Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הזורק. ת"ל ונתן ונתן. מסוגית הבבלי משמע דלא יליף לה מכפל המקרא אלא מדכתיב ונתן בידה ולא בידה יתננו כפי פירוש רש"י ז"ל. ואיכא למימר דנ"מ בין דרשת רבי ישמעאל לדרשת ר"ע דלר"ע לא בעינן עומדת בצד חצירה ולר"י דדריש מידה דרשותה היא מה ידה סמוכה לה אף חצרה סמוכה לה כדעולא שם דף ע"ז דאיח ליה כדרשת רבי ישמעאל דהכא כדמשמע מדקאמר החם חצר משום ידה איתרבאי דידה רשותה הוא ודוקא עומדת בצד חצירה ועיין בפ"ק הלכה א' דמשמע מהתם דהאי תלמודא לא פסק כדעולא אלא כרבי אושעיא התם דלא בעינן עומדת בצד חצירה ולדידיה ס"ל כדר"ע הכא ועיין שם במראה ד"ה נעשית:
דרבי ינאי כרבנין כו'. גירסא זו קשה וע"כ צריך להגיה כדפרישית בפנים וכמו שהבאתי ראיה מפ"ק דקידושין ואי אפשר לפרש הא דרבי הושעיה כר"מ לפי גי' הספר וכמ"ד התם אליבא דר"מ דס"ל אין יד האשה כיד בעלה כמבואר. ולשיטה זו משמע דלא ילפינן אשה מעבד אבל לשיט' הבבלי מסיק התם אליבא דרבא דמפרש התם כרבי הושעיה דהכא דיליף אשה מעבד דמאשה גופה לא מצי למילף דנהי דידה למעשה ידיה קני לה גופה מי קני להן אלא מדמצינו העבד מקבל גיטו אע"ג דיד העבד כיד רבו משום דידו וגיטו באין כאח' וה"נ באשה גיטה וחצרה באין כאחד. וא"א לפרש לסוגיא דהכא כן:
ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן. למאי דמסיק בבבלי פרק הספינה דף פ"ה דבר"ה דקאמר היינו סימטא ובחצר שאינה של שניהן נמי דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרווייהו אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהן אין משיכה קונה ולפ"ז לא מצינן למיתלי הך בעיא בפלוגתא דרב ור"ח דהכא ודאי הבעיא בחצר שאינה של שניהן ממש. ובלא"ה קשה נמי הא התם במשיכה פליגי והכא גבי גט דבעי זרקו לה כו' לאו משום משיכה הוא וצ"ל דרבי אבין דקאמר מחלוקת כו' לא דבעי למימר דתליא בפלוגתייהו דלא מתוך מחלוקתם פשטינן לה דקתני ברשות זה שהיו מופקדים אצלו כו' אלמא היכא דלא מהני משיכה מהני שכירות מקום וה"נ גבי גט דשכירות מקום מהני בזרקו לה במקום שאין החצר קונה לה. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' גירושין הלכה י"ג משוה נמי דין חצר שאינה של שניהן כמו רה"ר לענין קרוב לו כו' כדלקמן וזה ג"כ נלמד מהכא דמשוה להו אהדדי לענין גיטין כמו דהוקשו לענין דיני ממונות:
ובלבד במשתמש בה. וכן קאמר רבי יוחנן בבבלי דף ע"ח לפי שאין אדם מקפיד על מקום קלתה כדפי' רש"י ז"ל מפני שמיוחדת לתשמישה תמיד והתוס' שם בד"ה מקום חיקה קנוי לה כתבו וא"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה ותירצו דרבי יוחנן קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין בארץ והשתא אי לאו טעמא דמקום חיקה קנוי לה לא הוי מהני מידי כיון דאינה קשורה ותלוי ע"כ ולפי דבריהם דרבי יותנן לא פליג אהאי מ"ד דבעי התם קשורה ותלויה אלא דמוסיף דבמקום שאינה קשורה ותלויה נמי מהני מטעמא שאין אדם מקפיד ונ"מ היכא דידעינן ודאי דהבעל מקפיד על מקום קלתה בעינן קשורה ותלויה אבל לא משמע כן מהסוגיא אלא דרבי יוחנן פליג וכדמשמע נמי מסוגיא דהכא דגריס הא דר"ל בקשורה לה אחר דברי רבי יוחנן. והא דקשיא על מקום חיקה פשיטא י"ל דה"ק כמו שמקום חיקה קנוי לה כך מקום קלתה קנוי לה דמסתמא הבעל לא מקפיד ואפי' מקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם כמו שהוא במקום חיקה וכן נמי לאשמעינן דדוקא מקום קלתה וכה"ג דדומין למקום חיקה אבל לא בשאר כלים שלה ולפ"ז אין חילוק לרבי יוחנן בין קשורה ותלויה או לא ולא חיישינן לקפידא לעולם וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם בפ"ה הלכה ה' שכתב עד שיגיע הגט לידם או לחיקה או לכלי מן הכלים שלה שאין הבעל מקפיד על מקומו כגון צלוחית או כפיפה קטנה או כיוצאי בהן ע"כ והיינו נמי כדפרישית דדייקינן מדברי רבי יוחנן דדוקא באלו הכלים קאמר:
דר"ש בן אלעזר היא. מסוגיא דהכא משמע דמדמי לה להא דאמרינן לקמן ריש פרק המגרש שצריך לחזור וליטלו הימנה ולומר לה בשעת מתנה הא גיטך וכן אמרינן פ"ק גבי השליח. והרמב"ם ז"ל בפ"א מגירושין הלכה ט' פסק בהא כרבי דפליג בבבלי שם אדרשב"א וס"ל דא"צ ליטול הימנה אלא באומר לה אח"כ הא גיטך סגי ואע"ג דבדין השליח שלא אמר בפ"נ ובפ"נ פסק בפ"ז הלכה י"ז שצריך ליטלו הימנה ולחזור כו' וזהו כרשב"א היינו משום דמסיק בהאי תלמודא בפ"ק דלא דמי ההיא דשליח להאי דהכא כדפרישית שם. וכן לא דמיא לההיא דהמגרש כמבואר בסוגית הבבלי ועיין לקמן פרק המגרש שם:
המחוור בכולן עד שיתננה לתוך ידה. משמע דאכולן קאי אפילו יש כאן כדי שתשוח ידה ותטלנו מ"מ לכתחילה עד שיתן לידה כן דעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ה הלכה י"ג וכדקאמר שמואל בבבלי שם ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה. והתוס' שם ד"ה ואת לא תעביד כתבו דמהאי דהכא אין ראיה לפסק הערוך שפסק אפילו בחצירה עד שיגיע הגט לידה דאיכא למימר דארה"ר קאי דבהדיא מסיק לה אקרוב לה ומסתמא לא אתא לאפוקי חצירה ע"כ ובודאי דחצרה לא אתא לאפוקי מדינא אבל מתוך דבריהם משמע דאד' אמות ברה"ר קאי וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא. ואין הכרח לפרש כן דהא דברי רבי אלעזר דהכא מתפרשין כדהתם ואאינה יכולה לשמרו קאמר ואע"פ שהוא בשיעור כדי שיכולה לפשוט ידה וליטלו שהוא פחות מד' אמות מ"מ כל שאינה יכולה לשרו מנטילת הכלב וכה"ג ס"ל דאינה מגורשת ועלה קאמר דשמואל בהא פליג ולא ס"ל אינה מגורשת לגמרי אלא ספק מגורשת א"נ פסול מדבריהם כדעת הרמב"ם שם וכמ"ש המפרשים ומכל מקום המחוור בכולן כו':
שכן אם אמר לו זורקיהו עד שייכנס לרשותי. כדפרישית דמיירי שאמר לו כך בפי' וכמ"ש התוספות שם בד"ה אי הכי על הא דקאמר התם נמי רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ואותביה ממתני' דקתני וכן לענין החוב הכא במאי עסקינן דא"ל זרוק לי חובי והפטר אי הכי מאי למימרא לא צריכה דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין ואכתי מאי למימרא מהו דתימא מני א"ל משטה אני בך קמ"ל ופירשו התוס' להאי אוקמתא דמעיקרא זרוק והפטר דמיירי שאמר לו בפירוש שיזרוק לו למקום שיכול לשומרו הוא דאל"כ אמאי קרוב ללוה חייב הלוה כדמקשי ומשני הכא. והשתא לענין דינא לא פליג סוגית דהבבלי אדהכא דאם אמר לו זרוק והפטר ופירש לו לרשותי בעינן שיכנס לרשות המלוה במקום שיכול לשמרו דזהו קרוב לו לפי המסקנא אלא דלא ניחא ליה להש"ס הבבלי לאוקמי מתני' בהכי מכח קושיא מאי למימרא. ולשיטתא דהכא איכא למימר דלא קשיא ליה מאי למימרא משום דקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך והא דלא משני התם מעיקרא הכי דס"ל להש"ס הבבלי דבאמר לו זרוק והפטר לא איצטריך לאשמעינן דלא מצי א"ל כן שהרי מחל לו בפירוש אבל כי א"ל בתורת גיטין ה"א דבכה"ג ודאי דרך השטאה הוא דקאמר ליה דמה שייך תורת גיטין לחוב קמ"ל והש"ס דהכא לא ס"ל האי סברא ובהא לחוד הוא דפליגי. והתי"ט כתב דלדינא נמי פליגי דהש"ס הבבלי לא ס"ל דזרקהו עד שיכנס לרשותי קאמר אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו והילכך קשיא ליה ברישא מאי למימרא ובאמת בסיפא נמי קשיא הא דתנן חייב והא פוטרו אלא דהש"ס לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא וע"ש שנדחק ג"כ לתרץ קושית מאי למימרא להש"ס דהכא. ולע"ד אין לנו צורך להכניס עצמנו בדוחק הגדול הזה ולומר דלא חש הש"ס להקשות קושיא אלימתא טפי אעיקרא דדינא וחש להקשות מאי למימרא וכן לפרש דפליגי הסוגיות במאי דלא פליגי. ומ"ש שם דנ"ל ברור שזו היא סברת הרמב"ם והטור גם מדבריהם אין הכרח לפרש כן דודאי דינא דהטור אמת הוא במ"ש בחה"מ בסימן ק"כ אם א"ל זרוק לי חובי והפטר וזרקו אפילו רחוק למלוה ונאבד קודם שיגיע לידו פטיר שהרי הרשהו בכך. דאע"ג דמשמע מהכא ומדברי התוס' לאוקימתא דהגמ' מעיקרא דבמפרש לו עד שיכנס לרשותו הוא מכל מקום לאו ממילא ש"מ דדוקא שאמר לו כן בפירוש אבל אם אמר לו זרוק והפטר סתם פטור הוא בכל ענין אפילו זרקו רחוק מהמלוה וכ"כ הב"ח שם בזה וכן נראה דעת הרמב"ם בריש פי"ו מהלכות מלוה שכתב אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור ומשמע מסתימת דבריו דבכל ענין פטור ומשום דקא"ל זרוק והפטר סתם ולא כמ"ש הה"מ שם שדעתו כדעת הרשב"א דכי קא"ל זרוק לי חובי בתוך רשותו קאמר. ודברי הרשב"א בעצמם ג"כ נוכל לפרש כפי' התוספות שכתב על הא דקאמר באומר זרוק חובי והפטר קשיא לי א"כ קרוב ללוה אמאי חייב וי"ל דכי קאמר ליה זרוק לי חובי והפטר זרוק לי בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה והכי איתא בירושלמי כו' ע"כ כונתו ג"כ במפרש לו זרוק לי בתוך רשותי אף דלכאורה משמע מדבריו דמסתמא זרוק בתוך רשותי קאמר. ומ"מ לדעת הרמב"ם והטור מתפרשין הסוגיות כפי' התוס' דמיירי במפרש לו ושניהם צדקו יחדיו לדינא כדאמרן ושפיר נשמע הדין באמר לו זרוק והפטר סתם שפטור הוא בכל ענין כאשר נתבאר:
בשכר הלבלר שנו. כדפרישית בפנים כן נראה מהאי תלמודא בשנים אוחזין שם דקאי על הא דקתני מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ולסוגית הבבלי מגורשת ואינה מגורשת לאשמעינן דחייב במזונותיה כדאמר בפרק מי שאחזו דף ע"ד וכן קאמר הכא לעיל סוף הלכה ב':
ויתיביניה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינו מקורה. ולרבי יוחנן דלא מקשי הכי איכא למימר דס"ל דרבי אפילו בשאינו מקורה קאמר דהא רבי לא קאמר התם בהדיא כן אלא אמוראי מוקמי הכי אליביה וכן משמע דברי התוס' דף ע"ט ד"ה כמאן כרבי דמקשו התם כקושית האי תלמודא ותירצו דס"ד דטעמא דרבי לאו משום קירוי הוא אלא משום דמחיצה כמאן דמליא דמיא:
לית פירקא דידכון. עיין לקמן בפ' המגרש הלכה ג' ד"ה כל ההין פירקא:
עד שלא נתארסה ונתארסה. בבבלי דף פ' מפרש רב אדא בר אהבה כרבי יצחק בר חקולה דהכא לא נישאת זהו לאלתר נישאת זהו לאחר זמן. וכתב הרשב"א ז"ל אחר שהביא לסוגיא דהכא וז"ל מסתברא דאפילו לגמרין דאמר רב אדא בר אהבה כל שלא נישאת לאו דוקא נשאת אלא אפילו נתארסה דהא ממתני' דקתני לא כל הימנו לאבד זכותו של שני מסייע ליה ולההוא טעמא אפילו נתארסה כן כדאיתא בירושלמי ונשאת דקאמר לא תיקשי דהא אמרינן בעלמא נשאת לא תצא ואמרי' עלה לא נשאת דוקא אלא אפילו התירוה לינשא לא תצא מהיתרה הראשון אלמא אפי' התירוה לינשא קרוי נשאת כל שכן כאן שכבר נתקדשה עכ"ל. ומדעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין הני י"א לא משמע כן דאי איתא לא שתק מלומר אפילו נתארסה ולא כתב שם אלא ואם נשאת ואחר כך הוציא הבעל את הגט כו' אין שומעין לו לאוסרה על בעלה. וקשה לי לדעת הרשב"א ז"ל דהא משמע הכא דפליגי הני אמוראי בהא ומתני' מסייע לר"ז ומשמע דמ"ד משניסת דוקא קאמר כדעת הרמב"ם ז"ל לפי שיטת הבבלי כנראה מסתימת דבריו. ובעיני נראה לפרש סוגיא דהכא דפליגי בהא דרש"י ז"ל פי' במתני' טעמא דלאחר זמן אינו נאמן דאמרינן קנוניא עשו ביניהם להחליף השטרות אחר שניסת והתוס' בריש דף פ"א הקשו ע"ז דמה שייך קנוניא דכיון שניסת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה ותירצו בדוחק דפעמים אין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא ואפשר לומר דחשש הקנוניא היא שמתכוונת לאסור עצמה על השני מחמת שנאה אע"פ שגם הראשון אינו יכול להחזירה וכן פי' הב"ח בסי' קנ"א והרמב"ם ז"ל פי' שם טעם אחר שאינו נאמן דחיישינן שמא נפל הגט מידה ומצאו זה ונ"מ בין ב' הפירושים האלו דלטעם חשש הקנוניא א"כ גם בנתארסה איכא האי חששא אבל לטעם חשש הנפיל' איכא למימר דלא חיישינן אלא בשניסת דאז אינה מקפדת לשמור גיטה וכל זמן שלא ניסת עדיין אף על פי שכבר נתקדשה משמרת גיטה שלא להוציא לעז על קידושיה ולא חיישינן לנפילה ובהני ב' פירושים פליגי אמוראי דהכא. והרמב"ם פסק כטעמיה דלא ס"ל חשש הקנוניא מכח קושית התו' ולא חיישינן נמי שיתרצה הראשון לדבריה מחמת שהיא שונאה להשני דמאי איכפת ליה בהא אלא בנישאת הוא דחיישינן לנפילה והוא בעצמו מתכוין לאסרה על השני והלכך דוקא בנשאת הוא דאין שומעין לו:
אין בה משום ייחוס כהונה כו'. כה"ג קאמר רבי יוחנן בפרק האשה רבה גבי אע"פ שנתן האחרון גט לא פסלה מן הכהונה ומשמע דמדמי לה להאי דהכא אבל אין שיטת הבבלי כן דבההיא דיבמות יש בה משום ריח הגט ופסולה לכהונה ועיין לקמן ריש פ' המגרש:
המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו חצר כו'. בבבלי פ"ב דכתובות דף כ"ח גרסינן תניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה. וכך היא גי' הרי"ף ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל שם שכונה גדולה ממבוי ובאשת איש החמירו רבנן טפי מגרושה שהיא בלאו ע"כ ולפי הך גירסא ופירושה לא ידעינן באשת ישראל שנתגרשה ולא ניסת עדיין אם מותרת לדור עמו בחצר דלא מייתי הך ברייתא התם אלא לפשוט מה דבעי אביי מהו לעשות בגרושה כן כלומר כהן שגירש אשתו אם מותר לדור עמה בחצר כדאיירי בחצר שם לעיל מינה ופשיט ליה דאסור לדור עמה אפי' במבוי אבל באשת ישראל כל זמן שלא ניסת מותרת לדור עמו אפילו בשכונתו כדפי' רש"י ז"ל ובין לפי' הרא"ש דלעיל ובין לפי' התו' שם שפירשו שכונה היא ג' בתים כדאמרינן פ"ק דע"ז בחצר מיהת נשאר בספק אם מותרת אשת ישראל שנתגרשה לדור עמו. והר"ן ז"ל כתב על הא דקאמר התם בגמרא עלה דלעיל מי נדחה מפני מי ת"ש דתניא היא נדחית מפניו ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה ומסיק שם דבחצר של שניהם נמי היא נדחית מפניו וכתב הוא ז"ל ותמהני חצר מאי עבידתיה. דהא בשנשאת אפי' בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אף על פי שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מיתסר אלא בחצר לכך נראה לי דברייתא באשת ישראל תכף שנתגרשה מיירי דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחד וקתני דלאחר שנתגרשה צריך הוא להיות נדחה אע"פ שלא נשאת עדיין ושפיר מייתי מינה ראיה לנשאת לענין שכונה ולאשת כהן לענין מבוי דחד טעמא הוא ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אא"כ היו נזהרין שיהיו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב אבל נמצא בירושלמי בפ' הזורק המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו חצר ולא באותו מקום כו' עד ובכהנת אפילו לא נישאו ע"כ משמע מיהת דבלא נשאו אפילו בחצר שרי דדוחק הוא לומר דכי קתני הא לא נישאו לא דלא קאי אאותו חצר אלא אאותו מקום ובודאי שזו דירושלמי חולקת ששנויה מהברייתא שבגמרתינו ששם השוו כהן לישראל ובגמרתינו חלקו בהן ולפיכך הדבר צ"ע עכ"ל. ולפי פירוש זה צ"ל דהוא ז"ל היה מפרש להא דקאמר הכא והארוסה שביהודה כנשואה היא לא קאי אהא דלעיל אלא אמתני' קאי בנתייחדה עמו אחר הגירושין דמחלק בין נתגרשה מן הנשואין לנתגרשה מן האירוסין ועלה קאמר והארוסה שביהודה דגייסי אהדדי כנשואה היא וחיישינן שמא בא עליה וצריכה הימנו גט שני. אבל לענ"ד נראה כמה דפרישית בפנים דאדלעיל קאי ונישאו ולא נישאו מעיקרא מיירי ושפיר אתייא הך דהכא כסוגית הבבלי בכתובות בהא ושמעינן דאשת ישראל אסור לדור עמה בחצר אע"פ שלא נשאת. וכך נראה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בפרקין על הא דמחלק במתני' דנתגרשה מן האירוסין א"צ גט שני וז"ל איכא למימר דהיכא דגייסי אהדדי צריכה כדאמרינן בכתובות גבי נתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה כו' והיכא דגייסי אהדדי לא וה"נ דכוותה וכן נראה מן הירושלמי דגרס התם על הא דב"ה המגרש את אשתו לא תדור כו' עד סוף הסוגיא עד כאן בירושלמי וש"מ מדמייתי לה גבי הא ה"נ בארוסה שביהודה שלבו גס בה או בשאר מקומות דחזינא להו דגייסי אהדדי כנשואה היא וחוששין לה משום קידושין וצריכה ממנו גט שני עכ"ל הרי שדעת הרשב"א ז"ל לפרש דהארוסה שביהודה אדלעיל קאי אלא דמייתי ראיה מדמייתי לה גבי הא ש"מ דבדינא דמתני נמי כן הוא ועוד נ"ל להביא ראיה גדולה לפירושי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' א"ב הל' ב"ז שכתב שם וז"ל וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבאו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות ואם נתגרשה מן האירוסין מותרת לתובעו בדין ולדור עמו ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור ומי נדחה מפני מי היא נדחת מפניו ואם היתה החצר שלה הוא ידחה מפניה ע"כ וכתב שם הה"מ שכך היתה הגי' של רבינו בכתובות שם לא תדור עמו בחצר וכפר קטן נידון כמבוי. ולא כתב מאין הוציא רבינו שאם נתגרשה מן האירוסין מותרת לדור עמו דמברייתא דאבל רבתי דמייתי רב נחמן התם לא למדנו אלא שנפרעת ע"י עצמה ובודאי שאין ללמוד דירה מפריעת חוב שאינו אלא לפי שעה אלא ע"כ מסוגיא דהכא הוציא דין זה וכפי מה שפירשנו. ויש עוד נ"מ לדינא במאי דכתב הרא"ש שם ואשתו שנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אינה כי אם בלאו ויש לה גם דין גרושה לכהן ע"כ וזהו לפי שיטתו דשכונה גדולה ממבוי. אבל קשה על דבריו ז"ל דמשמע דעכ"פ בלאו איתא ולא משמע כן במסקנא בעשרה יוחסין דף ע"ח דקאמר התם ושניהם מודים אביי ורבא במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה דדרך ליקוחין אסרה תורה וכדפי' רש"י ז"ל שם לא פרט לאו אלא ע"י לקוחין וכן הביא הר"ן ז"ל בשם הר"י ז"ל. אלא דכתב שם דבחצר ודאי לא תדור עמו ולמאי דנסתפק הוא ז"ל באשת ישראל שלא נשאת עדיין אם מותרת בחצר א"כ גם לאחר שנשאת ונתארמלה או נתגרשה נמי כן דתרווייהו איסורי דרבנן נינהו ולמאי דפירשנו וכפי שיטת הרמב"ם ודאי אסור ואין להאריך יותר:
החולץ ליבמתו אע"פ שעשה מאמר. כלומר שעשה בה מאמר מתחלה ואח"כ נתן לה גט למאמרו וחליצה לזיקתו:
היו מסורגין כו' ופשיט לה דכשר אפילו טובא דנעשה כמלאהו בקרובים או בפסולין ודוקא אם הם מסורגין בדרך זה כשר וקרוב וכשר וחוזר וחותם כשר וקרוב וכשר וכן כולם דס"ל להאי תלמודא דלא מקיימינן אלא מתלתא רצופין ותו ליכא למיחש דילמא אתי לקיומי בשני קרובים וחד כשר דלא משכחת לה תרי קרובי' בכל ג' רצופין שבו אבל משיטת הבבלי שלהי פרקין משמע דאפילו במסורגין אין כשר יותר מאחד ואמרינן שם ש"מ מכל תלתא מקיימינן דאי ס"ד בעינן רצופין לקבע ליה מקום להאי קרוב ולכשר ביה טובא:
והבא על ידי שאינו גובה בו קשה דהא תנן סוף פרק הכותב הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וצ"ל דאתייא כמ"ד דמוקי התם דוקא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן אבל במקום שכותבין אינה גובה כלל אפילו העיקר ואפילו למ"ד כותבין שובר כמבואר בסוגית הבבלי כתובות דף פ"ט והכא במקום שכותבין מיירי ועיין מזה פ' הכותב הל' ט':
הדרן עלך הזורק גט