שני דייני. יצאו מעשה ידיה במזונותיה שומעין לו ובבבלי דף ק"ז גריס ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי וכתב הרא"ש ז"ל דעכשיו קאמר לה לא אפרע מה שלותה כי היה לך להתפרנס ממעשה ידיך דאין לפרש דה"ק אני אמרתי לה קודם שהלכתי צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית דא"כ הוי ליה למימר נאמן אלא רשאי משמע דהשתא הוא רשאי לומר כן כדי שלא יפרע מה שלותה עכ"ל ומשמע מדבריו ז"ל דהה"ד אם אמר שבשעה שיצא אמר לה ושתקה נאמן כדפרישית בפנים אלא דלשון רשאי לא משמע דמיירי בהכי וכן נראה מדברי הטור אה"ע בסימן ע' לדעת הרא"ש ז"ל וע"ש והה"מ בפי"ב מהל' אישות פי' בבבלי לפי גי' הרא"ש ז"ל כמה דפרישית בפנים והוא גריס התם ואמר צאי מעשה ידיה במזונותיה רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום וכתב על זה ובירושל' מצאתי כגירסא זו משמע דמפרש להאי דהכא שעכשיו אומר לה כן:

וינתנו אילו לבניו בנותיו בכלל. בבבלי פרק מי שמת דף קמ"ג מחלק דהראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות וצ"ל דה"נ בראוי לבנות קאמר כי היכי דלא ליפלוג אהאי תלמודא וכן כתב הכסף משנה בפרק ז' מהלכות זכיה ומתנה וכן נראה מדברי הה"מ ז"ל שהביא להאי דהכא וכפי הגירסא שהגהתי בפנים וכך פירש הרמב"ם ז"ל שם ובריש פי"א מהלכות אלו:

ושוקל את שקלו. וקתני התם ופורע לו את חובו ואפילו בב"ח דוחק דדומיא דשוקל קתני ובבבלי דף ק"ח קאמר בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי אלא פורע את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הכא במאי עסקינן שלוה ע"מ שלא לפרוע. ומשמע דלאוקמתא דרב הושעיא אין חילוק בין מזונות האשה לשאר ב"ח ואפי' בב"ח דוחק דמבריח ארי בעלמא הוא ולדידיה לא איצטרך לאוקמי דשוקל לו שקלו היינו באבוד וגבוי וכדמשמע הכא וכן דעת ריב"א בתוס' ד"ה הא מני אבל דעת ר"ת לחלק בין חוב מזונות האשה שאין הדבר ברור שהיה הבעל מתחייב במזונותיה דשמא היתה האשה מצמצמת כשלא היתה מוצאה מי שמפרנסה והיינו דקאמר הא מני חנן היא כלומר האי פורע מיירי באותו חוב דאיירי ביה חנן דהיינו מזון האשה אבל בשאר חוב אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא וכתבו שם בשם ר"ת דע"כ דהירושלמי פליג אגמרא דידן דמוקי לההיא דפורע חובו אפי' כבני כ"ג ורב הושעיא לא מוקי לה אלא כחנן כו' וע"ש. והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ו מהלכות מלוה הלכה ו' פסק כהאי תלמודא דאפי' היה בידו משכון פטור מלשלם לחבירו ונראה דטעמו דהאי תלמודא לא פליג אלא בזה דמוסיף לומר אפי' לבני כ"ג אתיא דשאני בין הכא לחוב דעלמא אבל אליבא דחנן לא פליגי דס"ל אליביה דאפי' בחוב שיש עליו משכון פטור כדמוכח משוקל שקלו וכעין זה כתב הר"ן ז"ל ורב הושעיא דמוקי לה כחנן לא ס"ל כרבא דבאבוד וגבוי מיירי וכדפרישית ופסק הרמב"ם כחנן אליבא דאוקמתא דרב הושעיא משום דהלכתא כוותיה כדכתב בהלכות נדרים פ"ו הלכה ד' פורע חוב שעליו סתם אפילו בבעל חוב דוחק שאינו אלא מניעת התביעה ואינו בכלל אסור הנייה וע"ש:

אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנון וגולגולת. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל חובל ומזיק הלכה ו' וכן משמע מהא דרבא פ' הגוזל בתרא דף קי"ג בר מתא אבר מתא מיעבט כדכתב הכ"מ שם וקאמר התם והנ"מ בכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף וכן יש לפרש ההיא דהכא דמס של שנה זו קאמר:

מהו לחמם בו את ידיו. וכתב הב"י בי"ד סי' רכ"א כיון דבעיא דלא איפשיטא היא לחומרא:

אין אלמנה דוחה את הבנים. כדפרישית דלא עקרה תקנתא דרבנן נירושה דאורייתא כן פי' הרמב"ן והר"ן ז"ל בפ' מי שמת וכן דעת הרא"ש והטור באה"ע סימן קי"ב אבל בבת עם הבן לבדן דהיא קודמת בנכסים מועטין לא שייכא למימר דעקרה הבת בתקנתא דידה לירושה דאורייתא כיון דהיא ראויה ג"כ לירושה כשאין שם בן אבל דעת הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות אישות הלכה כ"א דאלמנה ובת לבדה האלמנה קודמת כמשמעות סתמא דהש"ס בבלי שם עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסי' מועטין וכתב הה"מ ז"ל דק"ו שהיא דוחה את הבנים לבדן. וכן בב"ח ומזונות בת האשה פסק שם שאין ממעטין בנכסים מרובין משום דבעיא דלא איפשיטא היא שם ולא הפשטות דהכא דלעיל ומכאן ראיה למ"ש לעיל בריש מי שהיה נשוי הא דבעי התם כתובה ופרנסת בנות מי קודמת דעל כתובת האשה מיתפרשא כדאמר הכא חוץ מכתובתה ועלה קאמר מאן דאמר גובין פרנסה כו' כדפרישית ועיין שם מה שכתבתי על דברי הר"ן ז"ל בפרק מציאת האשה שכתב לפרש הא דריש מי שהיה נשוי בכתובת בנין דכרין מיירי:

בכל מקום ששנינו אמר ר"ג כו'. וכן קאמר בבבלי ואפילו הכי לא פסקו הפוסקים בהא כאדמון אלא כסתמא דהש"ס בהרבה מקומות דהלכה כחכמים בנכסין מועטין:

בשפסק במעמדה. ודוקא גדולה דאם התנה במעמדה הרי היא כמו שעצמה התנית אבל בקטנה כופין לבעל ליתן גט וכן הוא מסקנת הבבלי וכן מבואר בהאי תלמודא לעיל פ"ו הלכה ב' ועי' מ"ש שם בס"ד:

ולא סוף דבר בשעשאה סי' לאחר. משמע דעשאה סי' לאחר דקתני במתני' אמערער קאי וכן פירשו התוס' בד"ה עשאה וכן כתב הר"ן ז"ל להכריח מכאן כפירושם ודלא כפי' רש"י ז"ל שפי' במתניתין דאמוחזק קאי שעשאה סי' לאחר וזה חתם עליה מטעמא דאין לומר כאן השני נוח לי והתוס' שם הביאו מכאן ראי' לפי' רש"י ונראה דהם מפרשים להאי דהכא דה"ק ולא סוף דבר כו' כלומר לא תפרש המתני' בשעשאה המערער סימן לאחר דזה לא צריך להשמיענו דפשיטא הוא שהרי הודה הוא שהיא שלו אלא אפי' עשאה אחר דהיינו המחזיק וקרי ליה אחר מפני שזה עורר עליו לומר שאינה שלו ואם הוא עשאה סימן לאחר וזה המערער חתום עליו בעד איבד את זכותו ובזה מסולקת קושית הר"ן ז"ל שהקשה לפרש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר וע"ש:

אותו שמחל אינו גובה ואותו שלא מחל גובה. קשיא מאי קמ"ל פשיטא וע"כ דמוקמינן פלוגתייהו כדמוקי לה בבבלי דף ק"י כגון דהוי ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית ובהא פליגי דמ"ד יוציא מנה כנגד מנה ס"ל הא דאמרו ב"ח גובה בבינונית בשל עולם הן שמין במה שנקרא לכל אדם בינונית אע"פ דלגבי הלוה נקרא עידית אם אין לו אלא זיבורית הלכך לגבי האי מנה הוי הפוכי מטרתא דכשבאו לב"ד לגבות ביחד מגבין לבעל הזיבורית ברישא בינונית דאידך והדר מגבינן מיניה האי בינונית גופה לבעל העידית ולא מרווח מידי ולפיכך יוציא מנה כנגד מנה ואינו גובה אלא מנה השניה ומ"ד וה גובה חובו וזה גובה חובו ס"ל בשלו הן שמין וממה נפשך איכא רווחא לבעל הזיבורית דכשהוא גובה בינונית מאידך הויא לה גביה לעידית ואינו מגבה לחבירו אלא זיבורית וכן אם מגבין לבעל העידית ברישא גביא מיניה דהאיך זיבורית והוא מיניה בינונית והשתא קמ"ל הכא דאפילו מחל מנה משטרו לא אמרינן דהורע כח שטרו בזה וגובה אם יש לו יפוי כח כגון שהוא בעל הזיבורית ואתיא נמי שפיר דמוקי פלוגתייהו הכא במאתים ומנה ולא במנה ומנה כדמוקי בבבלי משום דאשמעינן האי דינא דמחל דלא שייכא במנה ומנה וכן נמי הא דקאמר לקמן אותו שכ' גובה היינו במקום יפוי בר אם הוא בעל הזיבורית כיון דנקיט שטרא אבל לא זה שלא כתב חובו בשטרו דאין לו יפוי כח בכה"ג משום דמלוה ע"פ הוא:

מתניתא בשהיה ביהודה כו'. כן פירשו הרא"ש והמרדכי בשם הר"ם והרשב"ם ז"ל להאי דהכא ומשמע מכאן דהולכין אחר מקום הנשואין ובתוספתא איתא במה דברים אמורים בזמן שהיה מיהודה וארס אשה ביהודה או בן גליל שארס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה. ומשמע דאין הולכין אחר מקום הנשואין אלא אחר ארץ אשר הוא משם כופין אותה לצאת לארצו ופליגא אהאי תלמודא וע"ש שפירשו להשוות התוספתא עם האי דהכא והרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כפשיטו' התוספתא:

אין כופין אותו לעלות. ולפ"ז הא דקתני במתני' אחד אנשים ואחד נשים אסיפא דאין הכל מוציאין מתפרשא דשאני לצאת מלעלות אבל בבבלי קאמר דגם להאיש כופין אותו אם היא רוצה לעלות ויוציא ויתן כתובה והרא"ש בשם הר"מ ז"ל כתב דהאי תלמודא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז הוי מצוה טפי לדור בירושלים מבא"י וברייתא דהבבלי מיירי בזמן הזה ע"כ כן הוא בהגהת הרא"ש וכן במרדכי וכלומר דהואיל בזמן המקדש מצוה טפי בירושלים אין כופין לעלות לא"י:

הדא מסייע למאן דאמר כתובת אשה מדברי תורה. אבל בבבלי מפרש איפכא דתנא קמא סבר כתובה דרבנן ומעות קפוטקיא הם גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל ומקולי כתובה שנו ולרשב"ג כתובה דאורייתא הילכך בתר מקום שיעבודא אזלינן כדין כל שטרי חוב ועיין בהגהת מרדכי וגירסא אחרת היתה לו כאן דגרס דאף לת"ק דאורייתא וכן לרשב"ג כדמוכח בפרק קמא דסבירא ליה כתובה דאורייתא ופסק שם הלכה כתובה דאורייתא כדעת ר"ת אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל וכן דעת רוב הפוסקים אלא דהלכה כתובה דרבנן ועיין לעיל פ"ק הלכה ב' מ"ש שם בס"ד:

הדרן עלך שני דייני גזילות וסליקא לה מסכת כתובות