המביא. ניחא בפני נכתב כו'. למ"ד משום שאין עדים מצויים לקיימו פריך דקס"ד כיון שמעיד על החתימה סגי דכבר נתקיים הגט והיינו נמי דקא מתמ' למאי דבעי לאוקמי כר' יהודה ויש טופסי גיטין בח"ל במגרש בח"ל משום דלהאי מ"ד באותה מדינה במדינת הים לא צריך והילכך מתמה אמאי לא חיישינן נמי בהא משום טופס דכי ס"ד דבכה"ג לא חייש ר' יהודא והא לדידיה טופסי גיטין בכל מקום פסול ומסיק דהיינו טעמא שצריך לידע שהוא גט אשה. ובבבלי ריש מכילתין דף ג' מדייק לרבה דקאמר טעמא לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה דהא לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי דקרא דוכתב אחתימה קאי ולא בעי כתיבה לשמה ולר"א דאמר עדי מסיר' כרתי כתיבה לשמה בעי ולא חתימה ומשני רב אשי הא מני ר' יהודה היא דבעי כתיבה וחתימה לשמה דתנן ר' יהודה פוסל עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש והכא אי אפשר לאוקמי אליבא דהאי מ"ד לפי שאין בקיאין לשמה דא"כ מאי מקשי ויש טופסי גיטין כו' דבאמת להאי מ"ד באותה מדינה במדינת הים נמי צריך לפי שאין בקיאין לשמה ואנן כתיבה לשמה בעינן וחיישינן משום טופס אלא כדפרישית. והתם מסיק לרבא דקי"ל כוותיה דטעמא לפי שאין עדים מצרים לקיימו דהא דהצריכו לומר נמי בפני נכתב משום דאי לא אמר אלא בפני נחתם אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד ואיכא למימר דהיינו נמי דקאמר הכא עד' שידע שהוא גט אשה כלומר דאי לא אמר אלא בפני נחתם חיישינן שמא לא ידע כלל מכתיבת הגט ומאן דחזי דסומכין עליו אקיום החתימה לחוד אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד והילכך צריך נמי להעיד על כתיבת הגט כי היכי דליהוי היכירא בין גיטין לשטרות:

תני ר' חנין אם היה נכנס ויוצא מותר. ופליג אהא דקאמר עד שיכתוב כולו בפניו וכן מסיק בבבלי שאפי' לא ראה אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך ובפ"ק דף ו' מוקי התם הא דקתני אפי' נכנס ויוצא כשר דאסיפ' קאי דאע"ג דנפק לשוקא לא חיישינן דאינש אחרינא אשכחי' וא"ל לכתוב אבל בשליח אפילו הוא בבית וסופר בעלייה אלא דשמע קן קולמסא וקן מגילתא משיטה אחת מחציו הראשון כשר כדפרישית במתני' וכפי' השני שפירש רש"י ז"ל שם שהוא שומע קול הקולמוס וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז הל' י"ב ונ"מ לזה הפירוש שאין צריך שיראה הקלף ויכירהו וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל וע"ש:

אלא שנתייחד ברשות הבעלי' בין כתיבה לחתימה כשר. בהגהת אשר"י בריש פרקין אמר בפ"נ ובפ"נ אלא שנתייחד ברשות הבעלים בין כתיבה לחתימה כשר וצ"ע ל' הירושלמי דמשמע דפליגי עכ"ל ושמא דהוא ז"ל מפרש דהא דרב חסדא עדיפא מהא דר' יוסי ולא מכשיר אלא בנתייחד אח"כ אבל אם נתייחד קודם החתימה ס"ל דחוששין אבל מ"מ צ"ע דהא מדיוקא דמתני' שמעינן נמי להא דר' יוסי דלא מסני רבוסא טפי ונראה דהוא מפרש להא דרב חסדא דרך קושיא על הא דפשיט ליה ממתני' דכשר ורב חסדא בעי על זה חציו מתקנה וחציו מד"ת ואת אמר כשר בתמיה כלומר דמכיון דנתיחד ברשות הבעלים קודם החתימה אין עדותו על החתימה כלום דשמא לא זהו הגט שנכתב בפניו והוי כמו בפני נכתב אבל לא בפני נחתם דאין כאן תקנת חכמים על החתימה אלא דמד"ת הוא דאינו צריך לקיום ומעיקרא תקנתא דרבנן והיינו דקאמר דמשמע דפליגי והשתא נמי לק"מ מדיוקא דמתני' דהא כבר תני לה ברישא והדר בעי הש"ס א' בפ"נ ובפ"נ אלא שנתייחד אח"כ ופשיט ליה דבכה"ג אין חוששין כיון שהשליח מעיד על הכתיבה ועל החתימה תכופין זה אחר זה תו לא חיישינן שמא החליף אח"כ:

