מתרת להבאה והקצירה לקצירה וכדפרישית בפנים מהו הבאה דקאמר וה"ה נמי לענין איסור חדש דלכ"ע לכל הני דאמרן והיינו לחזקיה ולסייעתיה בזמן המקדש הבאת העומר היא מתרת את החדש דעד הביאכם כתיב והקצירה היא שמתרת את הקצירה כל חדא וחדא למאי דשייכא כדקאמר בהדיא להאי מ"ד. והשתא דאתינא להכי ממילא יתבאר לך כל הני פיסקיה דהרמב"ם בהאי ענינא דמתני' דבפ"ז מהל' תמידין ומוספין כת' בהל' י"ג אסור לקצור בא"י מין מחמשת המינין קודם לקצירת העומר וכו' וכ' הכ"מ יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר ולפי מה שבארנו אזדא לה התמיה דהא בגמרא דמנחות דף ע' גריס על המתניתי' ולקצור לפני העומר מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר זבדא אמר קודם להבאת העומר ופריך מדתנן אסורין בחדש לפני הפסח וכו' ולמ"ד קודם לקצירת העומר ליערבינהו וליתנינהו אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח אלא אי איתמר אסיפא איתמר אם השרישו וכו' ועיין בתוס' שם דגרסי גי' אחרת במאי קודם וכו' והתוי"ט כתב כאן דלפי גי' רש"י דכתב מאי קודם לעומר דקתני במתני' ואסורין בחדש מלפני העומר וכו' יש לתמוה על הכ"מ דהא לא פליגי אלא בחדש אבל בקצירה ודאי כ"ע סברי קודם קצירה והכי דייק מתני' לפני הפסח וכו' ולא מדרך הזה יתיישבו דברי הרמב"ם דאי גרסי' במתני' תרי בבי סוף סוף קשיא ליערבינהו וליתנינהו לכל הפירושים והנכון בענין הקושיא להאי מ"ד ולמאי שזכרנו כל עיקר הקושיא להאי מ"ד מגי' המתני' שלפנינו דמתני בתרי בבי ואסורין בחדש מלפני הפסח וכו' או איפכא אבל להך תנא דתני הכא גבי חדש מלפני העומר ודאי הוא דלא תני להו אלא בחד בבא ואסורין בחדש ומלקצור לפני העומר וכמבואר לעיל דלא מסתייה דל"ק מידי להאי מ"ד אלא דמוכח כוותיה וכדקאמר הכא בהדיא בהסוגיא דלהאי מ"ד דקאמר קודם לקצירה מסייע ליה מילתא דכהנא דדריש מקרא ומסייע ליה הך ברייתא דהמנכש בי"ג וכו' ואף דאידך בעי למידחי הך סייעתא מברייתא דהמנכש מ"מ הך סייעתא מדרב כהנא בדוכתה קאי ומכיון שבארנו לעיל דהך גי' במתני' ואסורין בחדש ומלקצור לפני העומר עיקרית היא דמסייע לחזקיה וסייעתיה דסבירא להו הכי וכדמוכח ג"כ האי מסקנא באיסור חדש מהש"ס הבבלי ממילא מיפשט פשיטא לן דהגי' דחזקיה במתני' היא עיקרית והא בהא תליא והשתא סמיך הרמב"ם בכל פיסקיו הן באיסור חדש בזה"ז דמדאורייתא כל יום י"ו אסור על מסקנת הסוגיא דהתם ודהכא והן במ"ש בהלכות תמידין ומוספין שם בענין איסור קצירה ובמ"ש ג"כ אח"כ בהל' י"ד תבואה שהשרישה וכו' זה הכל כהאי מ"ד קודם לקצירה וכדמוכרח כל זה מהסוגיא וקושיא דהתם להאי מ"ד דתני במתני' כגי' שלפנינו אבל גי' דחזקיה היא עיקרית כמו שנתבאר דאזלי גם לפי מסקנא דהתם בענין איסור חדש ואין צריך להאריך יותר דממילא מובן הכל ונלמד דבר מדבר הוא:

נאמר לחם בפסח וכו'. ע' לקמן בד"ה שמע כולהון מן אהן קרייא:

לא שנינו אלא העושה מן החטין ומן האורז. כך הוא המסקנא דלענין שהולכין אחר הטעם אינו נגרר עם החטין אלא האורז בלבד דטעם החטין נרגש בהאורז יותר מבשאר המינין ועיין לקמן בפ"ג בהלכה ו' מה שיתבאר שם בס"ד:

שמע כולהון מן אהן קרייא וכו'. נראה דאיכא נ"מ לענין צירוף בין האי ילפותא מקרא דישעיה ובין הילפותא מג"ש דלחם לחם כדדריש לעיל וכן בבבלי מנחות דף ע' דאי מלחם מצה ילפינן מהני צירוף של כל החמשת מינין זע"ז אם בללן ועשה מכולן עיסה אחת ויש בין כולן שיעור חלה דהרי גבי מצה ודאי מהני צירוף כשיעור מכל החמשת מינין וכן לענין שעובר על אכילת חמץ בצירוף שיעור מכולן כדתנינן בפשיטו' במתני' דלקמן וא"כ ה"ה לענין צירוף חיוב חלה דהא מג"ש ילפינן לה מהתם אבל להך ילפותא מהאי קרא דישעיה לא ילפינן אלא דהני חמשת המינין נקראין לחם וענין הצירוף לא שמענו ומיהו דהך ילפותא אינה אלא אסמכתא בעלמא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דאינה אלא אסמכתא:

ברם כרבנן שלשה מינין הם וכו'. כבר נתבאר מזה ריש פרקין ע"ש:

הפיגול והנותר ששחקן וכו'. פלוגתא דר"ל ור"א הוא בבבלי זבחים דף ע"ח והמסקנא כר"א דכשם שאין איסורין מבטלין זא"ז כך אין המצות מבטלות זא"ז וכהלל הזקן:

אית תניי תני מלפני הפסח ואית תניי תני מלפני העומר. עיין לעיל ד"ה ואסורין בחדש שנתבאר הכל מזה ומהיוצ' מזה ומה דשייך לזה עד א"ר יונה איתותבת קומי ר' ירמיה ואמר וכו' והמסקנא כחזקי' דהכא וכגרסתו במתני' וכהאי תנא דמסייע ליה ונתבארו פיסקי הרמב"ם כמבואר שם:

אם השרישו קודם לעומר וכו' ר' יונה אמר וכו'. זהו כדאמר בבבלי מנחות דף ע' לבסוף דפלוגתייהו אסיפא הוא דאיתמר וכתבתי בפנים דהנכון לגרוס כאן בהפך ר' יונה אמר קודם לקצירה וכו' כדמוכח מדלקמן. ואיך שיהיה חילוף שמות האמוראים לא איכפת לן הכא אלא דמיהת שמעינן מהסוגיא דכמ"ד קודם לקצירה מסקינן הכא וכדנקיט ואזיל אליביה דהאי ובין בענין התרת להשרשה ובין להתיר הקצירה כל חדא וחדא לפי ענינה דקצירת העומר מתרת לקצירה והבאת העומר מתיר לאכול וכן הדין באלו שנשרשו אחר העומר דאשתקד קצירת העומר הבא מתיר לקצירתן והבאת העומר מתיר לאכילתן וכבר נתבאר הכל לעיל בד"ה ואסורין בחדש מהאי ענינא בס"ד:

רבי אלעזר שאל מהו שיביא העומר מהן. בארתי בפנים לפי הנראה דר"א להאי מ"ד דקאמר קצירת עומר הבא הוא שמתירן ומיהו כל עיקר הבעיא דר' אלעזר איכא למידק עלה דנהי דקצירת עומר הבא מתיר לאלו שנשרשו אחר העומר מ"מ היכי מצי להביא העומר מהן דהרי עד שלא נקצר עומר הבא אסורין הן ואם נקצר כבר נקצר והיאך אתה מקריב לאחר דלאו ראשית הקציר הוא ופשיטא דלהאי מ"ד דהבאת העומר הוא שמתירן דלא שייכא הך בעיא כלל כמבואר ואם דיש לדחוק ולומר דלאידך הוא דקמבעי' לי' כמ"ש בפנים מ"מ לא מסתבר לומר דיקצור מהן בתחילה מאחר שהן עדיין אסורין ונראה ג"כ מסתמא דהש"ס דדחי לה בלאו הכי כדקאמר אפשר לומר וכו' ולא משני עלה מידי. והאי דלקמן ראשי' קצירך ולא סוף קצירך וכו' מייתי לה בבבלי מנחות דף פ"ד בענין אם יכול להקריב מכרמל דאשתקד וענין אחר הוא:

תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה. כל האי שקלא וטריא אליבא דר"ל הוא כדפרישית בפנים ולא קי"ל כר"ל כמבואר בהלכה דלעיל ע"ש:

תיפתר שהקדימו בשיבלין. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורים בהל' ג' גבי מעשר ראשון ובמעשר שני סתם וכתב שם ומע"ש והקדש שנפדו והא הכא מוקי לה נמי שהקדימו בשיבלין וזה מוכרח הוא כמבואר בפנים וצ"ל דסמיך על מה שכתב במעשר ראשון וה"ה במעשר שני דהקדימו בשיבלין איירי:

בשמירח ואח"כ הפריש וכו' לפי גי' הספר קשה דמה טעם בדבר ונראה דנתחלפה הגי' בהעתקה ואיפכא צ"ל בשהפריש תרומת מעשר ואח"כ מירח אבל בשמירח ואח"כ הפריש תרומת מעשר לא בדא אמרו שפטור מתרומה גדולה וה"ז דומה למה דאיתמר בבבלי פ"ז דברכות ובכמה מקומות א"ל רב פפא לאביי אלא מעתה הקדימו בכרי נמי א"ל עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן ויש לפרש נמי לפי גי' הספר דדוקא בשמירח הלוי לאחר שהקדימו בשבלין ואח"כ הפריש ממנו התרומת מעשר אבל אם הפריש התרומת מעשר בעודו בשבלים ואח"כ מירח לא בדא אמרו שפטור הוא בכך משום שצריך הלוי לדוש ולגמרו וליתן התרומת מעשר מן דגן הגמור והכי אמרינן נמי בבבלי פ"ק דביצה דף י"ג דקנס קנסו חכמי' להלוי על שהקדימ' להכהן בשבלים וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' תרומות בהל' י"ד והבאתי לזה לעיל בתרומות במקומו ומיהו הא דמחלק הכא דאם מפריש התרומת מעשר ממקום אחר לא בדא זה לא מצאתי מבוא' במקום אחר ואפש' דה"ק דכשנותן לו התרומת מעשר ממקום אחר מהדגן הגמור לא בדא אמרו לקנסו וזה פשוט הוא:

חלה חייבת בתרומה וכו'. כדפרישית דחלק חלה שיש בהטבל חייבת בתרומה וחלק התרומה שיש בו חייבת בחלה והכא פליגי אמוראי אליבא דר"ל בדין זה ותוספת' הוא בפ"ג דתרומות והובאה לעיל בפ"ה דדמאי בסוף הלכה א' העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי חלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה וכו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורים בהל' ז' וכבר זכרתי מזה לעיל בדמאי וע"ש. ומיהו קשה דהיאך פליגי בהא דתנינן בתוספתא סתמא ובלי שום חולק לכך נראה לפרש דפלוגתייהו אליבא דר"ל אהאי ענינא דלעיל קאי דקחשיב דלפעמים שהוא לחלה אחת ולמעשרות שתים ולפעמים איפכא ואהא קאמר בנתיים מהו והיינו שאם עשה עיסה מן הטבל המעורב הזה שיש בו מה שנחשב לענין חלה לחדש ולמעשרות לישן או איפכא ואנן קיי"ל דבעלמא העושה עיסה מן הטבל צריך תרומה מן חלק החלה וחלה מהחלק התרומה שבו כדתנינן בתוספ' וכדמייתי לקמיה העושה עיסה מן הטבל וכו' והשתא פליגי בטבל המעורב הזה היכי דיינינן ליה דלמר בשם ר"ל בנתיים כבראשונה כלומר שהולכין אחר מה שצריך להפריש מן טבל דעלמא בראשונה וזהו תרומה והלכך כאן הדין הוא שאם לתרומה נחשב' מן הישן הולכין אחריה ואינו יכול להפריש ממנו התרומה שהוא על חלק חלה שיש בו לפי שלענין חלה נחשב מן החדש ואין תורמין מן הישן על החדש וא"כ צריך להפריש על חלק החלה שבו מן החדש שיש לו במקום אחר ואם איפכא איפכא ולמר בשם ר"ל בנתיים כבאחרונה כלומר שהולכין אחר מה שמפרישין מהטבל דעלמא באחרונה וזהו חלה שנפרשת באחרונה וא"כ ה"ה כאן לענין חדש וישן וכדאמרן ולפ"ז בעיקר דינא דהתוספתא העושה עיסה מן הטבל וכו' לא פליגי ולא מידי:

רבי יוסי אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה וכו'. וזהו מעשה אילפס דפליגי נמי בבבלי פ' כל שעה דף ל"ז ע"א דר' יוחנן ס"ל דמעשה אילפס חייבין אע"פ שהאור מהלך תחתיהן והני דקחשיב במתני' דפטורין בשעשאן בחמה כדמשני הכא אליבא דר' יוחנן וכ"פ הרמב"ם בהל' בכורים שם בהל' י"ב כר' יוחנן וכדכתבו התוס' שם ע"ב ד"ה דכ"ע מעשה אילפס וכו' דר"י פסק כר' יוחנן ולא כר"ח דפסק כר"ל מדלא חשיב לה בהחולץ בהדי הני דהלכה כר"ל לגבי ר' יוחנן ובמה שסיימו עוד ואומר ר"י דעל ידי משקה מודה ר' יוחנן דמעשה אילפס פטורה וכו' כדמוכח בירושלמי דמסכת חלה בפ"ק וכו' בזה אין דעת הרמב"ם כן שהרי כתב שם עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחין וכו' אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת וכו' הרי אלו חייבין בחלה ולא פטר אלא דווקא בעושה עיסה לייבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה וטעמיה דהרמב"ם דהא דא"ל ר' יוחנן לר"ל ובלבד ע"י משקה לא דמודי ליה בהא אלא לשיטתיה דר"ל קאמר הכי כלומר אפי' לדבריך צריך שיהא ע"י משקה אבל לר' יוחנן אליבא דנפשיה לא ס"ל הכי אלא כללא דמילתא אליבי' דכל שהיא נאפית לעולם כלחם חשיב לה ובין ע"י משקה או לא אלא שמדרך מעשה אילפס לאפות בו ע"י משקה וזהו ג"כ טעמו במה שכתב דלבשלה בקדרה פטורה מפני שאין זה דרך אפייה כדמסיים שם והכ"מ שציין שם על לבשלה בקדירה הכי אמרינן בירושלמו וכו' לא זה הדרך ולא זו העיר אלא טעמיה כדאמרן ומה שאמרו בש"ס דילן על תנאי דמייתי ר' יוחנן דלכ"ע מעשה אילפס פטורין וכו' זהו דחייה בעלמא ואליבא דר"ל אמרו כן כלומר דאימא לך דכ"ע וכו' וזהו פשוט:

והמדומע פטור. כדפרישי' ומדרשת הספרי הוא וכתב הר"ש דבחלה בזמן הזה דרבנן איירי כדאמר ביוצא דופן (דף מז) דלאאתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא אבל דעת הרמב"ם אינו כן דסתם וכתב בפ"ו מהל' בכורים בהל' ד' המדומע פטור מן החלה וידוע הוא דאף דלדעת הרמב"ם הכל הוא מדרבנן בזמן הזה בין תרומה בין חלה כמ"ש בסוף פ"א מהל' תרומות מ"מ מבואר הוא בכל המקומות דין הנוהג מן התורה ודין דמדבריהם כדביאר בדין חלה בפ"ה ובפ"ז ובפ"ח שם וכן בדין תרומה ומעשרות כמו שביאר הכל במקומם וא"כ דעתו ז"ל דמדומע פטור אף מחלה דאורייתא ונראה דאף דס"ל דדימוע דרבנן כמו שכתב בסוף פ' י"ד מהל' תרומות מ"מ לא קשיא עליה מהאי סוגיא דנדה דכל הסוגיא התם דשקיל וטרי אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש מדרבנן ומותיב עליה מהאי דר' יוסי דפ"ק דתרומות ומשני קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן והדר פריך עלה מהאי דסדר עולם וכו' ע"ש דאף דמשמע דהאי סברא דלא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא בפשיטות איתמר מ"מ כל זה אליבא דהאי שקלא וטריא דלעיל הוא דבעי לאוכוחי היאך ס"ל לר' יוסי ושקיל וטרי בה והכל אליבא דהאי מ"ד מופלא מדרבנן הוא אבל אנן קיי"ל דמופלא מדאורייתא הוא וא"כ אין ראיה מהתם דיש לומר דאף דימוע דרבנן לענין לאסור החולין הוא משום דמדאורייתא חד בתרי בטל אבל לענין לפטרו מהחלה הא מ"מ אית ביה תרומה כל זמן שלא העלה אותה וקיימת דרשת הספרי ולא את אשר כבר נתרמה:

כהנא שאל לשמואל וכו'. הר"ש הביא לזה ופי' מה שפירש והאמת יורה דרכו דהא על הא דקאמר מיליהון דרבנן פליגי קאי ואין כל זה שייך כלל וכלל להך מתני' דהכא אלא בפ"ד דתרומות איתמר כולה הך מילתא והתם קאי וכמו שציינתי בפנים והכא אגב גררא הוא דנסבה:

ספק מדומע וכו' חייב בחלה. כן פסק הרמב"ם בפ"ו מבכורים בהלכה ד' וסתם וכתב ספק מדומע חייב בחלה ולא חילק בין אם הן בשיעור מצומצם או לא כדבעי ר' יוסי בר' בון לחלק כאן וטעמיה דהואיל ומספקא הכא אם על הדא איתמר הך דר' אבונא או על הקדמייתא לפיכך פסק כסתם לישניה דר' יוחנן:

בגין דאית בעייא למיעבד אצוותי אטרי וכו'. הראב"ד הביא לזה בבכורים שם בהלכה י"ט להשיג על מ"ש הרמב"ם שם דדוקא בנחתום אמרו העושה עיסה לחלק חייבת בחלה אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה והקשה דהרי הכא אמר לו אביו דר' מנא אסור שמא תימלך לעשות עיסה וכו' ולדעת הרמב"ם פשוט הוא זה דמכאן ליכא לא סייעתא ולא תיובתא להא דפליגי ר"י ור"ל לקמן על מתניתין דנחתום דהכא דעתה היתה לעשותה אטרי והיא סופגנין ולפיכך הוא דאסר לה שמא תמלך להשלימה לעיסה גמורה כדדייקינן ממתני' דהכא דדוקא תחילתה וסופה סופגנין פטורה אלא דבתחילה צריך להבין מאי ס"ד דר' מנא שרצה להתיר ודעתיה דאביו דאסר ומתוך כך נבין דעת הראב"ד שרצה להשיג מהאי עובדא אע"ג דלכאורה אין שייכות ענין זה לזה. וזה דר' מנא בא לדייק מהסיפא דמתני' תחלתה וכו' תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת ומשמע ליה דוקא שעשתה סופה עיסה לפנינו הא לאו הכי פטורה בתחלתה ולא חיישינן לאימלוכי ושמא תשלימה ותעשינה עיסה ואביו שאסר משום דאדמדייקת מסיפא לקולא דייק לה מרישא לחומרא תחלתה סופגנין וסופה סופגנין הוא דפטורה מן החלה הא בעשתה בתחילה סופגנין אכתי לא מיפטרא דחיישינן לאימלוכי והשתא דעת הראב"ד לומר דכי היכי דדייקינן בענין דינא דמתניתין דהכא לחומר' לענין חיוב חלה ה"נ דייקינן ממתניתין דנחתום דלקמן לחומרא וזהו שסיים בהשגה וממתניתין גופה איכא למישמע וכו' דאע"ג דר' יוחנן הוא דאמר פטורה משום דדייק ליה רישא דנחתום דוקא הא ר"ל פליג עליה דס"ל דרישא לאו דוקא וסיפא חמש נשים דוקא וכו' וכדשמעינן ממעשה דהאי איתתא דדייקינן לחומרא דבכל אשה נמי חיישינן לאימלוכי וא"כ ה"ה נמי בגוונא דהתם דכל אשה שהיא עושה עיסה לחלק תהא חייבת דחיישינן לאימלוכי שהיא לא תחלקה דהא שמעינן דבכל כה"ג דייקינן לחומרא לענין חיוב חלה זהו דעת הראב"ד אבל לדעת הרמב"ם אין מכאן ראיה לדחויי מילתיה דר' יוחנן חדא דהא הלכתא כוותיה לגבי ר"ל ומהאי עובדא אין ראיה דהא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דמההוא דריש פ"ד דמעשרות מוכחא דקי"ל כרבי יוחנן וכמו שזכרתי מזה לעיל בפ"ה ממעשרות גבי האי סוגיא דלקמן הממרח כריו של חבירו וכו' כדפרישית שם וע' גם במקומות המצוינין שמה ותמצא מבואר כדעת הרמב"ם:

רב אמר עיסת כותח וכו'. והרמב"ם פסק כהאי דגרסינן בש"ס דילן בפ' כיצד מברכין דף ל"ז מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבין וכו' וכמ"ש בפ"ו שם בהלכה י"ד:

שני תלמידים שנו. וכה"ג אמר התם בפרק כל שעה שם תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכו' והשאר מבואר הוא:

אין עבירה מצוה וכו'. הרא"ש הביא לזה פ' כל שעה ונראה דמכאן ג"כ סייעתא לדברי הרמב"ם שפסק בפ"א מהל' ברכות הלכה י"ט דעל דבר איסור אין מברכין עליו וכדמסיק הכא דר' הילא ור' יונה אמרו דבר אחד ובמקום אחר הארכתי בזה יותר:

ואסורין לזרים. כדפרישית ובהדיא קאמר הכי בגמרא לקמן בריש פ"ב דבכורים וע"ש:

סליק פירקא בס"ד