Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Horayot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הורו בית דין. נפש כי תחטא וכו'. הכי גריס לה בת"כ ומייתי לה התם בפרקין דף ב' ע"ב דמוקי למתני' כר' יהודה וכברייתא דסתם סיפרא דר' יהודה היא. ולא מייתי בברייתא כ"א דרשת חד מיעוטא ובבבלי פ' המצניע דף צ"ג ע"א מפרש לה אליבא דר' יהודה להני ג' מיעוטי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ונראה דהך דרשה מנפש תחטא דרשינן לה דהנפש בעצמה היא שתחטא ולא הסומך על הוראות ב"ד והיינו טעמא דבברייתא דת"כ לא מייתי אלא הך דרשה ואע"פ שמציין כל הג' מיעוטין משום דמיירי שם למידרש בהוראת ב"ד כדאיתא התם והך דרשה מרישיה דקרא אתיא ולפיכך מסיים שם בענינא דמיעוטא דרישיה דקרא ועוד דמאחת ומבעשותה הוא דדרשינן לזה עוקר וזה מניח ולזה יכול וכו' כדמשמע מסוגיא דהתם בהמצניע ומסוגיא דריש שבת דף ג' ע"א ועיין בתוס' שם ד"ה בעשותה וכו' אך קשה וכו' דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת וכו' האי מנפש לאו דוקא הוא דמשמע מהתם דמאחת הוא דדריש ר' יהודה לזה עוקר וזה מניח ומבעשותה לשנים שעשאוה וא"כ מנפש ליחיד בהוראת ב"ד ממעט לה וא"כ מוכח נמי מדקאמר התם לר"מ מי כתיב נפש תחטא וכו' תרי מיעוטי כתיב חד לזה עוקר וכו' וחד ליחיד בהוראת ב"ד ופי' רש"י ז"ל נפש אחת חד מיעוטא הוא וכו' וא"כ לר"מ מבעשותה ממעט לזה עוקר וכו' ומנפש אחת ליחיד וכו' ומעתה לר' יהודה תרי מיעוטי דנפש אחת חד ליחיד וכו' וחד לזה עוקר וכו' וכמשמעות הברייתיי דת"כ והא דלא חשיב להו התם כסדר הזה משום דקאי לפרושי פלוגתייהו בענינא דשבת התם לפיכך אקדומינהו כך נ"ל ואל ישיבני המעיין בת"כ דאיכא התם ברייתא לקמן בעשותה התולה בעצמו חייב התולה בב"ד פטור וכו' דה"נ איכא התם ברייתא אחריתא בעשותה אחת העושה את כולה לא העושה מקצתה וכו' ודעות חלוקות הן ותנאי הן בחילוק הדרשות וברייתא דמייתי הכא כהאי תנא דברייתא בתרייתא אתיא ובק"א לא פירש כן ואין להאריך בזה:
שנייא היא דכת' מיעוט אחר מיעוט אחר מיעוט. והכי משמע מפשיטותא דהקושיא ואסיק לה בקשיא בפ"ד דמגילה ובפ"ק דסנהדרין דף ט"ו ע"א גבי עשרה כהנים כתיבי בפרשה חד לגופיה אינך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות ופריך אימא חמשה כהנים וכו' ופירש"י ז"ל דקמא הוי לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דדוקא כתביה ולא מיעוט אחר מיעוט הוא וכו' אלא דהתם דשייך לרבות ולמעט בחדא מילתא אמרינן דפלגא לרבות ופלגא לגופיה ולמעט והכא לא שייך כן ומיהת שמעינן מדאסיק הש"ס בקשיא מכח זה דכללא דמיעוט אחר מיעוט לרבות אינו אלא בשני מיעוטין ולא בשלשה מיעוטין וכדאמר הכא בהדיא. ורש"י ז"ל פירש להא דהכא דהואיל ובחד קרא הן כולהו אתו למעט וכן מצא בל"ב מידות. ולפ"ז לא דמי להא דהתם דעשרה כהנים בפרשה כתיבי. ובתוס' משמע כדכתיבנא וע"ש:
מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור שהוא פטור. כדפרישית והכי הוא בתרומות וכדמוכחא הסוגיא. וסובר סוגית הש"ס הזה כמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא לענין קרבן וכשיטת רש"י ז"ל ריש פ' כלל גדול דפירש דפליגי בהא בתינוק שנשבה ע"ש וכן פי' הוא ז"ל במתני' דריש כריתות כהאי מ"ד אבל שיטת התוס' דלענין קרבן לא פליגי ודכ"ע אומר מותר שוגג הוא מלבד בהורג בשגגה דקראי יתירא כתיבי כדכתבו שם ובמכות דף ז' ע"ב וכדקאמר שם דף ע"ב ע"ב בפשיטות באומר מותר דמיפטר לגמרי ודאי לא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בדבריו בפ"ז משגגות בהל' ב' ובכמה מקומות מהל' אלו ועיין בסוף פ"ה שם.ודע דבענין דרשת השב מידיעתו פריך בריש מכלתין התם על ר' יוחנן דקסבר הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב והא לאו שב מידיעתו הוא ומשני רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהוא והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה. ומסוגיא דהכא לא משמע דס"ל כן אלא דהסומך על הוראת ב"ד לא קרינן ביה שב מידיעתו דהא מרמי לה לאומר מותר ומפרש דהיינו טעמא דפטור מקרבן ולא דמי לכסבור שהוא שומן ונמצא חלב. וכן מוכרח הוא מדלקמן דשקיל וטרי לר' ישמעאל ולר"ע ופריך למ"ד האי קרא דאו הודע לדרשא אחריתא אתיא סומך על הוראת ב"ד מנ"ל דפטור אלמא לאידך מ"ד דרשה גמורה היא. ובחיבורי ספר באר מים חיים הארכתי בענין שב מידיעתו אם קאי האי מילתא למסקנת ש"ס דילן או לא. ועמדתי על דברי בעל המשנה למלך שהאריך הרבה ואני בארתי שם לדרכי בזה. ולא אביא כאן אלא בדרך קצרה דהך דרשה לכאורה בפלוגתא דר"ש ורבנן במשמעות דורשין היא אבל באמת נ"מ טובי לדינא איכא בינייהו חדא הא דאמר הכא בענין אומר מותר אי שוגג הוי לענין קרבן דלר"ש פטור מקרבן הוא וכן נמי בהא דאמר התם לקמן במכילתין דף י"ח ע"א על האי פלוגתא מאי בינייהו וכו' אלא הכא באוכל נבלות לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן קמיפלגי וכו'. מבואר מהאי סוגיא דלת"ק אפי' ממומר לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותו דבר דמומר הוי וכדאמרינן בריש חולין דף ה' ע"א וכמסקנת רבא הכא ולר"ש מקבלין ממנו דשב מידיעתו קרינן ביה ועוד איכא נ"מ בינייהו לענין מומר דאיתחזק דלת"ק עד דאיתחזק לא הוי מומר ואפי' לחלל שבתות ולע"ז כדכתבו התוס' בפשיטות בחולין דף י"ד ד"ה השוחט בשבת וכו' דבחד זימנא לא הוי מומר והוכיחו מההיא דשנים אוחזין בסכין דמוקי לה בישראל מומר וכו' וע"ש. והשתא נמי לענין דאין מקבלין ממנו קרבן אי בעינן מומר דאיתחזק או לא תליא נמי בפלוגתא דדרשי הת"ק ור"ש דלר"ש אפי' בחד זימנא לאו שב מידיעתו קרינן ביה ולת"ק לא הוי מומר עד דאיתחזק וזה מוכרח מדברי התוס' בריש חולין בהאי דלעיל ד"ה אינו שב מידיעתו שהקשו מה צריך קרא למעט אינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים תועבה וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא הוי שב מידיעתו. ובארתי שם דהא דלא דייקי התוס' הכי אליבא דת"ק דדריש פרט למומר וע"כ נמי בדלא חזר בתשובה מיירי דאי חזר בתשובה ודאי תו לאו מומר מיקרי ומקבלין ממנו אלא דטעמייהו דמלישנא דר"ש לכאורה הוה משמע דאכתי אינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הוא בשעת הבאת קרבן והלכך מקשי קרא למה לי תיפוק ליה דזבח רשעים הוי ועלה מתרצי דלר"ש ממעטינן קרא אפי' חזר בתשובה אח"כ אינו מביא קרבן על אותה עבירה שעבר בשעה שלא היה שב מידיעתו אבל מומר דת"ק לא משמע הכי דאע"פ שלא חזר בתשובה עדיין מ"מ אינו עומד ברשעו בשעת הבאת קרבן אלא שלא חזר בתשובה גמורה על מה שעבר והלכך לא דייקי אליבא דת"ק. נקטינן מיהת מדבריהם דלר"ש אע"פ שחזר בתשובה אח"כ אין מקבלין ממנו קרבן על אותה עבירה שעבר בתחלה והשתא איכא נ"מ גם בזה דהא לת"ק כיון שחזר בתשובה ודאי מקבלין ממנו דתו לאו מומר מיקרי כדלקמן. וממילא נתבאר לנו גם הנ"מ שאמרנו בענין מומר דאיתחזק דודאי לר"ש לא בעינן עד דאיתחזק אלא כיון שעבר פעם אחת אין מקבלין ממנו על אותה עבירה דלא שב מידיעתו הוה דהרי גדולה מזו אמרו דאפי' בשעשה תשובה אח"כ אין מקבלין ממנו על מה שעבר ומכ"ש בעבר אפי' פעם א' ולא עשה תשובה וזה אין צריך לפנים לר"ש אבל לת"ק לא מיקרי מומר כלל עד דאיתחזק וכדאמרן. ומעתה נדע דכל זה מבואר הוא בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כהת"ק וכפי אשר נתבאר כמ"ש בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הל' ד' ישראל שהיא מומר לעכו"ם וכו' וכ"כ עוד בפ"ג מהל' שגגות הל' ז' כבר ביארנו וכו' המעיין שם יתבאר לו דדעתו ז"ל דמומר דאתחזק בעינן כמ"ש שהוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה. וכך הוא דעתו ז"ל במומר לע"ז ולחלל שבתות שאין בזה לבין שאר עבירות אלא לענין דבע"ז ובחילול שבת הוי מומר לכל התורה כולה ואין מקבלין ממנו קרבן על כל העבירות ובמומר לשאר עבירות אין מקבלין ממנו אלא לאותה עבירה דוקא אבל מ"מ בכולהו מומר דאתחזק בעינן שבזה לא חילק ביניהם וכדעת התוס' דחולין דלעיל וכדמוכרח מהש"ס שהביאו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה מביאו הב"י בי"ד סי' קי"ט דלענין ע"ז וחילול שבת נמי כן הוא עד שהיה מוחזק בו ג"פ ע"ש. וכן מבואר בדבריו דבהל' שגגות שם דאם חזר בתשובה מקבלין ממנו שכתב עד שיחזור בתשובה וזה הכל כדברי הת"ק וכפי אשר נתבאר וכן במומר לתיאבון לפי המסקנא דרבא דלעיל להת"ק (ומזה תדע דכל מה שהאריך בזה בעל מל"מ דבתחילה היה רוצה לומר דהרמב"ם מחולק עם דעת התוס' בענין מומר לע"ז ולחלל שבת דלא בעינן איתחזק לדעתו ולבסוף חזר בו וכתב שהרמב"ם מסכים לדעת התוס' בזה והמעיין בדבריו יראה כי לפלפולא בעלמא טרח עצמו באריכות דברים כאלה כי מבואר נגלה הוא שדעת הרמב"ם כדעת התוס' כדמוכרח מסוגיא דלעיל ולא היה צריך הרמב"ם לכפול בדבר זה דאין חילוק בין שבת וע"ז לבין שאר עבירות אלא דבאלו הוי כמומר לכל התורה כולה ובשאר עבירות לאותה דבר דוקא אבל מומר דאיתחזק לעולם בעינן. וכן במה שהאריך שם הרבה יותר מדאי בריש דבריו בענין פלוגתא דת"ק ור"ש ומביא כמה וכמה סוגיות. והנה ללא צורך הוא דגם זה מבואר נגלה הוא דדברי ר"ש בדרשא דידיה דלאו כהלכתא היא כמו שתראה לקמן מענין הנ"מ שבארתי והיותר מוכרח הוא מדין דשוגג באומר מותר כדלקמן. ומזה לא דיבר כלום שם. וכן מה שתמצא שם שמפלפל בדברי ר' יוחנן ובתוס' בפ"ק דקידושין ורוצה לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו דפ"ק דחולין והלכך איצטריך לטעמא דזבח רשעים וכו' כל זה מוקשה הוא דהא ר' יוחנן אית ליה דרשה דר"ש כדאמר בהדיא פ' כלל גדול וא"כ ודאי אפי' בפעם א' אין מקבלין ואפי' אם עשה תשובה וזה מבואר בהדיא לר"ש וכן במה שר"ל שם דלא פליגי ת"ק ור"ש במומר אי בעינן איתחזק מדקאמר מאי בינייהו הא טובא א"ב וכו' למאי שנתבאר לאו דיוקא הוא דמאי אמרת במומר לתיאבון אלא חדא מיניה נקט ואין להאריך יותר). ומזה נולדה לנו עוד נ"מ לדינא בענין העושה ב' מלאכות מעין מלאכה אחת בשבת אחת בשוגג ואחת במזיד דלר"ש לא משכחת לה קרבן על השוגג דלא שב מידיעתו הוא כיון שעבר עליה נמי במזיד ולת"ק מביא קרבן על השוגג דהא לאו מומר מיקרי בשביל שעבר עליה עכשיו עד דאתחזק בג"פ. ובזה אמרתי שם ליישב קושית התוס' בפ' המצניע דף צ"ג ע"ב ד"ה ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וכו' שהקשה ר"י על פי' רש"י ועל פי' הרשב"ם ז"ל דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא וכו' ע"ש ולק"מ דכל זה לר"ש הוא דוקא אבל לת"ק דקי"ל כוותיה דדריש פרט למומר ומומר דאתחזק בעינן ודאי מביא הוא קרבן על הוצאה דבשוגג דמשום דעבר בה נמי במזיד בהאי חדא זימנא לאו מומר מיקרי. ואחרי אשר נתבאר לנו הא דלעיל מכמה מקומות בהש"ס נדע השתא דהא דפריך ומשני לה מההיא דשב מידיעתו ככל מקום בש"ס לאו אליבא דהלכתא דלהת"ק דר"ש ע"כ דאינו מודה להאי דרשה כמבואר הכל. והשתא הא דפריך בבבלי הכא בריש מכלתין לר' יוחנן מהא דר"ש ומשני לה לא היה מן ההכרח לבעל הש"ס לשנויי הכי דהוי מצי לשנויי ר' יוחנן כדרשת ת"ק ס"ל ופליג אדר"ש אלא דמצינו לפרש דמשני דאיכא למימר נמי דהא דר' יוחנן אפי' לדרשת ר"ש אתיא שפיר דכיון דכי מתיידע להו לבי דינא וכו'. אבל האמת הוא דאליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו גופיה ע"כ דס"ל כדרשת ר"ש כדאמר בהדיא בפ' כלל גדול דף ס"ט ע"א גבי פליגתא דר"י ור"ל אליבא דרבנן דמונבז מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא תעשינה וכו' ולר' יוחנן האי קרא דר"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא וכו' אשר לא תעשינה השב מידיעתו וכו'. ואחרי כל זה שנתבאר צריך שתדע דהרמב"ם ז"ל דפסק כר' יוחנן דריש מכילתין וכר' יוחנן דכלל גדול כמבואר בדבריו בהל' שגגות בריש פ"ב כר' יוחנן דכלל גדול ובסוף פ' י"ג כר"י דמכילתין לא פסק אלא כדיניה אבל לא כטעמיה ודרשיה דלא אזלא אלא לר"ש וכבר נתבאר דבכל חלקי נ"מ דבין ת"ק ובין ר"ש פסק הוא ז"ל כת"ק. ודרשא דר"ש לא קאי כלל אליבא דהלכתא כדלעיל ועוד הכרח לזה מהסוגיא דהכא דמפרש טעמא למ"ד אומר מותר לאו שוגג מיקרי מדרשת ר"ש השב מידיעתו וכו' והשתא לדידן דקי"ל דאומר מותר שוגג הוא לענין קרבן ע"כ דלית לן דרשת ר"ש במידי. וזו ראי' שאין עליה תשובה. ומזה שנתבאר ניחא לן להבין מה שפי' רש"י ז"ל בריש כלל גדול אליבא דר' יוחנן ור"ל דקסברי אומר מותר לאו שגגה היא משום דבהדיא קאמר לקמן אליבא דר' יוחנן דס"ל כדרשת ר"ש ור"ל נמי לא פליג עליה בהא מסברא דנפשיה ואף דלית ליה לדרשת ר"ש בזה. ורבא דמפרש לה התם לדרשי דקראי אליבא דר"ל ור' יוחנן הוא דקאמר לה ולי' לא ס"ל כדרשת ר"ש דהא בהדיא קאמר לקמן והוזכר לעיל עד כאן לא בעא רבא מר"נ אלא אי לחיובי חדא או תרתי אבל למיפטר לגמרי לא והשתא בהא פסק הרמב"ם כרבא ור"נ דבתראי נינהו. וכר' יוחנן בדיני' פסק משום דהלכתא כוותיה לגבי רב דהכא ולגבי ר"ל דהתם אבל לא כדרשיה. ולא תיקשי קושית הש"ס אליבא דהרמב"ם כדמקשי בכלל גדול האי קרא דר"ל מאי עביד ליה דבאמת האי לא תעשינה לא דריש ליה אלא לדרשא אחריתא כדכתב בריש פ"א משגגות בהל' ב' וכל עבירה וכו' אין מביאין אלא על שגגת ל"ת שנ' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. וכדדריש ליה בת"כ. איברא דאכתי אף דהא דלעיל הכל ניחא מ"מ בהא גופה טעמא בעי אמאי הניח דרשת הש"ס בזה בכמה מקומות דדריש לה מהקישא דע"ז להאי דריש הל' שגגות כמבואר במכות ובריש כריתות ולמה תפס דרשת הת"כ לעיקר. ובזה בארתי על נכון בחיבורי שם בה"ד והראתי באצבע כל מקום אשר הוזכר בש"ס מענין האי היקישא לאו אליבא דהלכתא הוי אלא כר"ע אתיא ולא קי"ל בזה כוותיה לענין היוצא מזה ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה ודי במה שנתבאר:
על דעתיה דר' ישמעאל דלא מפנה אהן קרייא וכו'. המעיין בסוגיא זו יתבאר לו היטב ומתוך הסוגיא דפ"ק דשבועות הל' ב' וכפי אשר בארתי בפנים יתבאר לו דמכאן הוא מוכרח כפ' רש"י ז"ל בריש שבועות דף ד' ע"ב בדרשת ר"ע ונעלם ונעלם ב"פ וההכרח מסוגיא זו דהאי קושיא דהתיבון דהתם ע"כ אדרשת ר"ע ונעלם ונעלם דלעיל התם נמי קאי דאיהו הוא דס"ל דלידיעה בסוף ל"צ קרא דאי כפי' ר"ת שם אליבא דר"ע א"כ אינו מוכרח לר"ע דס"ל הכי לשיכריח אליביה דמפנה האי קרא או הודע להא דתנן כריתות והאי אית דבעי נשמעינה וכו' דמייתי התם לא הוזכר שם ר"ע בהדיא אלא כדאמרן ואף דנראה לכאורה דאליבא דר"ע קאמר לה וכמה שפירשתי שם בזה מיהו אין להכריח הא דהכא לר"ע אלא מהאי ונעלם ונעלם ואין מן הצורך להאריך ולכפול בדברים ועיין שם ד"ה ואפי' כר"ע אתייא. וגם נתבאר דסוגיא דהאי ש"ס ס"ל דר' ישמעאל נמי בעי ידיעה בתחילה כמבואר התם והכא ופליגא בהא אסוגית הבבלי אליבא דר' ישמעאל וכן בסברת רבי כמבואר שם. ושמעינן הכא מהסוגיא דר' ישמעאל ור"ע פליגי נמי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן הכא ולר"ע מיהת משמע להדיא דס"ל כר' יהודה וכדרשיה דדריש מנפש תחטא וכו' למעוטי נמי יחיד שעשה בהוראת ב"ד מקרבן. ודע דר' יוחנן נמי ס"ל כר' יהודה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כדמוכרח לקמן וכן מוכרח מדר' יוחנן דהתם כדמוכרח מההיא דזבחים ועיין לקמן בהל' ב' ד"ה הפריש חטאתו:
אין חייבין אלא על דבר שהיה גלוי להן וכו'. מהכא משמע דדריש ליה בפשיטות דונעלם דהאי קרא מכלל שידע משמע. ובריש שבועות בארתי מענין זה אליבא דרבא ודעת הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל לידיעת בית רבו וע"ש ובריש פ"ב. ודינא דהכא פשוט הוא ואם שלא הוזכר התם דהא בעינן שיהו ראוין להוראה ואם נעלם ממנו הדבר מעיקרא ולא ידע א"כ אין ראוי להוראה לאותו דבר הוא אלא דבמתני' לקמן למדו מג"ש דעדה עד שיהו כולן ראוין להוראה לכל הנכסין שם ולמעוטי נמי שאינו ראוי לישב בסנהדרין אע"פ שהוא יודע להורות כדתנן התם. והכי מפורש בהדיא בת"כ דהיכי שאין יודעין איסורו של דבר קרי ליה שגגת מעשה ואין ב"ד חייבין בשגגת מעשה וה"ג שם בפרשתא ד' בהאי ענינא. ישגו יכול יהו חייבין על שגגת המעשה ת"ל ישגו ונעלם דבר הא אינן חייבין אלא על העלם דבר ועל שגגת המעשה. ובעל ק"א פי' יכול יהו חייבין על שגגת מעשה שעשו הציבור בלי הוראתם וכו' ע"ש. ואין פירושו כן אלא ה"ק יכול יהו חייבין על שגגת מעשה של הוראה שלא ידעו האיסור של דבר בתחלה ת"ל ישגו וכו' כלומר אינן חייבין אלא בנעלם מהן הדבר ועל שגגת מעשה של הציבור שעשו הקהל על פיהם. וכן הוא מבואר בהדיא בספרי זוטא הנקרא פסיקתא דגריס שם ישגו יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת"ל ונעלם אין חייבין דבר על שגגת מעשה שלא ידעו איסורו של דבר והורו בו להתיר. ולקמיה דריש ועשו הקהל על פיהן בשגגת מעשה. והנה זה מבואר כדקאמר הכא. (ונראה דיש חסרון בפסיקתא דדרכו להביא ברייתא דת"כ והדר מפרש לה וכצ"ל ת"ל ונעלם דבר אין חייבין אלא על העלם דבר ומפרש מה היא על שגגת מעשה שלא ידעו וכו') ובלאו הכי הוא תמוה הפי' של ק"א דבפשיטות קאמר התם דף ב' ע"ב בפירושא דברייתא עדיין אני אומר וכו' אלימא בשגגת מעשה. בלי הוראה. ב"ד מאי עבידתייהו. וא"כ לזה ל"צ קרא הכא למעט. וא"ת לר"ע דדריש הכא מדבר שהיה נגלוי להן וכו' והא בעינן האי דבר פרט לעוקר כל הגוף כדאמרינן לקמן דדרשינן ונעלם מדבר לא כל דבר וי"ל דר"ע ס"ל כדרשה דר' הילא לקמן בהל' ג' דדריש להא ממצות ולא כל מצות וכן דריש לה חזקיה התם דף ד' ע"א:
שמואל אמר והן שהורו מותר וכו'. אין לפרש להא דשמואל דעל הוראה דב"ד סתם קאמר דדוקא בהורו מותר אבל לא פטור אבל אסור דהא בהדיא תנן לקמן דבהא דבעינן הוראת ביטול מקצת וקיום מקצת אבל הבא על שומרת יום פטור וכו' אלמא דהוראת פטור הויא הוראה הלכך נראה כדפרישית בפנים דאפרט לעקירת הגוף קאי מיהו צריך קצת יותר ביאור דמילתיה דשמואל לדינא הוא וזה דמפרש דלא קרי עקירת כל הגוף עד שיורו מותר לגמרי כל הדבר כגון שיורו שהחלב הוא מותר לגמרי דודאי לאו הוראה היא אלא דבעינן שיורו זה החלב הוא מותר או פטור וזה החלב הוא אסור כגון שעל הקרב וחלב הכליות וכיוצא בזה וכן אמר בהדיא הכא לקמן בהלכה ג' לא שהורו מותר לאכול חלב אלא יודעין היו שאסור לאכול חלב וכו' כדפרישית שם וכן דקדק הרמב"ם ז"ל בפי"ג משגגות הל' ד' הורו ב"ד בחלב מן החלבים שהוא מותר וכו' וכלומר דאל"כ אלא הורו חלב סתם שהוא מותר הוי עקירת כל הגוף וכן הוא בשאר כל המצות כמ"ש לקמן בפי"ד כלשון המתני' ומסקנת הש"ס וסיים וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה הוא החייב וכו' ועיין עוד מזה לקמן הל' ב' ד"ה חלב כוליא:
אין חייבין עד שתהא הורייה מלשכת הגזית וכו'. הא דמפרש ר' יוחנן טעמא משום דילפינן מזקן ממרא ולכאורה קשה דהא במתני' דסוף פירקין דחכמים אמרו כן והלכתא כוותייהו דאין חייבין אלא על הוריית ב"ד הגדול בלבד ולמדו מדכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' יש לומר דכוונת דברי ר' יוחנן כך הוא משום דמצינו דפליגי אמוראי אי ילפינן דבר דבר מזקן ממרא או לא כדגרסינן התם בדף ד' ע"א על טעמא דמתני' דלקמן דלקיים מקצת ולבטל מקצת בעינן דעולא וחזקיה ורב נחמן בר יצתק דרשו מגופיה דקרא מדבר וממצות. ורב אשי הוא דיליף דבר דבר מזקן ממרא והשתא ר' יותנן גופיה ע"כ דלא ס"ל דדבר דבר דהא בהדיא קאמר התם דף ג' ע"ב דאין חייבין עד שיורו כולן דוקא ולא רובן וכדר' מנא בר תנחום הכא לקמיה ואי אית ליה ג"ש מזקן ממרא א"כ נילף נמי מהתם דלא בעינן כולן דוקא אלא רוב ב"ד הגדול סגי כדין זקן ממרא דהא אין ג"ש למחצה וכן תנא דמתני' דלקמן אליבא דחכמים ג"כ לית ליה ג"ש דבר דבר דאי איתא לימא מהג"ש ועוד דהא איכא נ"מ בהא דאי מג"ש א"כ כמו זקן ממרא דוקא אם ב"ד יושב בלישכת הגזית הא אם יצאו משם אין דינו כזקן ממרא כדאמרינן בסנהדרין מצאו בבית פגי וכו' מן המקום וגו' מלמד שהמקום גורם ואם ילפינן מואם כל עדת ישראל וגו' א"כ ב"ד הגדול הוא דבעינן אבל לאו דוקא יושב בלישכת הגזית והשתא היינו דקאמר ר' יוחנן הכא טעמא דהך תנייא דקאמר דוקא שתהא הורייה מלישכת הגזית משום דיליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב גביה מן המקום ההוא וגו' אבל אנא לא ס"ל כוותיה אלא כתנא דמתני' אליבא דחכמים דילפי לב"ד הגדול מואם כל עדת וגו' אבל לא בעינן שתהא הורייה מלישכת הגזית דוקא והלכך סבירא לי נמי דעד שיורו כולן כדאמרן ועיין בדיבור דלקמן. נכנסו מאה עד שיורו כולן. הכי אמר ר' יוחנן התם דף ג' ע"ב ואיתותבו דברי ר' יוחנן אלא ברוב מורין סגי דקי"ל בכל מקום רובו ככולו אלא עד דאיכא סנהדרין כולן בעינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף פ' י"ב משגגות. ויהיו כולן ראוין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו. ודברי ר' יוחנן אזלו כתנא דהתוספתא דגריס בפ"ק חומר בהורייה שאין בד"נ שבהורייה עד שהורו כולן כאחד ובד"נ הולכין אחר הרוב וחומר בד"נ שאין בהורייה שבהורייה עד שיורו ב"ד שבלישכת הגזית ובד"נ נותנין בכל מקום. והאי ב"ד שבלישכת הגזית ר"ל ב"ד הגדול שהן יושבין בלישכת הגזית אבל לאו דוקא שתצא הורייה בשעה שהן יושבין בלשכת הגזית דהא האי תנא דהתוספתא ע"כ דלית ליה ג"ש דבר דבר מזקן ממרא דבהא לא פליג אתנא דמתני' כמבואר בדיבור דלעיל והך תנייא דלעיל הוא דס"ל ג"ש דבר דבר כאשר נתבאר:
תמן א"ר זעירא וכו'. ובדפוס אצל הש"ס הבבלי כתוב והכא אמר כן. וטעות הוא דלאו קושיא היא ולא נזכר לעיל ר"ז או איזה ענין שיסתור להא דר"ז בסנהדרין. ובענין הבעיא לא הוזכר מזה התם בפרקין וכן לא כתב הרמב"ם מענין דמסתפק הכא. ומשמע דהוראה דהכא כהוראה דעלמא ולהאי מ"ד עד שיורו כולן ויסכימו לדעה אחת אבל מטעם אחד לא בעינן וכן למאי דקי"ל דרובו ככולו כמה שנתבאר לעיל:
וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל ב"ד. כדפרישית וזהו כדאיכא דאמרי אמר רבא התם וכר' יוחנן דהתם דפליג על רב וכן ר' יוחנן דהכא לקמן בהסוגיא דפליג על שמואל וקאמר אפי' כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה וכמבואר לקמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג משגגות בהל' ה' ועיין לעיל ד"ה מה בין סבור וכו' במה שנתבאר מזה:
מתניתא כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהן וכו'. מסקנא דהאי סוגיא פליגא בהא אמסקנא דסוגית הש"ס דילן דהכא לא בעי לאוקמי שטעה באחריהם אחריהם ומסיק דהכא במזיד בזה נמי מביא קרבן כדקאמר ר' יוסי בשם ר' הילא לפי שבכל מקום וכו' וכדפרישית בפנים בזה ולפי הגי' שלפנינו ואף אם נאמר דהגי' נתחלפה ולפי משמעות הענין דבקרבן איירי כך היה צריך להיות לפי שבכל מקום שוגג חייב ומזיד פטור וכא אפי' מזיד חייב ומיתפרשא אחיוב קרבן אפי' הכי משמע דמסיק דאף במזיד הכא חייב קרבן. ומלבד דלפ"ז לא שייך שפיר מה דסיים מפני שתלה בב"ד. ויותר נוחה הגי' כמו שהוא לפנינו לפי משמעות שיטתא דהאי ש"ס. אבל המסקנא דהתם לאו הכי היא דבפשיטות פריך אביי אהא דאמר רבא כגון מאן כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא הא כה"ג מזיד הוא וכו' ומסיק דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים. ונראה דסוגית הש"ס דהכא ודהתם פליגי לפי חילוף הגרסאות בהאי ברייתא דמייתי הכא בענינא דזקן ממרא יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל וכו' ובספרי איפכא גרסינן להאי ברייתא. ימין ושמאל אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם. והשתא סוגית הש"ס דהכא לפי גי' הברייתא דמייתי יכול אם יאמרו וכו' וסוגית הש"ס דילן כפי גי' הברייתא דספרי והלכך מוקי לה בטעה במצוה לשמוע דברי חכמים שדימה הוראה דהכא לגבי זקן ממרא ובאמת שאני התם דטעמא הוא כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל:
חברייא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא וכו'. דברי שמואל דהכא כרב דהתם ור' יוחנן כשיטתיה נמי התם בהא דהורו ב"ד חלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו וכבר נתבאר לעיל דקי"ל כר' יוחנן בהא וכן מסיק הכא בסוף הסוגיא דלא כשמואל בזה. מיהו בהא דמבואר מהסוגיא דהכא בפלוגתא אחרינא בין שמואל ור' יוחנן דשמואל ס"ל מיעוט הקהל בהורייה חייבין בקרבן יחיד ור' יוחנן ם"ל פטורין בהא לא קאי מילתיה דר' יוחנן למסקנא ומבואר הוא דשמואל מפרש להברייתא דהת"כ כמסקנת פירושא דהתם דף ב' ע"ב בהך דברייתא דת"כ והכי קיימא לדינא וכ"פ הרמב"ם שם בפ' י"ג בסוף הל' א' וכחכמים דפליגי על ר' יהודה וכסתמא דברייתא דבתוספתא כל שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה כמבואר בפנים. וצריך שתדע דהאי כללא דתוספתא קאי גם למאי דקי"ל בענין פלוגתא דר"מ ור' יהודה לקמן בהל' ז' דר"מ סבר דב"ד הוא דמייתי פר בהוראה ברוב הקהל ור' יהודה סבר דהקהל הן שמביאין בשביל הב"ד והלכה כר' יהודה ובמיעוט הקהל דאין כאן פר וא"כ כל יחיד ויחיד מביא קרבנו וזה מבואר כדברי הרמב"ם בפ' י"ג סוף הל' א' והוא לפי הכלל הנזכר ובזה מבוארין דבריו בהל' ד' שם ועיין לקמן הל' ב' ד"ה הורייה בהורייה. ור' יוחנן מפרש לה כהאי אתקפתא דרב פפא התם ונדחו דבריו וכן מקשי הכא לר' יוחנן בתוספת ביאור קצת ושאר הסוגיא מבוארת הטיב הדק בפנים. ושמעינן לר' יוחנן הכא דס"ל כר' יהודה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולשיטתים אזיל כמבואר בהלכה דלקמן ד"ה הפריש חטאתו ע"ש:
מתניתא כגון שמעון בן עזאי וכו' מה אנן קיימין וכו'. כדפרישית דאמתני' דלקמן דידע א' מהן שטעו ואמר להן טועים אתם קאי וזה מבואר. ומשמע מהכא דאפילו אמר להן טועין אתם יש הפרש בינו לבין אחרים דאצלו אין הורייתן הורייה ואם הוא עשה אח"כ חייב אבל אצל אחרים הוי הורייה ופטורין כדאמר להא בהדיא ולא מדייק הכא דמתני' אתא לאשמעינן לחלק בין שתיק מישתק או שאמר להן טועין אתם ולא קשיא המתני' דהא קתני לקמן בהא דאין הורייתן הורייה דהאי מילתא כבר מיתרצא היא בדברי הש"ס בהא דמקשה על ר' מנא בר תנחום דאמר עד שיורו כולן ומשני דפתר לה בשלא נכנס זה מתחילה אם בשלא נכנס מעכב פתר לה כרבי וכו' והשתא מתני' דקתני לתרווייהו אמר להן טועין אתם או שלא היה מופלא של ב"ד שם ע"כ דלהאי אוקימתא מפרשינן דלצדדין קתני ואמר להן טועין אתם והוא לא נכנס מתחילה אצלו אינה הורייה אבל אצל אחרים הויא הוראה או שלא היה מופלא של ב"ד שם מעכב ולא הויא הוראה כלל. ואם נכנס בתחילה ואמר להן טועין אתם אינה הוראה כלל לא אצלו ולא אצל אחרים וחלוקה זו קאי לדינא ובאמת היה מצי לאוקמי בשנכנס וכולה מתני' איירי בדלא הויא הוראה כלל ולא הוי צריכין לדחוקי ולפרש לצדדין אלא דהאי ש"ס לא ניחא ליה לאוקמי בהכי משום האי קושיא דמה אנן קיימין וכו' דבשסילקן קשיא ליה פשיטא דלאו הוראה היא ומאי קמ"ל ואם בשסילקו אותו ודאי נמי לא דא"כ בטלה דעתו אלא בשעומדין כל אחד בדעתן וכי אתינן להכי סבירא ליה להאי ש"ם דמן הסברא לחלק בזה בין אצלו ובין אחרים לפי שכל אחד עומד בדעתו הוא והשתא משמע נמי דהאי מילתא דר' מנא בר תנחום קא לפי שיטתא דהאי ש"ס וכדאמר לעיל להא בפשיטות וכדמתרץ הכא אליביה המתני' דלקמן. אבל באמת מכל הא דמשמע מהכא לא מצינן להשוות הסוגיות דהכא ודהתם בזה. דהתם דף ג' ע"ב פריך נמי מהאי מתני' דלקמן אמילתיה דר' יוחנן דהוא כר' מנא בר תנחום דהכא דקאמר עד שיורו כולן ומדייק טעמא דאמר להו טועין אתם הא מישתק שתיק הוי הוראה וקשיא לר' יוחנן דהא עד שיסכימו כולן קאמר ודחי לה התם ולבסוף קאי דברי ר' יוחנן בתיובתא. והשתא לפי המסקנא למדנו דהאי דיוקא קאי טעמא דאמר להן טועין אתם דאז לא הויא הוראה כלל לא אצלו ולא אצל אחרים כדמשמע מפשטא דמתני' וס"ל להש"ס דילן דהיא גופה אשמעינן המתני' ולדיוקא איצטריך דטעמא דאמר להן אבל אי מישתק שתיק הויא הוראה ודלא כר' יוחנן ואצל אחרים הוא דהויא הוראה אבל אצלו ע"כ דלאו הוראה היא דזה נלמד ממתני' דריש פירקין הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו וכו' ועשה ה"ז חייב מפני שלא תלה בב"ד וזה פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פי"ג משגגות דמחלק שם בין אמר להם טועים אתם דלא הויא הוראה כלל וסיים וכל מי שעשה על פיהם חייב וכו' שנ' ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל סנהדרין. וכלומר דבזה לא פליגינן אדר' יוחנן וכ"ע מודים וכשאמר להן טועין אתם דלא הויא הוראה של כל סנהדרין וכסתמא דמתני' דלקמן והאי קרא ואם כל עדת בא ללמדינו עד דאיכא כולהו הוי הוראה כדמסיק התם וזהו מהאי טעמא גופיה דדילמא איכא חד דיחלק עליהן ויאמר להן לא כדעתכם הוא הלכך בעינן עד דליהוי כולהו כי אם במישתק שתיק לא קמה מילתיה דר' יוחנן דאמר עד שיסכימו כולן ויאמרו בפירוש כן ובהא לא קי"ל כוותיה וכדסיים שם דאצל אחרים הויא הוראה דפשטה ההוראה וכל שעשה על פיהם פטור מלבד אלו ששתקו כדלעיל. ומזה נדע ג"כ דדברי הר"ב בפי' האי מתני' דלקמן הם דברי הרמב"ם ז"ל. וממה שכתבנו נתבאר דמה שהקשה כאן בלח"מ והניח בצ"ע מתורץ הוא בדברינו דאין הכי נמי דה"ק עד דאיכא כולן הוא דהויא הוראה ומטעמא דשמא ימצא אחד טעם ויחלוק עליהן בפירוש וכדאמרן:
פשיטא לך רוב. מה דפשיטא ליה בחזרה דברובא סגיא משום דעיקר הלימוד עד שיורו כולן להאי מ"ד מואם כל עדת ישראל ישגו נפקא כדאמר התם אליבא דר' יוחנן דס"ל הכי א"כ דוקא בהורייה ומטעם גזירת הכתוב הוא אבל בחזרה הוי דיניה כמו בעלמא דהולכין אחר הרוב לכ"ע והלכך מיבעיא ליה נמי דאף דאזלינן בתר רובא אם רוב ההורייה או רוב המשתייר משום דלהאי מ"ד איכא סברא לומר דהכל הולך אחר היושבין בתחלה להורייה. והשתא למאי דקי"ל דלא כר' יוחנן אלא בהורייה ג"כ הולכין אחר הרוב כמו בעלמא דרובו ככולו כמבואר לעיל א"כ דיניה כמו בעלמא לכל מילי דהכל הולך אחר הרוב שהן לפנינו ומסתברא דאחר רוב המשתייר ומש"ה התם הרמב"ם ז"ל ולא כתב מזה כלום בדין דחזרה בסוף פי"ד שם:
הפריש חטאתו נתחרש וכו'. זה מבואר בבבלי בכמה מקומות ועיקרה בפ"ק דזבחים דף י"ב ע"ב וכבר בארתי אפס קצהו מזה בריש פ' מי שאחזו דלדעת הרמב"ם ז"ל דפסק בזה בפ"ג משגגות הני ח' דלא כר' יוחנן אלא כרב דפליג עליה וס"ל דאין בעלי חיים נדחין כמו שביאר בהל' פה"מ בפ' ג' דיש ג"כ לסייעתא דפסק זה מהא דקאמר הכא דחד מחליף שמועתייהו וא"כ ר' יוחנן הוא דס"ל אין ב"ח נדחין וזה מוכרח כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י כדאמר הכא וכן בפ' מי שאחזו. מיהו רהטת הסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן משמע כגי' הבבלי דהתם וכמאן דלא מחליף אלא דאיהו ס"ל דנדחית חטאתו. ושמעינן מיהת דר"י לטעמיה אזיל דס"ל יחיד או מיעוט הקהל שעשו בהוראת ב"ד פטורין וכר' יהודה שהרי בהורו לאכול חלב קחשיב נמי הכא בהדי אינך וטעמא דנדחית חטאתו דאי עבר השתא לאו בר קרבן הוא וכדפי' רש"י ז"ל דבעי שם הורו ב"ד שחלב מותר וכו' כדאמרינן בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. וזהו אליבא דר' יהודה ולא שמעינן מהתם בפרקין דס"ל לר' יוחנן בהדיא כר' יהודה אלא מהכא הוא דשמעינן דאמר בהדיא בדין דהכא הפריש וכו' או שהורו וכו' וכדאמר בהדיא בהלכה דלעיל לא הן מביאין כשבה ושעירה כמבואר שם והלכך לא זכר הרמב"ם שם בדין הנזכר הפריש ואח"כ הורו ב"ד וכו' דלמאי דקי"ל כרבנן לא שייך זה כלל דבלאו הכי לא נדחית חטאתו דאי עבר השתא נמי בר קרבן הוא:
תולדות הורייה כהורייה וכו'. פשוט הוא דלפי גירסת הספרים שלפנינו כמ"ד לא נדחית חטאתי תולדת הוריה וכו' אין לפרש בענין אחר ונראה כדפרישית בפנים דתולדת ההורייה הוא עיכוב הקרבנות שמחמת שנולדה הורייה שהורו חלב מותר אין יכולין עכשיו להקריב קרבנותיהן מיהו היותר נראה ונכון דגרסינן הכא כמ"ד נדחית חטאתו תולדת ההורייה בהורייה והא דכתיב בספרים כאן כמ"ד לא נדחית טעות הוא אגב שיטפא דלעיל ולמ"ד נדחית חטאתו שפיר הוא דפשיט ליה דתולדת הורייה שמחמת זה נדחין לגמרי קרבנותיהן שהפרישו וא"כ הוי כהורייה שלא כיפרו מחטא אכילת החלב ע"י הוראתן ובדין הוא שיהו ב"ד חייבין להאי מ"ד אבל למאי דקי"ל באידך מ"ד דלא נדחית חטאתו א"כ לא נולד כ"א עיכוב הקרבן דאחר שיחזרו בהן הב"ד מקריבין אותן ואמאי יהו הב"ד חייבין והן לא גרמו חטא להציבור מחמת הוראתן ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם גם מזה כלום:
הורייה בהורייה מהו שיצטרפו וכו'. הכא קמיבעיא ליה לענין רוב ורוב ואם אחת חייבין דהוי כהוראה אחת כל זמן שלא חזרו בהן ב"ד מטעות הוראת חלב ואע"ג דהחליפו מבראשונה מ"מ לא הויא חזרה מטעותן כיון דעדיין עומדין בטעות איסור חלב או דילמא דמה שהחליפו הויא כחזרה מטעות הראשון וכשתי הוראות הוו וחייבין שתים. והתם דף ג' ע"א מיבעיא ליה בבעיא ראשונה מיעוט ומיעוט מהו שיצטרפו לענין שיהא רוב הקהל והאי ש"ס לא מיבעיא ליה להא לקמן אלא דתלי בפלוגתא דר"מ ור"ש וכדפרישית ולמאי דקי"ל כר"מ בהא דבתר חטא אזלינן א"כ מצטרפין אע"ג דשתי ידיעות הי כדתאמר הכא וכן הוא לדינא בענין זו הבעיא וכן הבעיות דהתם דבתרה כל היכא דקאמר את"ל וכפי שי' הגאונים והרמב"ם ז"ל דכל את"ל פשיטותא הוא אלא דבעיא בתרייתא דהתם בהיכא דלא מתו הב"ד ומיעוט בחלב ומיעוט בע"ז ולפי גי' שלפנינו קאי בתיקו והרמב"ם ז"ל פסק בפי"ג הל' י"ד דמצטרפין וכבר עמדו על זה במה שהשיגו הראב"ד ז"ל בזה דכיון דבעיא דלא איפשיטא היא גם בלא מתו הב"ד א"כ אין מצטרפין ולא ב"ד מביאין ולא ציבור מביאין ואין לנו לתרץ בענין אחר אלא דגי' אחרת היתה לו וגריס גם בבעיא זו ואת"ל כיון דאותו ב"ד הוא מצטרפין הורו ב"ד שחלב מותר ועשו אותו מיעוט הקהל ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר וכו' וכעין זה כתב הלח"מ בענין קושיא ראשונה אלא דבענין קושיא השניה בדין מתו הב"ד שהקשה שם נלע"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דעיקר הבעיא לענין הפר דוקא הוא ומפרש לה הכי אליבא דמ"ד ב"ד מייתו לא תיבעי לך דהא ליתנהו. וא"כ הציבור הן מביאין כל א' וא' קרבן יחיד כהכלל המוזכר לעיל בהל' א' דנלמד מהתוספתא כל הורייה שאין הב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה ועיין לעיל שם ד"ה חברייא וכו' שבארתי דהאי כללא קאי בין למ"ד ב"ד מייתו הפר ובין למ"ד ציבור מייתו בשביל הב"ד כי תיבעי לך למ"ד ציבור מייתו וכו' אם השתא הן מביאין פר. ולפ"ז למאי דק"ל ציבור מייתו וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב כר' יהודה לקמן בהל' ז' וכמבואר לעיל במתני' דריש מכילתין וא"כ אין מצטרפין לענין פר מאחר דנשאר בספק ודינא הוא דהוי כמקום שאין הב"ד של עכשיו מביאין פר ור"ל דאין הציבור מביאין בשביל הב"ד משום דהוי מיעוט הקהל בהורייה וכל אחד ואחד מביא כשבה או שעירה לפי הכלל הנזכר וזה פשוט. ובהא דקאמר הכא חלב כוליא עיין בדיבור דלקמן:
חלב כוליא וכו'. נראה דהאי ש"ס לא מדייק ליה בהא דאף דמפורש בתורה הוא מ"מ כל זמן שלא עקרי כל איסור חלב אלא אמרו זה אסור משום חלב וזה מותר לא הוי עקירת כל הגוף ולשיטתיה אזיל דאמר רבי יוסי לקמן בהל' ג' לא שהורו מותר לאכול חלב וכו' וע"ש וכבר זכרתי מזה לעיל הל' א' ד"ה שמואל אמר וכו' ולשיטתא דהאי ש"ס לא בעינן עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו אלא דהעיקר הוא שלא יעקרו כל גוף הדבר המפורש בתורה וזה מוכרח מכמה מקומות בפרקין לשיטתא דהאי ש"ס. אבל לשיטתא דש"ס דילן דקאמר שמואל בדף ד' ע"א אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו וזה מוסכם הוא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד בהל' ב' דהביטול מקצת וקיום מקצת צריך שיהא בדבר שאינו מפורש בתורה ולפיכך נשמר הוא ז"ל בפ' י"ג הל' ד' וכתב בחלב מן החלבים וכן לקמן בהל' ה' בחלב הקיבה ולא הזכיר חלב הקרב מפני שהוא מפורש בתורה וזהו ג"כ דעת התוס' שהקשו על הגי' שלפניהם בדף ג' חלב הקרב. ובגי' שלפנינו לא הוזכר שם אלא הקיבה והדקין כ"א לקמן בדף ז' ע"ב הוזכר חלב המכסה את הקרב ורש"י ז"ל תירץ שם לקושית התוס' ע"ש ואין נראה כן דעת הרמב"ם ז"ל כ"א בדם נראה שדעתו כדעת רש"י ז"ל שהורו היתר בדם המובלע באברים וכמ"ש הוא ז"ל בפ' י"ג ובפ' י"ד שם בענין הוראת דם ולא הצריך לפי' התוספתא בענין זה ומביאין התוס' ע"ש. וביתר הבעיות המוזכרין כאן בהסוגיא אין צריך להאריך כי כבר נכללו בדברינו לעיל בענין המבואר מהבעיות דהתם:
בעומד בין שני תחומין בין תחום א"י לתחומי חוצה לארץ. כדפרישית בפנים וזהו כמסקנא דהתם דף ד' ע"א והיינו דנקט הכא בעומד בין שני תחומין וכו' כלומר דהדר שם בין תחום לתחום כשנגמר בדעתו לילך למדה"י והיינו לח"ל וכדקרי ליה בריש גיטין הוי כמי שיצא לדרך לשם אע"פ שעדיין לא יצא ולדוגמא בעלמא נקט בין ב' תחומין. וכן פירש"י ז"ל שם להא דקאמר והחזיק בדרך לילך למדה"י ועדיין ישנו בעיר. ולא הוי האי החזיק בדרך כהאי החזיק בדרך שפירש רש"י בעירובין דף נ"א ע"ב על הא דקאמר התם איהו כיון דנפקא ליה לאורתא הוי ליה עני וכתב רש"י מי שיצא כל דהו והמזיק בדרך וכו'. ולא דמי כלל להא דהכא דהתם ודאי החזיק בדרך ממש הוא דזיל בתר טעמא דהוה ליה עני כי נפיק לאורתא והלכך החזיק כבר בדרך כל שהוא בעינו אבל הכא דטעמא משום טירדא הוא כיון שהחזיק בדעתיה לילך בדרך כבר טרוד הוא ואיו לו פנאי לשאול וכ"כ הרמב"ם ז"ל בזה בסוף פי"ד שם ולא עוד אלא הנבהל לצאת אע"פ שעדיין לא יצא לדרך וזה פשוט:
להורייה הילכו אחר ישיבת רוב א"י. והכי הוא מימרא דרב אסי התם בדף ג' ע"א ויליף לה מהאי קרא דיליף הכא לקמן ר"י ב"ל לענין ראייה וכן פסק הרמב"ם ז"ל לענין הוראה בפי"ג שם. ומה דאמר הכא לענין ראייה פשוט הוא דודאי לענין ראייה שיכולין לבוא הציבור לעזרה וכן אם קרב קרבנן בטומאה הולכין אחר רוב יושבי א"י ומה שאמרו לטומאה אחר רוב נכנסין לעזרה ההוא בקרבן פסח הוא ועיין בדיבור דלקמן:
לטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה. הכי אמרינן בבבלי פסחים פ' מי שהיה דף צ"ד ע"ב כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר רב יוסף בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה כמאן כר' יוסי בר' יהודה שאמר משום ר"א דדרך רחוקה הויא חוץ לעשייתו. ומשמע נמי דדוקא גבי קרבן פסח הוא ומה"ט דאינך חשובים כמו בדרך רחוקה הן להאי מ"ד וזה לא שייך כ"א בקרבן פסח. והרמב"ם ז"ל בפ"ז מק"פ הל' ו' כתב כיצד משערין הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים אין משערין בכל האוכלין שאיפשר שיהו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן ולכאורה מהתם משמע דטעמא משום דרך רחוקה הוי ואף דבאמת הא דהתם אליבא דר"א היא ולאו דהלכתא היא דהא קי"ל כר"ע בדרך רחוקה כמו דמסיק הוא ז"ל שם לעיל פ"ה הל' תח' ואיזו דרך רחוקה ט"ו מיל חוץ לירושלם מ"מ מהיכן למד הוא ז"ל הטעם שכתב ונראה דמכאן למד הכל הדין והטעם הדין בכיצד משערין כדמסיק הכא וכן הטעם דמדשקיל וטרי הכא מה בכל כת וכו' א"כ ש"מ דלא אמר ר"ל זה אלא גבי פסח ומדקי"ל כר"ע בדרך רחוקה ע"כ דליתיה לטעמא דאמר התם דלא איתמר אלא אליבא דר"א וכלומר כמאן אזלא הא אם נאמר דטעמא משום דדרך רחוקה הוי כר' יוסי בר"י ולא כת"ק אליבא דר"א שם אבל לפי הלכתא האי טעמא לא קאי כ"א הטעם הוא דבפסח אי אפשר לשער בענין אחר ולהכי לא אמרו זה אלא לענין פסח בלבד וכמה שכתבתי לעיל וכן מוכרח זה עוד מדעתו ז"ל דבפ"ד מביאת המקדש לענין שאר קרבן ציבור הקרב בטומאה לא הזכיר מזה כלום כדמוכרח הוא ג"כ מהכא דההיא לענין פסח הוא דאיתמר כדאמרן:
ואתיייא כמאן דאמר הוצאה והכנסה אחת היא וכו'. פירושא דהאי מילתא מתבאר מריש הסוגיא דשבת והבאתי קצת בריש שבועות דקאמר התם מנין שהוצאה קרוייה מלאכה ר' שמואל בר נחמן שמע לה מן הדא ויצו משה וגו' נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים ר' חזקיה בשם ר' אילא אפילו הכנסה את שמע מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים כך נמנעו הגיזברין מלקבל מידן ולהכניסן ללישכה. וא"כ בהא פליגי דלמר לא היה הציווי אלא על ההוצאה מבתיהן אלא דממילא לא היו הגיזברין מכניסין כשנמנעו העם מלהביא ואין הכנסה מפורשת בתורה ולר' חזקיה הכנסה בכלל ציווי היתה וכלומר אפי' יביאו להם ימנעו הגזברים מלקבל מידן ולהכניסן. והיינו דקאמר הכא ואתייא וכו' וכדפרישית בפנים. ועוד גריס שם ר' חזקיה בשם ר' אחא שמע כולהן. להוצאה ולהכנסה. מן הדין קרייא לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו. וכלומר דלא הוזכר שם אלא מלאכת משא וא"כ וכל מלאכה לרבות הכנסת משא. והתם בפרקין דף ד' גריס הוצאה הא כתיבא לא תוציאו משא מבתיכם דאמרי הוצא' הוא דאסור הכנס' מותר ואב"א דאמרי הוצאה והכנסה הוא דאסירא מושיט וזורק שריא. ומבואר הוא דהיא גי' הנכונה וא"צ למחוק כלום דהני לישני פליגי בפלוגתא דאמוראי בהאי תלמודא אם דרשינן מהאי קרא לשניהם להוצאה ולהכנסה או לא והלכך נמי מייתי קרא דירמיה ולא מייתי קרא דמפורש בתורה בהוצאה דאף דר' חזקיה בשם ר' אילא קאמר דמקרא דויצו וגו' איכא למישמע להכנסה נמי מ"מ איכא למידחי דעיקר הציווי היה להוצאה וממילא היו גיזברין נמנעין מלהכניס. והיינו דר' חזקיה בשם ר' אחא מייתי נמי התם האי קרא דירמיה דטפי משמע למילף לתרווייהו מהאי קרא ולי' קמא דגמרין בפרקין ס"ל כהאי מ"ד קמא בסוגיא דשבת דלא ילפינן אלא להוצאה וכן מקרא דירמיה ס"ל דאינו מוכרח דוכל מלאכה וגו' אהכנסה קאי ולי' בתרא כר' חזקיה בשם ר' אחא ס"ל. ועיין בריש שבועות במה שכתבתי הנ"מ בין הסוגיא דהכא ובין סוגיא דהתם בריש הזורק. והרמב"ם ז"ל כתב בדין דהכא בריש פ' י"ד שם אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנא' אל יצא איש ממקומו אבל הזורק או המושיט מותר או שעקרו אב מאבות מלאכת והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבין. היינו כסוגית הש"ס דילן דריש הזורק כמבואר התם דחשיב להוצאה מפורש והכנסה סברא הוא מה לי עיולי וכו' וא"כ צ"ל דלא עקרו אלא להזורק ומושיט דהא הכנסה בכלל הוצאה ומרשות לרשות היא ומ"ש או שעקרו אב מאבות מלאכות וכו' ר"ל באותן שאר אבות שאינן מפורשין בתורה אלא סמכו חכמים להני דהוו במשכן כדחשיב להו בשבת דומות להן כדכתב הוא ז"ל בפ"ו מהל' שבת והא דבעי רב יוסף בפרקין אין חרישה בשבת וכו' אי הוי עקירת כל הגוף בעקירת חדא מלאכה או לא משמע לכאורה דלא איפשיטא הך בעיא מיהו הא ליתא דדחויי בעלמא נינהו דקאמר כדשנין דמהכא לא תיפשוט מידי אבל מכל מקום לדינא ודאי בחדא מלאכה לא הוי עקירת כל הגוף דהא איכא קיום שבת בשאר כל המלאכות וכדאמר הכא לא שהורו מותר לאכול חלב וכו' וכלומר לא שעקרו כל איסור חלב לגמרי אלא שאמרו התורה נתנה רשות להורות בחלב מן החלבים והה"ד בשבת וכיוצא בזה וכבר נודע דבענין מה שנסתפק לו ז"ל מהתם למד מפשיטותא דהכא. ובענין בעיא דר' זירא דהתם דיליף לה מנביא המדיח עיין בדיבור דלקמן:
רבי מנא שמע לה מן דבתרה. נראה דר' מנא פליג אפשיטותא דלעיל מנביא המדיח דהיאך ילפינן מהתם הא קאמר באל תתן תפילין היום אל תשמע להן ונהי דבהא אפשר לומר דהתורה אמרה אל תשמע להן ומ"מ שמעינן דביטול מקצת הוי ולא עקירת כל הגוף מדפטרה התורה להנביא ממיתה בכה"ג וכדפרישית בפנים עם כל זה קשיא היא ועוד דמן הסברא הוא דלא תניח תפילין היום לא הוי עקירת הגוף כמו חלב זה מותר לעולם וחלב זה אסור דעוקר איסור חלב הזה לעולם והלכך פשיט ליה מן הא דאמרו אמה מותרת וכו' דדמיא ממש לחלב זה מותר וחלב זה אסור. והתם פשיט לה רבינא לבעיא דר' זירא אין שבת בשביעית מנביא המדיח דדמיא לגמרי אין שבת בשביעית לאל תתן תפילין היום דלא הוי עקירה אלא לפי שעה. ולפי מה שנתבאר היה לנו ליתן טעם בהא דלא הביא הרמב"ם ז"ל שם לדין דאין שבת בשביעית וכפשיטותא דרבינא דלא הוי עקירת הגוף משום דנלמד מן חלב מהחלבים שביאר לעיל דאפי' בעוקר מקצת איסור חלב לעולה לא הוי עקירת הגוף ומכ"ש בעקירת לפי שעה וכמה שהוזכר דיש ללמוד סברא זו מן הא דר' מנא דהכא ומיהו עדיין לא נתיישב זה לפענ"ד אם היה גרסתו ז"ל כפי הגי' שלפנינו בפשיטות רבינא ואפשר דגי' אחרת היה לו שם:
וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם. עיין לעיל הלכה ב' ד"ה מתניתא כגון שמעין בו עזאי מה שנתבאר מזה:
מתניתא דרבי דרבי אמר אין לך מעכב אלא מופלא של ב"ד בלבד. הכי תני לה בתוספתא פ"א הורו ב"ד ואחד אינו מהן שם פטורין רבי אומר אומר אני עד שיהא מופלא שבהן. וסתים לן במתני' כדעתיה ועיין לעיל הלכה ב' שם:
כתיב והתיצבו שם עמך. והתם המסקנא מאתך דעמך משום שכינה הוא ונתבאר זה לעיל בפ"ד דסנהדרין. והא דפריך הכא וב"ד ממנין ממזרין ומשמע דאף בירושלים מחלק בין גר לממזר לכתחילה כדפרישית בפנים אבל מש"ס דילן פ' עשרה יוחסין דף ע"ו ע"ב משמע דגם בגר אין ממנין אותו לכתחילה לשום מינוי עד שתהא אמו מישראל ואפי' בסנהדרי קטנה שבכל עיר כדפירש"י ז"ל שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מלכים הל' ד' ולא למלכות בלבד וכו' ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל וכו' ופשוט הוא דלדעת הש"ס דילן מתפרשא המתני' בשעברו ומינו או הכניסו אותן למנין המורין לכל אלו דקחשיב להו:
לית הדא פליגא על ר' שמעון בן לקיש וכו'. עיקרה דהאי מילתא נתבאר לעיל בהלכה ב' בד"ה מתניתא כנון שמעון בן עזאי ובמה דנחלקו הסוגיות. וכולה סוגיא דהכא אזלא לפי שיטתא דהאי תלמודא דלעיל שם דאלו לשיטתא דהש"ס דילן לא בעינן לאוקמי בהני אקמתות בשבעטו וכו' דפשוט הוא דהקהל עשו שוגגין בפני עצמן בשגגת עצמן וב"ד פטורין דמזידין הן וקהל הן שחייבין כל א' קרבן יחיד כמה שנתבאר הכל לעיל. ובהא דקאמר מה מפקה מביניהון וכו' יש לפרש גם לפי ג' הספרים דעל דעתיה דחברייא כיון שבעטו פטורין דבעו שיקבלו עליהן הוראתן מתחילה ועד סוף ועל דעתיה דר' זעירא דאמר בשבעטו בהורייתן היינו שבעטו בתחילה או שרגילין לבעוט וכשקיבלו עליהן עכשיו משעה הראשונה שוב אינו מועיל מה שחזרו ובעטו והוי כעשו ע"פ הוראת ב"ד וב"ד חייבין וכבר נתבאר דלהאי דינא דמתני' אין נ"מ בזה לפי סוגית הש"ס דילן ומיהו לענין יחיד המבעט בהוראה שנתבאר בריש פירקין איכא נ"מ מהאי פלוגתא דחברי' ור"ז ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג משגגות בהל' ה' מדין מבעט בהוראה וכן אם תלה בעצמו ואכל וכו' לא מפני הוראתן אלא מפני שהוא מותר בדעתו ה"ז חייב וכו' ומשמע דכל אימת שתלה בעצמו ואכל מחמת שנראה לו בדעתו כך כבר נתחייב הוא וא"כ בין אם בעט בתחילה או בסוף הכל לאו תלה בב"ד מיקרי כדעת חברייא דנתבאר כאן:
רבי יודה אומר חצי כל שבט ושבט ובלבד רובי שבטים שלימים. אחר שנתבאר הסוגיא הטיב בפנים דר' יהודה סבר כשיש רוב מן השבטים שלימים הוי רוב ועל כרחך אע"פ שאינם רוב הקהל קאמר דברוב הקהל הא קאמר בהדיא אפילו שבט א' גורר כל השבטים והיינו בהורא' ב"ד הגדול בלבד דאז גורר כל השבטים כדאמר הכא בהדיא לקמן מודה והוא שתהא הורייה מלישכת הגזית וכן מסיק התם בדף ה' ע"ב אליבא דר' יהודה הכי כהאי ברייתא דספרי דמייתי התם ר' יהודה אומר שבט שעשה וכו' ואמר רב אשי מתני' נמי דיקא וכו' וכן הא דקאמר שבט אחד גורר כל השבטים ע"כ בשהן רוב הקהל דאי לאו הכי רוב שבטים שלימים בעינן וזה מבואר בפשיטות בדברי ר' יהודה. ונתבאר לנו מזה דר' יהודה ס"ל כוותיה דר' שמעון בן אלעזר משמו של ר"מ בחדא ופליג עליה בחדא כדמייתי לה הכא בהלכה דלקמן וכן התם שם חטאו ששה והן רובו וכו' דברישא לא ס"ל כוותיה דחטאו ששה שבטים דוקא קאמר וכדמפרש לה הכא בהדיא לקמן לא אמר אלא ששה והן רובו הא חמשה אע"פ שהו רובו פטורין ובהא פליג עליה ר' יהודה דאיהו ס"ל אפי' שבט אחד והוא רוב של הקהל חייבין ואם בהוראת ב"ד הגדול הוא גורר כל השבטים וסבר לה כוותיה בחדא בסיפא דאם הן רוב השבטים אע"פ שאינם רוב הקהל חייבין כדשמעינן הכא בהדיא מדברי רבי יהודה ומעתה אין צורך לנו להאריך בדברים דממילא מבואר הוא דפסקו של הרמב"ם ז"ל בפי"ב בהל' א' מדינים אלו וכן בפי"ג בהל' ב' מדינים אלו הכל הולכין כדברי ר' יהודה דהלכתא כוותיה לגבי ר"מ ור"ש ולנבי ראב"ש דקאמר משמו של ר"מ בת"כ וכדמייתי שם. כ"א בהאי פלוגתא דסוף פרקין בהורו ב"ד של אחד מן השבטים זה פשוט הוא דהלכה כחכמים. והכ"מ כתב בפי"ב דפסק כראב"ש דמסתבר טעמיה וכ"כ עוד בפי"ג ומי יתן וידעתי אם מסתבר טעמיה דראב"ש א"כ מפני מה לא פסק הרמב"ם לכולא מילתא כוותיה ואף בדינא דרישא דראב"ש דוקא אם חטאו ששה שבטים והן רוב הקהל קאמר ואפי' לא היה מפרש הש"ס הכא בהדיא לדבריו כן משמעות דבריו הכי הוו ומכ"ש דבהדיא אמר ר' אלעזר כאן לפרש דברי רשב"א והאריכות כאן בחנם כי זה ברור ופשוט דפסקו של הרמב"ם ז"ל אתייא בכל חלוקי הדינים בזה כר' יהודה וכפי מה שנתבאר. ומשתי הסוגיות האלו נתבאר על נכון דעתו של ר' יהודה ודיוק דברי הרמב"ם. במה שכתב בפי"ג שם בחלוקה או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן כדברי ר' יהודה המבוארים כאן בהא דקאמר רובי שבטים שלימים אלא דהכא מוסיף דאפי' חצי כל שבט אם יש בהן כשיעור שבעה שבטים שלימים ויש לפרש גם דברי הרמב"ם בענין זה שיהו כפי בני שבעה שבטים כולן ואף דלא משמע כן בדבריו אלא דצריך שיהו בני שבעה שבטים כולן קאמר בזה נאמר דסמך על דברי ר' יהודה במתני' כמשמעות פשטות דבריו ומיהו כל דבריו כר' יהודה הן. וכן הא דכתב בפי"ג ב"ד חייבין זה פשוט הוא דדעתו שהציבור הן שמביאין בשביל הב"ד וכמ"ש בפי"ב שם ואין בזה פיקפוק כלל דהלכה כר' יהודה לגביה ר"מ דציבור מייתי מיהו הכל לענין הפר וכמבואר מענין זה לעיל בהל' ב' ד"ה הורייה בהורייה ע"ש מודה הוא שתהא הורייה מלשכת הגזית. בזה אזיל האי תלמודא לשיטתיה בענין ג"ש דבר דבר מזקן ממרא וכפי אשר נתבאר לעיל בהלכה א' ד"ה אין חייבין עד שתהא הורייה מלישכת הגזית וע"ש שבארתי לדעת דלא ס"ל האי ג"ש ומיהו הכל מודים דבהוראת ב"ד הגדול בלבד דוקא תליא ההורייה:
דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואדיין לא נולד בנימין. והתם דף ה' ע"ב דריש לה מקרא דויחי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. ולכאורה טעמא בעי דלא מייתי מקרא הקודם בתורה ומהאי קרא דויחי צריך עדיין רמז לקרא דוישלח כדפרש"י ז"ל שם והיכא א"ל הכי וכו' ובזה היה אפשר לומר דרב אחא בר יעקב דדריש הכי לטעמיה אזיל דקאמר התם בסוף פרקין דשבט לוי לא איקרי קהל ודריש ליה מהא דכתיב בהאי קרא גופיה ונתתי את הארץ הזאת וגו' כל שיש לו אחוזה וכו' ובקרא דוישלח לא כתיב הכי בהאי קרא גופיה והלכך מייתי לה האי קרא לדרשת שבט אחד מיקרי קהל. ובאמת דהאי תלמודא דייק ליה דמייתי האי קרא דוישלח כדאמר הכא בסוף תענית גבי חמשה עשר באב שבו הותר שבט בנימין לבא בקהל מקרא קראו ורחקוהו ומקרא קראו וקרבוהו. ויש שם טעות דמוכח בחילוף המקראות וכצ"ל מקרא קראו ורחקוהו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי מקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין וכן הגי' בב"ר פרשה פ"ב כלומר בתחילה דרשו כל המקרא גוי וקהל גוים על אפרים ומנשה לפי שאמר יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים וגו' ועתה שני בניך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי והיו סבורין דכך אמר לו מה שאמר לי הקב"ה גוי וקהל גוים לומר שגוי אחד ממך עתיד ליחלק לקהל גוים ועתה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ובין לנחלה ובין לשהן יקראו קהל כל א' ואחד לשבט בפני עצמו לכל דבר והשתא איכא י"ב שבטים בלא בנימין ורחקוהו ולבסוף דקדקו המקרא גוי וקהל גוים דגוי קאי על בנימין וקהל גוים על אפרים ומנשה לפי שעדיין לא נולד בנימין בשעה שאמר לו הקב"ה כן וא"כ שפיר מתפרש האי קרא כן ומעתה האי קרא דויחי ע"כ דהכי מתפרש ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים אכוליה קרא דגוי וקהל גוים רמז ליה וגוי דקאמר על בנימין הוא יקרא קהל דשבט אחד קרוי קהל וקהל אחר עתיד ליחלק ועתה שני בניך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון. וזהו כפירוש רש"י בנימוקי חומש. וע"כ דמה שעתיד ליחלק לא הוי אלא לענין נחלה אבל לא שכל אחד יקראו לקהל בפני עצמו וכדמסיק רבא התם בסוף פרקין כדמוכרח מקרא דבתריה ומולדתך וגו' על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלמא דמה שנחשבו אפרים ומנשה לשנים לנחלה דוקא הוא או לדגלים דכנחלתן כך חנייתן ולא לדבר אחר. והשתא ניחא נמי הא דמייתי התם קרא דויחי דמשם נלמד פירוש קרא דוישלח מדקאמר ונתתיך לקהל עמים וגו' אפרים ומנשה וגו' בנחלתם ש"מ דגוי על בנימין קאי והוא יקרא קהל לכל דבר ואפרים ומנשה לנחלה. והאי תלמודא מייתי קרא דוישלח והיינו הך דמשתמע דבנימין קרוי קהל ולפי מאי דאמר לעיל דמקרא קראו וקרבוהו:
מני אמרו לו כר' יהודה וכו'. יש לפרש לפי גי' דהכא ודכיצד צולין דקושיא הוא דפריך מני אמרו לו הא כר' יהודה גופיה הוא דקאמר הכי במנחות ומשני ר' יוסי בר' בון דהיינו דאמרו לו חכמים בשיטת ר' יהודה כלומר בשיטתך דאת אמר שאין קרבן ציבור חלוק ואמאי אמרת הכי כן. ומיהו גי' דהתוספתא ר"ש אומר הטהורין עושין לעצמן וכו' מוכרחת היא וכדגריס ג"כ בבבלי פרק כיצד צולין דף פ' ע"א הכי ור' יהודה פליג התם וס"ל שאין קרבן ציבור חלוק ולטעמיה אזיל:
תני ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. זה נתבאר הטיב לעיל ד"ה ר' יודה אומר וכו' ע"ש:
שאילתא דכהן משיח מן הדא. כלומר הא דלקמן פ' הורה כהן משיח דמספקא ליה אם ילפינן ע"ז משאר עבירות לענין דהוראת ב"ד גדול בעינו ולא הוראת ב"ד קטן כמו דילפינן שאר עבירות מע"ז לענין דדבר שזדונו כרת בעינן כדאמר שם בהלכה ד' והוי מעין זו השאלה אי אמרינן רוב האוכלוסין ומחצית השבטים כמו דאמרינן מחצית השבטין ורוב האוכלוסין. אבל כל זה נראה דוחק. והנכון דהך דר' יוסי בר בון גרסי' לבתר מתני' דלקמן הוה הב"ד של אחד מן השבטים וכו'. וקאמר דהאי שאילתא דפרק הורה כהן משיח דלקמן בענין הוראת ב"ד גדול או הוראת ב"ד קטן כמוזכר מן הדא מתני' היא וכלומר ב"ד הקטן דמספקא להו היינו אם הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשו אותו השבט על פיהם ולאפוקי דלא תימא אם אמרינן דבהוראת ב"ד קטן סגי הוא אפי' בב"ד שאינו מן אותו השבט והא קמ"ל ר' יוסי בר' בון דב"ד של שאר השבטים ליכא למ"ד וכדשמעינן ממתני' דאפי' לר' יהודה דוקא ב"ד של אותו השבט הוא דקאמר וזה עיקר ולפ"ז האי ודכוותה וכו' בניחותא מיתפרשא:
נאמר כאן מעיני וכו'. התם מפרש טעמא בהא דפליגי בשאר עבירות נאמר קהל וכו' והכא מוסיף הש"ס לפרש לטעם פלוגתייהו גם בע"ז וכדפרישית בפנים:
דתני מטילין היו עליהן ובאין וכו'. כלי' בתרא דמייתי התם דף ג' ע"ב כך הוא דברי התוספתא דשקלים שהבאתי בפנים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד דשקלים הל' ב' כדברי ר' יהודה דהתוספתא:
דתני שלשה מכל שבט ושבט וכו'. ברייתא זו לא מצאתיה. ובת"כ ובתוספתא הג' בפלוגתא דר' יהודה ור"ש כמו שהובא בפנים. והרמב"ם ז"ל פסק בשלשה כר"ש בזה ומבואר טעמי לעיל בפ"ק דסנהדרין:
ידיהם ידי כל יחיד ויחיד. הק"א פי' בשתי ידים של כל יחיד ויחיד ולא ראה התוספתא דמנחות שהבאתי בפנים:
הוראת שעה היתה. למאי דמתרץ הכא קרא דיחזקיה אליבא דר' יהודה דהלכתא כוותי' דאין שעירי ע"ז טעונין סמיכ' דלא גמירי אלא שתי סמיכות בציבור בפר העלם דבר ובשעיר המשתלח ולא ילפינן מהתם דהוראת שעה היתה א"כ צריך טעם אמאי מסיק התם בדף ו' ע"א דאין חטאת ציבור מתה דהא הא דבעי למימר דרב פפא יליף לה מקרא דעזרא מיפרך כדאמר הכא וכן התם בהא דהוראת שעה היתה ואין למידין משם ועוד דהתם אחיים אקרבוהו כדמסיק בפרקין וכן בתמורה וצ"ל דאף לפי המסקנא ליכא למילף מהתם מ"מ מן הסברא אמרו כן לפי שאין הציבור כולן מתים וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ברפ"ד מהל' פסולי המוקדשין:
רבי יוסי למד כן אלא חי טעון סמיכה וכו'. כדברי ר' יוסי כך מפרש לה רב ששת במנחות דף צ"ב ע"ב להא דר"ש וברייתא דת"כ לאו מתרצתא היא אליבא דר"ש כדאמר התם משום דכהנים לאו בעלים דשעירי ע"ז נינהו:
תני תמן הורי ב"ד ועשו קהל מת אחד מב"ד וכו'. ברייתא זו התם בפרקין היא שנויה ומוקי לה נמי כר"מ. והא דאמר להן ר"מ וכו' דקאמר הכא היא נראה לפרש כאן כדפרישית בפנים מיהו לקמן בפ"ב הלכה ד' נשנית ג"כ בלשון היא ולא שייך האי פירושא ושם יתבאר:
תניי תמן הורו ב"ד ועשו הן וכו'. אלו שתי הברייתות השנויות בת"כ ופירשתי בפנים ובברייתא שניה גריס התם ידעו שהורו וטעו ולא ידעו מה הורו יכול וכו' וכן הובאה התם בפרקין דף ה' ע"א. ולהרמב"ם ז"ל היתה הגי' כמו שהובא כאן טעו מה הורו שגו מה הורו. וזהו שכתב בפ' י"ב משגגות בהל' ב' ב"ד שנסתפק להן אם שגגו בהוראה או לא שגגו אין חייבין באשם תלוי שנא' ונודעה החטאת וכו' ובפ' י"ד הל' ד' כתב ב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו וכו' הם פטורין וכו' שנא' ונודעה החטאת וכו' ומגי' דהכא למד לומר כן ומה שכתב בפי"ב הוא פירושא דשגו מה הורו ומה שכתב בפי"ד היינו טעו מה הורו ושניהם נלמדו מהאי קרא. ומה שכתב הכ"מ על ההיא דפי"ב ומציין הבריתא שם וכו' ומפרשה רבינו שהורו ונסתפק להן אם שגגו אם לאו. תמוה הוא היאך נוכל לפרש ברייתא שהובאה שם כן דהא עלה קאמר התם מאן תנא דלא כר"א וכו' וא"כ א"א לפרש אלא שהספק להן באיזו חטא הורו ובפי"ד פסק כפירושא דברייתא דהתם:
בשהורו ולא ידע מה הורו אם ע"ז וכו'. בדפוס אצל הש"ס הבבלי טעות סופר שם ומסורסת ומהופכת הגי' ונראה לפרש דהכא ג"כ לדחייה הוא דקאמר הכי וזה דהא דקאמר מה נפשך חלב כר' יהושע אתיא היא הכל מעין הבעיא היא וכלומר דהא ר"א מחייב בכה"ג דמה נפשך חלב אכל או נותר אכל ואם האי ברייתא דלא כר"א וכר' יהושע אתיא היא דוקא ועלה קאמר אפי' תימא כר"א דהוא מפרש בשהורו ולא ידעו אם ע"ז וגו' ובכה"ג אפי' ר"א מודה מטעם דהוי שינוי קרבן ולפי גי' בדפוס אצל הבבלי כצ"ל א"ר בון בר חייה אתיא כר' יהושע ברם כר"א לא אתיא אמר ר' יוסי ברם כר"א אתיא היא בשהורו וכו' וזהו כדפרישית. והשתא לר' יהושע דקי"ל כוותיה לא צריכין לאוקמי בהכי אלא אפי' אם נסתפק להן אם בחלב הורו או בדם הורו וכדכתב הרמב"ם ז"ל שם דלא הוי שינוי קרבן אפ"ה מטעמא שלא נודע להן החטא הן פטורין:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא