מאכילין את העניים דמאי. כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אולי יקשה עליך ותאמר אחר שהתרנו לעניים אבילת דמאי מפני מה נאמר בלוקחי הצדקה הרוצה לתקן יתקן והוא עני. ותירץ דאכילה אחת היא שהתירו אבל כשיחלקו עליהם ונפל לכל אחר מהם חלק טוב נתחייב להוציא מהן דמאי וזהו דקאמר מאכילין ולא אמר אוכלין עכ"ד והנה בחבורו חזר בו וכתב בדין זה בפרק עשירי מהל' מעשר הלכה י"א מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיע והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקן וכן בגבאי צדקה וכו' א"כ לעולם בין ברישא מאכילין וכו' ובין בסיפא גבאי צדקה צריך להודיע והרוצה לתקן יתקן וכבר העיר התי"ט בזה שבחבורו חזר בו. וטעמו דחזר בו נראה שהוא ז"ל הכריע כר' יונה דהכא מפני התוספתא דקתני וצריך להודיע וא"כ מתני' בעניים חברים מיתוקמא דלהו מהני שמודיע להן והרוצה לתקן יתקן כדאמר בגמ' דלר' יונה ניחא האי ברייתא ואע"ג דמשני גם לר' יוסי דס"ל דגם בעניי ע"ה מיירי דמודיע להם כדי שהאחר הרואה ידע שאינו מתוקן הוא. שינוייא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה דהרי קתני וצריך להודיע להן והאיך יודע להאחר הרואה שנותנין להם דמאי במה שמודיע להן בפ"ע אלא לא תיקנו שצריך להודיע כ"א מפני טעם שאם ירצו לתקן יתקן וא"כ בעני חברים מיירי וכך הם כוונת דברי הרמב"ם בחיבורו שאם רצה לתקן וכו' ומי הם המתקנים הלא החברים וזהו פשוט וכתבתי זה מפני הנלמד דבר מדבר דאם מפרשינן בעניי חבירים ומטעמא דהך ברייתא תני וצריך להודיע נמשך מזה דאכסניא דקתני היינו באורחים ולא חיל המלך ומטעמא דהוי כפורע חובו בדמאי כדלקמן וכן אין חילוק בין אם לנו בין לא לנו דהא כי דייקינן אשכחן דהך ברייתא דצריך להודיע פליגא אהך ברייתא דר' יהושע לענין שמחלק בין לנו או לא דהא התם יודעין היו שהי' דמאי כדקתני והיו אותן בני העיירות מביאין להן פירות וכו' ולפי הברייתא דצריך להודיע כדי שהרוצה לתקן יתקן דמשמע אפי' מיד מפני מה לא תיקנו מיד אלא ודאי דהך ברייתא דר' יהושע ס"ל דבלנו תליא מילתא ואז הוא צריך לתקן דשוב לא הוי כאורח והך ברייתא דצריך להודיע ס"ל דאין חילוק ולהכי קתני סתמא צריך להודיע שאם ירצה לתקן יתקן מיד והיינו נמי טעמיה דהרמב"ם דפסק בפירוש אכסניא כר' יונה וכברייתא דר' יהושע ולא חילק בין לנו או לא משום דסמיך אהך ברייתא דצריך להודיע דהש"ס דייק מינה והיא עיקרית ועוד דהך ברייתא דתוספתא דשביעית דלקמן מסייע לה דקתני נמי וצריך להודיע (ומה שהקשה הר"ש למ"ר דלנו חייבין לתקן מההיא דעירובין דמשמע משם דאפי' לנו פטורין מדמאי וגם בזה דחק התי"ט בחנם בספ"ק דעירובין שפי' לצדדין קתני וכו' וע"ש דבלא"ה לא קשה מידי דהכא מדינא קאמר דחייבין והתם הא קתני ד' דברים פטרו במחנה וכו' דאף שהן חייבין מדינא פטרום כדחשיב שם שארי דברים דחייבין מדינא ובמחנה פטרום וזה פשוט) ולמדנו עוד מזה דשביעית ודמאי דיניהם שוה בענין זה דאף דדמאי מדרבנן היא שביעית בזה"ז ג"כ מדרבנן היא וזהו דמדייק ר' מנא הדא אמרה וכו' מדמאי לשביעית כדפרישית בפנים ונמצינו למדין דילפינן נמי דמאי משביעית דכשם ששביעית אין נפרעין מהן וכו' ואין פוסקין צדקה וכו' דכל דבר המוטל בחוב אין נפרעין ממנה וכך הוא בדמאי כ"א דוקא דרך ג"ח מותר והשתא ניחא דקתני מאכילין ולא קתני אוכלין לאשמועינן שמאכילין להן דרך ג"ח אבל לא לעניים המוטלין עליהן לפרנסן דהוי כפריעת חוב וכן לא לאכסניא של מלך המוטלת עליהן אלא לאורחים שהוא ג"כ דרך ג"ח ולא צריכין אנו לדוחק התי"ט שדחק עצמו לפרש מאכילין לפי דברי הרמב"ם בחיבורו דפירושו שנותנין לתוך ידם משא"כ ברופא חבר וכו' והא בלא"ה לאו מילתא היא דהתם מדרך ליתן ליד החולה שאינו נוטל בעצמו וכאן אין דרך ליתן לידים אלא נותנין לפניהן ולישנא דמאכילין דינא קמ"ל כדאמרן ועוד דהא קתני נמי אכסניא והיינו אורחים ולא שייך לישנא דאוכלין גבי אורחים ומיהו האי דינא קושטא היא דאין להאכילן לעניים דמאי אלא בתורת ג"ח ולא כשהן מוטלין עליו לפרנסו והיינו נמי טעמא דקתני במתני' גבי גבאי צדקה גובין סתם ולכאורה גובין מאן דבר שמיה ומשום פלוגתא דב"ש לא הוה צריך למיתני אלא מחלקין סתם אלא הא קמ"ל דגובין סתם שאין להן לשאול אם הוא מתוקן או דמאי דכשהן יודעין שהוא דמאי אין להם ליתן לעניים המוטלין עליהן כדקתני גבי שביעי' אין פוסקין צדקה לעניים והלכך גובין סתם ומחלקין סתם ובזה יהיו מבוארין דברי המשנה והסוגיא ודברי הרמב"ם בענין זה ולא רציתי להאריך יותר כמובן מאליו:

רופא חבר וכו'. דין זה הביא הרמב"ם שם בהלכה י"א ודין דבני נח השמיט ואף דלענין דינא קושטא הוא כדפרישית בפנים וכמו שהבאתי ממתניתין דתרומות ולטעם הנלמד מהאי דאמרינן פרק קמא דערכין (דף ו) נכרי שהפריש תרומה מכריו בודקין אותו אם בדעת ישראל הפריש תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה חיישי' שמא לבו לשמים וכן פסק בפ"ד דתרומות וא"כ בכגון זה גם פירותיו טבל הוא לו כל זמן שאינם מתוקנים וא"א לפרש להא דהכא בענין אחר דהא בהדיא קאמר אפי' בודאי מותר ומאי האי ודאי אם לא טבל ודאי וקאמר משל חולה וכו' אלא דנראה דהוא ז"ל לא דקדק לדין זה גבי בני נח דהא מ"מ גברא לאו בר חיובא הוא ומאי קמ"ל ואפשר דס"ל דאף משל רופא מותר וכן השמיט הוא ז"ל לדין דאבר מן החי לבן נח שאסור לו ליתן ולא זכר זה בחיבורו ומיהו זה צ"ע דהא תוספתא ערוכה היא והובאה הך ברייתא בפ"ק דע"ז (דף ו) מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לב"נ וכוס יין לנזיר וכו' ומוקי לה התם דקאי בתרי עברי נהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל וכן הביא הסמ"ג בלאוין קס"ח ודמיא הא דהכא ג"כ לזה דאי לא יהיב ליה הרופא החולה לא שקיל וכעת לא מצאתי טעם על. שהשמיט כל זה מחיבורו:

גבאי צדקה בי"ט וכו'. דין זה הביא הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' יו"ט וכן לדין גבאי קופה בשביעית בסוף פ"ח מהל' שמטה ויובל ומדין כהנים וכו' בחצירות של אוכלי שביעית לא זכר כלום ולא בהלכות בכורים:

שהזוכה זכה בדקה וכו'. כדפרישת בפנים וכולא הסוגיא מבוארת ועיין בהר"ש שפי' דחוק וגם במאי שפי' דהאי כהדא ר"ש בר כהנא וכו' כתירוץ הוא להקושיא ואינו אסור משום גזל אלא משום דלעלין הוא מפריש ולא חשיבי כולי האי וכהאי עובדא שאין זה דבר להקפיד עליו וזהו דוחק גדול ועוד אי לעלין הוא דמפריש דלא חשיבי וא"כ הוי מן הרע על היפה ואין תורמין מן הרע על היפה לכתחילה וכן אין מעשרין. ולמאי דפרישית בפנים הוא מהקושיא ולא משני אלא לבסוף ר' אבהו וכו' דנותן דמי' וכו' וכן האי ויקבע אותן לתוך פירותיו קושיא אחרת היא ולא שייכא לתירוצא דעוש' אותן ציבור כמו שהועתק בדבריו ז"ל והעתיקו התי"ט ועוד הוסיף ותו בירושלמי ולא כן תני וכו' עיי"ש ומאי עביד ליה בהא דר' חיננא ואין להאריך במבואר ודע דהרמב"ם ז"ל העתיק לדין הלוקח ירק מן השוק ומשך וכו' כסתמא דמתני' בפי"א ממעשר בהלכה ח' ולא כתב כלום שנותן דמי המעשר להמוכר כדכתב בפי' המשנה וצריך טעם לזה דודאי לא דמי להאי ברייתא דנשנית פרק המוכר את הספינה (דף פח ע"א) הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפי' כל היום כולו אינו חייב לעשר גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר וכו' הא כיצד מעשרו ונוחן לו דמי מעשר ופריך אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר א"ר הושעיא הכא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו וכן פסק הוא ז"ל בריש פ"ה מהל' מעשר דאינו מחויב לעשר אלא בירא שמים דשאני הכא דהא קנה ממש במשיכה או בהגבהה דבר שדרכו להגביה כדכתב כאן ומשך ונראה דהוא ז"ל סמיך דמדאמרינן שצריך הוא לעשר ממילא שמעינן דצריך ליתן דמי המעשר להמוכר דאי לאו הכי גזל הוא וראיה לזה שבריש פ"ה בדין הנזכר לא כתב אלא כך ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר להמוכר אם רצה להחזיר ולא כתב בפירוש שצריך ליתן לו דמי המעשר כדקאמר התם בירא שמים אלא דמכללא שמעינן שכל מקום שהוא מעשר ונתחייב בו ומחזיר המקח להמוכר צריך ליתן לו דמי המעשר:

בראשונה אבל עכשיו מותר מפני הכשפים. והכא מסיק נמי בבבלי עירובין (דף סד) ועיין בפ"ק דע"ז בהלכה ט' ד"ה והתני מעשה בר"ג וכו' שתירצתי לקושית התוס' שם והיא קושית הש"ס דהכא דפריך התם והאיך נתן ר"ג למבגאי הכתיב לא תחנם. שלח לי ר' יוסי בריבי אתרוג וכו' התוס' בפ"ד דע"ז (דף נח ע"ב) וכן בפ"ק דחולין (דף ו) הביאו לזה ופירשו כמה שהבאתי בפנים וכן הר"ש ז"ל בפ"ב דמכילתין והקשו בע"ז שם דהתנן בתוספתא דטהרות אתרוגים אין מזלפין עליהן מים ותירצו דהכא בחג איירי ומרביצין משום הדר ומחמת זה הוקשה להם וא"כ מאי קאמר ויעשר ממנו עליו והאיך יוצא י"ח בחסר ותירצו דבחולו של מועד איירי כדאמרינן ר' חנינא מטביל ונפק ביה ויש לומר דמשום האי דתוספתא דטהרות ל"צ לדחוק כ"כ דהתם קאמר אין מזלפין עליהן מים לכתתילה משום דיד הכל ממשמשין בהם וכאן אירע שזילפו עליו מים ולכן שלח לו זה בא בידי לומר שיודע שלא נטמא אף שזילפו עליו מים כמו שבארתי בפנים בתוס' ביאור על דבריהם ולעולם בשאר ימות השנה איירי ודע דבתוספתא דמכילתין קודם המעשה ששלח ר' יוסי בריבי אתרוג לרשב"ג גרסי' המשלח בין לע"ה ובין לחבר צריך לעשר רשב"ג אומר לע"ה צריך לעשר לחבר צריך להודיע וזה בודאי כדאיירי האי ברייתא ואם כן הלכה כת"ק ומשמע הא בדמאי כ"ע ל"פ דמשלח לחבר דהוא מסתמא לא יאכל עד שיתקננו דמאי אלא דבודאי ס"ל לת"ק שאין החבר המשלח יוציא מידו ודאי טבל עד שיעשר ומזה למד הרמב"ם לומר בריש פי"א ממעשר דאסור למכור ולשלוח לע"ה דמאי אבל לת"ח מוכרין ומשלחין אותו שאין ת"ח אוכל עד שיעשר או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר ובודאי הוא דאסור אף לת"ח מטעמא דאמרן כדכתב הוא ז"ל בפ"ו ממעשר בהל' ו' ועיין בפ' דלעיל בהלכה ד' ד"ה הכא את אמר מה שקשה מזה על פי' הר"ש שם וכן נלמד מהאי עובדא כדקאמר הש"ס שאילו היה לו אתרוג אחר היה מעשר דלא הוה עבר עובדא דכוותיה וחכמים חולקין עליו. ובענין מה שמפלפלין התוס' שם ממעשרו' בחוץ לארץ עיין לעיל בפרק ב' הלכה א' ד"ה רבי התיר בית שאן מה שנתבאר לדעת הרמב"ם מזה.

אתא מימר אפילו משנחשדו. ובהש"ס בבלי פ"ק דחולין ובכמה מקומו' מסיק דלאחר שנחשדו עשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם:

כאן קופה בקופות וכאן פירות בפירו'. כדפרישי' בפנים וכל ענין השייך לזה עד א"ר יהושע בן קבסיי מבואר הוא הדק היטב והרי זה עולה לדרך הרמב"ם ז"ל שדעתו בענין פירות הגוי שאם נגמרו מלאכתן בידו פטורין מן המעשרות כמ"ש בפ"א מהל' תרומות בהלכה י"א וזכרתי מזה כמה פעמים דבכה"ג יש קנין לגוי להפקיע ממעשרות וזה נלמד מהש"ס דהכא לקמן בפ"ה בהל' ט ומהש"ס דסתם וכרבה ורב אשי בסוף פרק השולח והשתא הא דקאמר אצל העכו"ם כפירותיו היינו שפטורין הן ממעשרות וזהו בהפקיד אצלו חולין מתוקנין דממ"נ פטורין הן וברישא אצל הטוחן נכרי דמוליכין אצלו קופות ובמידה חיישינן שמא הוחלפה קופתו עם קופת ע"ה ולפיכך הוא דמאי. וה"ז כדברי הרמב"ם בפי"א ממעשר בהלכה י"ג בדין המוליך לטוחן עכו"ם ובהלכה ט"ו בדין המפקיד פירותיו אצל הנכרי ובחולין מתוקנין והראב"ד ז"ל פי' בהשגות שם להא דקאמר כאן קופה בקופות לפי שמתיירא שמא לא יתכוין במילואם ולפיכך הוא דמאי וזה לשיטתו שפיסק דמירוח הגוי חייב במעשר מדרבנן כדכתב שם לעיל והלכך פירש דבסיפא דהחשש שהוחלפו פירות בפירות נכרי הרי הן כפירותיו וחייב ודאי במעשר ומדרבנן וברישא דמוליך לטוחן נכרי בקופה ומתיירא הוא להחליף בשלו שמא לא יתכוין במדה ואין כאן אלא ספק ולפיכך הוא דמאי ולא מחשש שמא הוחלפה עם של ע"ה כדהשיג בזה לעיל דהא לא הוי אלא ספק ספיקא. ולשיטת הרמב"ם כדפרישית דפירות בפירות פטורין בהפקיד חולין מתוקנין דאין החשש אלא שהחליף בשלו דהא הת"ק לא חייש שמא ישראל אח"כ ג"כ הפקיד אצלו וברישא אצל הטוחן דהחשש שנתחלפה קופה בקופה של ע"ה שהביא ג"כ לטחון וכמו שהסברתי בפנים שידוע הוא שמוליכין אצל הטוחן במידה וכמידה של זה כך של זה ול"ק כלל מהך דס"ס תדע דכל מקום דאיכא למיחש לאחלופי בהאי מתני' דלקמן הנותן לפונדקית חיישינן והא עכ"פ כל חששא דחליפין גבי דמאי לא הוי אלא ס"ס אע"כ דחיישינן באיחלופי במקום דאיכא למיחש וכמו בטוחן נכרי דהוחלף זה עם הדמאי ונשאר דין דמאי על זה וזהו הספק שאסרוהו חכמים בלא"ה ואין ס"ס בדבר שעיקר איסורו מדאורייתא אא"כ יש כאן ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים ועשאוהו כודאי איסור וזהו א' מכללי דיני ס"ס כמ"ש האו"ה בכלל מ"ז והביאו הש"ך ביו"ד סי' ק"י בגבינות של ישראל שהיו בבית עכו"ם וספק אם נחלפו בגבינות העכו"ם דאין שייך להתיר כאן מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא הועמדו בעור קיבת נבילה דמאחר שאסרו חכמים גבינות העכו"ם מחמת אותו ספק ודאי איסור הוא והרי הוא כאילו ראינו להדיא שהועמדו בעור קיבת נבילה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות עכו"ם שאסרו חכמים וכשאינו ידוע לא הוי רק ספק אחד ויצא מכלל ס"ס ע"י גזירה דידהו עכ"ל וה"נ ממש דכוותה. וא"כ ברור לנו הדין בהפקיד אצל הנכרי חולין מתוקנין והחילוק בין טוחן לנפקד. ואם הפקיד אצל הנכרי טבל ודאי פסק שם שחייב להפריש שמא לא החליף הנכרי וזהו נלמד מדקאמר הכא בפשיטות ולא על יאית הוה ר' חנינא מתריס וכו' כדפרישית דבחנם הקשה לו קושיא זו דפשיטא הוא שאם הפקיד טבל ברור שהוא במו שהיה דהא איכא למימר שמא לא החליף ואיך אתה יכול לפטרו ממעשר אלא שהוא ז"ל הוסיף שם מסברת עצמו וכתב ולפיכך יראה לי שהמעשרות שיפריש ספק. ומטעמא דהא מיהת איכא נמי למיחש שמא החליף והרי הן פירות הנכרי ופטורין ממעשרות והרי לפניך מבוארין דברי הרמב"ם בדינים הללו. ויש עוד ראיה מיכן להא דפסק דמירוח הנכרי פוטר מדמקשה בפשיטות מה כפירותיו ממש פטור הא טבל ברור וכו' אלמא דפירות נכרי שנגמרו בידו פטורין הן. ודע שיש להר"ש בענין קופה בקופות וכו' פי' אחר ולא רציתי להאריך כי המעיין יראה שהוא פי' דחוק ומעורבב דברי ר"ש עם דברי חכמים וגם מאי שפירש אחת ודאי דלקמן ודאי פטורה וכן הוא בהגה שם מדברי הרא"ש ולא משמע כן בכל הסוגיא דהא קאמר כבר נראו להיות ודאי וא"כ משמע דלחומרא הוא מתפרש וכמבואר הכל בפני':

אמר ר' יהושע בן קבסיי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור וכו'. פירשתיה בפנים למאי דשקיל וטרי בש"ס דילן בריש פ"ט דנזיר אם כל היכא דכתיב בני ישראל למעוטי נכרים הוא וכן להאי דרשא בקרא דוהזה הטהור כדקאמר התם ואע"ג דהתם מסיק דכל היכא דכתיב איש לרבות נכרי הוא דאתא ולהוציא ממשמעות המיעוט דמבני ישראל ומשמע דבמקום דלא כתיב איש ממעטינן נכרים מדכתיב בני ישראל וגבי מעשר דכתיב גביה בני ישראל לא כתיב שם איש האי קושיא בלא"ה איכא למיקשי למ"ד פירות הנכרים חייבין במעשר ואמאי והא בני ישראל כתיב ולא שייכא דוקא אליבא דר' יהושע בן קבסיי בהא דאמר שלמד מאוצרה של יבנה למידרש דבני ישראל לאו למעוטי נכרים ואמאי מדמי להאי דבני ישראל גבי פרת חטאת והתם כתיב ואיש אשר יטמא וגו' ובאמת דהאי קושיא נוכל לתרץ אליביה דר' יהושע דאיהו ס"ל דהאי קרא גבי כרת כתיב ואיצטריך ללמד לחיוב כרת לאיש אשר לא יתחטא ולא שמעינן מכאן רבוי לנכרי דנימא דמשו"ה אצטריך והזה הטהור וגו' למעט נכרים והשתא הכל ניחא דמעיקרא ס"ד דמבני ישראל לחוד ממעטינן לנכרים והלכך לא איצטריך והזה הטהור וגו' למעט נכרים אלא לדרשא דידיה הוא דאתא טהור אחד וכו' עד שלמד מאוצרה של יבנה דמבני ישראל לחוד לא הוה אמעוט נכרים ואצטריך והזה הטהור וגו' למעוטי נכרים וממילא נשמע דטהור א' מזה על כמה טמאין ובענין האי קושיא דבני ישראל דגבי מעשר להאי מ"ד דפירות נכרים חייבין כבר מיפרקא הקושיא מדרשת אמוראי מקראי כדגרסי' בסוף פרק השולח כי לי הארץ קדושת הארץ וכו' וזה מבואר במקומ' ודע דבהאי דינא דאוצרה של יבנה ומשנה היא בפ"ב דמכשירין כתב התי"ט שם בדברי חכמים אפי' כולו נכרי וישראל א' וכו' וז"ל ומ"מ לא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה במאה וא' ותרומת מעשר אינה אלא א' ממאה נמצא כשיש עוד מנכרי א' בלבד שנתבטלה וכו' והרמב"ם בחיבורו לא העתיק לבבא זו כלל עכ"ל. ואין הנידון דומה לראיה דהכא לא שייך ביטול כלל דהרי דבר שיש לו מתירין הוא וצריך לתקן הכל דמאי. ושאני תרומה שכבר הופרשה ומדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דתיקנו שתעלה בא' ומאה דתרומה לא מיקרי דשיל"מ כדאמרינן בנדרים (דף נט) עיי"ש והרמב"ם שלא הביא לבבא זו בחיבורו בפי"א ממעשר שלא כתב שם בהלכה ט' אלא רישא דהאי מתני' דמכשירין המוציא פירות בדרך וכו' לאו מטעמיה הוא אלא דמהאי טעמא גופיה לא הוצרך להביאו להאי דינא כאן שהרי דין זה טבל של דמאי שנתערב בדבר הפטור הוא דפירות של גוי הממורחין בידו פטורין הן כדפסק בפ"א מתרומות והבאתי לעיל וכדמיירי האי מתני' דאוצר דמסתמא מטילין לתוך האוצר את שכבר ממורח ושל ישראל הוא טבל לדמאי וכבר ביאר זה לעיל בכמה מקומות בפ"א מהלכה י"ט ובפט"ו ממ"א דפסק כרב אשי דריש מסכת י"ט דכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל. כמאן דאמר מאליהן קיבלי עליהן את המעשרות. כבר כתבתי בחבורי על סדר נשים בפ"ז דיבמות בהלכה ג' ובכמה מקומות דסייעתא מהאי ש"ס לדעת הרמב"ם בסוף פ"א מהל' תרומות דאף בימי עזרא אין תרומה מן התורה אלא מדבריהם וכן במעשרות ויש דעות חולקות בזה כמה שהביאו התוס' בפ' הערל (דף פב) ודעת הראב"ד בהשגות שם כדעת הר"ש דכיון שנתחייבו נתחייבו מן התורה וכתבתי שם שזה היא פלוגתא דאמוראי בהאי ש"ס לקמן בפ"ו דשביעית דר' יוסי בן חנינא קסבר כן אבל לר' אלעזר דהתם לא נתתייבו אלא מדבריהם וסוגיא דהאי ש"ס בכמה דוכתי כר"א הוא דקאמר בפשיטות כמ"ד מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות ועיין במה שבארתי בגיטין פ' השולח (דף יב) ועיין עוד לקמן בפ"ו דשביעית בהלכה א ד"ה במה נתחייבו וכו' ובפ"י בהלכה ב' ד"ה אימתי פסקו היובלות ומשם יתבארו לך עיקרי הדברים בענין זה ובהיוצא ממנו:

הא ר"ש אומר מפריש וכו'. כדפרישית דלמאי דס"ד דאף חכמים דמתני' קסברי דפירות הנכרי חייבין הן במעשרו' וא"כ במאי פליגי הא מיהת ספק הוא כאן שמא החליף ושמא לא החליף והיינו ר"ש דאמר דמאי דפשיטא הוא דאף לרבנן אינו מפריש אלא מספק והלכך קאמר דניטל דמים הוא דאיכא ביניהן וה"ז כאוקימתא דר' אלעזר בבכורות (דף י"א ע"ב) להפריש כ"ע ל"פ כי פליגי ליתנן לכהן דת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתנינהו לכהן ור"ש סבר דמאי וזהו כמ"ד במנחות (דף סו) דמירוח הנכרי אינו פוטר וכבר נתבאר לעיל לשיטת הרמב"ם דפוסק דמירוח הנכרי פוטר וכמשמעות הסוגיא בהא דלעיל בפירושא דמתני' ולמאי דמסיק דעל עיקר טפלו של נכרי אתמר ולר"ש בלוקח טבל ממורחין מן הנכרי צריך להפריש מדבריהם דלדידיה מירוח הנכרי אינו פוטר אלא מן התורה וכדאמרי במנחות שם אליבא דר"ש ולתנא קמא דהכא פוטר הוא לגמרי כמו שנתבאר הכל לעיל ד"ה כאן קופה בקופות:

מסתברא ר' יוסי יודי לרשב"ג ורשב"ג לא יודי לר' יוסי וכו'. ולפ"ז ת"ק ור' יוסי בהא הוא דפליגי דת"ק סבר דאף שאין אנו אחראין לרמאין מ"מ הכא כיון שפונדקית היא ואחרים אוכלין אצלה צריך לעשר אף מה שהוא נותן לה ולא יוציא מידו דבר שאינו מתוקן להכשיל לאחרים ורשב"ג מודה לת"ק הכא וכן הת"ק מודה לרשב"ג דבעלמא אין אנו אחראין לרמאין וזה לא כדפרישי' במתני' שהוא עולה כפי' הר"ש והר"ב והתי"ט החזיק לפירושם דבהכי ניחא קושית התוס' דפ"ק דחולין (דף ו) דבאמת בהא פליגי לת"ק אין כאן רמאות דלטובה היא מתכוונת ולר' יוסי לגזול היא מכוונת דלא היא דאפי' אם אמרינן דלגזול היא מכוונת ס"ל לת"ק דצריך לעשר מה שנותן לפונדקית דחיישינן לאחרים ורבי יוסי לא חייש להא דס"ל מה שהיא מחלפת היא אוכלת ובהא הוא דפליגי והתם דקאמר דמוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא קרירא כפי' הר' מנחם בתוס' היא דבתמיה היא בר בי רב וכו' ואני טרחתי בשבילו אבל גבי שכנתו אין לחוש לחילוף בשביל כך דדרך שכנים שטורחים זה בשביל זה וסוגיא דהכא מסתייעא להאי פירושא והשתא שתי הסוגיות דהכא ודהתם עולין בקנה אחד והני תרתי פיסקי דהרמב"ם ג"כ עולין יפה דבפ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי פסק כרשב"ג בהלכה ז' דדוקא בשנת השמטה מציינין ובדינא דפונדקית כת"ק בפי"א בהל' י"ב וזהו דכתב שם מעשר את שהוא נותן לה כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. כלומר דאי משום דידה ודאי אין אנו אחראין לרמאין אלא משום דפונדקית היא צריך שלא יוציא מידו דבר שאינו מתוקן שלא יביא מכשול לאחרים וזה נלמד מהכא ומסוגיא דהתם וכדאמרן:

ורבנן אמרין הנותן לחמותו כנותן לשכנתו. כן פסק הרמב"ם בהל' מעשר שם כרבנן ולא כמ"ש בפירוש המשנה וצריך דוקא שיתן לה שאור ותבלין אבל אם נתן לה חושש משום השאור והתבלין משום דלטעמא עבידי ולא בטלי וזהו כהתוספתא דמייתי הכא ולא כדגריס התם בחולין ואם אמר לה עשה לי משליכי וכו' אלא כרפרם דהתם וגי' התוספתא ושיטתא דהכא מסייעא ליה לרפרם דאפי' לא אמר לה בהדיא עשה לי משליכי ומשום דלטעמא הן עבידי וכן בחמותו כדמסיק הכא בין מן הארוסין בין מן הנשואין ולרבנן לא חיישינן אם נותן לה. שאור ותבלין:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא