Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הלוקח מן הנחתום. הר"ב פי' כאן דהא דתנן לעיל בפ"ב שהנחתום חייב להפריש במוכר במדה דקה והכא מיירי במוכר במדה גסה ונמשך בזה אחר פי' הר"ש שפי' בפ"ב להא דר' יוחנן ודר"א דהתם ומייתי להו הכא בגמ' דתרוייהו ס"ל לאוקמי הני תרתי מתני' אידי ואידי בנחתום חבר מיירי אבל האמת יורה דרכו כמו שכבר בארתי שם בפי' הסוגיא דלר' יוחנן אידי ואידי בנחתום ע"ה מיירי ולר"א אידי ואידי בנחתום חבר מיירי כמו שמוכח מהסוגיא דהתם בפ"ב ולענין דינא ופירושא דמתני' אזלינן בתר סוגיא דהש"ס דילן ביומא (דף ט) דמוכרח הוא דהש"ס דילן מפרש למתני' דפ"ב בנחתום חבר שלוקח פירות מע"ה כמו שזכרתי שמה וכן מבואר הוא דעת הרמב"ם בחיבורו שכתב למתני' דפ"ב בפ"ט מהל' מעשר בהלכה י"ב הנחתומים לא חייבום חכמים להפריש מעשר שני מן הדמאי וכו' וזהו בנחתומים חברים ומתני' דהכא בלוקח מהנחתום ע"ה מיירי כמ"ש דין משנתינו שם לעיל בהל' ו' בדיני דמאי שמפרישין בלוקח מע"ה וכן הלוקח מנחתום וכו' וגם מה שפי' הר"ב א' ממאה שיש כאן מכל מה שיש כאן משמע אף עם כדי שיעור חלה וכו' וזהו לפי הס"ד דסוגיא דהש"ס דהכא ושקיל וטרי בה אבל לפי המסקנא ולשינוייא דר' אבין בשם ר' אחא דה"ק חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה א"צ להפריש דמאי על השיעור חלה וכך תפס הרמב"ם הך שינוייא למסקנא וכתב שם וכן הלוקח מן הנחתום וכו' והיתר על א' ממאה שיש בזה שהפרשתי הרי הוא חלה וכו' הרי שא"צ להפריש דמאי על שיעור החלה וכמ"ש הוא ז"ל שם בפי"ג בהלכה י"ד כסתמא דמתני' דפ"ק דחלת ע"ה פטורה מדמאי וכדר"י דהתם דלא חילקו בין חלה שהפריש ע"ה ובין חבר שלקח עיסה מע"ה והפריש חלה דלעולם פטורה מדמאי דלא גזרו כלל דמאי בדברים הנשנו שם בפ"ק דחשיב להו התם כ"א חלה בעצמה צריך הוא שיפריש כדין הלוקח מנחתום ע"ה כדקתני במתני' וזכרה עוד הפעם הרמב"ם בדיני חלה ברפ"ו מהל' בכורים ומזה תבין דמ"ש הכ"מ שם ויש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות ולא פירש דלמאי שנתבאר בדברינו אין כאן מקום תמיה כלל וכלל דהרמב"ם לא סמך כלל אסוגיא דהכא דפ"ב דרמי להני מתני' אהדדי דלדידי' דתופס סוגית הש"ס דיומא לק"מ דבפ"ב בנחתום חבר מיירי והכא בנחתום ע"ה מיירי כמו שמבואר מדבריו שזכרנו בפ"ט דמעשר ומסוגיא דהכא למד כשינויא דר' אבין כמה שנזכר וכן למד דהעיקר כר' יוחנן דפ"ק דבכל מקום לא גזרו כלל בדמאי בחלה ובדברים שנשנו שם וכולא סוגיא דהכא אזלא כר' יוחנן דפ"ק וכ"כ הר"ש ותוס' דיומא שהן הן דבריו בעצמו בענין זה וזה פשוט ומוכרח דאי כר' הושעיא דפ"ק דס"ל טעמא מפני שאימת קדשים עליו א"כ דוקא בחלה שהפרישה ע"ה דוקא אבל לא בחבר שלקח עיסה מע"ה והפריש הוא החלה כדאמר שם ולפ"ז מאי פריך הכא ממתני' דפ"ק עלה דהכא דמיירי בחבר הלוקח מנחתום ע"ה דאותה חלה לא פטרו מדמאי אלא ע"כ דאליבא דר' יוחנן דפ"ק אזלא הסוגיא דהכא אלא במה שפי' שם להסוגיא דפ"ב כבר הראתי באצבע לעיל בפ"ב שם ד"ה הכא את אמר הלוקח מפריש וכו' פי' האמיתי באותה סוגיא ובהא דנאמר שם שאין מוסרין ודאי לע"ה ודלא כפירושם בזה ומתבארת הסוגיא שם על מכונה וע"ש ומ"ש התוס' עוד שם בענין פירוש הסוגיא דהכא והן הן ג"כ דברי הר"ש בעצמו כאן עיין בדיבור דלקמן ויתבארו לך אמיתת הדברים כפי שהראיתי לעין כל המעיין ויתבארו ג"כ עוד מקצוות וממקור הדינין בס"ד:
אלא במגבל עיסתו במי פירות. התוס' בפ"ק דיומא (דף י') הביאו לזה וכבר בארתי לעיל בפ"ב בהא שהביאו בריש הדיבור שם להסוגיא דפ"ב וכמו שציינתי בדיבור דלעיל. ובהא דהכא כתבו שם וז"ל ומשני אלא במגבל עיסתו במי פירות פי' הא דפטרה מתני' בפ"ק בטורח לגבל במי פירות דלא הוכשרה כדי שלא תקבל טומאה וכיון דטרח כולי האי מסתמא תקוני נמי תקניה ופריך ולא כן א"ר יוסי בן חנינא דר"א איש ברתותא היא הא כרבנן לא פי' ר"א איש ברתותא הוא דפטר מדמאי היכא דגבלה במי פירות אבל רבנן פליגי עליה וא"כ לית לן לאוקמי מתני' כיחידאה ומשני אלא כר' יוחנן וכו' והן הן דברי הר"ש בעצמו כאן והנה כבר תמהתי לעיל בפ"ב בהא שפירשו לעיל במאי דקאמר שם שאין מוסרין ודאי לעם הארץ וביארתי שם בפירוש האמיתי והנכון אמנם ע"ז שפירשו בהא דהכא יש יותר להפליא פלאי פלאות וכי היכן מצינו זה דקאמר ר' יוסי בן חנינא הכי אליבא דר"א איש ברתותא ומאי שייכא להא דר"א איש ברתותא לענין פיטור מדמאי בעיסה שגבלה במי פירות ומעולם לא אמר זה לענין דמאי ולא נמצא זה לא בכל התוספתא ולא בכל הש"ס דהכא ולא בכל הש"ס דהתם כ"א לענין דין חיוב חלה בעצמה קאמר ר' יוסי בן חנינא לקמן בפ"ב דחלה גבי עיסה שנילושה במי פירות דקתני חייבת בחלה ומוקי לה ר' יוסי בן חנינא כר"א איש ברתותא דמתני' בפ"ג דטבול יום כמו שבארתי בפנים וא"כ לאו אמתני' דפ"ק קאי הך שינוייא דלא הוזכר בדברי ר' יוסי בן חנינא מענין פיטור דמאי אלא איפכא הוא דדבריו לענין חיובא הן ובחיוב חלה עצמה ואמתני' דהכא קאי הך שינויא אלא במגבל וכו' ועלה פריך לא א"ר יוסי בן חנינא בפ"ב דחלה דר"א בן יהודה היא וכו' כמו שמבואר הכל בפנים ואין ספק אצלי דהר"ש שכתב כאן פי' הנזכר זה היה אגב שיטפיה ועד שלא הגיע למס' חלה מפני ששם הביא להא דר' יוסי בן חנינא דהתם כלישני' וכמשמעותיה ובודאי חזר בו ממה שפי' כאן ובתוספת דיומא הוקבעו דבריו הראשונים ועד שלא חזר בו אבל פי' זה נדחה וכמבואר ואין מן הצורך להאריך במה שנראה לעינינו להדיא. ולכן זה דרכי בחבורי ת"ל על כל הש"ס הזה שבכל מקום שנמצא לא כן תני או ותני כן או תני. לחפש אחר כל התוספתא אם אמצא דין זה כמו שתמצא מצויין בכל המקומות ממש בהתוספתא ואם שלא במקומה היא או במס' אחרת או בסדר אחר וכן בכל מקום שנמצא בש"ס הזה לא כן א"ר פלוני טרחתי לחפש בכל התלמוד היכן היא וכל זה כדי להנצל משגיאה וטעות ואם לא מצאתי מהברייתא בהתוספתא כתבתי שהיא ברייתא או אם נמצאת בש"ס דילן בארתי או באיזה ברייתא אשר היתה לפני חכמי הש"ס ושגורה בפיהם ולא נמצאת לפנינו או באיזה מימרא דאמורא שלא מצאתי בכל הש"ס הזה ואינו מבואר בש"ס דילן א"כ לא אמר זה אלא במקומו. ראה והבן מציוני הש"ס הזה ברמז ובקיצור נמרץ. כללו של דבר אומר אני מי שאינו מפרש להש"ס הזה כסדר ואינו מחפש במטמונים ובמחבואות אשר בו א"א לו להנצל משגיאה ואחר כל הטורח והיגיעה ועיון הדק הטיב נתפלל ונבקש על זאת מהאל חונן הדעת להצילנו משגיאות ולהנחנו בדרך אמת אכי"ר. ונבואה אל עיקרי קצוות הדינים המסתעפים מן הסוגיא דע דלסברי' דר"י בן חנינא דבעי לאוקמה להאי מתני' דפ"ב דחלה כר"א איש ברתותא דטבול יום אע"ג דלא קאמר התם אלא לענין טומאה ס"ל דמה שהוא חיבור לטומאה חיבור הוא לחיוב חלה וסברא זו נלמדת מהתוספתא דטבול יום פ"ב והובאה בפרק יוצא דופן (ד' מו ע"א) דילפינן התם פטורא וחיובא דחלה מדין טבול יום לטומאה ולקמן בהאי תלמודא בפ"ב דחלה על המתני' הנזכרת פליג התם ר' יוחנן אאוקימתא דר' יוסי בן חנינא ואסברא דידיה אלא דמוקי למתני' דחלה כדברי הכל דאע"ג דר"ע אמר תמן אין מי פירות מחוורין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחוורין לחלה. ולפי אוקימתא דר"י הוה מצי לשנויי הכא דהא איהו קאמר דכדברי הכל אתיא הך מתני' דחלה אלא דהואיל בלא"ה שינוייא דחיקא היא לאוקי מתני' דהכא במגבל עיסתו במי פירות ומתני' סתמא קתני הלוקח מן הנחתום לא בעי הש"ס לאהדורי אהאי שנוייא ועוד דסתמא דהש"ס ניחא ליה טפי הך שנוייא דר' אבין בשם ר' אחא לקמן דבאמת אין כאן חיוב דמאי על השיעור של החלה וכמו דמוכח מהא דלא פריך מידי אהאי שינוייא דלקמיה לר' יוחנן כאן בעושה בטהרה וכו' וכמה שבארתי בפנים וכן האי שנויא דמשני לאוק' מתני' דפ"ק במתארח אצלו שנויא דחיקא היא דאין החבר רשאי להיות מתארח אצל ע"ה כדתנן לעיל בפ"ב ולכן גופא דפירושא דמתארח אצלו צריך לפרש בלוקח מהמתארח אצלו וכן הוא בהדיא בתוספתא דפ"ק דחלה והובאה בתוספת דיומא ובהר"ש. הלוקח מן הנחתום צריך להפריש חלת דמאי מן הבעה"ב ומן המתארחין אצלו א"צ להפריש חלת דמאי. וכל זה דוחק הוא לאוקמי מתני' דפ"ק בכך. ורישא דהתוספתא אטעיה למאן דמפרש במתני' דצריך להפריש דמאי אף על החלה דלאו מילתא היא וכמו שבארנו לעיל דעל החלה אין צריך להפריש דמאי וכמסקנא דהסוגיא דהכא כמו שהוזכר אלא דה"ק צריך להפריש חלת דמאי כלומר מהדמאי שהוא לוקח צריך להפריש חלה דגזרו בנחתום שהוא משתכר הרבה אבל לא בבעה"ב כו' ואיך שיהיה מסקנת הש"ס בהסוגיא שא"צ להפריש דמאי על שיעור החלה כמו שנתבאר וכך היא הדין וכך הוא הפי' במתני' וכדעת הרמב"ם שנתבאר דדעת מכרעת ומוכרחת מהסוגיא היא ובענין דין חיוב חלה בעיסה שנילושה במי פירות יתבאר במקומו בפ"ב דחלה בהגיעי לשם ברחמי ובסייעתא דשמיא וע"ש בהלכה ב' ד"ה ר' חייא בשם ר' יוחנן ד"ה היא:
העושה עיסה מן הטבל וכו'. כדברי התוספתא זו פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורים בהלכה ז' ומיהו אע"ג דהאי מ"ד דס"ל אין משנה אמורה על סדר מייתי לי' סייעתיה מהתוספתא דתקדים חלה לראשון אפ"ה לא תליא הא בהא אלא דאיהו משני להא דפריך אליבי' מעתה לא יהו מעשרות חייבין בחלה וקאמר דאי משום הא לאו פירכא היא דהא תני כן וכו' כדפרישית בפנים אבל באמת אף למ"ד דכסדר היא שנויה המתני' בתחלה מעשר ותרומת מעשר ואח"כ חלה דין דהתוספתא מוסכם הוא לכ"ע ועיין עוד לקמן בפ"ג דתרומות בהלכה דהמקדים וכו' מה שנתבאר שם:
הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת. משנה זו מפורשת הטיב בפנים על דרך דעת הרמב"ם ז"ל כפי אשר מבואר מכמה מקומות בחבורו מהדינים השייכים לדינא דמתני' וכפי אשר דקדקתי מסוגיא דהכא ויתבאר עוד גם מסוגית הש"ס דילן מה ששייך לדינא ומעיקר הפירוש שנלמד מסוגיא דהכא יתבאר לך טעם דאומר בתחלה א' ממאה שיש כאן וכו' והלא אינו קורא שם לתרומת מעשר עד אחר התרומה לפי שאסור להקדים מעשר ותרומת מעשר קודם לתרומה ואם כן הוא קשה דלמה לא יאמר בתחלה שנים ממאה שיש כאן הרי זה תרומה ואח"כ יאמר וא' ממאה שיש כאן ה"ז מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר וכו' ודבר זה לא נתבאר בכל הפירושים ממפרשי המשנה אשר לפנינו והנני מבאר לך אחת אל אחת מהדינים השייכים להמתני' ולפירושה. במה ששנינו דבעל הבית הוא מפריש תרומת מעשר שהרי מפרישו כאחת עם התרומה גדולה וזה הבעה"ב הוא שמפריש הא ודאי כאבא אלעזר בן גומל הוא כמו שפי' הר"ש ג"כ בזה והאי דהלכתא היא דכך היא המסקנא בגיטין (דף ל') דקאמר וכי יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר אין אבא אלעזר בן גמלא היא וכו' ומיהו במה שפירש הר"ש דמטעם הזה אותו א' ממאה שאומר לתרומת מעשר אע"פ שהיה ראוי לפחות ממנו מעשר מחמת אותן השנים שנוטלן לתרומה גדולה וא"כ נחסר התרומת מעשר דבר מועט מאחד ממאה מ"מ הואיל ומתני' כאבא אלעזר היא ואיהו ס"ל דגם לענין זה איתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה שנוטלת באומד ובמחשבה הלכך הוא דשרי ואחריו נמשך הר"ב בפירושו אבל דלא כהלכתא היא דלא קיי"ל כאבא אלעזר בהא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דבפ"ג מהל' תרומות בהלכה י' כתב תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו' ואע"ג דבענין שיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר פסק כוותיה דאבא אלעזר כמ"ש שם בהלכה י"ב וטעמא דהך מילתא פשוט הוא משום דלענין אומד פלוגתא דתנאי היא בפ"ט דבכורות גבי היו לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל א' אין זה מעשר ר' יוסי בר' יהודה אומר ה"ז מעשר ומוקי לה התם (בדף נח) דר' יוסי בר' יהודה ס"ל כאבא אלעזר בן גומל דתרומת מעשר ניטלת באומד וכו' ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו' וא"כ טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר"י משום דלא ס"ל הא דאבא אלעזר דנלמד תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד דהא ודאי אהקישא דמעשר בהמה למעשר דגן לא פליגי כדאמרי' התם בבכורות בריש הפרק דאתקשו לכ"ע אלא דתרומת מעשר מתרומה לא ילפינן כ"א לענין שיש רשות לבעה"ב לתרום וכההיא סתמא דהש"ס דגיטין אבל לא לענין אומד וטעמא דאין סברא ללמוד זה מזה לגבי הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לה שיעור וכדכתבו התוס' במנחות (דף נה) דאבא אלעזר היא דס"ל דאפ"ה ילפינן מהדדי גם לענין זה וא"כ רבנן דבכורות פליגי עליה מחמת דאין סברא לומר דלמדין זה מזה לגבי הכי וזהו דסיים הרמב"ם שם גבי תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד שהרי שיעורה מפורש בתורה ומסתייעא לי' לסברא זו מרבנן דבכורות והלכתא כוותייהו וכמו שפסק בריש פ"ז מהל' בכורות ועוד דע"כ לאבא אלעזר אף במעשר גופי' ס"ל דניטל באומד כדקאמר אליביה דמעשר קרייה רחמנא תרומה וכו' וכ"כ התוס' בגיטין שם דלית ליה לאבא אלעזר המרבה במעשרותיו מעשרותיו מקולקלין וכן כתבו בבכורות וא"כ בלא"ה האי סברא דלאו כהלכתא היא דהא אנן קיי"ל כהך ברייתא דהמרבה במעשרות וכו' והשתא נמי אין ראיה כלל מההיא דמנחות שהביא הר"ש דמוקי התם כאבא אלעזר גם לענין אומד דע"כ אף להך אוקימתא דברייתא דהתם אליבא דיחידאה היא דמעיקרא פריך התם על הברייתא ותורמין תאנים על הגרוגרת במנין ולהאי מ"ד דס"ל לכמות שהן משערינן מהאי ברייתא דהמרבה במעשרות ומשני לה דבתרומה גדולה עסקינן ומקשי א"ה אימא סיפא אר"א בר' יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות וכו' עשר מאי עבידתיה אלא הכא בתרומת מעשר עסקינן ואבא אלעזר בן גומל הוא וכו' וא"כ אפי' להך אוקימתא כיחידאה היא דמוקי לה אלא דאין אנו צריכין לכל זה דהא למסקנא אידחי לה להאי אוקימתא כדקאמר התם שאני גרוגרו' הואיל ויכול לשלחן ולהחזירן לכמות שהן וא"כ לעולם רישא דברייתא דתורמין מן תאנים על גרוגרות אף בתרומה גדולה מיתוקמא ולכן נמי פסק הרמב"ם כהך ברייתא בפ"ה מהל' תרומות בהלכה י"ח ומשום דבעין יפה הוא וזכינו מזה דמההיא דמנחות לק"מ להרמב"ם ז"ל דלא פסק כאבא אלעזר לענין אומד והשתא למאי דאמרן ממילא מיתרצה נמי דלא תקשי מההיא דבפ"ק דביצה (דף יג) דמוקי להמתני' דבפ"י דתרומות מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל וכו' דטבל דקתני בטבל טבול לתרומת מעשר וכגון שהקדים בן לוי ונטל למע"ר בשבלים דשמו טובלו לתרומת מעשר וכותש דקתני משום קנסא הוא ומחשב דקתני כאבא אלעזר בן גומל הוא דתרומת מעשר ניטלת באומד ולכאורה מהאי סתמא דמתני' טפי ראיה היא דאיכא להאי דאבא אלעזר דנלמד זה מזה אף באומד והיה לו להר"ש להביא ראיה מכאן אבל הא ליתא דהא הך אוקימתא דמוקמינן להאי מתני' בטבל של תרומת מעשר אליבא דלישנא בתרא דאביי היא דקאמר התם מחלוקת דרבי ור' יוסי בר' יהודה דפליגי לעיל בהכניס למוללן מלילות בשבלין דוקא אבל בקטנית ד"ה אסורייתא לא טובלה ומותיב מהאי מתני' דתרומות ומשני לה בטבל של תרומת מעשר וכו' וא"כ האי מתני' ככ"ע אתיא והשתא מה דקתני שם ומחשב האי אליבא דר' יוסי בר' יהודה קתני ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל בהדיא בבכורות כאבא אלעזר בן גומל דתרומת מעשר ניטלת באומד כדלעיל אבל לרבי עיקר דינא דהאי מתני' אתיא נמי כותיה אבל לא להא דקתני מחשב דלא מיתני אלא לר' יוסי בר' יהודה והיינו נמי טעמיה דהרמב"ם בהא דפוסק כהך מתני' דתרומות וכאוקימתא אליבא דלישנא בתרא דאביי דתופס בכל מקום כאיכא דאמרי בהש"ס וכתב לדין הזה בפ"ג מהל' תרומות בהלכה י"ד בן לוי וכו' ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שנתנו לו ה"ז כותש ונותן לכהן וכו' והשמיט מחשב משום דהאי לא אתי אלא אליבא דר' יוסי בר' יהודה וכדאמרן. ואחר שנתבאר לנו בבירור גמור מהש"ס דילן דאין תרומת מעשר ניטלת באומד נבאר ג"כ דמהאי ש"ס מבואר בהדיא כן כדקאמר בסוף הסוגיא דמפרש להא דקתני הרי היא בצד זה חולין טבל ואמאי ויאמר הרי הוא בצד זה מעשר ומהדר נמצא מקדים והדר מדייק ויאמר הרי הוא בצד זה תרומה וזהו הקושיא בעצמה שזכרתי בתחלת הדבור ולמה לא יאמר בתחילה ה"ז תרומה להראוי להכרי הזה ואח"כ יאמר וא' ממאה שיש כאן וכו' ומשני נמצא או פוחת על התרומה וכו' וכדפרישית בפנים דבשום פנים אין לפרש להך על התרומה דנקט כ"א על תרומה של מעשר וזה מוכרח וכמבואר הכל בפנים במילתא בטעמא לחלק בהא דקאמר תנאי ב"ד הוא דדוקא גבי מעשר הוא דשייך מצד הפקר ב"ד אבל לא בתרומת מעשר וא"כ הגע עצמך דסתמא דהאי סוגיא נמי אתיא כדאמרן דאין תרומת מעשר ניטלת באומד ולפיכך לא מצי מימר בתחלה על התרומה גדולה דא"כ יהיה פוחת או מוסיף עי"ז לתרומה של מעשר דא"א לכוין אחר שינטל שנים מהן לתרומה גדולה כמה יהא צריך לתרומת מעשר ובאומד א"א והלכך ע"כ צריך הוא שיקדים ויאמר א' ממאה וכו' ואם אח"כ אי אפשר לכוין לתרומה גדולה בהא לא איכפת לן דאין לה שיעור מפורש וכדקאמר מתוך שהוא אומר וכו' או פוחת מן התרומה וכו' ובכאן ודאי על התרומה גדולה קאי ולפיכך אין בכך כלום וזה ברור ואין לזה פתרא אחרינא. ונמצינו למדין טעם המתני' ופירושה מסוף הסוגיא דהכא ודין זה דאין תרומת מעשר ניטלת באומד ברירא לן גם מהש"ס דילן וכפי פסקו של הרמב"ם ז"ל כאשר נתבאר הכל ומה שמדייק הר"ש דאין תרומת מעשר עולה ממש לא' ממאה אחר שתנטל התרומה אין אנו צריכין לדחוק ולומר מטעמא דאומד אלא באמת הראוי לתרומת מעשר הוא לתרומת מעשר כמו המעשר הראוי להיות מעשר מכרי הזה אחר שתנטל התרומה ומה שאומר א' ממאה אינו קורא שם לתרומת מעשר אלא אומר הוא ה"ז חולין טבל ומטעם שלא יקדים אותו לתרומה הוא וא"א לו לומר בענין אחר כ"א להתחיל ולומר א' ממאה וכו' והרי אינו יודע בתחלה כמה יפחות מהכרי מחמת תרומה ולפיכך אומר דרך כלל א' ממאה שיש כאן ישאר טבל עד אחר הפרשת תרומה ואח"כ הנשאר והראוי להיות מעשר יהיה מעשר והראוי ממנו יהיה לתרומת מעשר וזה ג"כ דרך הרמב"ם בדין המשנה ופירושה כמו שכתב בסוף פ"ג מתרומות ויתבאר עוד מזה בדבור דלקמן. ומההיא דאבא אלעזר בן גומל הנשנה בהאי תלמודא בפ"א דתרומות בהלכה ז' ומביאין לזה התוס' בגיטין ובמנחות שם יתבאר במקומו בס"ד:
נוטל אחד משלשים ושלשה ושליש. הר"ש פי' סאה אחת מל"ג סאין ושליש סאה דבין הכל יש מאה שלישים וכ"כ הר"ב ול' המשנה מורה דמחלק עכשיו לל"ג ושליש וא"כ יש כאן יותר וכגוונא דפרישית במתני' ואם דלדינא חדא הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם בסוף פ"ג מהל' תרומות בדין משנה זו וכדביאר שם הראב"ד פי' שהן ג' סאין וכו' וכוונת השגתו שהיה לו להרמב"ם לבאר דבריו ביותר דכך הוא פי' המשנה ומ"ש התי"ט בכאן שחולק המאה לשלשה חלקים וכו' וזה קל יותר וכו' וגם קל יותר משאם מתחלק מתחלה לל"ג ושליש חלקים וכו' ור"ל דעכשיו שהוא מחלק המאה לג' חלקים וחלק אחד מחלקו לעשרה חלקים וחלק אחד מהעשרה לי' חלקים ונמצא שלא חילק כ"א כ"ג פעמים ושוב א"צ לחלק אלא דנוטל עשירית העשירית מזה וכך הוא נוטל מב' חלקים האחרים כמדה של עשירית העשירית שבידו ואלו הג' עשיריות הן חלק א' מל"ג ושליש ואם שלפ"ד הוא יותר קל אבל זה יותר רחוק מכוונת דברי התנא כמו שהעיד בעצמו שאין ל' המשנה משמע כך. ולפי' הראב"ד פשוט הוא דמיירי שהוא מחלק הכרי לשלשה חלקים וחלק אחד מהן מחלקו לל"ג חלקים ושליש וע"י כך שמוצא לזה שיש בו ל"ג סאה ושליש יודע הוא שיש בכרי הזה מאה סאים שכפי החלקים של זה הן ג"כ השנים ורוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת כדי שלא יצטרך למוד לתרומה ועוד פעם אחרת למעשר ולתרומת מעשר ונוטל חלק א' מכל אלו ג' החלקים שהן ג' סאין וכל א' מהן הוא א' מל"ג ושליש ואומר וכו' כמבואר בפנים ובדיבור דלעיל. וסיים הרמב"ם שם והנשאר מזה שהפרשתי הוא תרומה על הכל והמעשר שהוא ראוי להיות למאה וכו' משום שנפחת עכשיו מעשרה הואיל והפריש התרומה וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר לכל. מלשון זה משמע שכל אותו הנשאר הוא א' ממאה שאמר בתחילה יהיה לתרומת מעשר ואע"פ שאין שיעורו כל כך אחר שנחסר שיעור התרומה ומטעם דניטלת באומד א"א לומר לדעתו ז"ל כמבואר בדיבור דלעיל אלא משום דאמר בתחלה א' ממאה וכו' נשאר זה לתרומת מעשר שלא יצטרך לדקדק כמה יהיה לתרומת מעשר בצמצום והרי הוא מפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת שלא יצטרך לדקדק כל כך בהפרשתם זא"ז כך נ"ל לטעם דא' ממאה נשאר לתרומת מעשר לדעתו ז"ל:
תני ר' חייא כיללן ברכה אחת. בתוספתא דברכות פ"ו היא. היה מהלך להפריש תרומת ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשר וכתבה הרמב"ם בסוף פ"א מהל' מעשר:
עד כדון כהן לוי וכו'. משום דבמתני' סתמא קתני הרוצה להפריש ואף על ישראל קאי והלכך פריך וישראל היכי עביד אין יאמר וכו' וכדפרישית דעיקר הקושיא שנמצא זה או פוחת מעשרותיו וכו' והא ידע המקשה דאינו מפריש וקורא שם למעשרות ולתרומת מעשר עד אחר שיפריש ויקרא שם לתרומה גדולה כדקתני ה"ז בצד זה חולין טבל עד לאח"כ והאי אין יאמר קמייתא וכן הא דמדייק אם מעשר ואח"כ תרומה נמצא מקדים הוי כמכריח להקושיא וכלומר ע"כ אי אפשר בענין אחר אלא כדקתני במתני' שיאמר בתחלה ה"ז בצד זה חולין וכו' דהרי אין יאמר תרומת מעשר בתחלה בלאו הכי לא מצית אמרת להא דא"כ מפריש על דבר שאינו שלו ומעשר בתחלה נמי לא מצית אמרת דא"כ מקדים מעשר לתרומה ואין לו תקנה אחרת אלא שיאמר תרומה ואח"כ מעשר וכדקתני אלא דמ"מ קשיא נמצא או פוחת ממעשרותיו וכו' ודרשת הספרי שהבאתי בפנים לכהנים ולוים מביא הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מעשר בהלכה ג' והא דמייתי הכא להתוספתא הפוחת מעשרותיו וכו' מזה הוה קשיא להרמב"ם בענין פירושו למתני' דריש פ"ד דתרומות המפריש מקצת תרומה ומעשרות כמ"ש בפ"ג מתרומות הל' ז' ובפ"א ממעשר הל' ט"ו והראב"ד השיגו שם מההיא דהפוחת מעשרותיו דקאמר מעשרותיו מתוקנים. ובאמת בש"ס דילן לא נמצא זה דהפוחת ממעשרותיו כ"א המרבה במעשרותיו מביא הש"ס בעירובין (דף נ) ובכמה מקומות ומפוחת לא דברו כלום ומיהו עיקר פירושו במתני' דתרומות צריך ראיה ומהיכן נלמד זה ויתבאר זה במקומו בס"ד:
מעשר מן המעשר ולא חולין מן המעשר. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' תרומות בהלכה כ"ב וכן המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה גדולה צריך שיהו טבולין לתרומה ואם הניחן להיות מפריש עליהן מעשר צריך שיהו טבולין למעשר ומכאן הוא דלמד:
ויאמר הרי הוא בצד זה תרומה וכו'. עיין לעיל ד"ה הרוצה להפריש וכו' מה שנתבאר שם מהנלמד מכאן:
ראשון על גבי שני מין אחד הוא ראשון על גבי שלישי שני מינין הן. כצ"ל וכן העתיק הר"ש והרא"ש ז"ל וז"ל הרא"ש ובירושלמי קאמר עד ט"ו יום שרי ר"מ להפריש מזה על זה אבל טפי לא והא דמפריש מן הצוננת על החמה ואע"ג דהוי מן הרע על היפה סבר כר' אלעאי דאמר אם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובדמאי התירו אפי' לכתחילה ולפי הירושלמי דשרי עד ט"ו יום אין כאן רעה ויפה עכ"ל. ולכאורה הא דלא דייקא היא דאם מפריש מן הצוננת הקודמת ביותר עד ט"ו יום על החמה של היום אמאי אין כאן רעה ויפה אלא דקשיא טפי על עיקר פירושו דאם ט"ו יום דוקא א"כ לימא עד ט"ו יום ולמה הזכיר ל' יום כלל ולפי דברי ריב"ל נראה דה"ק דאם יש לפניו מה שלקח בתחלת ל' ובאמצע ובסוף מה שלקח היום והיא חמה אז לא יעשר מה שבתחלת ל' על של היום שהרי יש לפניו מה שלקח באמצע ואינו כ"א ט"ו יום והיינו דקאמר ראשון ע"ג שני הוא מין אחד אם ירצה לעשר מזה על זה וה"ה שני ע"ג שלישי דאינו אלא ט"ו יום וראשון ע"ג שלישי שני מינין הן כלומר בנידון זה שיש כאן מה שלקח באמצע אבל אם אין כאן אלא מה שלקח בתחלת ל' ובסופו מעשר משל תחלת ל' על של היום או של הוים על של תחלת ל' ובזה הוא דקאמר עד ל' יום וטפי לא:
ולא אצלו היא נטבלת אלא וכו' כדרך הש"ס דשקיל וטרי בקושיות ובפירוקי עד דאתי למסקנא דמודה ר' יודה בחלה דאין לה חשש כלל הואיל ואצלו היא נטבלת וכדתני בהדיא כן ומסיק נמי דבתרומת מעשר פליגי בחד צד דלר' יודה אין חוששין אא"כ יש כאן מקום לחוש כגון בחמה וצוננת דהצונן של אמש הוא ויש לחוש דמשל אחר הוא והחמה משל היום והיא משל אחר וא"כ אפי' הן מדפוס אחד חייש ר' יהודה אבל בליכא מקום לחששא לפנינו כגון שניהם חמין או צוננים לא חייש ר' יהודה ואפי' הן מדפוסים משתנים כדקאמר בהדיא אליבא דר' יודה מתנור לתנור מפריש וכדפרישית בפנים והן מסתמא מב' דפוסים וכ"כ הר"ש ז"ל בזה כללא דמילתא לר' יודה לא תלינן כלל בדפוסים ולפיכך בפלטר דמתני' דלקמן נמי לא חייש כלל וכדפרישית שם ובארתי לדעת ר"מ ולדעת ר' יודה דמאי פליגי במתני' דהכא בנחתום ובמתני' דלקמן בפלטר כל חד וחד לפי סברתו וכדמוכרח מסוגית הש"ס. והתוס' בפ' הזהב (דף נו) ד"ה הלוקח מן הנחתום שמפלפלין שם בפי' פלוגתייהו דר"מ ור"י בנחתום ובפלטר וכתבו דלסברת ר' יודה כיון שהיא חמה וצוננת וגם הדפוסים משונים מוכח מילתא דמשני בנ"א לקח אבל בשינוי של דפיסה לחוד אפי' בפלטר לא חייש ר' יהודה ע"ש שכך כתבו למסקנא דפירושא אליבא דאביי דהתם אבל זהו נגד דברי הש"ס דהכא דבהדיא מוכח דמפרש לר' יהודה דהעיקר הוא דתלי בחמה וצוננת וכלומר במקום דאיכא למיחש ששל אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר וא"כ אפי' הן מדפוס אחד חייש ר' יהודה דמשני בני אדם הן כדקאמר על דעתיה דר' יהודה אינו מפריש לא משל היום וכו' והיינו דלא חייש כ"א לזה ובמקום דאיכא למיחש להכי חייש ואפי' הן דפוס אחד הלכך נמי מתנור לתנור לא חייש ואפי' הן דפוסים משתנים דלא תלינן בדפוס כלל וכלל לר' יודה במקום דליכא הוכחה למיחש שלקח מב' בני אדם וכגון במנפול דמתני' דלקמן דנמי טעמא משום שזה דרכו ליקח מנחתומין הרבה. ובביאור זה ובמה שנתבאר בפנים ובמתני' דלקמן תמצא דעת הרמב"ם בדינים הללו על נכון במה שביאר דעתו בדבריו בקצרה כמ"ש בפי"ד ממעשר מהלכה ה' ולהלן דהלכה כר' יודה ובדין דנחתום דקדק וכתב לא יעשר מן החמה על הצוננת וכו' וכן להיפך וכ"ש הוא וכלומר דהשמיענו בזה דזהו עיקר החשש בנחתום דכשיש חמה וצוננת בידו יש לחוש דזה של אמש וכו' ואני אומר חטים של אמש וכו' ולדפוסים לא חיישינן כלל והלכך בפלטר מעשר מא' על הכל כ"א במנפול שדרכו ליקח משני נחתומין ובחלה פוסק בריש פ"ו מבכורים דמותר להפריש לעולם מזה על זה וזהו ככ"ע כדאמרינן הכא. והכ"מ כתב שם יש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות סתם ולא חילק. ובמה שבארנו די לביאור הזה שנתבאר בדבריו שם ובהל' מעשר ואין שום פקפוק בדבריו בדינים הללו וכדאמרן:
תשעה פלטרין ועשרה נחתומין וכו'. כן פסק הרמב"ם בהל' מעשר שם בהלכה ז' וקורא אותן שם מנפולין מפני שכשידוע שהפלטר לוקח מב' נחתומין נקרא הוא מנפול כמו שנלמד גם זה מכאן דקאמר איזהו מנפול ומפרש תשעה פלטרין וכו' ולא היה צריך לבאר דגם איפכא והדין כן הוא בתשעה נחתומין ועשרה פלטורין כדמסיק הכא דממילא הוא נלמד דבכל מקום דאיכא למיחש שמא לקח מזה שלקח משני נחתומין חיישינן דהיכא דיש איזה ספק בענין הפרשת חיוב על הפטור או איפכא חיישינן לחומרא בכל מקום. וראיתי להרב בעל משנה למלך בהל' מעשר שם שהאריך הרבה יותר מדאי בענין דברי הרמב"ם בפי' המשנה ובפי' הר"ש ואח"כ חזר לפרש באיזה דבר בהסוגיא וגם בזה האריך הרבה ולפי מה שנתבאר מדברינו בענין פי' המשנה לר"מ כדאית ליה בחילוק בין נחתום לפלטר ולר' יהודה כדאית ליה וכן בפי' הסוגיא ועל דרך הרמב"ם בחיבורו כי כן דרכו בכ"מ ואחר העיון תמצא כל דבר על אופניו נכון בלי פקפוק וא"צ לאריכת דברים כאלה וכן מה שדקדק שם למה השמיט דברי ר' יונה זה כבר מתורץ בדברינו דמה שנלמד דבר מדבר אין דרכו ברוב המקומות לבאר להדיא וזה פשוט:
רבי יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד. כשמואל בבבלי פ"ק דר"ה (דף יג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ועי' לקמן ד"ה דבית ר' ינאי אמרי בגורן שנו:
מתניתין פליגא על ר' יוחנן. לכאורה קשה דהא טפי פליגא על חזקיה דאמר אין בלילה כלל ביבש וי"ל דודאי לחזקיה ידע המקשה דשאני במתני' דבדמאי התירו אלא לר' יוחנן דס"ל דיש בילה ביבש ובלבד שיהו כזיתים וא"כ פריך הא במתני' קתני דאפי' ביתר מכזיתים נבללין וכלומר דאם ר' יוחנן מפרש ג"כ להמתני' משום טעמא דבדמאי הקילו או לא וע"ז משני דאיכא למיפתר למתני' בעד שיכתוש אותן ויהיו כזיתים וה"ט נמי דר' זעירא מדחי לה להאי אוקימתא דהא על כרחך אליבא דחזקיה מי בעית לשנויי דבדמאי הקילו ולמה לא תשני נמי לר' יוחנן הכי והאי שינויא מוכרח הוא כדמסיק כר' יודה דמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ואי אמרת דמטעמא דיש בילה ביבש א"כ מאי שנא מרובה ומ"ש מועטת הרי הכל נבלל זה בזה אלא על כרחך דטעמא דבדמאי הקילו ולא רצו להקל כ"א במתנה מרובה ומטעמא שיתבאר בדיבור דלקמן:
דבית ר' ינאי אמרי בגורן שנו. הר"ש ז"ל מביא ראיה מכאן לפירושו דפי' בהא דר' יודה דמתנה מרובה אם הכל נותנין כך והואיל והמתנות שוות מועלת בילה אבל אם האחד נותן מתנה מרובה ואחד נתן מועטת לא מהני בילה דחיישינין שמא מרוב מפריש על המיעוט ובאמת מההיא דבית ר' ינאי משמע כפירושו וסיים עוד הר"ש ואין טעם ברור להתיר בודאי בכה"ג שלא התירו אלא בדמאי כדאמרינן בירושלמי ר' יוסי בשם ר' זעירא וכו' והרמב"ם ז"ל בחבורו בסוף פ' י"ד מהל' מעשר סתם וכתב כל' המשנה וכר"י דאימתי לפרש הוא ונראה דדעתו ז"ל בפי' זה כמו שכתב בפי' המשנה והבאתי בפי' הא' במתני' דבמתנה גדולה אמרינן הואיל ונדיב הוא מסתמא הוציא גם המעשרות ויתעשר הכל דמאי דמ"מ ספק הוא אבל במתנה מועטת ונחשב שהוא כילי ולא עישר לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ובענין ההיא דבית ר' ינאי נראה דהוא ז"ל היה מפרש דההיא פליגא אהא דר' יוסי בשם ר' זעירא דקאמר דטעמא דמתני' דבדמאי התירו אבל בעלמא אין בילה ביבש וכדמייתי ראיה מהא דמחלק ר' יהודה בין מתנה מרובה למועטת דאי אמרת דיש בילה ביבש מ"ט דמחלק ולטעמא דבדמאי הקילו ניחא דהואיל דהכל מתנה מרובה יש לתלות שמא ג"כ עישר וכסברת הרמב"ם ועלה קאמרי דבית ר' ינאי דאין ראיה מדר' יהודה דאיכא למימר דהיינו טעמא דבעינן שיהו המתנות שוות דבהא הוא דמהני בילה והשתא מדפליגי בסברא דיש בילה או לא וכדילפינן מטעמייהו הכריע הוא ז"ל כהאי דר' יוסי בשם ר' זעירא נגד ההיא דבית ר' ינאי מתרי טעמי חדא דאי אמרינן יש בילה ביבש אלא דבעינן שיהו שוות קשיא דמאי איכפת לן אם הם שוות או לא והא הן נבללין הכל זה עם זה ולא אשכחן האי סברא למ"ד יש בילה לאיפלוגי בין מעט להרבה ואיפכא שמעינן מההיא דזבחים (ד' פ) גבי צלותית של חטאת שנפלו לתוכה מים כל שהוא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דר"א ורבנן ביש בילה או לא וכו' עיי"ש והתם בלח הוא. וה"ה למ"ד יש בילה ביבש נמי אי יש בילה א"כ אפי' מעט בהרבה נבללין הכל זה עם זה דמ"ש. ועוד הא לסברת דבי ר' ינאי שמעינן מיהת דיש בילה ביבש סבירא להו וזהו דלא כהלכתא דהא קי"ל כשמואל דאין בילה חוץ מיין ושמן וכחזקיה דלעיל דהכא דהכין מסקינן בר"ה שם דשמואל אמר הלכה כר"ש שזורי דפול המצרי וכו' אבל לא כטעמיה דאיהו סבר יש בילה ביבש אלא מטעמא אחרינא דהכל הולך אחר גמר פרי כדאיתא התם וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר שני בהלכה ח' בדין הנזכר שם דטעמא שהכל הולך אחר גמר הפרי וכיון שכן הוא דברי ר' יוסי בשם ר' זעירא עיקר הן כמו שנתבאר דאיהו ס"ל נמי כשמואל וכחזקיה דבעלמא אין בילה ביבש אלא דהכא בדמאי התירו וכדמייתי ראיה מדמחלק ר' יודה בין מתנה מרובה למועטת וכדאמרן וא"כ שמעינן דהאי טעמא כהלכתא הוא למאי דקיי"ל אין בילה ביבש זהו טעמו של הרמב"ם לפי סברתו ופירושו כדמוכרח מהסוגיא. ובענין האי דינא דר"ש שזורי יתבאר עוד במקומו בפ"ב דשביעית בס"ד:
אפילו השביח לו מקחו וכו'. נראה דלא חש הש"ס לבעיא זו ואף דלא פשיט ליה בהדיא ממילא איפשטא וממתני' גופה דייקינן לה דהא הכא בסיטון חבר עסקינן שהתירו לו למכור דמאי כדלעיל בפ"ב וא"כ מאי קמ"ל דנאמן לומר משל אחד הן וכי נאמנות של חבר אשמועינן כאן אלא ודאי קמ"ל דאפי' זה אומר מה שלקחתי ממך אתמול היה משובח משל היום לא חיישינן דשמא הסיטון בעצמו הוא טועה ומרוב טרדתו שכח שזה הוא של אדם אחר להכי קתני דאפ"ה כשאומר של אדם אחד הוא משים אל לבו לידע שהוא כן ונאמן. ויש לפרש נמי הא דקמסיים מאינין אינון לאו מלשון הבעיא דר' ירמיה הוא אלא פשיטותא דפשיט ליה הש"ס דאפ"ה נאמן לומר מאינין אינון מאותו אדם בעצמו אינין אינון וכדייקינן מלישנא יתירא דמתני' תני הלוקח מן החנווני וכו'. ובתוספתא פ"ה שנויה לא כך אלא הכי תני התם הלוקח מן חנווני וחזר ולקח ממנו שניה אע"פ שמכיר את החבית שהיא היא לא יעשר מזה על זה וכך פסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ד מהל' מעשר בהלוקח מן הסיטון וכו' אע"פ שמכיר את החבית שהיא היא וכו' והיינו הך דחנווני שגם הוא לוקח מבני אדם הרבה. והכ"מ ציין שם על זה מירושלמי ולא כן הוא אלא מהתוספתא הוא דנלמד ומיהו צריך טעם למה לא פסק כהך נוסחא דהכא ודרכו של הרמב"ם לתפוס הברייתא כמו שהיא שנויה בהש"ס ואם הוא נגד התוספתא כמו שמצינו לעיל בפ"ו דפאה בדין העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכן בהרבה מקומות. ונראה שהוא ז"ל היה מפרש להדא דתימר וכו' דארישא דברייתא קאי דאם הדרך הוא שמפנין את היין מחבית אל חבית אפי' מכיר הוא את החבית אינו כלום שאני אומר אחר שנחסר מעט מן החבית שפכו יין אחר לתוכה למלאותה ושמא היין של חבית אחרת מאדם אחר הוא. וא"כ סתמא דהתוספתא מיירי בסתם יין שדרכו להריקו מחבית לחבית ולמלאות את החבית ולא פליג הש"ס על נוסחת התוספתא לפי הך מסקנא ובהכי מיירי ג"כ דבריו ז"ל לפי שסתם יין דרכו בכך ולפיכך הכרת החבית לא מהני מידי:
לא סוף דבר מגנותיו אלא אפי' מגנות אחרות וכו'. והרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מעשר בהלכה ד' סתם וכתב דין הזה וכלשון המשנה ולא הזכיר הא דר' יונה ומשום שאם מעשרין הן לדעתו לא צריכא למימר דכולן שוין הן או מעושרין או אינם מעושרין ולמה לא יעשר מזה על זה והואיל ופשוט הוא לא כתב אלא כסתמא דמתני' דמיירי בסתם בעל הבית שמביאין לו מגנות אחרות:
ובלבד לחבר. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מעשר בהלכה ו' והא דפריך מעתה ע"ה שנתערב טבלו בחולין וכו' כדפרישית בפנים דאף שהחולין מרובין מדרבנן מיהת הכל כטבל הוא כדתנן בסוף פ"ג דחלה הטבל אוסר בכל שהוא במינו והר"ש ז"ל כתב בזה איפכא הול"ל חולין בטבלי דאי כשהחולין מתוקנים מרובין מן הטבל לא מיחייב במעשר אלא מדרבנן כדמוכח בהקומץ רבה דא"ל לך קח מן השוק או לך קח מן הנכרי עכ"ל. הא דקשיא ליה וא"כ א"א לו לעשר מן הטבל גמור דחייב מדאורייתא על טבל מועט שנתערב בחולין מרובין דפטור מדאורייתא ולא מיחייב אלא מדרבנן וכדמוכח מההיא דפ' הקומץ הא בלא"ה לאו ראיה היא מהאי דהתם לשיטתא דהאי ש"ס דאילו התם מוקי לה ללישנא דאיכא דאמרי דא"ל לך קח מן הנכרי קסבר יש קנין לנכרי בא"י וכו' ואלו הכא בהלכה דלקמן דמייתי להא דר"ש שזורי וגריס כהאי איכא דאמרי שא"ל צא ולקחם מן הגוי ועשר עליה ומוקי לה כמ"ד אין קנין לנכרי בא"י וא"כ פליגא האי שיטתא דהש"ס אדהתם בהאי ענינא וכמו שיתבאר לקמן מזה וע"ש ד"ה א"ר שמעון שזורי. ומיהו בגופה דהקושיא וכי היאך יכול להפריש מהטבל גמור על טבל שנתערב בחולין הא הוי מן החיוב על הפטור מדאורייתא בזה הוה מצינן לשנויי דאין ה"נ דלוקח טבל מן השוק דדין דמאי הוא לו וא"כ הוי מדרבנן על דרבנן אלא דהא גופא תליא בחלופי גרסאות בהאי דר"ש שזורי דהתם וכהלכה דלקמן כמו שאבאר לקמן בדבור הנזכר ועיי"ש:
מתני' דר"מ. דר"מ אמר אין קנין לעכו"ם בא"י וכו'. כבר ביארתי לעיל בכמה מקומות דפסקו של הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י והיינו דלא פקעה קדושתה אם חזר הישראל ולקח הקרקע ממנו וכן אם לקח פירות שלא נגמרו מלאכתן למעשרות ממנו וגמרם הישראל ומירחן דחייבין במעשרות וכמ"ש בפ"א מהל' תרומות בהלכה י' וי"א. ועוד מחילוקי הדינים המוזכרים שמה וכתבתי בפ"ד דפאה בהל' ו' ד"ה ר' יוסי בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין לעכו"ם וכו' דמבוררין דבריו מההיא דסוף פ' השולח בש"ס הבבלי כרבה ורב אשי דהתם ומהש"ס דהכא דמסית דר"מ מודה דמיהת קנין פירות יש לעכו"ם בא"י כמבואר מהסוגיא דהכא וסתמא דתלמודא בהסוגיא דפאה שם. ומ"ש הר"ש שם דיש לירושלמי שיטה אחרת בהאי מתני' דהלקט והשכחה והפאה של נכרי וכו' נתבאר שם דלסתמא דהתלמודא שיטה אחת היא עם ההיא דגיטין דהתם ודהכא בסוף פרק השולח במה שהקשה הר"ש כאן וכתב וקשה אסוגיא דירושלמי דשמעינן ליה לר"מ דיש קנין לעכו"ם בספ"ק דע"ז וכו' והן הן דברי התוס' שם ובמנחות (דף סו) ד"ה מירוח העכו"ם וכו' זה כבר ביארתי במקומו בסוף פ"ק שם בהלכה ט' ד"ה שדה מצוי להתברך מתוכו ובענין מה שתמה התי"ט שם ונתבאר הכל דלדעת הרמב"ם שהוא כדעת הי"מ בתוס' שם הכל ניחא ומוכרח הוא מהסוגיא ובענין הפקעה המוזכר שם מבואר הכל בס"ד והרוצה לעמוד על זה יעיי"ש והתוס' בבכורות (דף יא) ד"ה טבלים שאתה לוקח מן הנכרי וכו' מביאין שם מקצת מפלפול הנז' וסיימו שם וההיא דע"ז יש לפרש הפקעה בענין אחר וכבר ביארתי שם מה היא ההפקעה לדעת הי"מ ודעת הרמב"ם בפ"י מהל' ע"ז ע"ש:
הלוקח פירות תלושין מן העכו"ם וכו'. יש לפרש דסוגיא דהכא מיירי דמרחינהו העכו"ם והלכך מדאורייתא פטור מן המעשרות אלא שמדבריהם ס"ל לר' סימון אליבא דריב"ל דמפריש ור' זעירא דלקמן דקאמר בשמיה דריב"ל שלשה מעשרין שלא ברשות פליג אדר' סימון כדפרישית בפנים ובבכורות (דף יא) גרסי' בהאי דינא א"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו ופריך דמרחינהו מאן אי לימא נכרי דגנך אמר רחמנא ולא דגן נכרי אלא דמרחינהו ישראל בתר דלקחו מרשות נכרי מעשרן משום דאין קנין לעכו"ם והן שלו דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעית דינא בהדיה וכו' ומסיק התם לחלק דתרומת מעשר נותנה לכהן והכהן נותן לו דמים. אבל תרומה גדולה נותנה לכהן בלא דמים דקרא מאת בני ישראל וכו' גבי תרומת מעשר הוא דכתיב ופסק הרמב"ם כן בפ"א מהל' תרומות בהל' יא וכתב שאם גמרן ישראל חייבין בכל מן התורה וזה מוכרח הוא לשיטתיה דס"ל אין קנין לעכו"ם בכגון זה וכדכתבו התוס' שם שהקשו על הא דאמר מעשרן דאין קנין הא אפי' למ"ד יש קנין חייב לעשרן מדרבנן כדמוכח בהקומץ רבה בשמעתא דר"ש שזורי וכ"ת שרוצה למצוא חיוב דאורייתא והא ממ"נ לקוח פטור מדאורייתא כדמוכח בפ' הפועלים ומיהו לפי' ר"ת דמפרש דהיינו דוקא לוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח ומירחו חייב ניחא עכ"ל בתירוץ הזה ושיטת הרמב"ם כשיט' ר"ת בענין לקוח כדכתב בפ"ב מהל' מעשר בהל' ב' דאין הלוקח פטור מן התורה אלא כשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד המוכר אבל אם נגמרו ביד הלוקח חייב לעשר מן התורה וכיון שכן מוכרח הוא מדקאמר הכא מטעמא דאין קנין דג"כ מן התורה הוא שחייב לעשרן ועיין לעיל בפ"ה דפאה בהלכה ד' בסוף ד"ה המוכר את שדהו שזכרתי שם מזה:
הלכה כר' שמעון. האי אזלא כר' חזקיה בשם ר' יוחנן לעיל בפ"ד דפאה וזכרתי מזה בד"ה מתני' דר"מ דאיהו מוקי לסתמא דמתני' הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר כמ"ד יש קנין לעכו"ם וכדפרישית שם דאסיפא קאי דס"ל אליבא דהאי מ"ד הוא דהפקירא דידיה מהני אבל ר' יוסי בשם ר' יוחנן קאמר התם דאדרבה לא מיתוקמא האי סתמא דמתני' אלא כמ"ד אין קנין לעכו"ם וכמבואר הכל שם דמינה סייעתא לפסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין לעכו"ם אלא לפירות יש לו קנין כדקאמר ר' בא וסתמא דתלמודא בסוגיא דפאה ס"ל הכי למסקנא והא דפריך הכא בפשיטות דלא כן מה אנן אמרין ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש בזה אזיל האי ש"ס לשיטתו דלקמן פ"ג דתרומות בהלכה א' כייל בהאי כללא דתנאי ר"מ ור"ש הלכה כר"ש אבל בבבלי עירובין (דף מו ע"ב) גבי הני כללי איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי תיקו:
אמר ר' שמעון שזורי וכו' ואמר לי צא ולוקחם מן הנכרי. ובתוספתא גריס א"ל צא וקח פירות מן השוק. ולכאורה הני גירסות שונות הן כהני תרי לישני דאיתמר בהאי ברייתא דר"ש שזורי בהקומץ רבה (דף לא) דללישנא קמא הוא כגי' התוספתא שא"ל לך קח מן השוק ובטבל גמור שנתערב לו בחולין מיירי וכפירש"י ז"ל בפי' הב' ומפרש התם קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב ע"ה מעשרין הן והו"ל כתורם מן הפטור על הפטור ולימא ליה לך קח מן הנכרי קסבר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר והו"ל מן החיוב על הפטור וגי' דהכא כאיכא דאמרי דהתם שא"ל לך קח מן הנכרי כך היה נראה לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא מפרש התם להך לישנא בתרא קסבר יש קנין לעכו"ם בא"י והוה ליה מן הפטור על הפטור ולימא ליה קח מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין ושמא הוי מן החיוב על הפטור והרי הכא משני להאי קושיא דלמה ליה למימר הלכה כר"ש וקאמר אלא בגין דתני א"ר שמעון שזורי וכו' דלא תסבור למימר תריי כל קביל תריי לפום כן צריך לומר הלכה כר"ש אלמא דהאי תלמודא מפרש לה דר' טרפון כר"מ ס"ל דאין קנין לעכו"ם וכמו שזכרתי זה בהלכה דלעיל בד"ה ובלבד לחבר במה שהר"ש רצה לפרש להא דקאמר שם שנתערב טבלו בחולין איפכא צ"ל חולין בטבל כדמוכח בהקומץ רבה עיי"ש וההיא דהקומץ רבה ע"כ דפליגא אהא דהכא באוקימתא ובטעמא דליכא לפרש הכא נמי לטעמא דקאמר התם הא דלא א"ל קח מן השוק משום דקסבר אין רוב ע"ה מעשרין הא השתא דקא"ל קח מן הנכרי נמי היה ליה מן החיוב דהא מוקי להא דר"ט כר"מ דאין קנין לנכרי ומיהו הא סוף סוף קשיא לן דהיאך מעשר מן החיוב על הפטור וכן קשיא הך להא דהלכה דלעיל ואפשר לתרץ דהכא מיירי שנתערב פירות טבולין בפירותיו שוה בשוה דהשתא איכא חיובא מדאורייתא והו"ל מן החיוב על החיוב וניחא נמי דלא א"ל צא וקח מן השוק משום דקסבר רוב ע"ה מעשרין הן והו"ל מן הפטור על החיוב וכן צריך לפרש להא דלעיל שנתערב טבלו בחולין דשוין היו וכן מוכרח לשיטתא דהאי ש"ס והא דקאמר לקמן אליבא דריב"ל שלשה מעשרין שלא ברשות וקחשיב שנתערב טבלו בחולין י"ל דר"ז ס"ל נמי כן דמי שנתערב טבל בחולין בשוה ודאי יש לו תקנה דלוקח טבל גמור ומעשר עליו אלא דה"ק דמי שנתערב לו טבל מועט בחולין ומעשר משל נכרי עליו אפ"ה שלא ברשות הויא דזהו התערובת מדרבנן מיהת מחייב לעשר דלא בטיל ברוב וזה של עכו"ם אפי' מדרבנן ס"ל שהוא פטור דהא פליג על ר' סימון דקאמר משמיה דריב"ל דמעשר מהלכה כדפרישית כך היה נראה לתרץ אבל יתבאר מגוף הדין הזה לקמן בסוף פ"ג דחלה וע"ש בד"ה אמרין לית הדא דר' זעירא תתיבא על ר' בון בר חייא מה שנתבאר מדין הזה ומעקרי שאר דינים השייכים לו בס"ד:
עציץ עשו אותו ספק והתנינן עציץ נקוב וכו'. עיין מזה מה שיתבאר במקומו בס"ד:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא