Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המזמין את חבירו שיאכל אצלו. הכא בשלא הדירו מיירי כדפרישית בפנים וזהו העיקר ועיין לעיל בפ"ד הל"ב בד"ה בשבת של פרוטגמייא מה שכתבתי שם ומה שנתבאר לדעת הרב רבינו משה בן מיימון זכרונו לברכה בזה:
רבי ינאי הוה ליה תנאי ודאי וכו'. האי דר' ינאי ודר"ח נשנית בבבלי פ' האשה רבה (דף צג) בענין אחר דגריס התם ר' ינאי הו"ל אריסא דהוה מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא ההוא יומא נגה לי' ולא אתא שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו אתא לקמיה דר' חייא א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אלו שבתות ויו"ט למאי הילכתא אלימא לעשורי ומיכל אצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן אלא לאו כה"ג ופירש"י ז"ל כה"ג דמותר לעשר על דבר שלב"ל ועתיד לבוא לצורך עונג שבת והתוס' פירשו בשם ר"י דאתי קרא למישרי שבת שלא מן המוקף ע"ש ואינו נראה דעובדא אחרת היא דהתם נמי קאמר והא אקריון בחלמא קנה רצוץ וכו' לא ה"ק לך קנה רצוץ לא ישבר אלא דהכא משמע דשאל לו מקודם ולא קיבלה מניה להקל והתם אחר המעשה שאל לו משום דאקריון ליה בחלמא והיה סבור שטעה ולכך שאל אותו אח"כ לידע הדין ומיהו איך שיהיה קשה על הנוסחא דהכא דמשמע ששאל לו אם לתקנו בשבת בשעת הדחק מאחר ששכח להתנות והשיב לו מדרשא דקרא דמותר וכי אצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן לכך נראה דעיקר השאלה היתה אם יכול להתנות על הודאי ואע"ג דקאמר מהו מתקנתא בשובתא לאו תיקון ממש בשבת קאמר דאי הכי קשיא הא דאמרן אלא כה"ג להתנות על התיקון לצורך השבת ועיין בדיבור דלקמן:
רבי הושעיא היה לו תנאי ודאי חדא איתתא בשלה ירק וכו'. הר"ש ז"ל מביא לזה ופירש שהתנה על ודאי טבל ואמר שאני עתיד להפריש ולקחה אשה אחת מאותו ירק ובישלתו לצורך שבת ושכחה לעשר ושלח ר' אושעיא לזבדי שיתקננו ומבעיא לי' לר' בא האיך מותר בשבת להפריש לצורך אחרים הואיל ולא היה לו זכיה מאותו ירק שלא היה אוכל ממנו ומסיק ר' זירא וכו' עיי"ש שלא רצה לגרום בדברי ר"ז כמו שהוא כתוב לפנינו וכאן העתיק כמו שהוא לפנינו היה לו תנאי ודאי ולעיל בפ"ד במשנה ד' העתיק להא דר' ינאי דלעיל וגריס הוי ליה תאני' ודאי. ומיהו במה שפירש להאי דר' הושעיא יש לתמוה הרבה על פירושו חדא שאם ר' הושעיא כבר התנה מע"ש על כל הודאי טבל שהיה לו א"כ למה היה לו לתקן בשבת הא במתני' דלקמן בכה"ג א"צ לכלום אחר שכבר התנה מאתמול ואין זה קרוי תיקון מה שלוחש בשפתיו למחר בשעת אכילה כדלקמן ואם לצורך ירק האשה בלבד שלחו שיתקננו הרי לפי פירושו שלקחה מאותו ירק וא"כ הרי הוא בכלל התנאי שהתנה ר' הושעיא ועוד מאי האי דקמיבעיא ליה ר' בא איך מותר בשבת וכו' אם הירק היה משלו וכי צריך שיאכל הוא ממנו דוקא ומאי נופל ל' זכיה על אכילה ועוד שארי דוחקים בדבריו שאין להאריך בהם ולכך נראה דאותה האשה באת לשאול על ירק שלה בתוך כך שהיה עוסק ר' הושעיא וביקש להתנות על שלו ועשה שליח לר' זבדי שיעשה התנאי בשביל שניהם כאחד וזהו ל' לילא כדפרישית בפנים ולא לשון לילה כמו שהבין ואף שלא העתיק תיבה זו שם אבל כתב שצוה לתקנו בשבת וכבר נדחה זה בלא"ה דאם איתא שכבר התנה מע"ש למה לי תיקון בשבת. ודע דל' לילה לא תמצא בש"ס הזה בתיבת לילא כ"א ליליא או לילי או לילה כלשון המקרא ואיך שיהיה לא שייך זכייה כאן לפי פירושו וכל הא דלקמן כמו שרמזתי לעיל ולמאי דפרישית בפנים מתבאר הכל הן בקושית ר' בא לפי הס"ד דידיה דאם לא היה מזכה לר' הושעיא בהירק של האשה היאך יכול לערב התנאי על שלה בתוך התנאי שלו וכי אדם מתנה על דבר שאינו שלו הלא כאן היה ודאי ולא דמאי וכן בהא דר"ז דפריך לה אמילתי' דר' בא מבואר הטיב בפנים והמסקנא דלא בעי כלל לזכות מאחר דאיתותב לי' הא דר' בא כדקאמר ר' אבהו בהדיא איתותבת ולא זכי וכו' וזהו עוד סתירה להר"ש גם בזה שכתב ומסיק ר' זירא וכו' כלומר דלא יאכלו ממנו וזה ודאי אין לו פנים כלל ולא תקשה לפירושי שבפנים דהכא מיירי שעדיין לא התנה רבי הושעיא ולא הספיק להתנות עד שבאה השאלה מאשה זו לפניו ושלח לר' זבדי שיתנה על שניהן א"כ מה הלשון דיתקן דקאמר דזה אינו דפשיטא דשייך לשון תיקון על התנאי שצריך כדי לתקן הדבר שיכול לאכול אותו בשבת אבל איפכא דאחר שכבר התנה מע"ש כפי' הר"ש ודאי לא שייך ל' תקון שהרי כבר מתוקן הוא בתנאי זה ועוד הא לעיל גביה דר' ינאי קאמר נמי לשון תיקון מהו מתקנתא בשובתא וע"כ א"א לפרשו על תיקון הפרשה ממש דא"כ היכי פשיט ליה מדרשא דקרא וכי אצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן כמו שביארתי בדבור דלעיל אבל על תיקון התנאי של ע"ש כדי לתקנו בהיתר אכילה בשבת שפיר מתפרש הוא דאיצטריך קרא למישרי כה"ג שיכול להתנות על הפירות מערב שבת שהם לצורך השבת אע"פ שאינם מעושרים אם לא היה לו פנאי לתקנם קודם השבת או כיוצא בזה וכהאי עובדא דגרים ביבמות בהא דר' ינאי והבאתי לעיל:
ולא נמצא כמתקן בשבת וכו'. בלשון הב' של הר"ש כתב שהיא תיבה אחת אדהתנה כלומר בשביל שהתנה עליו מע"ש מותר להלחיש בשבת וזה יש לו פנים וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא שכתב בפ"ט מהל' מעשר בהלכה ט' וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאי וגם מה שפירשתי בפנים בזה סובל לפי הענין ולענין הכוונה דא ודא אחת היא:
מליהון דרבנן פליגי וכו'. מה שפי' הר"ש בזה פליגא שהיו זורקין זה לזה ומאבדין גם זה אינו דהא לא קאמר אלא ומתקנין וא"כ היו מניחין ולא מאבדין וכן נראה דקאי המסקנא הכי דלא צריך לפרר ולאבד אלא מניח כך להתרומת מעשר שא"א לו לאכול וכרבי ור' יוסי בר' יהודה ולכן לא הזכיר הרמב"ם שם מפירור ואיבוד גבי דינא דהמזמין ועוד דמוכרח הוא דאילו לפירושו שהיו מאבדין בזריקה זה לזה ופליגי אהא דלעיל דקאמר דצריך לפרר כל שהוא וא"כ רבי ור' יוסי בר' יהודה ס"ל דמותר לאבד את האוכלין אתמהה ומשנה שלימה שנה לנו רבי בפ"ח דברכות בש"א מכבדין את הבית וכו' ול"פ אלא אי מותר להשתמש בשמש ע"ה או לא ודכ"ע אין מאבדין את הפירורין שיש בהן כזית אלא ודאי הא דהיו זורקין לאו לאיבוד עשו כן אלא שלא ירגיש בהן הבעה"ב היו זורקין זה לזה כלומר איני רוצה לאכול זה תאכל אתה וחבירו גם הוא עשה כן ובתוך כך היו מניחין ולא היו אוכלין זה והוא התיקון ופליגי אהא דלעיל דצריך לפרר ולאבד וכדאמרן:
המוכר פירות טבולין לחבירו וכו' פירשתי תוספתא זו בפנים לפי הנראה בהא דקתני וקורא שם למעשרותיהם כדין ספק מעשרות והרמב"ם ז"ל מביא דין זה בפ"ו מהל' מעשר בהלכה ז' וכתב ואם ספק שהן קיימין או אין קיימין צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחרות ודקדק הראב"ד ז"ל עליו בהשגות שם על שאמר צריך להוציא וכ' ואני אומר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שבהן ספק וכו' ולא היה צריך הרמב"ם להשמיענו זה כאן שכבר ביאר בכמה מקומות מדין הספק במעשרות ובתרומה לעיל בפ"ה מהל' תרומות ובשאר מקומות וכן בהל' מעשר ולא בא כאן לומר אלא הואיל והטבל שלו היה צריך להוציא עליו מעשרות אע"פ שספק הוא אם ישנו בעולם או לא ופשיטא שדינן כספק מעשרות וספק תרומה. ומ"ש הראב"ד דמהתוספתא נראה דמיניה וביה קאמר זה קשה להבין כוונתו אם לא שנפרש כקושיא על התוספתא דמשמע שהבעה"ב הוא המפריש מזה המין שנשאר לו בביתו ולא שצריך לחזור ולתקן המעשרות בתנאי וא"כ א"א לכהן בלא תקלה וכבר רמזתי זה בפנים די"ל דהתוספתא לא מיירי כ"א מהמעשרות שא"צ להפריש אלא בקריאת שם סגי בכה"ג וכהאי דתנינן לעיל בפ"ד וחכ"א קורא שם וא"צ להפריש ובמה שהביא הכ"מ שם בשם מ"כ והביא התוס' דפ' השולח עיין בפרק דלעיל מזה בהלכה ח' ד"ה ישראל ועכו"ם שקנו שדה סוריא ואין להאריך:
מזגו לו את הכוס. פי' הר"ב ביום השבת ואין די לו במה שהתנה מע"ש אלא צריך לחזור ולומר בשבת כשבא לאכול ולשתות וכו' והתי"ט רצה לומר שהוא נסמך על מה שאמרו כאן בהלכה דלעיל וצריך להחליט בשפתיו וכו' ובאמת הכי משמע מפי' הרמב"ם בהמשנה אלא שבחיבורו חזר בו דהכי מוכח ממה דקאמר בגמ' כיני מתני' וכו' משמע דמפרש לה דכך הוא הדין לענין מזיגת הכוס בחול קאמר ועוד דמפרש מה אנן קיימין וכו' ואי בשבת קאי ואע"פ שהתנה מע"ש שצריך לחזור ולהתנות קודם שישתה מאי קשיא ליה הא כבר מתוקן הוא בתנאי של ע"ש ומה שאמרו צריך להחליט בשפתיו בשבת לא קודם שיאכל וישתה קאמר ולהתנות פעם אחרת אלא בשעה שהוא מפריש בשבת זו אחר זו צריך שירחוש בשפתיו כמ"ש הרמב"ם בפ"ט ממעשר בזה ובדין מזיגת הכוס כתב שם בהלכה י' נתן לו ע"ה כוס לשתות וכו' דזהו דין בפ"ע ובחול קאמר ואם מזמינו לשתות בשבת צריך שיהא מתנה מע"ש כמ"ש שם אחר זה והא דלא הזכיר הרמב"ם בפירוש בענין התנאי דמסיק הכא באומר מכבר ולכשאשתה טעמיה דבש"ס דילן כדמדייק הכא משני נעשה כאומר מעכשיו ולכשאשתה וכו' כדאמר בעירובין ובגיטין ובכמה מקומות ואפשר לפרש להא דהכא ג"כ נעשה כאומר קאמר ולא שצריך שיאמר בפירוש כן:
והדא מתניתא לא כר' יוסי ור"ש היא. כתב הרא"ש ז"ל אינו מובן לי ירושלמי זה דמה בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר נמצא מה ששתה בשבת למפרע טבל הוא כיון שלא בא לסוף לידי הפרשה אבל הכא אם יבקע הנוד קודם שתיה מאי חששא איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן עכ"ל והובא בדפוס חדש בהגה בפי' הר"ש ולמאי שפירשתי ניחא דבאמצע שתייתו איכא חששא שמא ישבר הכוס או ישפך היין מתחת ידו ונמצא לא בא לידי תיקון וס"ד דאיכא למיחש למה ששתה כבר:
פשיטא הדא מילתא וכו'. יתבאר מזה בהגיעי למקומו פ"ד דתרומות בס"ד:
תני לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וכו'. תוספתא זו הביא הרמב"ם בסוף הלכות שכירות והובא שם בהג' מיימוני גם מהאי עובדא דר"י:
תניי ב"ד שתהא תרומת מעשר משל בעה"ב ומע"ש משל פועל. כדאיתא בתוספתא והביאה הרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר בהלכה י"א וכתב הראב"ד בהשגות איני יודע מה צריך תנאי ב"ד לכל מה שכתב וכו' והכ"מ תמה למה עשה עצמו הראב"ד כמי שאינו יודע הלא הוא בתוספתא ובירושלמי ופשוט הוא דלא השיג הראב"ד בכאן בענין הדין אלא על מה שהעתיק הרמב"ם גם להסיפא דהתוספתא שהמעשר שני משל פועל ע"ז כתב איני יודע למה הוא צריך לתנאי ב"ד לכל מה שכתב בדין הזה כדברי המשנה ובמשנה לא הוזכר תנאי ב"ד על מע"ש דכיון דקתני שהוא אומר ומעשר שני באחרונות א"כ פשיטא דהוא משל פועל שהרי הוא מחללו על המעות ועל התוספתא לק"מ שכן דרך הברייתא להשמיענו אף שהוא פשוט ועוד דבתוספתא לא הוזכר כלל בתחילה ממעשר שני אלא כך נשנה שם פועל שאינו מאמין לבעה"ב ר' יוסי אומר תנאי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר משל בעה"ב ומע"ש משל פועל וא"כ לא נשנה ב' פעמים להא דמעשר שני אבל הרמב"ם שהעתיק כלשון המשנה לא היה לו להזכיר עוד הפעם דהוא משל פועל אלא למה שכתב ופסק כר' יוסי דלא פליג את"ק וכך נשנו דברי ר"י בתוספתא בלי שום חולק ולא היה לו לכתוב אלא לענין מה שצריך לדין המשנה שהוא תנאי ב"ד שתהא תרומת מעשר משל בעה"ב מיהו אין זו השגה כ"כ על הרמב"ם דבכמה מקומות מעתיק לשון התנא ואף שהוא פשוט ונראה ככפול ואינו נצרך כ"כ לעיקר הדין:
שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. בכל הספרים אשר לפנינו ובמשניות דגמ' גרסינן גבי ודאי שאני עתיד להפריש כמו הכא ובמתני' דלקמן גבי תאנים של טבל וגבי דמאי גרסי' בריש פרקין שאני עתיד להפריש למחר וכן במתני' דלקמן בסיפא היו דמתי וכו' והר"ש בפ"ד במ"ד כתב דל"ג למחר בסיפא דמתני' דלקמן והביאו התוי"ט במתני' דלקמן בבבא היו דמאי ולטעמיה דמחלק בין אינו מתקן אלא מה שאוכל למתקן את כל הנוד וכו' וכמו שפי' הר"ב במתני' עיי"ש ולא נאריך בזה וגם מה שהביא הר"ש שם ראיה מסוגית הש"ס דהכא בריש פרקין מההיא דר' ינאי הו"ל תאני ודאי וכו' הוא בעצמו גורס בפרקין בהא דר' הושעיה תנאי ודאי כמו שזכרתי שם לעיל וא"כ בהאי דר' ינאי תנאי ודאי הוא הנכון וכמבואר הכל לעיל. ומיהו למ"ש התי"ט שם וגם להרמב"ם לא גרסינן למחר אבל מטעמא אחרינא וכו' וכל זה אינו מוכרח ולא מצאנו מקום להרמב"ם שהיה גורס במתני' דלקמן בסיפא כן. ושלא להאריך אבאר לך עיקרי הדברים לדעת הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו ותמצא פי' המשנה על נכון לפי גי' המשניות כולם אשר לפנינו והדין לפי המסקנא על מכונו. בפי' המשנה כאן כתב וזאת ההלכה היא לר"מ שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחילה והעיקר בידינו בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה ומפני זה אין הלכה כר"מ אלא יוציא תרומה ומעשרות קודם שישתה על כל פנים וכ"כ עוד במתני' דלקמן היו לו תאנים של טבל וכו' ומאשר קדם לו ג"כ תדע כי מה שנאמר בתאנים של טבל אינה הלכה לפי שהטבל מדאורייתא ובדאורייתא אין ברירה אא"כ הוציא כל המתנות קודם אכילתו וזה מותר בשבת בשביל התנאי שהקדים מערב שבת וא"כ משוה דין יין דמתני' ודין תאנים דטבל ודאי דהיכא שלא הפריש בשבת קודם אכילתו ושתייתו אסור לסמוך על מה שאמר שאני עתיד להפריש משום דאין ברירה ואם הפריש בשבת מותר והפרשה כזו מותרת בשבת מפני שכבר התנה מע"ש וזה נלמד מהאי ש"ס בהלכה א' דקאמר ולא נמצא מתקן בשבת מה שפורט בשפתיו קודם אכילה ומשני אדהתנה או כדהאי תנא כדפרישית שם דאם התנה מע"ש מותר להפריש בשבת אפי' לטבל ודאי אבל החילוק בין דמאי לודאי בענין התנאי הוא זה דבדמאי מתנה הוא אף על דבר שאינו ברשותו ובודאי אינו מתנה אלא על דבר שיש ברשותו כדקאמר הכא ריש פרקין. וכדברי הרמב"ם בפירוש המשנה כך הם דבריו ממש בחיבורו בדינים אלו דבריש פ"ז מהלכות מעשר כתב הדין ביין טבל דאורייתא אם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' שאינו יכול לשתות על סמך שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות אלא יפריש ואח"כ ישתה וזהו גוונא דמתני' דהכא ודלא כר"מ דטעמיה דאית ליה ברירה כדאמרי' פ' בכל מערבין (דף לז) ובכמה וכמה מקומות בש"ס והמסקנא בפ' משינין דבמידי דאורייתא לית ברירה ובריש פ"ז לא ביאר מדין דשבת כ"א סמך על מה שיבאר בפ"ט מהל' הנזכר בדיני דמאי ואגב ביאר גם מדין ודאי בשבת היכא דלא היה אפשר לו לתקנו מקודם והתנה עליו מע"ש דמפרישו בשבת ואוכל כמ"ש שם בהלכה ח' מדין תאנים של טבל דמתני' דלקמן וביאר שם החילוק בין דמאי לודאי בענין התנאי כדלעיל וכמו שנתבאר ג"כ בריש פרקין ועכשיו צריך שתדע דמה שכתוב במשנה גבי ודאי שאני עתיד להפריש וגבי דמאי כתוב שאני עתיד להפריש למחר הטעם הוא דהאי תנא ס"ל דבדמאי יכול להפריש בשבת אם קרא שם והתנה מע"ש אבל בודאי לא מהני קריאת שם של ע"ש דאף שקרא שם מע"ש אסור לו להפריש בשבת וחילוק זה כתבו התוס' ביומא (דף נה) בין שאר חילוקים שבין דמאי לודאי שביארו שם וע"ש שזה נלמד ממה דגריס במתני' גבי דמאי שאני עתיד להפריש למחר ולא כן בודאי ומה שתמצא בתוס' סוכה (דף כ"ג) שכתבו שלא לגרום גם בדמאי להפריש למחר בסיפא דמתלי' דלקמן הן הן דברי הר"ש שזכרתי ואמנם דבריהם ביומא הוא העיקר להאי תנא דמתני' אתיא כותיה והוא ר"מ דאית ליה ברירה אף בדאורייתא ולזה יש הכרח מן הסברא לפי שיטתו דהא כיון דאית ליה ברירה א"כ למה יפריש הודאי בשבת אף שהתנה וקרא שם מע"ש הרי יכול הוא לאכול בשבת אף קודם הפרשה על סמך שיפריש אחר השבת דיש ברירה ואמאי יעבור על שבות בחנם וזהו דוקא בודאי אבל בדמאי כיון דעיקר תקוניה אינו אלא מדרבנן מן הסברא הוא שיכול הוא לתקנו בשבת מכיון שכבר התנה וקרא שם מע"ש. ואחר שמוכרח זה החילוק דהתוס' דיומא א"כ נאמר דבדוקא שנה לנו התנא גבי ודאי שאני עתיד להפריש וגבי דמאי להפריש למחר להשמיענו זה כפי הסברא דידיה ובטבל ודאי להפריש דקאמר היינו אחר השבת דאסור לו לתקנו בשבת אפי' לאחר קריאת שם מע"ש מכיון דאחר קריאת שם כבר יכול הוא לאכלו ולשתותו בשבת מטעמא דיש ברירה וכדאמרן וגבי דמאי בסיפא דמתני' בכיון הוא דשנה להפריש למחר להשמיענו דבדמאי הוא מותר להפריש בשבת אחר קריאת השם מע"ש והרי נתבאר לך גי' המתני' כולהו כאשר לפנינו בדוקא הוא אלא דלא קמה אליבא דהלכתא כמו שבארנו דהא הך מתני' דלקמן דוקא אליבא דר"מ הוא דאתיא כמו מתני' דהכא ורישא בודאי וסיפא בדמאי הכל בדוקא הוא אליבא דידיה דס"ל יש ברירה בדאורייתא ומזה נולד לנו החילוק בהפרשה בשבת בין ודאי לדמאי אבל אליבא דהלכתא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וא"כ אף בודאי צריך להפריש קודם אכילתו ושתייתו שוב אין חילוק בזה בין ודאי לדמאי וסומכין על התנאי וקריאת שם של ע"ש להפריש בשבת אף בודאי ומכ"ש בדמאי והחילוק שבין ודאי לדמאי אינו אלא בענין התנאי דבזה צריך שיהיה ברשותו ובדמאי מתנה אף על שלא ברשותו וזה הכל נלמד מהאי ש"ס דהלכה אי מעובדא דר' ינאי דמותר להפריש מפני כבוד השבת אחר שהתנה וקרא שם מע"ש והחילוק שביניהם מבואר להדיא שם ומזה למד הרמב"ם לדינא מאחר שאינו מבואר לנו ההיפוך מש"ס דילן הרי לפניך דיוקא דהמתני' דהכא ודלקמן הרישא והסיפא אליבא דר"מ דאתיא כותיה וביאור הדין לפי המסקנא:
רבי יוסי אומר לא חילל. ברייתא זו דהתוספתא מייתי לה שם בפ' בכל מערבין וג"כ להכריח דר' יוסי לית ליה ברירה וכן מסיק התם אליבא דר"ש דאית ליה ברירה. וכבר מבואר בפנים להא דקאמר הכא טעמיה דהדין לאו כטעמיה דהדין כדמוכח מהני ברייתות והבאתי הכל בפנים ולטעמא דהשיבו לר"מ משום בקיעת הנוד ואע"ג דאין זה עיקר הטעם דתרווייהו וכעין זה כתבו התוס' שם (דף לח) ד"ה אי אתה מודה וכו' שאע"פ שהן עצמן לא היו חושבין לזה הטעם עיקר מ"מ היו שואלין לדעת מה ישיב להן ובדינא דהאי ברייתא על הסלע שתעלה וכו' פסק הרמב"ם בפ"ד ממע"ש הל' טו כחכמים הרי זה חלל וסיים וסלע שתעלה בידו תהי מעשר ור"ל בזה דאע"ג דבעלמא קי"ל כמ"ד דבדאורייתא אין ברירה שאני הכא שהרי נתבררו דבריו ועלתה הסלע בידו ולפיכך דייק וכתב סלע שתעלה וכו' הכוונה דכשתעלה בידו אז סמכינן על מה שאמר בתחלה והסלע מעשר והפירות של מע"ש חולין ותוכן הדברים יתבארו לקמן בסוף פ"ב דמס' מע"ש בס"ד:
תמן תנינן המניח פירות וכו'. כבר ביארתי בגיטין שם מה ששייך לזה:
רשב"ל בעא קומי ר' יוחנן מה בין האומר בכיס וכו'. כה"ג גריס לה התם בסוף מעילה רמי ליה ר"ל לר"י מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכרב פפא דקאמר התם כיסין אלוגין רמי ליה וכלומר מכח מתני' דלוגין הוא דקשיא רישא לסיפא אליבא דר"ע כדמוכח מסוגיא דהכא ובענין הקושיא ביארתי בפנים כעין שפירשו התוס' שם בהא דר"פ ומתוך מה שנתבאר יתבררו דברי התוס' וכוונתם בהקושיא והתירוץ דמתרץ ליה התם וכתירוץ דר' יונה דהכא ועיי"ש. היך דמאי וכו' מה שאני עתיד להפריש למחר. כבר ביארתי דהגי' שלפנינו בכל הספרים גבי דמאי למחר היא העיקר וכדברי התוס' דיומא ועיין בהלכה דלעיל ד"ה שני לוגין שהוספתי בסברא מוכרחת דהאי תנא קמ"ל בזה לסברא דידיה מהחילוק אליביה בין ודאי לדמאי ע"ש ותמצא מבואר הכל:
וחזר ביה ר' יוסי בר' בון מכח הדא דר"ח דאפי' לכתחילה מתנה כן ולישנא דמתני' דקתני ואמר לאו לאפוקי לכתחילה הוא אלא משום הסיפא נקט לה דאם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' עירובין בדין הזה ואף שכתב שם והתנה וכו' נמי לאו לאפוקי לכתחילה הוא אלא כדאמרן:
היו לפניו שתי כלכלות של טבל. הרמב"ם בסוף פ"ז מהל' מעשר כתב בדין זה שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן וכו' וזה למד מהתוספתא דנשנה שם בהדיא נטלה תרומתן כמו שהבאתי בפנים בריש הסוגיא דהגמ' וכל החשבונות דקחשיב התם על המעשרות לבד הן וא"כ מתני' נמי במעשרות דוקא מיתפרשא ומה שרצה התי"ט לומר דמהש"ס בהלכה דלקמן למד זה דאמר כל טבל דקיימינן הכא טבל לראשון ולשני ופי' דעל האי מתני' נמי קאי מזה אין ראיה דהתם ודאי א"א לפרש בענין אחר אא"כ כבר הופרשה תרומה גדולה דאלת"ה מאה ושלש מיבעי ליה ליטול כדפרישית שם אבל הכא הואיל ובתוספתא מפרש למתני' במעשרות לחוד למד לומר כן ועיין בד"ה בזו מאה ובזו מאתים דלקמן ותמצא דכל דבריו בדין הזה מן התוספתא הן וכמו שמבואר שם:
שמואל אמר לא מציתה תניתה וכו' עיין בהר"ש ז"ל מה שפי' והאריך בזה ובענין הרישא דהתוספתא שהביא וכמדומה שלא היה לו ז"ל בעצמו פירוש מבורר בזה ובנה וסתר ופי' בה שתי לשונות ובהא דשמואל לענ"ד כמו דרישא דהתוספתא בפשיטות מיתפרשא לענין דינא כמו המתני' דבשתי החלוקות שברישא הראשונה היא שמעושרת כך דברי שמואל מתפרשין בפשיטות דלא מתמה אלא על כפל הלשון נוטל שתי תאנים והן התרומת מעשר של שתיהן והדר ותני ועישורו של עישור וצריך מיסב חדא למאה בתמיה הוא דקאמר וכן כולם כמבואר בפנים ולפ"ז א"צ לשום דוחק מה שאינו סובל המשמעות והדין והאי דשמואל דהכא גרסי' נמי לקמן בפ"ד דמע"ש ויתבאר במקומו בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד ועין בעין תראה שם דמה שהביא הש"ס התם להא דשמואל לא שייך כלל לענינא דמתני' דהתם אלא הכא הוא דשייכא והתם אגב גררא נסבה:
על הראשונה עובר בעשה וכו'. גם בזה מה שפי' הר"ש אינו מוכרח ועיי"ש ומה שפירשתי נוטה קצת לפי' הב' בתוס' דתמורה (דף ד) ע"ש אבל הוספתי לבאר בפנים לדברי ר' יוסי בר' חנינא דהכא אף להאי גי' שלפנינו דמייתו שם לפי' הא' ובתמורה שם מסיק אליביה דאינו לוקה משום דלאו שאין בו מעשה בדבורו הוא ע"ש דקאמר המקדים וכו' ואע"ג דגבי מימר אמרינן בדיבורו עשה מעשה שאני הכא דניתק לעשה הוא דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו והיינו עשה דקאמר הכא וכל זה אליבא דר' יוסי בר' חנינא אבל באמת המלקות גבי תמורה אינו משום דהדיבור הוא מעשה אלא דיוצא מן הכלל דבכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ואע"ג דר' יוחנן שם בדף ג' ע"ב קאמר לא תתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה בפ"ז דסנהדרין הדר ביה וס"ל דהדיבור לאו מעשה הוא וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות תמורה דהא דלקי בתמורה ואע"ג שאין בו מעשה משום שהוא אחד מג' דברים היוצאים מן הכלל בזה ועיין בספ"ג דשביעית שם ביארתי וציינתי המקומות:
אמר ר"א דר"מ היא וכו'. פירשתי להדא דר' אבינא דלקמן בענין זה דנראה דהויא בר' יוחנן דאמר בפ"ה דתמורה (דף כו) על פלוגתא דר"מ ור' יוסי הכל מודים באומר תחול זו ואח"כ תחול זו ד"ה תפוס ל' ראשון. לא תחול זו אא"כ חלתה זו תרוייהו קדשי לא נתלקו אלא כגון משנתנו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר"מ סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים הו"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא קדושה ואינה קריבה קמ"ל והנה דברי ר' אבינא כדברי ר' יוחנן כמבואר בפנים והבאתי לכל המימרא דר' יוחנן למען יראה הרואה בענין מה שתמה התי"ט כאן על הרמב"ם בדינים אלו ויודה דמתיישבים דברי הרמב"ם היטב הדק במה שהקשה על שפסק בספ"ז מהל' מעשר כמשנתנו דאתיא כר"מ לר' אלעזר דהכא והביא שם לזה בשם הר"ש ובסוף פ"ב מהל' תמורה פסק כר' יוסי דהתם אבל לק"מ דר' אלעזר מוקי לה הכא כר"מ אבל לדברי ר' אבינא והן הן דברי ר' יוחנן דלעיל א"כ תו לא צריכין לאוקמי מתני' דהכא כר"מ דהא להאי מילתא דר' יוחנן בעינן לאוקמי טעם פלוגתייהו בתמורה דוקא באומר תמורת עולה תמורת שלמים כדמסיים דבהא פליגי ר"מ סבר וכו' וטעמיה דר' יוסי משום דלא הוה בעי למימר תמורת עולה ושלמים דטעי אלו אמינא הכי קדושה ואינה קריבה וכו' וזה לא שייך כ"א גבי גוונא דהתם אבל הכא במתני' אי ס"ד באומר של זו בזו ושל זו בזו דדעתו היה לקבוע מעשר אחת מהן בחבירתה היל"ל בהדיא כן כמו בסיפא מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברת' וליכא למטעי מידי הכא ומדלא אמר הכי ש"מ דחזרה היא ובהא כ"ע מודים דתפוס לשון ראשון ואפי' בתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו ומזה תדע דר' אבינא פליג על הא דר"א דלדידיה מתני' ככ"ע אתיא וכן אליבא דר' יוחנן דהתם והיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל:
אדם נשאל על הקדישו ואין נשאל על תרומתו. לפי הכתוב לפנינו בספרי הדפוס הוה פליג על הש"ס דילן דבפשיטות אמרו בנדרים (דף נט) בתרומה דאי בעי מיתשל עלה וכן בכמה מקומות וכ"פ הרמב"ם בפ"ד דתרומות הלכה י"ז והנראה דטעות הדפוס הוא כאן כמו לעיל באומר תרומה זו תחת שנים דודאי צ"ל תמורה וה"נ כצ"ל אמר ה"ז תמורה אפי' בתוך כדי דבור אינו חוזר וכו' ואין אדם נשאל על תמורתו והכי קיי"ל דאין שאלה בתמורה דתמורה בטעות הוי תמורה כדאמרי' ברפ"ה דנזיר ובריש תמורה. ובענין תוך כדי דבור בהקדש ביארתי בחבורי על סדר נזיקין בפ' מרובה לדעת הרמב"ם ע"ש:
בזו מאתים וכו'. האי תוספתא קשה מהקשות היא והיותר נוח כמ"ש כאן דודאי החליפין שנמצאו בהתוספתא חליפי טעות הדפוס הן כמו שהבאתי בפנים בריש הסוגיא וכמו שיראה המעיין שם והאי אחת עשרה וחמש עשרה פירשתי בפנים על צד היותר קרוב להסברא והדעת נכונה משום שכאן החשש של קביעת תרומת מעשר מספק הוא אם דעתו היה לקבוע המעשרות בחברתה בדוקא במה שאמר מעשרות כלכלה בחבירתה או לא וזה מבואר הוא דעיקר הקפידא משום תרומת מעשר הוא דאילו במעשר גופיה מאי איכפת לן אם הוא מפריש מכל אחת מינה ובה או מאחת על חבירתה דאין חיוב ואין שום איסור ואין נ"מ בדבר כ"א הכל משום התרומת מעשר שבמעשר בודאי איכא קפידא דבמקום שקבע חל עליו איסור תרומת מעשר לזרים וכל מקום שתמצא שחששו לקביעת מעשר במקום אחד ושיפריש דוקא משם הטעם משום התרומת מעשר שבו וכל זה דחוששין שמא בדוקא הוא שקבע את המעשר של אחת בחבירתה היינו בשאינן שוות כמבואר הכל בפנים בטעם ובסברא והרמב"ם שכתב בסוף פ"ז ממעשר בדין הזה דמשנתנו וביאר שם כדברי התוספתא שנטלה תרומתן כמו שזכרתי לעיל במתני' מזה ובדין אם הם שוות כתב מפריש מעשר שתיהן מאחת מהן או מעשר כל אחת מהן ממנה וזהו ג"כ כדברי התוספתא נוטל עשרים תאנים מאיזו מהן שירצה וא"כ ה"ה לכל אחת מהן ממנה דמאי שנא בדין אינן שוות של התוספתא כתב ואם היתה אחת גדולה מחברתה מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה ומן הגדולה מעשר הקטנה וביאור דבריו כך הם שמכיון שיש חשש ספק שמא קבע מעשר אחת מהן בחברתה כמו שמבואר מהתוספתא דהאי חששא איכא בשאינן שוות דוקא כמו שביארתי בפנים וכיון שכן הוא לא נחית לכל חילוקי הדינים של התוספתא בספק הזה ולומר אם אינן שוות בזה החשבון יפריש כך ואם כך כך כדי שלא יבוא לידי תקלה והטעות בחשבון אלא דמחמרינן לעולם מכח הספק הזה וכשיפריש מעשר הקטנה מן הגדולה ושל גדולה מן הקטנה יוצא מידי כל הספיקות ולפיכך סתם וכתב כן ופשוט הוא דמעשר הגדולה שמפריש מהקטנה היינו אם יש בה כדי מעשר הגדולה דאי לאו הכי פשיטא הוא שצריך להפריש מעשר הגדולה ממנה בעצמה וכדברי התוספתא בכה"ג אפי' נוטל הוא את כולה אינו משלים וכלומר דודאי בכה"ג אמרינן דלא היה בדעתו לקבוע מעשר אחת מהן בחברתה בדוקא שהרי ידע שאין בכל הקטנה כדי המעשרות של הגדולה ומאחר דמילתא דפשיטא היא לא היה צריך הרמב"ם ז"ל לכתוב זה בפירוש:
מאה טבל מאה חולין וכו'. פירשתי להמתני' ע"פ דרך הרמב"ם בפירושו ובחיבורו בפ"ח מהל' מעשר ותוכן הדברים עם קצת תוס' ביאור תמצא מפורש בפנים. ומה שהביא בפי' המשנה לתרץ הקושיא מפני מה אין אנו אומרים דאף שנתערב סאה תרומת מעשר של טבל בהחולין הרי הוא עולה בא' ומאה ולמה יפסיד סאה אחת מן החולין וע"ז מביא דברי ר' יוסי בגמרא אם אתה אומר וכו' כמו שהבאתי בפנים. דע דבגמרא כאן לא מצינו לדברי ר' יוסי אלו אבל הם במקום אחר ובפרק עשירי דב"מ בהלכה א' דמייתי הש"ס להמתני' דהכא שם תמצא לדברי ר' יוסי הללו ואין אנו צריכין להוסיף כאן ולבאר כ"א שני דברים בלבד. הא' דמ"ש הר"ש לפי דרכו בפי' המתני' ואחריו נמשך הר"ב וכתב בבבא מאה חולין מתוקנין מאה מעשר וכו' וז"ל והא דלא מחמרינן הכי בשנתערב עם הטבל וכו' משום דכך הוא הדין דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הלכך המעשר חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר עכ"ל. ונעלם ממני מהיכן למד הכלל הזה שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו והיה צריך ראי' לכלל הזה ואנן איפכא שמעינן מהסוגיא דמנחות (דף כג) דפליגי התם בדבר שנתערב אי בתר בטל או בתר מבטל אזלינן ולענין כל דבר שאפשר להיות כמוהו וכו' כמבואר להמעיין שם ולדברי הר"ש דאמרינן דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו א"כ היה הדין בנתערב טבל עם מעשר שיהא הכל טבל כמו שאמר שהמעשר חוזר להיות כטבל ובאמת אינו כן אלא דתליא בהך פלוגתא דמנחות שם דלמ"ד בתר מבטל אזלינן א"כ הטבל אפשר להיות כמעשר שהרי אתה יכול לתקנו ואין המעשר חוזר להיות טבל ולמ"ד בתר בטל אזלינן איפכא הוי לענין דין ביטול ולא אישתמיט לן במקום מהש"ס ללמוד הכלל הזה בפשיטות שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו (ועיין לקמן בפ"ד דתרומות בהלכה ג' ובסוף פ"ג דחלה מה שביארתי בענין דין ביטול) אמנם לפי דרך הרמב"ם ופירושו אין אנו צריכין לכל זה דהטעם הוא הואיל שאין כאן תרומת מעשר מבורר לפיכך אמרינן שאם נתערב המעשר עם החולין אע"פ שאין בהחולין כדי להעלות התרומת מעשר שעדיין הוא בתוך המעשר אינו עושה הכל מדומע לפי שלא נתברר בתרומת מעשר שבו והלכך די לנו שנחמיר לאסור עד כדי עשרה מן החולין מפני החשש של תרומת מעשר שהוא בתוך המעשר ואכתי לא הופרש וצריך להפריש מן החולין מצד חומרא בעלמא ובהיות כן ממילא מתורצת לן ג"כ קושית הר"ש במ"ש והא דלא מחמרינן הכי בשנתערב עם הטבל וכו' כמו שהוא בדברי הר"ב דהא בלא"ה ניחא דמהיכי תיתי לומר לן להחמיר כ"כ שאם נתערב המעשר בטבל להזקיקו שיפריש עשרה מן הטבל והרי עדיין אין התרומת מעשר מבורר ולא קרא לו שם לתרומת מעשר ודי בזה שנחמיר שיפסיד סאה אחת מן הטבל כנגד תרומת מעשר שבטבל דמצא מין את מינו והן שוין שבכאן יש עשרה שהמה ראויין לתרומת מעשר ובכאן יש אחת ראויה לתרומת מעשר ושתיהן עדיין לא קרא להן שם לתרומת מעשר והלכך בחומר' שמפסיד סאה אחת מן הטבל סגי משא"כ בנתערב המעשר עם החולין המתוקנין דבחולין לית בהו מהמין הראוי לתרומת מעשר ונמצא כשאתה חושש להאה אחת מהן מפני חשש התערובות הראוי לתרומת מעשר שנתערב בהן צריך אתה לחשוש לכל העשרה הראויין לתרומת מעשר שנתערבו בהחולין דהכא ליכא טעמא לחלק בין אחת ובין כל העשרה כדאמרינן גבי תערובת טבל עם המעשר דמצא מין את מינו זהו הטעם הנכון לפי דרך הרמב"ם ופירושו. הב' במ"ש הר"ש ואחריו נמשך הר"ב בחלוקה דהסיפא בזמן שהטבל מרובה וכו' דהוי כיש לו פרנסה ממקום אחר וכו' וכדין המוזכר במשנה בפ"ג דחלה זה הדמיון מעיקרא פריכא הוא דלא אמרינן הכי אלא בשיש לו פרנסה ממקום אחר בדוקא ולא מהתערובות המרובה והכי תנינן בהדיא בתוספתא שם בין שהטבל מרובה על החולין ובין שהחולין מרובה על הטבל נוטל את כל החולין וכדי תרומת מעשר שבטבל הרי בתערובות שאחד מהן מרובה לא דיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר לומר בו שאינו מפריש אלא לפי החשבון של הטבל בלבד וכ"כ הרמב"ם שם בהלכה ג' כדברי התוספתא וטעמא דמילתא דהא איכא מיהת תערובת טבל בכל חלק וחלק ואין זה דומה לפרנסת טבל ממקום אחר ועוד דאפי' לפי דבריו לא שייך זה אלא דוקא בטבל וחולין שנתערבו ולא בטבל ומעשר שנתערבו ולא דמיא האי כלל להך מתני' דפ"ג דחלה. ועוד זאת אזכיר מי יתן וידעתי להבין מה שסיים הר"ש וכן הר"ב ודוקא עשרה מרובה קאמר כדאיתא בירושלמי ואם כך היתה הגי' לפני הר"ש שהטבל מרובה על המעשר עשר זהו כריר חלמות מבלתי טעם ועיין בתי"ט שרצה ליתן איזה טעם וכמה חלוש הוא ולמה לא נוכל גם בפחות מזה לדונם כך ולעולם נדון הפרוסה לפי ערך המרובה ולא יפסיד כדי תרומת מעשר שבו. אבל באמת הגי' הכתובה לפנינו הוא עיקרית. כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום וכדפרישית בפנים דהעיקר דקפדינן שהמעשר הוא שלא יפסיד כלום ובין הטבל מרובה עשרה או פחות אם הוא באופן שאם ידמע המעשר כשתחשבהו כתרומת מעשר ממש בכה"ג לא מחשבינן ליה כתרומת מעשר ממש הואיל ועדיין לא קרא לו שם וכדי שלא יפסיד המעשר וזהו דרך הנכון לדעת הרמב"ם ומכאן הוא דלמד לומר כן כנראה מסתימת דבריו שם ובזה נדע להבין כל דברי הרמב"ם שם בדיני המשנה ונתיישב הכל מהשגת הראב"ד שם כמבואר להמעיין בהנכלל בדברינו אלו ובענין הנלמד ממתני' דפ"ג דחלה יתבאר במקומו בס"ד:
שני כריים וכו'. עיקרא דהאי מילתא לקמן בפ"ג דתרומות ויתבאר במקומו בסייעתא דשמיא:
תיפתר בדברים שאין להם עלייה. דחויא בעלמא הוא ועיקרא דשנוייא כדמשני הש"ס בפ"י דב"מ והבאתי בפנים במתני' ולעיל בד"ה מאה טבל עיי"ש:
כיני מתניתא כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום. זו היא גי' הנכונה ועיין לעיל ד"ה מאה טבל מה שנתבאר מזה:
מה אנן קיימין. הר"ש פי' בזה דהיא קושיא על המתני' וכתב אינו חושש לתרץ כלום וכו' ע"ש ואינו כן ודהך מאה טבל ותשעים מעשר וכו' תוספתא היא ומה אנן קיימין אפלוגתייהו דרבי ור' דוסתאי קאי דלא מיתוקמא פלוגתייהו אמתני' כלל דהא קתני לא הפסיד כלום וקאמר דעל התוספתא מיתוקמא וכמבואר:
מי שהיו לו עשר שורות של עשר כדי יין. בכאן תפס הר"ב דרך הרמב"ם מפני שראה שהר"ש בעצמו חזר בו מפירושו הא' וכתב וי"מ בשם רבינו האי גאון ז"ל דאחת לאו אשורה קאי אלא אחבית קאי ועל פי' הא' הקשה דא"כ אמאי נקט עשר שורות של עשר עשר ומיהו במ"ש הר"ב וימלא חבית אחת משתיהן ותהיה מעשר נמשך בזה אחר דברי הרמב"ם בפי' המשנה אבל באמת אין הדין כן שיהא כל היין מהשתי חבית מעשר והוא לא קבע אלא אחת ובחיבורו חזר בו ונשמר מזה וכתב בסוף פ"ח ממעשר לדין המשנה נוטל שתי חביות באלכסון ומערב שתיהן ומפריש מהן וכלומר מעשר הראוי שקבע ואינו אלא חבית אחת וכדמסיים שם בחלוקה דסיפא קבע המעשר בכד אחת וכו' ומפריש כדי כד אחת מעשר וכך הוא בכל החלוקות דמתני' ופשוט הוא וזה נלמד מקושית הש"ס ויטול שתים ומהתירוץ כמבואר בפנים דאע"ג דמשני בשהפריש חציין על מקום אחר הא ודאי לאו דדייקא היא אלא כלומר אם כבר הפריש חציין ודאי א"צ ואינו יכול ליטול שתיהן ומיהו שמעינן דבחציין של שתי חביות סגי לקביעת המעשר שקבע לחבית אחת אלא שצריך לערבן מפני הספק מפני שאינו יודע באיזו שורה קבע האחת לפיכך מערבן ומפריש מהן חבית אחת ואפשר לפרש גם לדבריו בפי' המשנה כן:
תני היו לפניו שתי חביות וכו'. הך דינא דהתוספתא לא הזכיר הרמב"ם בפירוש בחבורו וה"ז דומה לענין הספק לדינא דשני שבילין וכו' המוזכר בפ"ק דפסחים ובכמה מקומות בש"ס וכתבו הרמב"ם בריש פ' י"ט מאה"ט וכך הוא לפי המסקנא דהכא במאי דפליגי וכר"א בר"ש דהמשקה הראשון ששתה אינו אלא ספק משקין והתם אם לא טבל בינתים הטהרות הראשונות שעשה תלויות הן והכא שכבר שתה הספק לענין טבילת גופו א"צ לטבול דקיי"ל שהוא טהור וכדכתב הרמב"ם בריש פט"ו מהלכה הנזכר והשותה משקין שהן טמאין מספק ה"ז טהור:
סליק פירקא וכולא מסכתא ברחמי בסייעתא דשמיא