אין כשר אלא זה. כלומר דהוא כשר יותר ואפילו הוא ואחד מעידין על החתימת השני נמי כשר כרב אשי בבבלי וכן הסכימו כל הפוסקים אלא באני הוא עד השני הוא דפסול כדקאמר ר' אבא והתם קאמר טעמא משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים וכתבו התוס' דתרווייהו צריכי דאי מטעמא או כולו כו' אכתי איכא למיקשי מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד השני פסול ואי מטעמא דהכא אין זה נוגע בעדות ממש ע"כ וטעמא דהא אשכחן בעלמא דלא חשיב נוגע בעדות בכה"ג כדאמרינן פ"ב דכתובות גבי שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן שצריך שנים מן השוק להעיד עליו ואי ליכא אלא חד אמר אביי ליכתוב חתימת ידיה אתספא ושדי ליה בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך והרשב"א ז"ל הניח בצ"ע על טעמא דהכא דמ"ש דהתם לא מחזקינן ליה כנוגע בעדות ולענ"ד היינו כוונת התוס' שכתבו דאין זה נוגע בעדו' ממש ולפיכך צריך נמי לטעמא דאו כולו בקיום הגט:

דאיתפלגון אמר לעשרה חתמו בגט. פלוגתא היא לקמן הלכה ב' ובבבלי דף י"ח והתם מחליף דר"ל לדר"י. וצ"ל דלא ס"ל להש"ס הבבלי להאי דקאמר הכא דתליא בפלוגתייהו מדלא קאמר התם דאיכא בינייהו נמי לענין השליח דלמ"ד כולן משום עדים צריך שיאמר בפני נחתם כולן ואי לא אמר פסול אלא דס"ל דאף למ"ד כולן משום עדים א"צ קיום כ"א לשני עדים ולא חיישינן דשמא מקצתן חתמו היום ומקצתן למחר והוי ליה מוקדם דמסתמא עשו כהוגן וחתמו כולן בו ביום כיון דעשאן לכולן עדים בדבר ולא פסלינן אלא בידוע שמקצתן חתמו למחר א"נ בחתום בתחלה קרוב או פסול כדאמר התם ולמאי דכתבתי בפ"ק הלכ' ד' בשם הרמב"ן ז"ל דפי' דהתם מיירי באומר כלכם חתומו סתם ולא משום עדים יש עדיין לפקפק קצת בדבר דכיון דלא אמר בפירוש דעשאן לכולן עדים איכא למיחש דילמא לא חתמו כולן בו ביום וקשה אמאי לא קאמר התם דאיכא בינייהו נמי לענין השליח ועיין בפ"ק במראה ד"ה ר' אילא ובד"ה שטר מ"ש שם בס"ד:

מה פליגין ביוצא מתחת ידו. והיינו כלישנא קמא דרבי שמואל בר יהודה בבבלי דף ט"ז ור' זעירא כלישנא בתרא דהתם אלא מה דמקשי התם וליפלוג נמי ר' יהודה ברישא לא קאי אלא אלישנא בתרא למאי דפירשו רש"י והתו' דהא דקאמר במאי פליגא אטעמא דר' יהודה קא קשיא ליה אמאי אכשר ועיין בתוס' בד"ה במאי פליגי דמבואר הוא דללישנא קמא איכא למימר דאף ר' יהודה מודה באחד אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם דגזרינן משום איחלופי כיון דליכא הוכחה דהאי דהימנוה לעד חתימה ביחידי הוא משום שליח הגט דהא ליכא הכא תרי אכתיבה וע"ש ויתבאר לך אבל הכא עיקר הקושיא לר' אמי וכדפרישית בפנים וא"צ לשבש הגי' ולהחליף הנוסחאות בחנם כאשר ראיתי לי"מ כ"א מה שהגהתי בד"ה מתיב ר' זעירא והוא טעות דמוכח וכן הא דר' יסא דלקמן לאחר שחזר בו הוי כלישנא בתרא דר' אמי אמר ר' יוחנן דהתם דף י"ז ואין להאריך כמבואר:

מפני אכילת פירות. מילתא דרבי יוחנן דהכא אתייא כהאי דא' בבבלי דף י"ז מקמי דאפכה לפלוגתייהו דר"י ור"ל דקאמר התם מאימתי מוציאין לאכילת פירות רבי יוחנן אמר משעת כתיבה והיינו משעת חתימת העדים ותקנת זמן משום פירות הוא והילכך נכתב ביום ונחתם בלילה פסול כדפרישית בפנים שתבא לטרוף משעת כתיבה עד שעת חתימה שלא כדין אבל לר"ל דס"ל התם דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והילכך הא דתיקנו זמן בגיטין לאו משום פירוחת הוא אי לפי' רש"י ז"ל דלא מהני מידי דאפי' כתב בו זמן אינה טורפת פירות מהזמן הכתוב בגט שאנו חוששין שמא לא נמסר בידה ביום חתימתו וצריכה להביא ראיה אימת מטא גיטה לידה ואי לפי' התוס' שפירשו דלא הוצרכו לתקן זמן בגט דכיון דלא מפסדא מידי בפירי דעד שעת נתינה דמדינא דבעל נינהו תו ליכא למיחש לפירות דמשעת נתינה ואילך שהיא תחוש לעצמה ותלך לב"ד ויכתבו לה שביום פלוני הוציאה גטה לפניהם ותלך ותטרוף פירות מעתה אבל אם יש בו זמן ודאי לא חיישינן דשמא לא נמסר לה ביום שנכתב ונחתם דלא חיישינן להכי אלא דיקא בגט הנמצא משום דבנפילה איתרע ליה כדאמר בסוף שנים אוחזין ולא הכריעו הרשב"א והרא"ש והר"ן דכל שיש בו זמן חזקה ביום הכתוב בו נמסר ולהאי מ"ד ע"כ הא דתיקנו זמן בגיטין משום בת אחותו הוא כדפרישית במתני' והכי קי"ל למאי דמפיך התם דר"ל לדר"י וקסבר ר' יוחנן יש לבעל פירות עד שעת נתינה כן הכריעו רוב הפוסקים ודלא כבעל העיטור הביאו הרשב"א והרא"ש שכתב מסתברא מדגרסינן בירושלמי ר' יוחנן אמר מפני אכילת פירות ש"מ דקמייתא אפכינן ור"י ור"ל קי"ל כר"י דאמר זמן משום פירות וליתא דמדקאמר התם איפוך ולא קאמר אלא איפוך ש"מ דבתרייתא מפכינן ור"י הוא דקאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וזמן משום בת אחותו וכרב הונא הכא לקמן פ' השולח הלכה ג' וגם בזמן הזה דליכא דיני נפשות משום דאיכא למיחש שמא יחפה על בניה שהן ממזירין א"נ שלא תיאסר עליו אם זינתה קודם הגירושין ויאמר שאחר הגירושין זינתה כדכתבו התוספות והרא"ש שם:

מעתה תחוש לגיטין הבאין ממדינת הים. בבבלי פריך גיטין הבאין ממדינת הים דמיכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני הנהו קלא אית להו והכא פריך דניחוש שמא טעו לכתבו ביום ולחתו' בלילה ולא קשיא מהא דאמר הכא בפ"ק הל' א' דצריך השליח שיאמר בפ"נ ובפ"נ בו ביום כדפרישית שם משום שאין בני מדינת הים בקיאין בכל דקדוקי גיטין די"ל דהכא מקשי היכא דלא אמר השליח כן אם תחוש לזה בדיעבד א"נ היכא דלא אמר כלל ויש כאן עדי קיום ומשני דלא חיישינן להא בדיעבד משום דזיופו בדבר אחר הוא:

אבל למחר אוף ר"ש מודה. ובבבלי מהפך הגירסא דר"י לדר"ל נמי בהא דר"ל קאמר דלא הכשיר ר"ש אלא לאלחר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס כדפירשו התוס' שם שמא פייס וביטל אח הגט ובשעת החתימה לא היה הבעל שם והעדים חתמי' שלא מדעתו ודלא כפי' רש"י שמא מתוך כך בא עליה והוי גט ישן דהא בפ' מי שאחזו קאמר דלא חיישינן לגט ישן מסתמא והרשב"א ז"ל הקשה גם על פירושם דא"כ מאי מקשה התם על הא דקאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק והאמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלחר דילמא התם עובדא הוי כשחתמוהו ונתנוהו לה מדעת הבעל אלא דה"פ לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכדין טרפא מזמן הכתיבה אבל מכאן ועד עשרה ימים חיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה וכיון שכן אע"פ שחזר והחתימו או שחתמוהו מדעתו ונתנו לה פסול דכי טרפה מזמן ראשון שלא כדין טרפה דכבר בטלו ואינה יכולה לטרוף אלא מזמן השני שצוה לחתום ולגרשה:

וסיקרא ע"ג דיו חייב. כלישנא קמא בבבלי דף י"ט אמרי לה חייב ואמרי לה פטור דמקלקל הוא והרמב"ם בפי"א מהל' שבת פסק כלישנא בתרא סיקרא ע"ג דיו פטור שלא לחייבו מיתה או חטאת מספק:

ומקרע לפניהן וחותמין. מה דפרישית בפנים הוא כפירש"י ז"ל שמסרט צורת האותיות על קלף הגט וכן פי' המרדכי בשם ראבי"ה והתוס' דף ט' ד"ה מקרעין פירשו בשם ר"ח שלוקחין נייר חלק ומקרעין עליו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על קלף הגט והעדים ממלאין את הקרעים דיו:

ולמה לינן אמרין רושם לפניהן במים כו'. מה דפרישית בלשון הב' כן נראה קצת מדברי הטור סי' ק"ל בשם הרמ"ה דפסק כהאי תלמודא דלא התיר אלא לקרוע להן נייר חלק אבל לרשום להם צורת אותיות אפי' ברוק לא דכיון שרישומו ניכר לפי שעה גזרינן אטו סיקרא אבל הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין הלכ' כ"ג פסק שרושמין להם ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו ניכר וכשמואל ורב פפא בבבלי שם ומשמע דכ"ש דמקרעין דשרי לדידי' וכן כתב הב"י שם:

הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם פסול. וכן הוא בהאי תלמודא פ' הבונה הקורע חייב הרושם פטור ובתוספתא פ"ב נאמרו הדברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר וכן הוא שם בפ' הבונה והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שבת הלכה י"ו פסק כגירסת האי תלמודא הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם פטור ובהלכות גירושין פ"ד הלכה ז' כתב המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר וכבר תמהו הרשב"א והה"מ ז"ל על זה דהרי אפילו לענין חיוב שבת פסק שהרושם על העור אינו כתב וא"כ למה אמר כאן הרושם כשר ולא מצאו טעם נכון לזה:

לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו לי. וכלומר באומר על מנת שתחזירהו לי וכן משני רב אשי בבבלי פ' מי שאחזו דף ע"ה משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובשעת גירושין נקיטא לגט והדר היא מקיימא לתנאה דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והוי שפיר דומיא דאתרוג כדאמר רבא בפ"ק דקידושין דף ו' הילך אתרוג על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא דנמי דוקא באומר על מנת שתחזירהו לי במתנה אבל אם אמר יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי לא יצא כדכתב הרא"ש בפ' לולב וערבה וע"ש:

ובין השיטים שלי. ובבבלי פרקין דף כ' בעיא דלא איפשיטא היא אם אמר בין שיטה לשיטה שלי וכדמוקי התם דמעורה במקצת שיש בו אותיות ארוכין המגיעין מן השיטין לשיטה והכא דפשיטא ליה דלאו במעורה מיירי והילכך אין כאן כתב עוד כדמקשי התם ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא:

תנא בונה בר שילא. כן היא גי' הה"מ בפ"ד מגירושין הלכה י"ז ובספרי הדפוס ט"ס:

מה טעמא דרבנו ספר מה ספר שהוא בתלוש. ובבבלי דף כ"א קאמר טעמא דרבנן אי כתב בספר כדקאמר' השתא דכתיב ספר לספיר' דברים הוא דאתא וממילא מישתמע דהכל כשר מדכתיב וכתב לה מ"מ ומחובר דפסול יליף לה מדכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר כו' כדפרישית במתני' והאי תלמודא לשיטתיה אזיל דדריש ונתן לדרשא אחריתא כדלעיל ובפ"ק:

אך להכשר זרעים כן. לר"י הגלילי קא בעי כדפרישית דאלו לרבנן לא חשבי רוח חיים כמחובר ובהדיא תנן בפ"ג דמכשירין משנה ז' דלא אדם ולא בהמה חשיבי כמחובר לענין הכשר זרעים:

(דף י"ג ע"א שמואל בר אבא בעי כתבו כו'. והרשב"א ז"ל מקיים גי' הספר לבעיא אליבא דרבי יודה ואע"ג דהכתיבה והחתימה בתלוש היתה מ"מ מיבעיא ליה אם חברה לבסוף וביטלו אי הוי כמחובר אבל לבעיא אליבא דרבנן הנכון כמו שהגהתי וכדפרישית. וכתב שם מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתני' הוי שמיע להו מדקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וכ"כ התוס' דף ד' ד"ה עד וא"ת ול"ל למינק' וחתימתו בתלוש כיון שהיתה כתיבה בתלוש אי אפשר לחתימה שיהא במחובר וי"ל דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואחר כך נטעו והשריש וחתמו עכ"ל. ש"מ דתלוש ולבסוף חיברו כמחובר הוא לענין גט ומדבריהם היה נראה כפי הגי' שכתבתי בפני' גם להבעי' אליבא דרבי יהודה:

מה פליגין כו' סוגיא זו פליגא אדבבלי דף כ"ב דהתם קאמר ר' אלעזר לא הכשיר ר' אלעזר והיינו חכמים דמתני' אלא בגיטין אבל בשטרות לא דגזירת הכתוב הוא דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים כדכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ור' יוחנן קאמר התם אפי' בשאר שטרות מכשרי רבנן וקרא עצה טובה קמ"ל אבל הכא עיקר הפלוגתא דר"א ור"ל אליבא דר' יודה בשאר שטרות כדפרישית ומאי דמכשרי רבנן בגיטין טעמא כדקאמר נמי התם דעדי מסירה עיקר ועיין לקמן פ' המגרש הלכה ד' ד"ה הלכה כר"א:

ר"ל אמר לא שנייא כו'. גירסת הספר ודאי א"א להעמידה חדא דבמאי פליגי ר"א ור"ל ועוד דבשטר על הנייר ועדים על המחק מ"ט דר' יודה דפוסל הא אפשר לתקן ולכתוב בין עד לעד אנחנו כו'. ולא קשיא למאי דמהפכינן הגי' בדר"ל א"כ מ"ט דרבנן דמכשרי בשטרות הא אי אפשר לתקן כדפרישית בפנים דאיכא למימר דבאמת ר"ל לא קאי אלא אדברי ר"א דמוקי אליבא דר' יודה דבשטרות מודה ועל זה פליג וקאמר דבשטר על המחק ועדים על הנייר מיירי ור' יודה פוסל בזה אף בשאר שטרות דאי אפשר בתקנה וטעמא דרבנן דמכשרי הכא דס"ל עדי מסירה עיקר ולא חיישי כלל לזיוף כדקאמר לקמן:

ניכר היא בין נמחק פעם אחד לנמחק ב' פעמים. והיינו כשיש אצלו מקום הנמחק פעם א' דאז אפשר להבחין אבל בלאו הכי לא כדפרישית בפנים והוא ממסקנ' הגמרא פ' גט פשוט ולר' יודה בן בתירה ע"כ צריך לומר דלא ס"ל האי סברא ניכר כו' משום דלפעמים אינו ניכר וכ"כ הב"י בא"ה סימן קכ"ד בשם העיטור לתרץ פרש"י ז"ל שפירש במתני' לא על הנייר המחוק ששניהם על המחק דאע"ג דאינו דומה נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים סבר ת"ק דגזרו דילמא דמי האי מחקא להאי מחקא עכ"ל אבל הרשב"א והר"ן ז"ל פירשו מכח האי קושיא אינו דומה נמחק פעם א' כו' דמתני' איירי שהגט על המחק ועדיו על הנייר שהוא פסול ואין לו תקנה כדפרישית בפנים. והתו' שם בד"ה ולא על הנייר כתבו שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק אבל שניהם על המחק כשר כדאמרינן בריש גט פשוט דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל ויש לתמו' דהא מסקינן בפ' גט פשוט דבשטר על הכתב ועדיו על המחק אפשר בתקנה שכותבין בין עד לעד אנחנו סהדי חתמנו על המחק והשטר על הנייר וליכא למיחש נמי שלא ימחוק מה שכתוב בין עד לעד משום דאדרבה אז ראוי לפסול יותר שניכר הזויף וכמו שהאריכו התוס' פ' גט פשוט שם להכריח כן וע"ש אם לא שנאמר לחלק בין גיטין לשטרות דבגיטין לא שייך לכתוב בין עד לעד ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה מדקא מתמה הכא אם בעדים על המחק בדא חכמים מכשירין אלמא דבגט לא מכשרינן לסמוך אתקנת כתיבה בין עד לעד אלא דעיקר הטעם הוא דאעידי מסירה סמכינן כדמשני ר"ז אבל עדיין לא נחה דעתי בזה דהא מדינא כשר אפי' אם כתב תנאי בגט אחר התורף כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה"ג הל' ד' ולמה לא נכתוב בין עד לעד לתקן שלא יבא לידי זיוף וצ"ע. והמהרש"א ז"ל כתב על דברי התוס' בד"ה ולא על נייר מתוק כו' והיינו דקתני שיכול אח"כ להזדייף ולמחוק הכתב ויהי' הוא ועדיו על המחק אבל בכתב על המחק ועדיו על הנייר לא מצי איירי דלא שייך ביה שיכול להזדייף כדמוכח בפ' גט פשוט עכ"ל. ונפלאתי מאד ע"ז דאדרבה איפכא מוכח משם דבכתב על המחק ועדיו על הנייר פסול ואין לו תקנה לכתוב בין עד לעד דאיכא חששא שיחזור וימחוק השטר ואין כאן מקום נמחק פעם א' אצלו להבחין אבל בהוא על הנייר ועדיו על המחק אפשר בתקנה כדפרישית. וכמבואר שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' כ"ז מהל' מלוה וכמבואר בטור ח"מ סי' מ"ה בלי שום חולק בזה אלא ודאי העיקר דבכתב על המחק ועדיו על הניי' מירי וכן פי' הרשב"א והר"ן ז"ל ואפ"ה חכמים מכשירין בגיטין משום דאנן אעדי מסירה סמכינן כדפרישית במתני' רב הונא אמר והוא שהיה פיקח עומד על גביו. בבבלי דף כ"ב פריך אמתני' והא לאו בני דיעה נינהו אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד ע"ג כו' ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף. ובזו הסוגיא רבו השיטות והפירושים מבוארים בר"ן ובב"י סי' קכ"ג בארוכה והרוצה לעמוד על דבריהם יע"ש. ואני ראיתי להביא תוכן דבריהם בקצרה במה שצריך לענינו. דעת הרשב"א ז"ל לפרש דרב הונא ושמואל פליגי דשמואל באין גדול עומד ע"ג מיירי דמוקי למתני' הא דמכשרינן חש"ו דוקא לטופס ואפי' באין גדול עומד ע"ג אבל תורף לא ואפי' בגדול עומד ע"ג ולא גזרינן טופס אטו תורף ורב הונא נמי לא סמיך אדשמואל ואפי' בתורף קא מכשיר כיון דגדול עומד ע"ג הא לאו הכי אפי' טופס אין כותבין דגזרינן טופס אטו תורף ולפ"ז איכא למימר לרב יהודה אמר שמואל אפילו עכו"ם כשר לכתוב טופס לכתחילה דלא גזר אטו תורף ואפילו באין ישראל עומד ע"ג דלעכו"ם לא מהני מידי דאדעתא דנפשי' קא עביד ודעת בעל העיטור דרב הונא ורב יהודה לא פליגי לדינא אלא באוקמתא דמתני' פליגי לרב הונא בגדול עומד ע"ג לא בעי שייר מקום תורף ורב יהודה קאמר בשייר מקום תורף ולא בעי גדול עומד ע"ג אבל מודה נמי דאם גדול עומד ע"ג אפילו כתב תורף כשר ולפי שיטה זו נמי עכו"ם כשר בטופס ושייר מקום תורף דהא לא גזרינן טופס אטו תורף (והב"י כתב שם דפי' רש"י עולה כשיטת הרשב"א ולמד מדנקט רש"י ז"ל בדרב יהודה והוא שייר כו' ולא בעי לאוקמא בשגדול עומד ע"ג ולא קאמר ולא בעי גדול עומד ע"ג כששייר התורף ש"מ דאעיקר דינא פליג ולא מכשיר לתורף אפי' בגדול עע"ג. ומיהו דעת התוס' נוכל לפרש כשיטת בעל העיטור שכתבו בד"ה והוא ששייר אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דיעה נינהו אתא לשנויי ע"כ ומשמע דלא פליג ר' יהודה אלא אשינוייא דרב הונא ולא בעיקרא דדינא) ודעת הרמב"ם ז"ל לפרש דרב יהודה מוסיף אדרב הונא ותרתי בעי דלא מכשיר בגדול עומד ע"ג אלא בשייר מקום התורף ובהא לא גזרינן טופס אטו תורף ומותר להניח חש"ו לכתוב טופס לכתחילה בגדול עע"ג אבל בשאין גדול עומד ע"ג אפי' טופס לא יכתוב לכתחילה דבהא גזרינן טופס אטו תורף ולפ"ז עכו"ם לא יכתוב לכתחילה טופס ואפי' בישראל עומד ע"ג דלא מהני מידי לעכו"ם כמבואר הכל בדבריו בפ"ג מה"ג מהלכה ט"ו עד הלכה י"ט (והב"י כתב שש לשיטת הרמב"ם דרב הונא ורב יהודה סמכי אהדדי ורב הונא נמי לא מכשיר בגדול עע"ג אלא בשייר מקום התורף וכן כתב הר"ן ולפיכך כתב עליו שאינו מחוור דהא מלישנא דהש"ס משמע דפליגי דקאמר ורב יהודה כו' ואינו מוכרח לפרש כן לשיטתו אלא דרב יהודה פליג אדרב הונא ומוסיף דבעינן נמי שייר מקום התורף ופסק כוותיה דעולא נמי כוותיה ס"ל התם). וחל עלינו חובת הביאור במה שהקשו הרשב"א והר"ן לשיטת הרמב"ם ז"ל וז"ל דאי אמרת עמידת גדול ע"ג מהני וכונתו הוי כוונה אפי' תורף נמי לישתרי ואי לא הוי כוונתו כוונה עמידתו לא מעלה ולא מוריד ועוד דאי גזרינן בהו טופס אטו תורף אי לא הוי כוונתו כוונה טופס נמי לא לישתרי בעמידת אחר ע"ג דילמא אתי למישתרי תורף בעמידת אחר ע"ג ואי לא גזרינן בהו טופס אטו תורף לישתרי תופס אפי' בלא עמידת אחר ע"ג ע"כ. ולענ"ד נראה ליישב בטוב טעם ומתוך דברינו יונחו כמה דקדוקים בהש"ס ובדברי הרמב"ם והוא בהקדי' מהב' שיטות שיש לנו בפירוש ריש הסוגיא דלדעת רש"י והתו' האי פירכא דפריך הא לאו בני דיעה נינהו אליבא דר"א קאי דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא וכיון דלאו בני דיעה נינהו לא ידעי למיכתב לשמה אבל מטעם שליחות לא פריך דלא בעינן שליחות בכתיבה כדמוכח מהא דקאמר בריש זבחים שצריך להניח בתופסי הגיטין תרפו של גט משום דאשה לאו לגירושין קיימא ולא הוי לשמה ולא פסיל ליה מטעמא דבעינן וכתב הוא או שלוחו וש"מ דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר ועלה משני דבגדול עומד ע"ג מהני שפיר כמבואר בדברי התוס' ובהר"ן ז"ל. ויש עוד שיטה אחרת לר"י שם דמפרש דהאי פירכא אליבא דר"מ קאי דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן ואליבא דר"מ הוא דקא משני בשגדול עע"ג דכיון דלא הוי אלא מדרבנן מהני אבל לר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא פוסל אפי' בגדול עע"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה וכמבואר בדברי הרא"ש ז"ל. ומתוך אלו הב' שיטות נתבאר לנו נ"מ לטעמא דפסלינן לעכו"ם בכתיבת הגט אפי' בישראל עע"ג למאי דקי"ל כר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא. דלשיטת רש"י והתוס' דלא בעינן שליחות בכתיבה אין הטעם אלא משום דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד ולא משום דלאו בר כריתות הוא דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו אלא במידי דבעי שליחות כגון בהבאת הגט כמ"ש התוס' והר"ן אבל לשיטת הר"י איכא למיפסלי' משום דלאו בר כריתות הוא. ועוד נ"מ לדינא בעבד דלשיטת רש"י והתוס' עבד כשר לכתיבת הגט דהא לא שייך למיפסליה משום דלאו בר כריתות הוא דלא בעיני שליחות בכתיבה וגבי עבד לא שייך נמי טעמא דאדעתא דנפשיה קעביד דהא שייך במצות הוא וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שחלק על מה שפסק הרמב"ם לפסול בעבד וז"ל דאע"ג דלאו בר כריתה הוא משמע דלגבי כתיבה לא קפדי אבני כריתה דהא אפי' עכו"ם מכשרינן אלא משום דאדעתא דנפשיה קא עביד ובעבד ליכא למימר הכי דהא שייך במצוה והוה ליה כאשה עכ"ל אבל לשיטת הר"י עבד נמי פסול משום דלאו בר כריתה הוא (ובהכי ניחא לי ליישב קושית מהרש"א על מ"ש התוס' בד"ה והא אבל קשה דמשמע דלא פסיל עכו"ם אלא משום דלדעתיה דנפשי' קעביד ותיפוק ליה דלאו בני כריתות נינהו ומה צריך נמי לאתויי ברייתא דעכו"ם פסול כו' והקשה הוא ז"ל דאדרבא תיקשה להו טפי דמאי פריך מברייתא דעכו"ם אחש"ו והא עכו"ם לאו בני כריתות נינהו ומ"ה פסול עכ"ל ונראה דעל המקשה לק"מ דמדקתני עכו"ם ש"מ דלאו טעמא משום דלאו בר כרית' הוא דאל"כ ליתני עבד וכ"ש עכו"ם דפסול כעין שהקשו התוס' בדף כ"ג בד"ה אין העבד ולא שייך הכא תירוץ ר"ת דהתם משום סיפא קתני לאשמועינן עכו"ם ונתגייר כו' וע"ש ומלבד שיש לדקדק ע"ז דהא משמע בקידושין דף ס"ג דגם עכו"ם לאו בידו להתגייר הוא דמי יימר דמזדקקו ליה תלתא ואין להאריך. אבל על הברייתא הוי קשה דלא קתני אלא עכו"ם לחוד והילכך מקשו על דברי המתרץ דלמה באמת לא קאמר הטעם משום דלאו בר כריתה הוא ותירצו דלא בעינן שליחות בכתיבה) והשתא דברי הרמב"ם עולין כפשטן דהוא ז"ל נמי מפרש כשיטת רש"י והתוס' ולא בעינן שליחות בכתיבה שהרי לא כתב שאינו גט מדאורייתא אלא בכתבו לבדן כל הגט אבל בגדול עע"ג לא משמע מדבריו אלא לפסול מדרבנן אם כתבו גם התורף והילכך התיר לכתחילה בחש"ו לכתוב הטופס בגדול עע"ג ולא גזרינן בהא אטו תורף דהיא גופה מדרבנן דלא בעינן שליחות בכתיבה וכשהאחר מלמדו ומזהירו לכתוב לשמה מדאורייתא ש"ד ואפי' התורף אבל באין אחר עע"ג שפיר גזרינן אטו תורף דפסולא דאורייתא הוא דהא בעינן כתיבה לשמה והיינו התורף והני לאו בני דיעה נינהו אבל בעכו"ם דבדידי' לא מהני מידי אעע"ג שפיר גזרינן בטופס לכתחילה אטו תורף כמו בחש"ו באין אעע"ג וזה מבואר אלא דאכתי נשאר לנו לבאר לשיטת הרמב"ם דסובר כשיטת רש"י והתו' אמאי פסיל בעבד והרי הוא ז"ל כתב בעצמו והטעם בנכרי שעל דעת עצמו הוא כותב ולכאורה קושיא עצומה היא אבל אחר שנדקדק בדבריו ז"ל לק"מ שהרי כתב והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין לפיכך הוא פסול כנכרי לכל דבריו ר"ל במה דסיי' כנכרי לכל דבריו דהוא ז"ל סובר דאף דהעבד שייך במצות אחרים מ"מ הואיל והוא אינו שייך בהאי מצוה שפיר אמרינן ביה דלדעת עצמו הוא עושה והוי כנכרי לכל דבריו בהאי טעמא גופיה ובזה חולק על סברת הרמב"ן דלדידיה הואיל ושייך במצות אחרים ליכא למימר אדעתיה דנפשיה קעביד אבל לדעת הרמב"ם גם בעבד אמרינן הכי היכי דלא שייך ביה והילכך פסול לכתחילה. בטופס אפי' אעע"ג כמו נכרי ונתיישבו דברי במה שהשיגו עליו הרשב"א והר"ן ז"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך דמה דפרישית בפנים לר' יוחנן דמקשה על דברי רב הונא עולה כפי שיטת הר"י וכדמוכח דמקשה על דמכשיר עע"ג הא בעינן כתיבה לשמה והיינו דשליחות נמי בעינן כפי אשר נתבאר א"נ דניגזור אטו שיכתוב התורף לבדו ופסול לכ"ע מדאורייתא ומשני שמואל בששייר מקום התורף והיינו אפי' פיקח עע"ג ועולה נמי כמסקנת סוגית הבבלי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין לקמן פ"ג הל' ב' ד"ה הלכה כר"י מ"ש שם בס"ד:

ולא חשו להן משום ריח פסול. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו דאינו גט כלל ובין לשליח קבלה ובין לשליח הולכה וכפי' רש"י בד"ה לקבל גט וכן דעת הרי"ף ז"ל ודלא כיש מי שכתב שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה אבל לשליח להולכה כשר וכן נראה מהכא מדתני עבד שהביא את הגט פסול ועלה קאמר דסברין כו' אם עבר וקבל כשר והיינו כשר להוליכו ולגרש בו וקאמר ר' יעקב מעשה היה ולא חשו:

הדרן עלך המביא תיניין