Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Horayot Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר ר' יוסי שאין חטאו וידיעתו שוין. האי טעמא אליבא דר"ש קאי התם וכדאמרינן שם בפ"ק דף ג' ע"א דר"ש חטא וידיעה בעי שיהו שוין בו. והאי ש"ס מוסיף הוא בסברות ובנ"מ בין הני טעמי אליבא דר"ש כמבואר בפנים וכיון דאין נ"מ אליבא דהלכתא דלא קי"ל כר"ש לא נאריך בזה:
חטאו בספק מאן דאמר משם שהגדולה מכפרת וכו'. כדפרישית בפנים דמיירי שנודע לו הספק עד שלא נתמנה דאל"כ מאי קמ"ל והא אתיא כמ"ד דספק ידיעה לאו כידיעה הוי ופלוגתא היא לקמן בענין זה כמו שיתבאר בד"ה אכל חמשה זיתים:
חטאו על שמיעת קול וכו'. אע"ג דהשתא קיימינן אליבא דר"ש ואיהו ס"ל בסוף פירקין דלעיל דאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו ומכ"ש לסוגית הש"ס דהכא דקאמר שם דהכל מודין בזה וריש מוסיף ופליג גם בנשיא בשמיעת קול דפטור דס"ל כר"ע מ"מ שפיר אשכחן בהני תלת בין שניהם דעל שמיעת הקול נפקא מינה למשיח להא דקאמר הכא ועל טומאת מקדש לנשיא ועל ביטוי שפתים לשניהם כדמפרשינן הנ"מ בין הני תרי טעמי אליבא דר"ש:
אכל חצי זית עד שלא נתמנה וכו' פטור. כדפרישית דהא אתייא אליבא דרבנן נמי ואליבא דהלכתא וכדרבא התם בפרקין דף י"א ע"א דאין חצי זית מקודם שנתמנה מצטרף עם חצי זית שלאחר שנתמנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ' ט"ו משגגות וכן חצי זית כשנתמנה עם חצי זית לאחר שעבר אין מצטרפין דחד טעמא אית להו דאין בהיותו הדיוט מצטרף עם כשהוא נשיא. מיהו הא דקאמר הכא בספק חצי זית וכו' דמצטרפין לחייבו באשם תלוי לאו אליבא דהלכתא הוא וכן הרמב"ם שם לא כתב אלא אכל ספק חלב כשהוא הדיוט ונודע לו על ספיקו אחר שנתמנה להיות כ"ג מביא אשם תלוי. ודוקא בשאכל כזית ספק חלב משום דכבר נתחייב בהיותו הדיוט דהא בלאו הכי אין אשם תלוי בכ"ג וכן נראה דאף דבנשיא דשייכא שפיר גביה האי דינא דהכא כדפרישית בפנים נמי לא קאי אליבא דהלכתא ולא הזכיר מזה שם ומשום דבכל שבהדיוט ולאחר שנתמנה אין מצטרפין והא דמכריח הש"ס להאי דינא מכח ההיא דאכל שני זיתים ונתוודע לו בודאי של אחד מהן וכו' כמבואר בפנים ולכאורה האי לא קאי אלא אליבא דמ"ד דידיעת ספק שבנתיים קובעת לחטאת ולא קי"ל הכי אלא כר' יוחנן דלקמן בהא וכמסקנת הש"ס דכריתות ויתבאר מענין זה לקמן בס"ד:
אכל כזית עד שלא נתמנה וכזית משנתמנה וכו'. האי נמי שפיר אתיא אליבא דרבנן וכמבואר בפנים:
אכל שלשה זיתים וסבור שהן שנים וכו'. כעין פלוגתא זו פליגי ר' יוחנן ור"ל בבבלי פ' כלל גדול דף ע"א ע"ב ונתחלפה שיטתם דהכא ודהתם דגרסינן שם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר' יוחנן אמר חייב שתים על חטאתו והביא כתיב ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת מחטאתו ונסלח לו. ונתכפר מקצת החטא נתכפר כולו וכדמסיק התם דמסתברא דפליגי גם בידיעות גרידא ושלא הפריש עדיין קרבן על הראשון דקסבר ר' יוחנן דידיעות מחלקות לחטאות וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שגגות הל' ט' כר' יוחנן דהתם אכל שני כזית חלב בהעלם אחת ונודע לו על הראשון וכו' מביא שתי חטאות שהידיעות מחלקות וכו' ור"ל דהכא הוא ר"י דהתם בדין זה. ובהאי דינא דבתרה באכל חמשה זיתים וכו' כבר משני הש"ס הכא דלא שייך למיקשי מההיא דשלשה זיתים כמבואר בפנים בהא דמשני לקמן לא אמר ר' יוחנן אלא בידיעה האחרונה שאין בה שום קרבן. ולא מקשי הכא לקמן דר"ל אדר"ל אלא מההיא דשבועות כמו שהבאתי בפנים וכמבואר לעיל בפ"ב דשבועות. וכבר בארתי מזה שם דר"י אדר"י לא מצי למיפרך מההיא דלקמן בספק ידיעה אההיא דשבועות דלא קאמר התם אלא כאו עשו ספק ידיעה כידיעה אבל בכל התורה כולה לא עשו וכמבואר התם בטעמא דמילתא:
אכל חמשה זיתים ונתוודע לו בספק כל אחד ואחד ואח"כ נתוודע לו בוודאן. האי פלוגתא פליגי ממש הכי בכריתות דף י"ח ע"ב דר' יוחנן ס"ל אין ידיעות ספק שבנתיים מחלקין לחטאות דלא הוו כידיעות ודאין ור"ל ס"ל ידיעות ספק מחלקות לחטאות ומדייק הש"ס התם נמי דמדתלי אשם בחטאת ש"מ כר' יוחנן בפירושא דכשם שהוא מביא חטאת וכו' דכשם שאם היתה לו ודאית בין כל אחת וא' מביא חטאת על כל אחת ואחת כך אם היתה לו ידיעת ספק בנתיים אשם תלוי הוא דמביא על כל א' וא' והיינו נמי דקאמר הכא לקמן בסוף הסוגיא בהא דרב חסדא כר' יוחנן והשיב לרב המנונא דאם תימצי לומר דמתניתא דכריתות מסייע לך ופליגא עלי הא לאו מילתא היא דאילו תנא אשם וקם ליה יאות וכו' ומסיק דמתני' לצדדין איתמר וכפירושא דלעיל וכמבואר מזה לקמן בפנים וכ"פ הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן וכרבא בהאי פירושא דידיעות ספק שבנתיים אין מחלקין לחטאת אבל מחלקין לאשמות כמבואר בדבריו בפרק ח' שם בהלכה ח':
הכל מודין שאם היתה ראשונה קיימת שהיא נדחית. האי מילתא אידחי לקמן בסוף הסוגיא דקאמר לפום כן ר' יוסי בר' בון הוי עלה וכמבואר שם ומיהו מדמסיק התם בפ' כלל גדול שהבאתי לעיל בד"ה אכל שלשה זיתים בלאו הכי ליתא להא דהא לפי משמעות דהכא א"כ לא פליגי אלא בלאחר כפרה והתם קאמר בפשיטות דבלאחר כפרה לכ"ע צריך להביא קרבן אחר ולא מספקא ליה התם אלא אי בקודם הפרשה פליגי או לאחר הפרשה או בין בזו ובין בזו מחלוקת וכמבואר לעיל אליבא דמסקנא דהתם:
אכל חצי זית עד שלא נתמנה וחצי זית משנתמנה וחצי זית משעבר וכו'. כעין האי בעיא בעי התם בפרקין דף י"א ע"א נשיאות מהו שתפסיק וכו' אלא דשם בעי לה המינוי לחוד מהו שמפסיק לענין צירוף ולא איפשיטא התם וכן הכא לקמן דבעי למיפשט לגוונא דהאי בעיא דחי לה דהכא שינוי קרבן בנתיים ואיכא למימר דמפסיק וכעין סברא דהתם דאיכא למימר דנשיאות מפסיק הואיל ואם חטא עכשיו נשתנה בקרבנו. ודע דכל האי דשקיל וטרי הכא לעיל מינה באכל חמשה זיתים ונודע לו בספיקן משנתמנה וכו' וכן עוד לקמן בהאי ענינא גופה ובעי לאוקמי אליבא פלוגתייהו דר"י ודר"ל ומקשי ומפרק להו כמבואר היטב בפנים וכולה אתייא אליבא דר"ש במתני' ואין לנו ללמוד מכאן בהאי ענינא מה דשייך לדינא כ"א בהא דמייתי לקמן בפלוגתא דר' יוחנן ור' יוסי וחברייא ועיין בדיבור לקמן:
היו לפניו שלשה אכל את הראשון ולא נתוודע לו שני בהעלמו של ראשון וכו'. דין זה הוא כעין מימרא דאיתמר בבבלי פ' כלל גדול דף ע"א ע"א אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני אמר רבא הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין שלישי אין מתכפר הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין ראשון אינו מתכפר הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולן. והשתא מבואר דסברת ר' יוסי וחברייא דהכא ממש כההיא דרבא היא דכל מה ששייך ליה ואכל בהעלמו של חבירו מתכפרין בקרבן אחד וכל מה דלא שייך בהעלמו כלל לא נתכפר בקרבן אחד. והא דחברייא מדמי להו לארבעה חצאי זיתים וכו' פשוט הוא דכן הדין בענין צירוף החצאין ומודו הן לר' יוסי בעיקר סברא דידיה. דהשני שייך בראשון משום דאכלו בהעלמו ולא השלישי אלא דבענין הדמיון הוא דמחולקין הן ולא לדינא כמבואר הכל היטב בפנים והא דר' יוסי קאמר הכא גבי זיתים שלימים דאם הביא על האמצעיים חייב על הראשון בפני עצמו וכו' פשוט הוא משום דהכא נקט לה בגוונא דאכל ארבעה זיתים וכעין דמיון דחברייא בארבעה חצאי זיתים וא"כ לא הראשון ולא הרביעי שייכין בהעלם האמצעיים וממילא שאם לא היו אלא שלשה זיתים ואכלן בדרך שנתבאר בפנים שאחר שנודע לו על הראשון ולא נודע לו על השני אכל השלישי בהעלמו של השני ודאי הוא דלסברת ר' יוסי דסבירא ליה כרבא דהתם דכל מי שיש לו שייכות בהעלמו מתכפר הוא בקרבן אחד א"כ אם הביא על האמצעי נתכפרו כולן דהשני יש לו שייכות עם הראשון ועם השלישי והיינו נמי דקאמר גבי פלוגתייהו עם ר' יוחנן בהיו לפניו שלשה דהשני לדעתו הדבר תלוי כלומר אם לא הביא בתחילה על השני אלא הוא רוצה להתכפר בקרבן שהביא בתחילה על הראשון מתכפר דשייך בהעלמו הוא שאכלן בהעלם אחד ואם רוצה הוא מתכפר בקרבן השלישי משום שאם הביא קרבן על הראשון לא נתכפר השלישי וצריך להביא על השלישי והשני הוא דנתכפר עם השלישי אם הוא רוצה מפני שג"כ שייך בהעלמו הוא שאכל השלישי עמו בהעלם אחד ור"ל שלא היה בדעתו בתחילה כשהביא על הראשון שיתכפר גם על השני עמו אבל אם הביא בתחילה על האמצעי ודאי מתכפר לו על כולן מהאי טעמא גופיה דהראשון והשלישי שייכין עמו. באופן דנתבאר לנו מהכא דסברת ר' יוחנן לא אזלא כרבא ולא כאביי דאמר התם אפילו הביא קרבן על אחד מהן נתכפרו כולן וסברת ר' יוסי וכן סברת חברייא הוי ממש כסברת רבא דהתם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בזה כרבא בפ"ו מהל' שגגות הל' י"א ומה שפלפלו בזה המפרשים ז"ל בענין דאמר התם בתר דשמעה מאביי סברה משמע דמודה ליה לדיניה גם בזה כבר מתורץ זה בדבריהם ז"ל דלאו דמודי ליה בדין דאכל שני זיתי חלב אלא סברת גרירה הוא דלמד ממנו לענין קצירה וקצירה דשבת כמה שכתב הכ"מ ז"ל בפ"ז שם בהל' י' וכתב הטעם דיש לחלק בין גרירה דשבת משום דבשגגת שבת נעשו שתיהן ובין שני זיתי חלב מכיון דההעלם אינו מצוי שיסבור שאין החלב אסור אלא שיסבור שהוא שומן והלכך הוי כשני דברים ואין מתכפר עם הראשון אלא השני שהיה בהעלמו אבל לא השלישי. ופשוט הוא דעיקר הטעם דגבי שבת הוי כהעלם אחד ואע"פ שבשינוי הוא דאחד הוא בשגגת שבת וזדון מלאכות והשני הוא בזדון שבת ושגגת מלאכות מ"מ הואיל ומלאכה אחת היא דשתיהן בקצירה הוו הוו בהעלם אחת אבל גבי חלב אין השלישי בהעלמו של ראשון והלכך אין מתכפר בקרבנו של ראשון וכבר זכרתי מזה בסוף הלכה א' בפ"ב דשבועות. וכן בענין קושית הריטב"א ז"ל שהביא הכ"מ בפ"ו שם בעיקר הפסק של הרמב"ם שפסק כרבא דהשני נתכפר בקרבן הראשון שהוא סותר למה שפסק שם לעיל כר' יוחנן דהידיעות מחלקות והוזכר מזה לעיל ד"ה אכל שלשה זיתים ותירץ שם דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י ז"ל אלא דיניה דר' יוחנן מיירי דוקא בשנודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני קודם שיקריב קרבן כלל והלכך ידיעות מחלקות ודיניה דרבא מיירי בשנודע לו על הראשון והביא קרבן עליו קודם שנודע לו על השני והלכך נתכפר גם על השני וע"ש וכן בלח"מ האריך הרבה בזה. ואני כתבתי בחיבורי על שיטות שבת ודיניהן שהנראה לענ"ד הוא דיש לחלק בכך לדעת הרמב"ם דדיניה דר' יוחנן מיירי כשנודע לו על הראשון כלומר מה שאכל ראשון וחזר ונודע לו על השני מה שאכל שני והלכך כיון דידיעות מחלקות בנודע לו וחזר ונודע לו כמו שהן מחלקות אם נודע לו בין כל אכילה ואכילה אין השני מתכפר בקרבנו של הראשון אבל דיניה דרבא מיירי שנודע לו סתם על אחת מהן מהשני זיתים שאכלן בהעלם אחד והלכך כשהביא קרבן על אחת מהן מתכפר גם השני עמו מכיון שבהעלם אחד אכלן וזה מדויק בדברי ר' יוחנן שנודע לו על הראשון וכו' קאמר וכן בדיניה דרבא שנודע לו על אחת מהן קאמר ומה שקראו אח"כ ראשון ושני ראשון ושני לידיעה הוא וכך הם ממש דברי הרמב"ם באלו שני הדינים וחילוק זה הוא נכון מצד הסברא ומ"מ הבאתי שם ראיות לזה מכמה מקומות ואין כאן מקום להאריך:
ספק עד שלא נתגייר וכו' עד שלא הביא ב' שערות וכו'. האי מילתא אתיא כמ"ד ברפ"ד דכריתות דחתיכה אחת שנינו אבל למ"ד דאין אשם תלוי בא אלא בחתיכה משתי חתיכות וכטעמיה דרב נחמן שם משום דאיקבע איסורא בעינן וכדפסק הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ח שם בהלכה ב' א"כ הכא נמי אין אשם תלוי באלו וכיוצא בהן שלא נקבע האיסור וה"ז דומה לספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דפ' החולץ דמוקי התם דהא דתנן וחייבין באשם תלוי כר"א אתיא ולאו אליבא דהלכתא וכן הרמב"ם פסק שם דפטורין מאשם תלוי וה"נ פטורין מאשם תלוי:
אכל ספק כזית ואין ידוע אם ביום הכפורים אכלו וכו'. מבואר היטב בפנים. והא דמייתי סייעתא לחברייא מסיפא דמתני' דכריתות ולא מרישא מדלא קתני לחיובא דאשם תלוי בבין השמשות של מוצאי יוה"כ היינו משום דבסיפא הוזכר בין השמשות בהדיא והשאר מבואר בפנים דהלכתא כחברייא ואפי' בעושה מלאכה בבין השמשות שבין שבת ויוה"כ פטור מאשם תלוי כר' יהודה משום ר' יהושע ולא כפסק הלכה שכתב הר"ב שם אלא כפסק הרמב"ם ז"ל שם בהל' ה' וכן הוא בתוספתא דכריתות פ"ב בהדיא לר' יהודה דפליג על ר"ש וקאמר שאין אשם תלוי אלא על ספק חטא ספק לא חטא אבל זה יודע בודאי שחטא ואינו יודע במה חטא פטור מחטאת ומאשם תלוי וה"ה בכל כיוצא בזה:
לפום כן ר' יוסי בר' בוו הוי עליה. מזה ומהא דלקמן בהאי ענינא כבר נתבאר הכל לעיל בד"ה הכל מודין ודיבורים שאחר זה:
אשרי שהנשיא שלו מביא חטאת וכו'. והתם בפירקין דף י' ע"ב נקט איפכא אם נשיא וכו' צריך אתה לומר מהו הדיוט ואם על שגגתו וכו'. וגי' דהכא כגי' הת"כ היא ונוחה ביותר לפי הכוונה דהעם משימיו על לבם שהנשיא מתקן מעשיו על השוגג ומכ"ש על המזיד ולכ"ש שהם צריכין לתקן מעשיהם והיינו נמי טעמא הא דדריש מאשרי על הדור ולא על הנשיא בעצמו ומשום דודאי משמעות הכתוב דכתיב יחטא אין במשמע לדרוש האשרי עליו ובכהן משיח דרשו להפך מיחטא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הוא כמה שהביא רש"י ז"ל בנימוקי חומש בשם מדרש אגדה וזה שייך שפיר בכ"ג כמו שפי' שם אבל לא בנשיא שאין הוא מכפר על העם ומיהו עכ"פ מקלקל הוא שנזדמן לו חטא בשוגג והלכך אין לדרוש האשרי עליו אלא על הדור שלמדין ממנו לאחר שמתקן הוא מעשיו:
ובלחוד עד דיהוא בן נמשי וכו'. לטעמא דאמר התם בדף י"א ע"ב דמלכי בית דוד ומלכי בית ישראל מביאין אלו לעצמן ואלו לעצמן משום דלא כייפי אהדדי א"כ אין חילוק כל זמן שאין אחד מהן כפוף תחת חבירו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בזה בפע"ו שם בהל' ו':
כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום וכו'. כלומר אף במה שנתחייב מקודם דאל"כ מאי קמ"ל. ומכאן למד הרמב"ם ז"ל לומר והנשיא שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט וכמו שהבאתי דבריו בפ' דלעיל הלכה ו' והיינו שמביא קרבן הדיוט אף על הקודם וזהו לשיטתיה דלא פסק כר"י הגלילי שם ונתבאר מזה בפרק דלעיל ע"ש:
הדא אמרה באפיבלסמון נמשחו. כבר כתבתי מזה בפ' משוח מלחמה דיש לפרשו גם על יהוא מה שנמשח הוא דקאמר שלא נמשח אלא בשמן אפרסמון ויותר נוח זה לפי הגי' הנמצא במס' שקלים בדפוס אצל הבבלי ואתיא כמסקנת הש"ס דילן בפרקין ובפ"ק דכריתות דיהוא וכן יהואחז באפרסמיא דכיא נמשחו וכן משמע מנמשחו דקאמר כאן. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"א ממלכים אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה ור"ל כשצריכין משיחה דהיינו כשיש מחלוקת אלא בשמן אפרסמון וכו' וכמ"ש בפ"א מכלי המקדש הל' י"א וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה וכו' ור"ל כשיש מחלוקת צריך משיחה אבל לא בשמן המשחה לפי שמלך ישראל היה ומסיים ג"כ בהל' מלכים ואין מושחין מלך בן מלך אא"כ היתה שם מחלוקת וכו' לפיכך משחו שלמה מפני אדוניה ויואש מפני עתליה ומשחו יהואחז מפני יהויקים אחיו ור"ל כל א' לפי מה שהיה בימיהם לשלמה ויואש בשמן המשחה וליהואחז משחו בשמן אפרסמון שלא היה בימיו ולפיכך חלקו ומשחו יהואחז וכו' ולא הוצרך לפרש זה שכבר נודע שלא היה אז שמן המשחה ואין לו לבאר כ"א מי הוא הצריך משיחה ומי הוא שא"צ משיחה וכל חד לפי דינו וזמנו:
עבר זה ושימש זה וכו'. לענין עבודת יוה"כ קאמר שהראשון לאחר שעבר פסולו קדושת כ"ג עליו והשני אינו ראוי לעבוד עבודת כ"ג ולא לכהן הדיוט אבל מצות כ"ג על השני שמוזהר על האלמנה וכו' כדתנן במתני' ואתיא האי ברייתא כר' יוסי בבבלי פ"ק דיומא דף י"ב ע"ב כדאיפסקא הלכתא כוותיה שם ולכתחילה לא יעבוד ככ"ג ואם עבד עבודתו כשירה כדר' יוחנן דהכא לפי גי' הנכונה וכדהתם והתוס' שם ד"ה כ"ג משום איבה הביאו הא דמשמע מהכא מדלקמן שכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה לתרץ הקושיא דאמאי קאמר אינו ראוי לכהן הדיוט משום מעלין בקודש וכו' תיפוק ליה דבלאו הכי היאך הוא יכול לעבוד בד' בגדים ככהן הדיוט הא הוי ליה מחוסר בגדים דהא מדקאמר דאינו ככ"ג משום איבה משמע דאינו אלא מדרבנן ומדאורייתא כהן גדול הוא ואם אמרי' דמסתלק בפה לק"מ דכשנסתלק אינו פסול לעבוד בד' בגדים ככהן הדיוט אלא משום מעלין בקדש וכו'. ולפ"ז משמע מדבריהם דלכתחילה הוא דלא יעבוד ככהן הדיוט ואם עבד עבודתו כשירה כמו שאמרו בעבד ככהן גדול. והרמב"ם ז"ל בפרק א" מהלכות עבודת יוה"כ הלכה ג' לא הביא אלא מה שמבואר בהדיא בש"ס דילן אינו עובד ככהן גדול ואם עבד עבודתו כשירה ומדין אם עבד בד' בגדים ככהן הדיוט לא ביאר בהדיא כלום אלא דמשמע מדבריו שכתב וסתם וכל מצות כהן גדול עליו דבהא מודה נמי ר' יוסי דלא פליג עם ר"מ אלא בלכתחילה אם כן עם עבד בדיעבד ככהן הדיוט אפשר דכמחוסר בגדים דיינינן ליה אף לר' יוסי וכדפירש"י ז"ל שם:
בכמה הוא נשאל. כמו שהבאתי הגי' דיומא ודמגילה בפנים והכי הוי המסקנא בבבלי יומא דף ע"ג ע"א דנשאל בהן איתמר אבל עובד הוא בארבעה ככהן הדיוט כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' כלי המקדש הלכה כ"א ודלא כר' הושעיה דהכא בהא:
שמא לא ראיתו אלא בשעת הקהל. והכי איתא בתוספתא פ"ו דסוטה בשעת הקהל בימה של עץ היו עושים לו בעזרה והוא יושב עליה וכו' אותו היום כהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם ותוקעין ומריעין ותוקעין כל כהן שאין בידו חצוצרות אומרין דומה זה שאינו כהן שכר גדול היה לאנשי ירושלים שמשכירין חצוצרות בדינר זהב בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרות משם אמר חיגר תוקע במקדש וידוע דהלכה כר"ע ור' טרפון ג"כ הודה לו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מכלי המקדש הל' ה' בימי המועדות כולם ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן וכהנים תמימין וכשרים קאמר:
והוא לרבות כהן משוח מלחמה. והכי קאמר התם בפרקין שמצווה על הבתולה ואסור באלמנה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש פ"ז מהל' א"ב. וכן הדין בכהן שעבר מחמת מום או כיוצא בו מחמת זקנה כדמסיק התם וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ע"ו משגגות הל' ז' ומה שתמה הלח"מ כאן ל"ק כלל דדברי הרמב"ם על פר העלם דבר קאי שאפי' בעבר מחמת מום נוהג בו והא דכתב לפי שאין בין כהן וכו' ר"ל מפני שכל הדינים השייכי' בכהן המשמש נוהגים גם בכהן שעבר מלבד פר יוה"כ ועשירית האיפה וא"כ גם בזה הכהן שעבר מחמת מום נוהג בו מה דשייך ביה והיינו שמביא פר העלם דבר על שגגתו:
מה את עביד לה שמת ויחזור הרוצח למקומו וכו'. הכא לא מייתי הפשיטות ובתרומות מסיק מהברייתא דמקוה שנמצא חסר דפליגי ר"ט ור"ע כדמייתי לה בבבלי סוף פ"ג דקידושין וקאמר זאת אומרת היה עומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה שעבודתו כשירה עד שיפסל בב"ד וכלומר שהרי הכל מודים שאם היינו מדמין מקוה לכהן היתה כשירה למפרע כמו כהן שנמצא בן גרושה דלא פליג ר"ע אלא משום דאל יוכיח כהן שאין פיסולו בגופו וא"כ ש"מ דלמפרע כהן כשר הוא לכל מילי עד שיפסל בב"ד. וזהו כמ"ד בבבלי מכות דף י"א ע"ב בדין הרוצח דכמתה כהונה דיינינן ליה והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ז מהל' רוצח הל' י"ב כמ"ד בטלה כהונה ומ"ש הכ"מ שם דהכי משתמע בירושלמי דתרומות לכאורה איפכא הוא דמשתמע מהתם אלא עיקר טעמו של הרמב"ם משום דלשיטתיה אזיל שכתב בפ"ו מהל' ביאת המקדש הטעם דבנמצא חלל דעבודתו כשירה כאבוה דשמואל התם דיליף מברך ה' חילו וכמה שכתבתי מזה ברפ"ד דסוטה דהא דלא הביא מקרא הקודם בתורה והיתה לו ולזרעו וגו' וכדדריש שמואל משום דההיא דרשה מיפרכה דזרעו לא מישתמע אלא כשר כקושית התוס' התם ומה שתירצו שם שם נסתר מההיא דמבואר בהדיא בהאי תלמודא בסוטה שם והשתא דעיקר דרשה מברך ה' חילו הוא לא משתמע אלא עבודה וכדקאמר הש"ס במכות דע"כ לא מכשיר ר' יהושע התם אלא משום דכתיב ברך וגו' ופעל ידיו תרצה אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה דבטלה כהונה:
נדבת ציבור ונדבת נשיא נדבת נשיא קודמת. הכא קאמר לה בפשיטותא דקרבן הנשיא קודם לקרבן ציבור ופליג אש"ס דילן דקאמר בהדיא דף י"ג ע"א שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא האי ציבור והאי יחיד והיינו טעמא בחובה והיינו טעמא בנדבה דאין חשיבות הנשיא להקדימו אלא לפני קרבן יחיד אחר כדאמר התם. וכן הא דקאמר הכא דגם לענין קרבן נדבה של משית קודם לשל ציבור אינו מתבאר מהתם דלא אמר אלא בפר ומטעמא דיקדים המכפר למתכפר וכן הרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלום מענין נדבה של מי קודם:
היו שם פר ע"ז וכו' וחטאת אחרת. כעין בעיא זו מצינו בפ' כל התדיר דף צ' ע"ב חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזו מהן קודם תקדום חטאת העוף איכא מעשר דקדים ליה ליקדום מעשר איכא עולת בהמה דקדמה ליה תיקדום עולת בהמה איכא חטאת העוף דקדמה לה הכא תרגומו מין זבח עדיף. ויקדים המעשר קודם לחטאת העוף. במערבא אמרי עיילה ביה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר. וחשיבות החטאת קודמת. וכהא דאמרו הכא לענין בעיא זו. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט מהל' תמידין ומוספין בהל' ח' כדאמרי במערבא וא"כ ה"ה לענין דין זה דזה הוא בכלל שאמרו בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה:
לית יכיל חטאת דידיה חסר וכו'. לפי האי טעמא א"כ בכל שעירי הרגלם היה הדין כמו בשל ר"ח דהחטאת שלהן קודמת להעולה שהרי גם בהן כתוב אצל החטאת מלבד עולת הבוקר וגו' מלבד עולת התמיד וכן בקרבנות החג ומיהו כל זה להא דר' בא בר מרי כדאמר נמי שם בפרקין דטעמא דפר עולה דע"ז קודם דלחטת חסר כתיב אבל לרבא דקאמר התם דטעמא דכמשפט כתיב ביה א"כ מפקא מינייהו קרבנות החג כדאמר בפ' כל התדיר שם לרבינא דקאמר טעמיה דרבא והשתא דאתית להכי אפי' תימא בפרים דחג דנמי משפטם כתיב בהו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על הסדר:
קרבן איש קודם. בתוספתא פ"י דזבחים מנחת האיש קודמת למנחת האשה וכן הביא הרמב"ם ז"ל שם הל' י'. ולא הביא מהא דמחלק הכא בין שניהן שוין או לא:
כסות אשת חבר קודם לחיי עם הארץ. נראה דהאי ש"ס מפרש להחיות היינו לפרנס אותו דאלו להחיות היינו להצילו לפקח מעליו את הגל וכיוצא בזה היאך שייך לומר כסות אשת חבר קודם לפיקוח נפש. ודברי הרמב"ם ז"ל אינם כן אלא שכתב בפ"ח ממתנות עניים הל' ט"ו האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות וכו' וטעמו כדמוכח בפרק מציאת האשה דף ס"ז דמזון וכסות חד דינא אית להו א"כ להחיות היינו פיקוח נפש ובב"י י"ד סי' רנ"א אחר שהביא דברי הרמב"ם ז"ל ופירש דלהחיות דמתני' היינו להצילו אם טובע בנהר וכיוצא הביא הא דהכא גרסינן בירושלמי דסוף הוריות עד כדון כשהיה זה להחיות וכו' וכמדומה דלהאי ש"ס לא סבירא ליה האי פירושא דלהחיות דאם כן קשיא הא דכסות אשת חבר קודם לחיי עם הארץ והיה צ"ל דאפי' פיקוח נפש נדחה מפני כסות אשת חבר וכן נראה מדברי הרמ"א בהגהה שם שהביא זה בשם הב"י ולא מצאתי להראשונים ז"ל שדברו מזה:
אבדתו ואבידת רבו וכו'. לפי המסקנא כשרוב תלמודו ממנו דאז רבו קודם לאביו ומבואר מזה לעיל בפ' אלו מציאות והא דבעי הכא בהני בעיות בענין אמו שגירשה אביו כדפרישית בפנים וגרסי' בפ"ק דקידושין דף ל"א ע"א נתגרשה מהו וכו' הטל להן בספל וקעקע להן כתרנגולין והרי"ף ז"ל הביא לזה משמע דהלכה היא והרמב"ם ז"ל לא הביא מנתגרשה בדין זה בפ"ו מהל' ממרים בהלכ' י"ד שכתב סתם אביו קודם לאמו ומשמע מהכא דאם רוב תלמודו מאביו בהא פשיטא דאביו קודם לאמו שהרי דין רבו לו. ובהא דקאמר הכא היה הוא ואמו וכו' עומדים בשבי הוא קודם לאמו וכו' לא קתני התם בפרקין הכי אלא הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו ואמו קודמת לכולם:
מעשה ברבי יהושע שעלה לרומי וכו'. ובבבלי פ' הנזקין דף נ"ח ע"א גריס שר' יהושע אמר לו מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הנא ה' זו חטאנו לו וגו' אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. ולכאורה נראה כגי' דהכא דבהלא ה' יש טעם מפסיק בו ומשמע דזו חטאנו לו תשובה היא על שאלת רישיה דקרא ובהכי היה נראה ליישב הפסוקים וגו' הא דקאמר הלך ר' יהושע לבודקו וכו' והתם מסיים מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. ומאי רבותיה כולי האי אם היה מסיים סיפיה דקרא כתינוק הזה שפותחין לו והוא עונה אחריהם. אלא דשיעור הענין כך היא דבפסוק הקודם התחיל הנביא ואמר מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור מי נתן למשיסה יעקב וגו' והכוונה בהא דקאמר יקשיב וישמע לאחור לפי שבראש הספר אמר על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וגו' ופירשו המפרשים ז"ל דזהו ג"כ מהתוכחה שהוכיח אותם על מה תכו וביסורין הללו עוד תוסיפו סרה שאתם אומרים דרך מקרה הוא הלא כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולפ"ז הוסיף הוא כאן להוכיחם דלא זו בלבד דעון אשר חטא הוא לומר על הפורענות דרך מקרה הוא כי אם עיקר האמונה להאמין בהשגחה האלהית ועל דרך אם תלכו עמי קרי וגו' אלא שאף אם מאמין בהשגחה הוא אל יאמר בלשון כי מה' היתה לו זאת כי זה גופו עון הוא כי מפי עליון לא תצא הרעות וגו' כ"א הכל מפאת המקבלים הוא ועל דרך עונותיכם הטו אלה וגו' ולזה אמר הנביא מי בכם יאזין זאת אשר אני אומר לכם ויקשיב וישמע לאחור לומר שיבין מה שאמרתי לפנים בראש דברי כל ראש לחלי וגו' שאינו מתוקן בזה שיזהר מלומר כן אלא אף בדברים כאלו שתאמרו מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ס' כי אף זה חטא הוא ולזה סיים זו חטאנו לי זו דייקא כלומר אם נאמר כן בזו ובאלו הדברים בעצמן חטאנו לו כ"א צריכים אנחנו לומר כי עונותינו גרמו אלה והיינו נמי דכפל הדברים מי נתן למשיסה ולבוזזים לומר שצריך ג"כ שתשימו על לבבכם כי מדה כנגד מדה הוא נפרע מכם מי נתן למשיסה יעקב על אשר לא אבו בדרכיו הלוך וישראל לבוזזים על לא שמעו בתורתו והיו מבזים אותה ולומדיה והיינו דקאמר הכא רצה לבודקו ואמר לו כל רישיה דקרא מי נתן למשיסה וגו' הלא ה' נענה התינוק ואמר לו זו חטאנו לו כלומר אין לנו לומר כן כי זו אשר נאמר חטאנו לו בזה כ"א אנחנו גרמנו ועונותינו הטו אלה ולא אבו בדרכיו הלוך וגו' ולזה אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. ויש לכוין זה גם לפי גי' הבבלי שאמר לו ר' יהושע עד לבוזזים ענה התינוק ואמר רבי אם אנחנו נאמר הלא ה' ולא שאנחנו הגורמים זו חטאנו לו וכו' אמר מובטחני בו שמורה הוראות בישראל:
מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה יצאו ליבם וכו'. לכאורה אין זה ק"ו דשם חרדו על שהיו מתפחדין מעלילה ולא היה להם לשמוח על מציאה זו והנראה דר' לוי הוסיף בזה על הפטרת ודרשת ר' הילא שאמר ת"ח שמת מי מביא לנו כיוצא בו וזה סובל שני פירושים או שנאמר שאין לנו כיוצא בו או אף אם היה לנו כיוצא בו מ"מ אותו אבדנו לזה אמר אל תטעו שכוונת ר' הילא לומר מפני שאין לנו כיוצא בו ולומר דאם היה לנו כיוצא בו לא היינו חוששין אלא דאף אם היה לנו כיוצא בו אין לו חליפין קאמר שהרי עכ"פ אותו אבדנו ולזה אמר מה אם אחי יוסף מצאו מציאה לפניהם ועם כל זה היו דואגים על העלילה והאבידה שאפשר לבא אח"כ ע"י מציאה זו אנו שהאבידה לפנינו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו שנדאוג על זה ואף אם נמצא אח"כ כיוצא בו מ"מ להאבידה לא תשלים המציאה:
אל תאמין בעבד וכו'. ולפ"ז צריך לומר דהא דכתיב מזרע המלוכה ממשפחת אמו הוא וברד"ק בירמיה מ"א מביא מדרש רז"ל כי ישמעאל זה בן גרים היה כי ירחמאל לקח אשה ושמה עטרה כמו שכתוב בד"ה ואמרו עטרה זו היתה נכריה ובת מלכים היתה ולקחה ירחמאל להתעטר בה לפי שהיתה בת מלכים וקרא שמה עטרה ואמרו אל תאמן בגר עד כ"ד דורות ומעטרה עד ישמעאל זה כ"ד דורות כמו שכתוב שם והנה הרג גדליה ע"כ. וכעין זה אמרו בהאי תלמודא לעיל בפ"ב דסנהדרין הלכה ג' הוא ירחמאל קדמוי וכו' ע"ש. ובזה אמרתי ליישב הא דאמרינן בפ"ק דר"ה דף י"ח ע"ב צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו. ולכאורה הא דקאמר ומי הרגו אין לו פירוש ושייכות לכוונת המאמר אלא דתוכן הדברים כך הם דבמ"ר פ' אחרי קאמר ר' אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פ' מרים לאפר פרה מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת א"ר חייה בר אבא בא' בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ אלא מלמד שכשם שיוה"כ מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ופי' מהר"מ אלשיך ז"ל דפליגי בהא דמר סבר מיתת צדיקים שמתו בלא חטא היא דוקא מכפרת ולפיכך יליף מפ' מרים הסמוכה לאפר הפרה שכשם שפרה היתה נשמרת מכל טומאה כך מיתת צדיקים כאלו היא שמכפרת ומר סבר דאפי' צדיקים שמתו בחטאם כמו מיתת בני אהרן ג"כ מכפרת והיינו דמר נקט מיתת צדיקים ומר נקט מיתתן של צדיקים מיתתן דייקא שהן גרמו להן ואפ"ה מכפרת עכ"ד בזה. והיינו נמי דקאמר ומי הרגו וכו' כלומר שהרי גדליה ממש בעצמו גרם למיתתו כדאמרינן בנדה דף ס"א אשר הכה ביד גדליה וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן ומכ"ש למאי דאמר הכא אל תאמן וכו' וכן במדרש שהובא לעיל שהיה לו לחוש ולא להאמין בו כמו שהשיב ליוחנן כי שקר אתה דובר אל ישמעאל ואע"פ כן שקל הכתוב מיתתו לחרבן ביהמ"ק וזהו דאמר ומי הרגו ישמעאל ואפ"ה סמך צום זה לצום החמישי ללמדך שמיתתן של צדיקים מיתתן דייקא שהן גרמו להן ועם כל זה שקולה כשריפת בית אלהינו שיבנה במהרה בימינו אמן סלה:
הסודרן קודם להפלפלן. כדאמר התם בשלהי מכלתין סיני ועוקר הרים סיני עדיף. ובהא דקאמר הכא לחלק בהא דאמר לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד דהדא דתימר עד שלא שוקע בו רבו רוב משניות וכו' אינו סותר למאי דאמר בבבלי סוף פרק אלו מציאות בזה דבימי רבי נשנית משנה זו וכו' דהיינו הך מפני. שראה רבי דשבקי כולי עלמא מתניתין ואפילו הני דלא נשתקע בהן עדיין רוב המשניות הוו אזלי בתר גמרא הלכך דרש להו ודכוותייהו לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא:
כי איש נכרי יאכלנו זה בעל התלמוד. האי אתייא כדדריש רבא בבבלי ב"ב דף קמ"ה ע"ב מסיע אבנים יעצב בהם אלו בעלי משנה ביקע עצים יסנן בם אלו בעלי גמרא וכן וטוב לב משתה תמיד זה בעל גמרא:
אזלין פגנייא וזכון לאורייתא. מבואר הוא דאינו סותר לדרשת ר' אמי דלעיל קרש שזכה להינתן בצפון יינתן בצפון דהתם רצו להקדים מפני חשיבות שנתחתנו עם משפחת הנשיא וקאמר שאינם דוחין להני דזכו כבר להקדים אבל הכא מפני חשובות התורה הוא ובהא הוא דאמרו ממזר ת"ח קודם אפי' לכ"ג שכבר זכה והורגל ליכנס לפני ולפנים. ודע דכל זה לענין חשיבת הקדימה כשהם שניהם ביחד כדמסיק הכא אף לישיבה אבל מצינו דאם אינם ביחד יש לכ"ג יוחר חשיבות ממה שיש לת"ח וזהו בענין מינוי אנטלר לנחבע כמבואר בריש פ"ב דסנהדרין וע"ש:
סליק פירקא וכולא מסכת' דהוריות וכולא סידרא דישועות ברחמי ובסייעתא דשמיא רבה ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: