Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Eruvin Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הדר עם הנכרי. אילו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר שמא אין הבהמה אוסרת וכו'. כמבואר בפנים במאי דשקלי וטרי ואתייא האי סוגיא כת"ק דברייתא הובאה בבבלי לקמן בפרקין דף ע"ב מי שיש לו בחצר חבירו בית התבן ובית הבקר ה"ז אוסר עליו והיינו נמי דקאמר הכא דהת"ק דמתני' הוא הת"ק דברייתא התם ואלו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר שנתן בעל החצר רשות לחבירו לעשות בית הבקר בחצירו שמא אין הבהמה אוסרת וכשם שהבהמה אוסרת וכו' והשיב ר"א בן יעקב אלו וכו' מה וכי הבהמה עצמם אוסרת היא ואפילו לדידך אין האיסור אלא מכח הישראל בעל הבהמה וכשם שאין הבהמה עצמה אוסרת וכו'. ולענין פסק הלכה פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כר' יהודה דברייתא אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד ועד שיהא לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו דהלכתא כרב דאמר מקום פתו גורם וממילא הלכתא כר' יהודה. ובפירושא דפלוגתא דמתני' מפורש בבבלי ריש פרקין דפליגי בטעמא אחרינא וכדפרישית במתני':
רבי ירמי' בשם רב חצר שיש לה שני פתחים וכו'. והיינו הך דרב בבבלי פרקין דף ס"ה ע"ב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה ובא מעשה לפני רבי ואסר וכו'. ופסק כרמב"ם ז"ל כן דבין ישראל ונכרי בפנימית וישראל א' בחיצונה או ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית לעולם הפנימי מותר בפנימית וישראל שבחיצונה אסור עד שישכור הוא רשות מן הנכרי וטעמא מפני שכשרגלי ישראל וכותי מהפנימית מצויים בחיצונה הוי כב' ישראלים ונכרי שרויים בחיצונה כדכתב בפ"ב מה' עירובין בהלכה י"א ולכאורה יש לדקדק על זה מהסוגיא דהתם דקאמרי רבה ורב יוסף כמאן אמר רב לשמעתי' כר"מ אמר רב יוסף תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בהאי מילתא אי כר"מ למה לי ישראל בחיצונה וכו' אמר ר"ה בריה דרב יהושע לעולם כר"א בן יעקב וכר"ע וכו' וא"כ לפי האי אוקימתא דלא כהלכתא היא דהא אין הלכה כר"ע דלקמן שלהי פרקין אבל הא ליתא דהוא ז"ל מפרש לה הכי דמעיקרא דהשיבו לרב יוסף ואלא מאי כר"א בן יעקב הא אמר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זע"ז הוה מצי לשנויי דהכא כמאן דב' ישראלים ועכו"ם שרויים בחיצונה דמי אלא דבעי רב יוסף לאוקמי ככ"ע והיינו אליבא דר"ע נמי וקאמר אלא כר"ע וכו' וכדפריך אי כר"ע למה לי עכו"ם וכו' אמר ר"ה בריה דרבי יהושע ה"ק דמצינן לאוקמי אליבא דהלכתא כר"א בן יעקב ואפי' לר"ע נמי והב"ע כשעירבו וטעמא דאיכא עכו"ם וכו' אבל לקושטא דמילתא לא צריכין להאי אוקימתא אלא דטעמא כדאמרן. וזה נלמד נמי מהא דהכא וכמבואר הכל בפנים ועוד דבעי לאשמועינן מילתא אגב אורחיה דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם ועד שישכיר רשותו:
גר תושב וכו'. דכללא דמילתא כל שהוא עובד עכו"ם בפרהסיא אוסר ועד שישכיר רשותו:
אית תנייא תנא הקוסטר אוסר וכו'. האי אכסנאי שבא לדור לשם אכסנאי ולא לקבוע עצמו וכ"פ הר"י בתוס' דס"ט ע"ב ד"ה יש להם מותר לו ולהם שהביאו לזה וע"ש:
ביטול רשות שניהן וכו'. כולא הסוגיא מבוארת בפנים ודקאמר כיני מתניתא אינו אוסר זהו כרב יוסף בבבלי דף ס"ט דגריס הכי ולהמסקנא בפירושא דפלוגתייהו דר"מ ור' יהודה אליבא דר"ג מבואר בפירושא דמתני' בפנים:
פתר לה לצדדין היא מתניתא. הכי דחי לה נמי בבבלי שם ע"ב דקאמר ש"מ מבטלין וחוזרין ה"ק נתנו לו רשות מעיקרא הוא מותר והן אסורין וכלומר דלא תידוק מינה מידי אבל לקושטא דמילתא הלכתא כרב דהכא ודהתם דף ס"ח שמבטלין וחוזרין ומבטלין כדפסקו כל הפוסקים:
תני אחד שלא עירב נותן רשות לאחד שעירב. כך שנוי בתוספתא והכי מייתי נמי בבבלי דף ע' והתם מותיב אביי לרבה על הא דקאמר שהאחד שלא עירב צריך כשמבטל רשותו שיבטל לכל אחד ואחד מבני החצר והא קתני לאחד שעירב ואי דליכא אחרינא בהדיה בהדי מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב הב"ע דהוה ומית. וכך הביא הרי"ף ז"ל ופסק הלכתא כרבה לגבי אביי שצריך לבטל לכל אחד ואחד. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' עירובין בהלכה ד' כתב אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב אבל האחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב והוא שמת הג' וכו' דהכי מוקי לה בגמ' והה"מ הניח בצ"ע ואפשר לומר דאה"נ שזה השלישי ג"כ מבטל רשותו לו וא"כ לא צריכין להאי אוקימתא דהוה ומית והא דמוקי לה הכי בגמרא לרבה חדא מגווני נקיט וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק הביאם הב"י בסימן ש"פ ע"ש:
כן היא מתניתא מאימתי מבטלין רשות וכו'. כמבואר בפנים דלא תימא דפליגי מאימתי מהני נתינת רשות דא"כ הו"ל מקילי ב"ש וחומרי ב"ה:
תני שנים שהיו שותפין בחצר וכו'. לפי גי' התוספתא שהבאתי בפנים מבואר הוא הא דקאמר רבי אחא דב"ש היא ורבי יוסי בר בון דחי לה ומיהו הנוסחא דהבבלי יותר מכוונת היא כדגריס שם ד"ע ע"ב וכמבואר התם:
מהו לבטל רשות משתחשך. כדפרישית דע"כ בגוונא דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב הוא דקא מיבעיא ליה וכגון שנפלה לו ירושה משתחשך ובעי אי מצי מבטל או לא. והיינו בעיא דבעי מיניה רבא מר"נ שם יורש מהו שיבטל רשות וכו' ופשיט ליה שמבטל וכן לסוגיא דהכא לר' זעירא לכ"ע ולרבי בא לרבי יוחנן כמבואר בפנים זה הכלל אם שוכרין רשות בשבת מבטלין רשות בשבת. והך עובדא דאיירי הכא היא האי עובדא דגריס בבבלי בדס"ה ע"ב בסופו רבי חנינא בר יוסף ורבי חייא בר אבא ורבי אסי אקלעו לההוא פונדק דאתי נכרי מרי דפונדק בשבתא אמרו מהו למיגר מיניה וכו' נסמוך על דברי זקן ונשכור אתו שיילו ליה לרבי יוחנן אמר להן יפה עשיתם ששכרתם. והאי עובדא דלקמן היא האי עובדא דהתם דלעיל מינה ר"ל ותלמידי רבי חנינא אקלעו לההוא פונדק ולא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו למיגר מיניה וכו' וגריס שם אמר להן ריש לקיש נשכור ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להו אתו שיילו לרבי אפס אמר להן יפה עשיתם ששכרתם:
הלכה כר"א בן תדאי. וה"נ אמר בבבלי דף ע"א וחד טעמא הוא. כדר"מ וכדפי' רבי מנא האי דר"מ דאמר על ידי עירוב ועל ידי שיתוף ומכיון שצריך לשתיהן ואין עירובי חצירות אלא בפת א"כ כשנשתתפו במבוי ביין או בשאר דברים אסורי' עד שיערבו בחצירות ואם נשתתפו במבוי בפת בכה"ג סומכין על השיתוף וא"צ לערב בחצירות וכ"פ הרמב"ם ז"ל ספ"א מה' עירובין בהלכה י"ט וכהאי מ"ד התם דבפת כ"ע ל"פ דבחדא סגיא:
מילתיה דרב אמרה יש בית שער ליחיד. ה"נ קאמר רבי יוחנן בבבלי שלהי פרקין דף ע"ה ע"ב ומשמע דמחלק בין בית שער דחצר או דבית דירה כדכתבו התוס' שם ויתבאר מזה לקמן בפ"ח בהלכה ד' בס"ד:
מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות הוי דהוא אמר במקום פיתן. מילתא דשמואל בריש הזורק כדפרישית בפנים וכמו שיש חליפין בשיטתא דהכא עם הבבלי בענין פלוגתייהו בדף ע"ג דהתם רב ס"ל מקום פיתא גורם ושמואל ס"ל מקום לינה כך הוא בפלוגתייהו דפ' הזורק דלשיטתא דהכא לשמואל הזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה ולמעלה מעשרה אסור משום שבות ומדרבנן בעלמא ולרב מותר לכתחלה ובבבלי הזורק דצ"ז איפכא הוא דגריס התם שני בתים בשני צידי ר"ה רב אמר אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר והיינו דקאמר הכא דמאן דס"ל למעלה מעשרה אסור משום שבות וטעמא דמיהת זורק הוא מרשותו לרשות חבירו וכדפרש"י ז"ל שם ולא משום הפסק ר"ה דה"ה נמי אם היתה אצלו עד שיערבו וא"כ ש"מ דכל בית ובית רשות מיוחדת היא ואפי' למעלה מעשרה וטעמא דעיקר דירה הוא בבית מקום שאוכל שם ולעולם רשות אחרת מקניא ומקום פיתא גורס ואלו למאן דס"ל התם דלמעלה מעשרה רשות אחת היא ומותר לזרוק מביתו לבית חבירו דרך למעלה מעשרה א"כ אפי' הוא אוכל שם מכיון שהוא למעלה מעשרה אינו נקרא רשות מיוחדת ולפי שסתם זורק חפץ מביתו לבית חבירו אינו בשעת שינה הלכך הוא דקאמר דמאן דס"ל דלמעלה מעשרה שני בתים שתי רשויות הן איהו הוא דס"ל מקום פיתא גורם וכלומר דלדידיה מוכרח הוא דעכ"פ אין הולכין אחר מקום הלינה:
בית שמניחין בו את העירוב א"צ כלום. הכי אמר שמואל נמי בבבלי פ"ד דף מ"ט וכן בהא דלקמן בני מבוי שנתנו עירובן בשני מקומות וכו' כדאמרי' שם דהוי כמקפיד והמקפיד על עירובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו:
מבוי שצידו אחד נכרי וכו'. כמבואר בפנים ולפ"ז אתיא הא דרב דהכא ממש כהאי דרב בהא בבבלי פרקין דף ע"ד דקאמר אין מערבין אותו דרך תלונות כלומר אם ירצה לעשותן כבית אחד ושיהא כמי שישראל אחד דר עם העכו"ם ולהתיר דרך פתחים למבוי אפ"ה לא כלום שאין העירוב עושה כבית אחד במקום העכו"ם. ונהי שהן מותרין להוציא ולהכניס דרך החלונות מבית לבית ע"י העירוב מ"מ דרך הפתחים להמבוי אסורין שהעכו"ם אוסר עליהו ויש פירושים הרבה בזה. זהו עיקר הפירוש לדעת הרמב"ם כמבואר בדבריו בפ"ב מהלכות עירובין הט"ו בחצר וכן לקמן בפ"ה במבוי ומוכרח הפי' הזה מדפריך מינה על רב חסדאי. דסבירא ליה נעשה כשותף אם כן אין העירוב עושה אותן כאחד ולכ"ע הי' הנכרי אוסר עליהן לעולם ומ"ט דרבה בר הונא אליבא דר' יוחנן וכדפרישית. ופסק כרב נגד רבי יוחנן דהכא משום דהתם רב יוסף ואביי שקלי וטרי אליביה וקאי כוותיה דרב:
בדיור ישן היא מתניתא. בגטין פרשתי לפי הטעם דאתמר בבבלי הנזקין ד"ס דמערבין בבית ישן משום חשדא ופרש"י ז"ל הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב ולפ"ז אין משנין אפי' באותו הבית מחדר לחדר. ולפי פי' ר"ח ז"ל שם מפני החשד שלא יאמרו שחושדין אוחו לגנוב אותו פת של עירוב אין מניחין אוחו שם. וא"כ מחדר לחדר משנין דליכא האי חשדא ומיהו נראה מדהכא דמייתי להא בהאי עניינא דקאמר בית שמניחין בו העירוב אין צריך כלום. דמשמע דס"ל להאי תלמודא דמהאי טעמא אין משנין מפני דרכי שלום כדפרישית בפנים והיינו דקאמר בדיור ישן כלומר שאין מקפידין אלא באותה דירה הישנה והיינו שלא ישנה מן כל אותו הבית אבל מחדר לחדר באותו הבית דליכא האי טעמא משנין:
מפני שהן פתוחות זו לזו וכו'. הכא דייק הש"ס מדנקט להני תרתי ש"מ דאף לענין התירא דחצירות בעי' שיהי' ג"כ פתוחות למבוי ולפיכך מוקי לה כר"ע כמבואר בפנים ובבבלי קאמר רב דלא תני כלל לפתוחות זו לזו ומטעמא דאם פתוחות זו לזו הוו להו כחצר אחת וליכא התירא למבוי אפי' נשתתפו שאין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים פתוחות לחצר ושתי חצירות פתוחות למבוי וכדפרישית במתני' ייבא כחד מנהון וכו'. הך טעמא דהכא נוסף הוא דלעולם לא אמרי' שאם לא נשתתף יסמוך על העירוב ואפי' בדיעבד שהרי שכח הוא ומשום דחוששין שמא ילך לחצר שאינה צריכה שיתוף ואף הוא סבור לומר שעירוב מועיל בלא שיתוף אבל אם שכח אחד מבני החצר ולא עירב ליכא למיחש שמא ילך לבית שלא עירב ויסבור וכו' דהא ע"כ צריכין כל הבתים לערב ולא משכחת לה שיהא בית מותר בלא עירוב כמו שלפעמים חצר מותרת בלא שיתוף וכגון בחצר רוגלת כמבואר בפנים:
פשיטא מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי וכו'. לכאורה היה נראה לפרש כדפרישית בפנים דעל מקום העירוב ומקום השיתוף קאי מדקאמר אם רצו להשתתף במבוי אין משתתפין. ומיהו אף שהדין דין אמת הוא לפי הך פירושא מ"מ מדחזינן דלקמן בסוף הלכה הוא דאיירי בענין מקום הנחת העירוב והשיתוף א"כ מילתא אחריתא הוא כאן ועל סמיכת העירוב והשיתוף קאמר וה"פ פשיטא דלכתחלה מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי אלא שאם מערבין בחצירות בלחוד הן אם רצו להשתתף במבוי כלומר שרצו שיהא העירוב במקום השיתוף ויסמכו על העירוב בזה הדין הוא אינן משתתפין כלומר אין יכולין לסמוך על העירוב שיהא להן ג"כ לשיתוף ולפי שהעירוב עושה להבתים שבחצר כרשות אחת אבל אין יכול לעשות להחצירות שבמבוי שיהו כרשות אחת ומשום שהעירוב הוא בבתים שבחצר ולא בחצירות שבמבוי. ואם נשתתפו במבוי כלומר אבל איפכא שאם נשתתפו במבוי בלבד ואם רצו לערב שיהא זה השיתוף במקום עירוב ויסמכו עליו גם לעירוב מערבין. יכולין לסמוך על השיתוף שיהא להן זה גם לעירוב ולפי שהשיתוף עושה הכל כרשות אחת ואם מניח השיתוף בבתים שבחצר טפי עדיף כדמוכח מדלקמן בסוף הלכה:
מותר עשירית האיפה שלו. מדנקט שלו משמע לכאורה דעל מנתת חיטא קאמר שמביא בדלי דלות עשירית האיפה ודתנינן בשקלים מותר עשירית האיפה נדבה מפרש האי ש"ס דעל עשירית האיפה של כה"ג קאי וזהו כדקס"ד במנחות דף קח והתם פליגי ר' יוחנן ור"א במותר עשירית האיפה של כה"ג. ואיפכא גריס התם ר' יוחנן אמר נדבה ר"א אומר ירקב ומותיב התם על ר"א מהאי מתני' דשקלים דקתני נדבה מאי לאו בשל כה"ג לא מותר מנחת חוטא. ומדאשכחן התם בהדיא דפליגי הני אמוראי גופייהו בשל כה"ג א"כ ה"נ ע"כ בשל כה"ג קאי והמתני' דשקלים במותר מנחת חוטא איירי כהמסקנא דהתם. וכן פירשתי בפ"ד דנזיר בהלכה ג' דמייתי להא אלא שמוחלפת השיטה בפלוגתייהו דהתם וכתבתי שם דאף דר' יוחנן ס"ל התם נדבה מ"מ פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ח' ירקב ומשום דהכי מסיק התם רב נחמן בר יצחק מסתברא כמ"ד מותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב דתניא וכו' ובמותר לחם נזיר דפסק שם ירקב זהו כרב חסדא דירושלמי דהתם ור' יוסי קאי כוותיה וכדקאמר טעמא וע"ש:
כד דאתו לעירובין אמר לון בשם ר' יוחנן כלים ששבתו במבוי מותר לטלטלן במבוי וכו'. בבבלי פ' ר"א דמילה דקל"א גרסי' על הא דאמר נמי ר' זירא אמר רב התם מבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ולא פירשה עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה דה"ק מבוי שלא נשתתפו בו עירובי חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולו ופריך התם מ"ש כי עירבו דניתקו חצירות ונעשו בתים ורב לטעמיה דאמר אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והכא בתים איכא חצירות ליכא כי לא עירבו נמי ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי דמי וחצירות איכא ובתים ליכא אפשר דמבטלי ליה רשותא וכו' סוף סוף בעודנא דאיתא להאי ליתי' להאי אלא אמר רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים וליכא ולפי פרש"י ז"ל מילתא דרב אשי לא קאי לסיומא להך דבעי למימר טעמי' דרב שאין המבוי ניתר וכו' דהאי טעמא קאי בפירכא אלא ה"פ אלא אמר רב אשי היינו טעמא דמחלקינן בין עירבו לבין לא עירבו דרב לטעמיה דאמר בפ' כל גגות דף צ"א הלכה כר"ש דאמר אחד גגות וחצירות וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן והוא שלא עירבו החצירות עם הבתים דלא שכיחי מאני דבתים בחצר אבל עירבו לא משום דשכיחי כלים שבבית בחצר וגזרינן דלמא אתי לאפוקי נמי כלים שבבית שהן בחצר והשתא כי לא עירבו שרי לטלטולי כלים שבמבוי בכל המבוי דמי גרם לחצירות שיאסרו על המבוי ולהצריכו שיתוף כדי להוציא מהחצירות למבוי בתים היא שגרמו דאי לאו הכי הוו להו חצירות ומבוי רשות אחת וליכא כלומר דכי לא עירבו הבתים עם החצירות הרי נסתלקו מהחצירות ומותר לטלטל במבוי כולה זהו התוכן מדברי רש"י וכן פי' התוס'. ולפיכך כתבו דהך מילתא דלאו כהלכתא היא דרב דאסר בעירבו לטעמיה דקאמר הלכה כר"ש דוקא בלא עירבו וה"ה הכא נמי דוקא בשלא עירבו אבל לר' יוחנן דפליג עלי' בפ' כל גגות ואמר הלכה כר"ש בין עירבו ובין לא עירבו וה"ה הכי נמי וקי"ל כר' יוחנן וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ה מהלכות עירובין בהלכה ט"ו שהשיג הרבה בלשונו על שפסק הרמב"ם שם במבוי שלא נשתתפו בו לחלק בין עירבו שאין מטלטלין בו אלא בד' אמות דהוי ככרמלית דמכיון שעירבו חצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות וכו' ואם לא עירבו מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו וזהו כדאמרי' מעיקרא והא פריכא הוא כי לא עירבו נמי וכו' ולטעמי' דרב אשי א"כ רב הוא דלטעמי' ואנן קי"ל כר' יוחנן. והה"מ פי' להא דרב אשי לפי שיטתו של הרמב"ם דרב אשי לתרוצי האי פירכא דפריך כי לא עירבו נמי קאי דלא מצית למימר ליחזינהו לבתים דכמאן דסתימי דמי דליתא דמי גרס לחצירות שיאסרו בתים וליכא בתמיה דהיכי מצי למימר דכמאן דסתימי דמי וליכא להבתים הא עיקר הגורם איסור להוציא מן הבתים לחצר הבתים הם הגורמים ומהיכי תיתי לומר כמאן דסתימי דמי זהו תוכן פי' הה"מ לדעת הרמב"ם. ולבסוף כתב על לשון הראב"ד שאמר ומי שאינו מפרש כן תועה מדרך השכל ואני אין הכרעתי מכרעת אבל רואה אני לשון הגמרא רחוק לפירושם כמו לפירושו וכל האחרונים כדעת הר"א ז"ל עכ"ל ואומר אני שאם יש להכריע ההכרעה מהאי ש"ס ומסוגיא שלפנינו הוא דע"כ לחלק בין עירבו ללא עירבו דאי לא תימא הכי קשיא דר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן דפ' כל גגות. דהא אנן חזינן דכולא סוגיא דהכא כשלא עירבו מיירי דהא בעי מיניה דר' יוסה היך דאת אמר בכלים ששבתו בחצר וכו' ודכוותה כלים ששבתו במבוי וכו' וע"כ כלים ששבתו בחצר ולא עירבו הבתים עם החצר קאמר דאי בעירנו הכל מותר ואפי' מן הבתים לחצר וזה א"צ לפנים ומיבעיא להו אי נימא דכוותה בכלים ששבתו במבוי והיינו נמי שלא עירבו לא בחצירות ולא נשתתפו במבוי אם הכלים ששבתו במבוי מותר לטלטל בכולו ועלה השיב להן ר' יוסי וקאמר דפלוגתא דרב ור' יוחנן היא לרב אין מטלטלין אלא בד' אמות ולר' יוחנן מותר לטלטל בכולו ואי כפירושם דהא דרב אוסר בכולו כשלא עירבו משום דאזיל לטעמי' בהאי דר"ש וא"כ ר' יוחנן דמתיר לטלטל בכולו נמי לטעמי' בהאי דר"ש דבין עירבו ובין לא עירבו הכל רשות אחת הכי הוא ע"כ לפי פירושם וא"כ קשה מאי האי שהשיב ר' יוסי בשם ר' יוחנן מותר לטלטל בכולו ובשלא עירבו כגוונא דהבעיא הא לר' יוחנן אפי' בעירבו מותר והוה לי' לאשמועינן רבותא טפי אליבא דר' יוחנן רביה וכ"ת דר' יוסי דהכא לא ס"ל אליבא דר' יותנן כן בההיא דר"ש ולדידיה ר' יותנן מתיר דוקא כשלא עירבו ורב אוסר אפי' בשלא עירבו א"כ לפ"ז יהי' דברי ר' יוחנן דהכא סותרין לדבריו דפ' כל גגות וכמו כן דברי רב דהכא סותרין למאי דפירש רבה בר אבוה בפ' ר"א דמילה ולפי' הרמב"ם מיהת ניתר. הא דר' יוחנן דלא שייכא כלל האי דמבוי דהכא להאי דר"ש דפ' כל גגות אלא דטעמא כדאמרינן מעיקרא דטעמי' דרב דהתם למאי דמחלק רבה בר אבוה משום דכי עירבו ניתקו חצירות וכו' וכי לא ערבו לא חזינן לבתים כמאן דסתימי משום הא דרב אשי וכדלעיל והשתא פיסקא קאי כרב דהתם וכר' יוחנן דהכא דבשלא עירבו מותר לטלטל בכולה. וזהו דסיים הרמב"ם וכתב כחצר שלא עירבו בה וכלומר דשוין הן לענין זה כדמדמי להו הכא בהבעיא ופשיט להו דלר' יוחנן מותר לטלטל בכולו בשלא עירבו ואתיא סוגיא דהתם כרב וכפי' רבה בר אבוה. וכר' יוחנן דהכא ואין זה ענין כלל להאי דר' יוחנן בפ' כל גגות. כנ"ל להביא סייעתא לדעתו ז"ל:
מהו לסמוך על שיתופי חצירות. לכאורה היה נראה לפרש כדפרישית בפנים דהבעיא היא אם שכחו ולא נשתתפו במבוי מהו לסמוך על עירובי חצירות ופשיט ליה דמדוחק סומכין בשבת הראשונה. אלא שהרמב"ם ז"ל לא היה מפרש כך שכתב בפ"ה מהלכות עירובין בהלכה י"ד נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצירות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק וא"כ כך היה מפרש מהו לסמוך על שיתופי חצירות והיינו עירובי חצירות אם לא עירבו אלא שנשתתפו במבוי אם סומכין עליהן על מה שנשתתפו במבוי. ופשיט לה דסומכין בשבת הראשונה ומדוחק. ומה שהביא הראב"ד ז"ל שם בהשגות ירושלמי היא וכו' גי' אחרת היתה לפניו ור"ל דלפי הגי' שהביא א"כ פליגי ר' יוסי בר' בון ור' בא ולר' יוסי בר' בון אפי' מקפידין על פרוסתן והו"ל למיפסק כוותיה דאיהו מרא דשמעתא טפי ולקולא ולפי הגי' שלפנינו ניחא דר' יוסי בר' בון נקט לחומרא ומטעמא דאנן קי"ל המקפיד על עירובו אינו עירוב וכדשמואל בפ' מי שהוציאוהו דף מ"ט והוזכר לעיל בהלכה ו ד"ה בית שמניחין בו את העירוב:
תני מעשה שהיו מסובין באויר החצר וכו'. דין מסובין בבבלי פרקין ד' ע"ג ובפ"ח דף פ"ה ופרש"י ז"ל שם מסובין בבית משום עירוב. ומהכא משמע בהדיא שהיו מסובין באויר החצר ועל השלחן שהיו אוכלין כבר וקדשה עליהן השבת וכו'. וכך הם מתפרשין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות עירובין בהלכה י"ט ממש כדברי האי ש"ס וכך הוא מתפרש להא דבבבלי ולא כמה שרצה הה"מ לפרש שם לדברי הרמב"ם אלא דבריו הם ג"כ כפי' הרשב"א ז"ל שהביא שם וע"ש:
פשיטא עירוב צריך בית וכו'. משמע מהכא דלכ"ע מיהת טפי עדיף שיתוף אם הוא בבית אלא שא"צ דוקא בבית. והתוס' בדף ע"ב מביא לזה לראיה לפרש"י ז"ל להא דקאמר בפ' כיצד משתתפין דף פ"ה שיתופי מבואות בחצר שבמבוי דכ"ש בית וזה פשוט. ומה דקאמר הכא רבי בון בשם רבי יוחנן נותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי אין המסקנא התם כן אלא אימא עירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי:
אמר ר' יוסה דר"ע היא וכו'. הך דר' יוסי כהאי דרב דימי א"ר ינאי בבבלי דף ע"ה והך דרבי אילא כהאי דמסיק שם ברבי אבין אמר רבי ינאי דשלש מחלוקת בדבר וכדפרישית במתני' וכל ענין הסוגיא כולה מבואר היטב בפנים:
אין תורת חצר לעכו"ם וכו'. ר' לא בשם ר' אלעזר יש תורת חצר לעכו"ם וכו'. כדפרישית וזהו כר"א דהתם בדף הנזכר ע"ב דקאמר נכרי הרי הוא כרבים וכדפרש"י ז"ל דאליבא דשמואל אמרה ר"א להאי מילתא דאי לרב אדא מאי איריא נכרי אפי' ישראל נמי אסור כי הוו שנים בחיצונה וכו' וא"כ מיהת לכ"ע כשהנכרי בפנימית אפי' יחידי ושני ישראלים בחיצונה אסור וכך הם מובנים דברי הרמב"ם בדין זה בפ"ד מהלכות עירובין בהלכה כ"ב היה א' דר בחצר זו וא' דר בחצר זו א"צ לערב וכו' ואם היה נכרי בפנימית וכו' וכלומר ושני ישראלים בחיצונה שהרי מסיים עד שישכרו מקומו והיינו השנים של החיצונה וזה פשוט:
כותל שהקיפוהו סולמות וכו'. יתבאר בפ' דלקמן בהלכה ב' בסייעתא דשמיא:
הדרן עלך פרק הדר עם הנכרי