Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Challah Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שתי נשים. שתי דעות עשו אותן כשתי נשים וכ"כ הרמב"ם בריש פ"ז מהל' בכורים שתי עיסות וכו' ואין באחת מהן כשיעור וכו' היו שניהן של איש אחד וכו' דנשים דקתני במתני' לאו דוקא אלא משום דמסתמא נשים מקפידות הן ביותר ובהאי בעיא דשמואל בר אבא דלא אפשיטא וא"כ נקטינן לחומרא וזה נכלל בכוונת דברי הרמב"ם שכתב שם אם היו של שנים אפי' הן ממין אחד פטורין מן החלה שסתם שנים מקפידין ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות הרי אלו מצטרפות הרי דנקט על עירוב העיסות ומשמע אפי' אם עכשיו בעירוב העיסות אינן מקפידין הן מצטרפות ואע"פ שאינו ידוע אם בתחלת עשייתן נתרצו לכך וזה פי' וכן האי דנקי וקיבר שלא ביאר זה הרמב"ם בהדיא אבל ג"כ זה נכלל בדבריו שכתב ואם היה מקפיד וכו' דסתם נקי וקיבר מקפידין עליהן שלא תתערב העיסה משניהן:
דאמר ר' יוחנן העושה עיסה וכו'. עיין לעיל בפ"ק בהלכה ח' ובמקום המצוין שם מה שנתבאר מענין זה בס"ד:
מהו שיירתא וכו'. לאחר שנתבאר בפנים בביאור היטב ועין בעין תראה דהאי מהו שיירתא אדברי ת"ק הוא דקאי דהא לבתר הכי הוא דמציין הש"ס לדברי ריב"ן דמתני' ומה שנת' בזה בפנים לפירושא דמילתא ולהא דרב הונא ומוכרח הוא מכח האי דיוקא דקשיא בדברי ת"ק וא"כ ע"כ דהא דרב הונא בלשון בתמיה מתפרשא וכן הא דריב"ן במתני' ע"כ דלאפלוגי הוא דאתא ואין שום פנים לפרש כאן דלפרושי מילתיה דת"ק קאתי דלא משמע הכי מלישנא דמתני' ולא מהסוגיא דאי הכי ה"ל להש"ס לאתויי להאי בעיא ולהא דרב הונא בתר דאייתי מילתיה דריב"ן וא"כ נדחה עיקר הפי' דהכ"מ שרצה לפרש כאן בפ"ז מהל' בכורים ולבאר דברי הרמב"ם שם בהל' ג' לפי פירושו והרואה יראה שדחק עצמו בדוחק גדול חדא מהא דאמרן דהאי מהו שיירתא ע"כ אמילתיה דת"ק קאי ועוד מאי האי דמסיים הכ"מ נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת"ק אם נאמר שיפון מין כוסמין מצטרף וכו' וזה קשה מאוד דא"כ אמאי לא פסק הרמב"ם כך דשיפון מצטרף עם החטים ואין מן הצורך להאריך בזה ובאמת שגם על פי' הר"ש קשה הרבה שפי' דבשבולת שועל ושיפון פליגי במתני' דלת"ק אין מצטרפין וזה תמוה דהא הת"ק קאמר בהדיא השעורין מצטרפות עם הכל וא"כ אם השעורין מצטרפות עם הכוסמין והשבולת שועל ושיפון מהיכי תיתי לומר דאלו המינין לא יצטרפו זע"ז ודבר שאין לו שחר כלל וכלל הוא אלא העיקר הוא דפליגי במתני' וכדפרישית בפנים דבהצטרפות השיפין ושבולת שועל עם החטים הוא דפליגי בדוקא (והרואה בדברי הר"ש יראה שאין להסב כוונת דבריו לכוונה זו דעל שיפון ושבולת שועל שאין מצטרפין עם החטים קאמר שכמדומה שלא היתה כוונתו לכך) ובזה יתבאר לך פי' דמתני' ופי' דהסוגיא יפה יפה ותראה עין בעין דלא כפי' הר"ב והכ"מ וכן במה שרצו למשוך עצמן בפיסקא דהרמב"ם אחר דבריו שבפי' המשנה שכתב הלכה כר"י בן נורי דלאו מילתא הוא דמהיכי תיתי לפסוק הלכה כריב"ן נגד הת"ק בלי שום ראיה מהסוגיא או ממקום אחר ולפיכך חזר בו בחבורו ופסק הלכה כהת"ק וכמבואר בפנים דכל דבריו הולכין כדברי הת"ק למאי דפרישית וכדמוכרח מהסוגיא ומסוגיא דמנחות דהכוסמין הן מין חטין ואף מין שעורין וכדכתבו התוס' שם והבאתי דבריהם לעיל בריש מכלתין ד"ה ומצטרפין וכו' ע"ש ולכשתעיין ותדקדק בדבריו תמצא דמוכרח הוא הכל כמבואר בפנים ואין להאריך עוד בזה:
בשחלקן והוסיף עליהן וכו'. עיין במה שפי' הר"ש ודחק עצמו בזה ובמה שהקשה כאן והוא כקושית הראב"ד בפ' דלעיל בהלכה ה' בההיא דשני ישראלים וכו' וא"צ לכל דוחק דבריו וכבר בארתי בענין זה לעיל שם בד"ה שני גוים שעשו שני קבין ע"ש ותמצא מבואר היטב בס"ד וכן בהא דהכא מבואר הכל בפנים:
קב מדומע אינו מצטרף וכו'. כל אלו פסקי הלכות דהתוספתא הביא הרמב"ם בפ"ז מהל' בכורים בהל' ח' וט' מלבד ההיא דחצי קב חטים וכו' ופשוט הוא כמבואר בפנים ומיהו הא דמדייק הש"ס מהתוספתא בקב חטים מכאן וקב שעורין מכאן וקב כוסמין באמצע דאין מצטרפין הכוסמין לא עם החטים ולא עם השעורין וכדקאמר מכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמה לו כדפרישית בפנים משום דכל חד וחד מן הצדדים מדחי ליה לאידך וזה היה לו להרמב"ם לבאר ונראה דגם זה היה פשוט בעיניו דהרי מכיון שהצדדין בעצמן אינן ראוין להצטרף דחטין ושעורין אינן מצטרפין זה עם זה אף הכוסמין שבאמצע אינו מצטרף עם א' מן הצדדין ואע"פ שבפ"ע ראוי הוא להצטרף או עם חטים או עם שעורין מ"מ כאן הוי כרחוק ולא כנשוך כדקאמר ר' בון בשם רבנן דקסרין:
רבי יונה בעי אף לענין מעשר בהמה כן וכו'. כדפרישית ונשאר בקושיא ונראה דמ"מ לא דמיא ההיא דניטלה חלתה באמצע לההיא דמעשר בהמה דהתם בעינן שיהא האמצעי בר חיובא שיהא הוא מצרפן משום שהצדדין שהן רחוקין יותר מכדי צירוף אינן ראוין להצטרף בעצמו והלכך דוקא עד שיהא האמצעי בר חיוב וזהו כדמסיק בפ' מעשר בהמה דף נ"ה שהיו ט' מכאן וט' מכאן וא' באמצע דהאי אמצעי חזי להכא וחזי להכא וכן כל כיוצא בזה וא"כ אם הוא פטור היאך יצטרף להצדדין שהן אינן ראוין לצירוף מבלתי האמצעי אבל הכא מכיון שהצדדין בעצמן ראוין הן להצטרף זע"ז אין הדבר הפטור שבאמצע מפסיקן מלהצטרף וסברא זו מסייע למה שהוזכר בדבור דלעיל דכללא דמילתא הוא דאנן בעינן שיהו הצדדין בעצמן ראוין להצטרף זע"ז בין לענין שלא יהא האמצעי הפטור הפסק ביניהן ובין שלא יצטרף האמצעי עם כל א' מן הצדדין אם הצדדין בעצמן אינן ראוין להצטרף זע"ז וזהו שמוזכר בדבור דלעיל:
נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה. מה שפירשו הר"ש והרא"ש לזה כגון עיסה שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום וכו' ע"ש אינו מובן דמי הביאם לאוקימתא זו ואפשר דדייקי מדקתני לעשותה בטהרה ומ"מ אינו מוכרח והמשנה מתפרשת יתר כפשטה שעושה הוא העיסה בטהרה להיות שמורה ומונחת כדי להפריש ממנה חלה לכל עיסה ועיסה שיעשה אח"כ ועיקר הרבותא להשמיענו שאע"פ שאותן העיסות אחרות נטמאו יכול הוא להפריש החלה עליהן מהעיסה טהורה אם העיסות הללו נתחייבו בחלה מחמת ספק שהן הן נקראו חלת דמאי וכך הוא לשון הרמב"ם בסוף פ"ז מהל' בכורים וזה פשוט הוא וא"צ לשום דוחק ובענין גופא דדינא דחלת דמאי עיין בדבור דלקמן:
שחלת דמאי מטלת מן הטהור על הטמא. הענין הזה לפי מה שהורגלנו בילדותינו ללמוד המשניות עם הפירושים שלפנינו הי' קשה לי תמיד עם שאר פירושם על המשנה ממש רובא דרובא שבסייר הזה כאשר יראה הרואה והמעיין המבין והמודה על האמת לאשר בארתי אני פירוש המשנה של סדר הזה ע"פ ההכרח והמוסכם ממסקנת הש"ס כולו שלא בדילוג וכפי דרך הישר והנכון של דעת הרמב"ם בחבורו ובארתי דבריו כולם שבספר זרעים באופן שלא יהיה לנו שום פקפוק לאיזה דין א' של כל הסדר הזה. והנה אף פי' משנה זו ודינה נתקשה הרבה והרבה לפי פירושם וכן מה שתמהו על הרמב"ם בענין דין חלת דמאי. ולפי שכבר נתבאר תוכן ענין הזה בדברינו לעיל בפ"ק דדמאי ובפ"ב ובריש פ"ה לא נצטרך להאריך כאן ביותר כ"א בקיצור מופלג אזכיר ודי בזה להמעיין המבין מה שכתב הר"ב כאן וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' וחלה שמפרישין ממנה היא חלת דמאי. וזהו מדברי הר"ש והביא מקצתם התוי"ט וסיים ולהרמב"ם צריך יישוב לקושית הר"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פ"ח מהל' בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בח"ל אבל בסוריא לא ומשמע דכ"ש בא"י דלא עכ"ל ולפי דבריו צריך יישוב לכל דברי הרמב"ם שביאר בענין חלה בריש פ"ו מהל' בכורי' שכתב הלוקח מן הנחתום חייב בחלה וכו' ובפ"ט מהל' מעשר בהל' ו' שכתב וכן הלוקח ככר מן הנחתום מפריש ממנה כדי תרומת מעשר וחלה וכן בשאר מקומות האם נפרש דבריו שבח"ל מיירי ומה ענין דמאי בח"ל שהזכיר תרומת מעשר ולמה לנו לילך ולדקדק מדברי הרמב"ם נלך אל המשנה שבריש פ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' ואם יענה הר"ש שכבר פי' זה לעיל וכמו שהזכיר כאן לפירושו שם ומלבד שאין מן הצורך להאריך כאן בסתירת פירושו שפי' שם בשכבר הכרחתי וסתרתי לפירושו לעיל וע"ש בריש פ"ה ובמקומות המצוינין שם וכן בהאי דרצה לפרש לפי טעם דר' הושעיה בפ"ק דדמאי שאימת קדשים עליו ולחלק בין עיסת ע"ה לעיסת חבר זה ג"כ כבר מוזכר לעיל במקומו ובשאר מקומות המצוינין דמילתיה דר' יהושע מיפרך פריכא לפי מסקנת הסוגיא דפ"ק דדמאי דלא קאי מילתיה אלא כר' יוחנן דלא מחלק מידי והכל מבואר לעיל שם אבל זאת בלבד אומר אני כאן דלמאי שנתקשה הר"ש לפי סברתו דחלה ותרומה גדולה שוין בענין זה דלא נחשדו עמי הארץ עליהן בארץ ומה יענה בהאי דמשנה ג' בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת וכו' ר"ש אוסר בחרומת מעשר ומתיר בחלה וא"כ המתני' ע"כ איירי במקום שגזרו על הדמאי וזה בא"י עד כזיב ולא בח"ל והיה לו להקשות שם קושיא זו הרי לא נחשדו ע"ה על החלה בארץ כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה ומה שכתב שם דבנחתום העושה בטומאה מיירי והלוקח מפריש כבר רמזתי זה לעיל דעיקר דבריו מה שלמד מהירושלמי בענין זה נסתרו לעיל שם ובריש פ"ה ובפ"ב ונניח אף לפי פירושו אשר שם בנחתום העושה בטומאה מיירי והרי סתם ע"ה אינו חושש על הטומאה וא"כ בהכי מיירי המתני' שלוקח ככר מן הנחתום עם הארץ צריך הוא להפריש החלה ועל כרחך דטעמא שמא לא הפריש הנחתום העם הארץ הזה את החלה וליקשי ליה הרי לא נחשדו בארץ על החלה וא"כ הנחתום הזה בעל כרחו שהוא צריך לילך להחבר שיתקן לו העיסה בטהרה כדי להפריש ממנה החלה שהרי החלה חמורה עליו והרי היא כתרומה גדולה שבעון מיתה היא וכמו שהחליט הר"ש לפי סברתו דלא נחשדו על החלה בארץ כמו שלא נחשדו על התרומה גדולה סוף דבר איך שתאמר בזה קושית דלא נחשדו על החלה בארץ במקומה עומדת ודי בזה להמבין שלפי סבר' הר"ש שהבין מהא דאמרו שלא נחשדו על החלה בסוריא א"כ בארץ נחשדו לא מצאנו ידינו ורגלינו לפרש לכמה וכמה משניות המדברים מענין חלת דמאי ובהלוקח מן הנחתום שכבר חל החיוב חלה אצלו. ולכן אומר אני שדעת הרמב"ם היא הדעת הישרה ודרכו דרכי נועם ובין תבין דנחשדו ונחשדו על החלה בארך כמו שנתשדו על התרומת מעשר ולמדנו זה מהאי דפ"ט דנדרים דף פ"ד ע"א במה שביאר רש"י ז"ל שם והבאתי דבריו לעיל בפ"ד דדמאי בהלכה א' ד"ה תני תרומת מעשר של דמאי וכו' שהטעם שנחשדו על תרומת מעשר אע"פ שהיא במיתה כמו התרומה גדולה משום דלא כתיבא מיתה בה בהדיא בקרא אלא דאתיא מהיקישא דתרומה גדולה וע"ה לא ציית להיקישא וע"ש. ומעתה הרי מבואר לפניך דגם על החלה נחשדו שהרי לא כתוב בה מיתה בהדיא אלא דאנן ילפינן דתרומה קרייא רחמנא והויא כתרומה והרי תרומת מעשר נמי תרומה קרייא רחמנא ונחשב לכם כתרומת הגורן וגו' ואפ"ה נחשדו וא"כ נחשדו על החלה בארץ והא דקאמר הכא בהלכה דלקמן דלא נחשדו בסוריא לאו כפי סברת הר"ש והנמשכים אחריו דמשום חומרא דחמירא עלייהו הוא דלא נחשדו דא"כ הדרינן להאי דמוכח ומוכרח מכמה מקומות דבארץ נחשדו אלא לפי שהיה ידוע להם שבסוריא הן נזהרין להפריש החלה כדפרישית בפנים דהוי ממש כהאי דיוחנן כה"ג שלח בכל גבול ישראל וכו' לענין תרומה גדולה בארץ ואין לנו ללמוד היקש מעצמינו ולהקיש חלה לתרומה גדולה לענין חשד ע"ה ופשיטא למאי שנתבאר הטעם דנחשדו על התרומת מעשר וכך היא ממש חלה ובסוריא בלבד הוא דאמרו כן וכדקאמר בהלכה דלקמן בהדיא חזקת בעלי הבתים בסוריא א"צ להפריש חלת דמאי אלמא דוקא בסוריא הוא דלא נחשדו מאחר שהי' להם שם חזקת נאמנות בענין הפרשת החלה אבל בארץ ודאי נחשדו וכן בח"ל וכהאי דמחלק הש"ס לפי המסקנא בהלכה דלקמן בין נחתום להבעה"ב וזהו דוקא בח"ל אבל בארץ ודאי דאין חילוק בין נחתום ע"ה לבין בעה"ב ע"ה דנחשדו על החלה כמו על תרומת מעשר בארץ ובח"ל פשיטא ופשיטא דהחלה קיל להו שאינה אלא מדבריהם אלא דבעה"ב הואיל ואין בה שיעור כלל תלינן ביה אם הוא אוכל מהעיסה מסתמא הפריש החלה ומזה תדע כל היכא דתמצא שדברו בארץ בנחתום בלבד משום דאורחא דמילתא היא שהחלה בא לה החיוב בגלגול העיסה והיא אצל הנחתום ועוד דהרי בהדיא אמרו לקמן בפ"ב דערלה הלכה א' דמאי צריך חלה וע"כ דלא מיתפרשא אלא על עיסת ע"ה או הלוקח ככר ממנו כדפרישי' שם ודי בזה להבין המשנה והסוגיא דהכא ודהלכה דלקמן לפי מה שנת' כאן ובמה שנת' בפנים ובזה יובן לך דברי הרמב"ם מיושבין בלי פקפוק כלל וכלל כמו שהוזכר לעיל מאלו המקומות שמדבר בענין חלה וכן באלו הדינים שהוזכרו בדבריו בסוף פ"ח מהל' בכורים. ובענין מ"ש בריש פ"ו מבכורים ובמה שציין הכ"מ ודקדוקו כבר נתבאר זה לעיל לדברינו בריש פ"ה דדמאי ושם תמצא מבואר הכל וכן בהאי חלת ע"ה המוזכר בפ"ק דדמאי ואין לכפול בדברים ולהאריך יותר מזה:
תני תרומת מעשר של דמאי וכו'. הר"ש אמר מה שאמר ופי' מה שפי' בזה וכמדומה שלא השגיח באיזה מקום נשנה זה בהתוספתא וכן לא השגיח מה שמבואר בהסוגיא דלעיל בסוף פ"ה דדמאי בענין הקושיא ושינויא דהתם ולכן הלך לו בדרך מרחוק לפרש כאן בדברים שאין להם הבנה כאשר יראה הרואה בדבריו והרי מבואר לפניך בביאור היטב ונכון כמו שנתבאר בפנים בסייעתא דשמייא:
הלוקח מן הנחתום בסוריא וכו'. כבר נתבאר ענין הלכה זו לעיל בהלכה ה' ד"ה שחלת דמאי ועיין שם:
אמר ר' מנא כאן בארץ כאן בח"ל. וכדפרישית ובזה תמצא מבואר בענין השגת הראב"ד בענין זה בסוף פ"ח מהל' בכורים ובמה שהעיר הכ"מ דלאחר האי אוקימתא דר' מנא שוב אין לחלק בין אוכל מעיסת בעה"ב או לא ומבואר הוא להמעיין ואין להאריך:
לחזקה ולביעורין ולמעשר בהמה. כדפרישית והאי למעשר בהמה הוא כהאי דאמר ר' אמי גופיה בפ"ט דבכורות דף נה ע"ש וכמבואר בפנים:
ואסורה לזבין ולזבות וכו'. כדפרישית דר' יוסי קאמר לה כדאמר בגמרא דמודה בה דבשלא טבלו אסורה להן וכן פירשו התוס' והרא"ש בריש פ' כל הבשר דף ק"ד וגרסי' להא דאמר בגמרא עלה לר' יוסי נצרכה והיינו הך לפי אשר לפנינו וגרסי' אוף ר' יוסי מודה בה ולפ"ז ע"כ לומר דלא פליג ר' יוסי אלא בבעלי קריין דס"ל דהואיל דאין טומאתו חמורה כמו טומאת זיבה ונדה א"צ לטבילה והשתא להת"ק דקאמר וטבול יום אוכלה היינו נמי אבעל קרי קאי דס"ל דהואיל והטומאה יוצאת מגופו צריך טבילה כמו בטומאת זיבה דא"א לפרש כמגע טומאת שרץ דהא לטומאת מגע א"צ אפי' טבילה כדאמר שמואל בפ"ד דבכורות דף כ"ז ולא פליג אמתני' וכמגע טומאת מת בלא"ה א"א לפרש כדכתבו התוס' והרא"ש שם דכי הזאה יש לנו ומה מהני טביל' וע"כ אין לנו לפרש המתני' אלא בבעל קרי הוא דפליגי דלהת"ק צריך טבילה ולר' יוסי א"צ ומודה ר' יוסי בטומאת זיבה ונדה וכך הוא דעת הרמב"ם לפרש כן ולפיכך כתב בפ"ז מהל' תרומות בהל' ח' דאין תרומת ח"ל אסורה אלא בטומאה שיוצא מגופו והן בעלי קריין וזבין וכו' וכולן שטבלו מותרין לאכילה אע"פ שלא העריב שמשן וזהו כהת"ק דהכא דאף בעלי קריין צריכין טבילה וכשטבלו כולן מותרין. ובמה שהשיג הראב"ד שם מר"ל דאפי' טבילה לא מהני בהו כבר השיבו כל המפרשים עליו ואין דעת הרי"ף בפ' ואלו עוברין כמה שרצה הראב"ד לפרש דבריו כמו שהביא הכ"מ שם. ולדידי קשיא לי טובא על הראב"ד דהיאך מפרש הוא להמתני' דהכא דאם אלו שטומאתן חמורה לא מהני בהו טבילה א"כ באיזה טומאה קאמר הת"ק דטבול יום אוכלה במגע טומאת מת א"א דכי הזאה יש לנו ובמגע טומאת שרץ נמי א"א דקשיא א"כ היאך פליג שמואל אמתני' וזה ודאי הוא דאין לנו לאוקמי מילתיה דשמואל כר' יוסי ולא כרבנן ולא מסתברא נמי לומר דרבינא דקאמר התם הלכך נדה קוצה לה חלה ואוכלה כהן קטן ולפירושו דהראב"ד דדוקא הוא אוכלה אבל היא עצמה אפי' אחר טבילה לא דרבינא פליג אדשמואל ומפרש להמתני' דרישא בדברי הת"ק וטבול יום אוכלה היינו בטומאת מגע שרץ. דהא נמי ליתא דהא רבינא אדברי שמואל קאי דקאמר הלכך וכו' וסוף דבר אין לנו ליישב לדעת הראב"ד כ"א בדוחק וזה דהת"ק אמגע טומאת מת קאמר דצריך טבילה ודקשיא וכי הזאה יש לנו אפשר דס"ל כהאי דכתב הרא"ש שם לענין התירוץ במה שאין אנו נוהגין להפריש כ"א חלה אחד לאור די"ל דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בא"י שהיה להן אפר פרה כדאמרי' בפ"ק דנדה חברייא מדכן בגלילא ולכך הצריכו אף בח"ל להפריש חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה אבל האידנא שבטלה אפר פרה ואין חלה נאכלת בא"י אף בח"ל אין צריך להפריש חלת כהן וא"כ להראב"ד אפשר דלהת"ק מיירי בזמן שהי' להן אפר פרה ומיהו כ"ז דוחק ואין להאריך. נשאר לנו לבאר דלכאורה דברי הרמב"ם סותרין זא"ז בהא דסיים בהל' תרומות שם וכתב אבל טמאי מגע טומאה בין שנגע במת שא"א לנו היום לטהר ממנו בין שנגע בשרץ א"צ לטבול לתרומת ח"ל ולפ"ז הא דקאמר לעיל דאסורה לבעלי קריין ולזבין וכו' נמי בזמן הזה איירי וכאן בהל' בכורים בהל' ח' שכתב לדינא דמתני' ג' ארצות לחלה וכו' כתב דבחלה השני' של סוריא והדומה לה שהיא של אכילה מותרת לזבין ולזבות ואצ"ל לשאר טמאין בזמן הזה וכו' וכמדומה שמחמת זה רצה הראב"ד לומר כהנוסחא אחרינא בדברי הרמב"ם אסורה לזבין וכו' וכלומר שהרי הוא בעצמו כתב כן בתרומת ח"ל אבל אחר שנדקדק בדבריו הנוסחא אשר לפנינו היא הנוסחא האמיתית וכך הי' בגי' הדפוס הישן שהרי נשמר עצמו וסיים וכתב בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה ור"ל בזה דשאני תרומת ח"ל דמשכחת לה שלא הוכשרה ואף בזמן הזה טהורה היא וא"כ אסורה לאלו שהטומאה יוצאת מגופן עד שיטבלו אבל חלה לא משכחת לה שלא הוכשרה שהרי חיוב חלה אחר גלגול עיסה במים היא וא"כ אין כאן עיסה טהורה דהכל טמאין בטומאת מגע ומותרת אף לאלו שטומאה יוצאה מגופן ובענין הזאה שאין לנו בזמן הזה ביאר לזה בהא דאבתרה מפני טומאת מת וכו' חלת ח"ל וכו' וכשמפריש א' שהיא לאכילה א"צ להפריש שנייה בח"ל שכך הוא הדין לפי מה שהיו נוהגין וכמה שהזכרתי בשם הרא"ש שכתב שם מענין זה וע"ש וע' בדבור דלקמן:
שהיא צריכה רוב. ומיהת בטלה ברוב וכדשמואל בבכורות שם בתרומת ח"ל ורבה מבטל לכתחלה ברובו ואוכלה בימי טומאתו וכ"פ הרמב"ם בפ' י"ג מהל' תרומות בהל' י"א ובענין שהשיג הראב"ד על הא דכתב ולא עוד וכו' מהאי דגריס שם ברב הונא בריה דרבי יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה וכו' כבר מוזכר מזה לעיל בתרומו' ומיהו הא קשיא דכאן בפ"ה מהל' בכורים פסק דא"צ רוב וכהאי דר' זעירא דמתני' אמרה אפי' אחד באחד וכו' שכך כתב בהל' י"ב ה"ז מותר לאוכלה עם הזר על שולחן אחד לפי שאינה מדמעת אפי' נתערבה שוה בשוה ולמאי שבארתי בדבור דלעיל ניחא דשאני בזמן הזה בין תרומת ח"ל ובין חלת ח"ל דלא משכחת לה עיסה טהורה וא"כ התם בתרומה טהורה מיירי ובזמן שהי' להן אפר פרה ומבטלה ברוב לאכלה בימי טומאתו ומדבריו בעצמו מוכח כן דאי בזמן הזה מאי האי דאוכלה בימי טומאתו דקאמר הא מיהת לעולם נטמאת כשנוגע בה מחמת טומאת מת והיאך אוכלה אח"כ וההיא דרב הונא ברי' דרב יהושע דקאמר מתרמי לי' חמרא אפשר נמי כהאי דעולא בחגיגה ובפ"ק דנדה דקאמר חברייא מדכן בגלילא ולא נטמאה בתחלה מכח מגע טומאת מת ואוכלה אח"כ בימי טומאתו בטומאה היוצאה מהגוף דכבר נתבטלה ברוב:
כהדא דתני איסי וכו'. מבואר לעיל בריש מס' מעשרות ע"ש:
תני חלת גוי כו'. הך תוספתא הובאה במנחות דף ס"ז ע"א וכבר מבואר מזה לעיל וע"ש בתוס' ד"ה ותרומתו וכו' מ"ש מהמסקנא דהכא:
אלו נותנין לכל כהן וכו'. כדפרישית וזהו דעת הרמב"ם דאף לכהן ע"ה הן ניתנין וכדפרישית בשמן שרפה וכ"כ בפ"ו מהל' תרומות הל' ב' שנותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה ודעת הראב"ד בהשגה שם לפרש כפי' הר"ש ועיי' במה שהניח הכ"מ שם בצ"ע דהא איכא למיחש שמא יאכלנה וכו' ולא דמי כלל למה שקדם דתרומה טהורה אינה ניתנת לכהן ע"ה לפי שאינו יודע ליזהר בטהרה ושמא תיטמא וע"ה זה כסבור שאינה טמאה לפי שהוא אינו מחזיק עצמו בחזקת טומאה ויאכלנה אבל בתרומה שכבר נטמאה ונותן לו הבעה"ב בחזקת טמאה ולהשתמש בה להסקה ודאי לא יאכלנה שלא מצינו שיהא ע"ה חשוד לאכול תרומה שהיא ודאי טמאה אלא שהוא מחזיק עצמו בטהור:
הבכורות והבכורים וכו'. היינו בבכור תמים שהוא ככל קדשי המקדש כדלקמן וניתן לאנשי המשמר אבל בכור בכל מום נותנו לכל כהן שירצה:
עשרים וארבעה מתנות וכו'. האי ברייתא הובאה בהגוזל קמא בבבלי דף ק"י ובפ' הזרוע דף קל"ג וכדפרישית:
תני ר' חייא גזרו עליהן וכו'. והרמב"ם לא פסק כר"ח אלא כר' בא בר זבדא וכו' להחזירה למקומה אי אתה יכול וכו' דכך מסתברא וכ"כ בסוף פ"ב מהל' תרומות וכאן בפ"ה מהל' בכורים בהל' ז' כתב גם בחלת ח"ל שאין מביאין לארץ כשם שאין מביאין תרומה ובכורים וסמך על דין חלה דהוי כתרומה וכמ"ש לעיל:
והתני דרך ביכורים משקה להביאן וכו'. מה שכתב התוספות יום טוב כאן והרמב"ם מפרש וכו' וכבר תמה עליו הכ"מ בפ"ג מהל' בכורים כבר כתבתי בתרומות שם ד"ה והתני וכו' דטעמיה דהרמב"ם דלא סמיך אהאי ברייתא והובאה בפ' העור והרוטב דף ק"כ משום דלמאי דמפרש לה הכא משמע דאפי' בשאר משקין אם לקטן משעה ראשונה לכך מביא וזהו נגד גי' דהתם דגריס הביא ענבים ודרכן מנין וכו' אלמא דרבויא דתביא לענבים ודרכן הוא דאתא וכן קשיא נמי על הגי' דהתם שהרי בזיתים וענבים אפי' לכתחלה מביאין כדתנן בתרומות וא"כ הברייתא דהתם נגד סתמא דמתני' והשתא מאי דמחלק הכא בין לקטן מתחילה לכך או לא היינו דוקא להתנא דהך ברייתא ויחידאה היא ולפיכך פסק כסתמא דמתני' דתרומות ומעתה תבין דלפי דברי הר"ב שנמשך אחר דברי הר"ש וכדמציין התוי"ט והיה קשה לו מ"ט לא הזכיר הרמב"ם חילוק שמחלק הש"ס כאן זהו גרם להם שהיו סוברין דהש"ס מקשה מתני' דהכא אמתני' דתרומות ומתרץ לחלק כן אבל באמת האי מילתא לאו הכי הוא דהויא שהרי בתרומות פריך הוא הכי ולא הביא הש"ס כלל להאי מתני' דהכא אלא דהקושיא התם מהמתני' על הך ברייתא דתביא ריבויא הוא והכל בשאר משקין מיתפרשא לפי גי' דהכא וא"כ ממילא אין לנו אלא כסתמא דמתני' דתרומות משום דמתני' דהכא לא אתייא אלא כהאי תנא דברייתא דהעור והרוטב לפי גי' דהתם וא"כ יחידאה היא ול"ק כלל מהאי מתני' דתרומות והאי סתמא דמתני' דתרומות עיקרית היא ומטעמא דאמרן:
איש ולא קטן. עיין בפרק קמא דקידושין שם מה שנתבאר מזה:
תמן תנינן אין מביאין תרומה וכו'. ויביאו תרומה צ"ל כדפרישי' והר"ש העתיק כגירסת הספר ומבואר הוא דכמו דגריס בתרומות הוא העיקר כמבואר בפנים בסייעתא דשמייא: