נערה שנתפתתה. והצער בתפוסה. וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דבפרק החובל אמרי' דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא שאני האי צער שבידו לצערה כה"ג דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלת לו בע"כ ומצטערת. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מנערה הל' י"ד שכתב שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לו ע"כ ומה"ט פסק נמי שם לקמן דבושת ופגם של אביה היא לעולם אפי' בנערה שנתארסה ונתגרשה ועי' בפרקין דלעיל הלכה ז' בד"ה ויש אדם מ"ש שם:

מנן אילין מילייא. ואע"ג דכבר נפקא לן מדכתיב לאבי הנערה י"ל דה"ק מנא לן לחלק בין עמדה בדין עד שלא מת אביה דלמא לחלק עד שלא בגרה או משבגר' לחוד קאתי א"נ לאבי הנער' איצטרי' לכדדריש בבבלי בא עליה ומת' פטור לאבי הנערה כתיב:

רבי יונה אמר משעה ראשונה. נראה דנ"מ מפלוגתייהו לענין מפותה ומת אביה קודם העמדה בדין דלמ"ד משעה ראשונה חיוב הקנס כבר נראה לאביה ואינה יכולה למחול כדאמר בריש פירקין דלעיל ולמ"ד בסוף הא השתא שלה הוי ותליא נמי בפלוגתא דרבי מנא ורבי אבין בפרקין דלעיל הלכה ז' וע"ש מ"ש בשם הר"ן ז"ל. ועוד איכא נ"מ להא דאמר אביי בבבלי דף ל"ח בא עליה ומתה פטור שנאמר לאבי הנערה ולא לאבי מתה ולמ"ד משעה הראשונה חייב ועיין פירוש רש"י שם ולמ"ד משעת העמדה בדין קאי שם וכן המסקנא דאי לענין ירושת האחין כ"ע מודים בה דנפקא לן מקראי כדמסיק לקמיה:

גנב משל אביו כו'. בבבלי פ' מרובה דף ע"א שקיל וטרי התם כעין האי דהכא דמעיקרא ס"ד לחלק הא דתני ברישא טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם ד' וה' דוקא שעמד אביו בדין אבל לא עמד בדין לא ופריך נמי אי הכי אדתני סיפא מת אביו ואח"כ טבח ומכר אינו משלם ליפלוג בדידה בד"א כשעמד בדין אבל לא עמד בדין אינו משלם ד' וה' ומסיק התם נמי דאין חילוק בין עמד בדין או לא וסיפא ה"ט דפטור דלא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא ופירשו התוס' שם ד"ה סיפא טעמא דסוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אינו יכול להוריש בשום ענין היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אינו יכול להוריש לבניו דאותם לבניכם כו' אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו ע"כ ומתוך זה יתבאר לך היטב מה שפירשתי בפנים:

על דעתיה דר"ש אין השביעית משמטתה. בפרק י' דשביעית תנן האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אין משמטין ובבבלי גיטין דף י"ח קאמר עלה ואם זקפן במלוה ה"ז משמט ומאימתי נזקפין משעת העמדה בדין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שמיטה והשתא צ"ל הא דקאמר הכא לרבנן משמטין אחר העמדה בדין קאמר דאז הוו כמלוה ולר"ש כמעשה ב"ד הן ואפי' משעמדה בדין אינו משמט אע"ג דלענין זכיה אין האב זוכה בהן עד שעת הנתינה. והיינו דקאמר עלה בהאי תלמודא שם על המתני' דר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי כלומר הא דקאמר אין משמט בשלא זקפן במלוה אבל אם זקפן במלוה משמט וכר"מ והיינו רבנן דפליגי על ר"ש הכא ומשעת העמדה בדין משמטין דס"ל כמלוה הן:

השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה. בבבלי דף מ"ג קאמר טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי ואגב אורחיה סתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ופירש רש"י ז"ל ודייק התנא במילתיה דלא לנקוט בדרך פורענות. והא דלא נקט תרווייהו בגירושין אע"ג דלא מיתסרא לינשא משום דלא הוי מצינן למידק דסתם לן כרבי מדלא נקט תרויייהו באלמנות דחד מתרי גווני קאמר. וכתב הרא"ש ז"ל בשם י"מ דלהכי לא תני נתארמלה תרי זימני משום דאין לה כתובה מן השני דאיגלאי מילתא למפרע דקטלני' היא ודחה הוא ז"ל דבריהם דודאי מן השני יש לה כתובה כגוונא דאמר פרק הבא על יבמתו דף ס"ה נישאת לראשון ולא היו לו בנים וכן לשני לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נישאת תצא שלא בכתובה משמע הא משני יש לה כתובה ואע"ג דהך תנא נמי כרבי סבר דבתרי זימני הוי חזקה וטעמא משום דלענין ממון לא סמכינן אחזקה דתרי זימני לכ"ע עד דאתחזק בתלתא כדאשכחן בשור המועד עכ"ל וכן כתבו התוס' ביבמות שם ועיין בפ"ו דיבמות דף ט"ו במראה ד"ה לשלישי שהקשיתי שם על טעם הזה ושם כתבתי בשם הרשב"א ז"ל טעם אחר משום דאפי' לרבי הא להשני בהיתר נשאת ושם ביארתי הנ"מ מבין ב' הטעמים וכן י"ל הכא מהאי טעמא יש לה כתובה מן השני דאכתי לא נולד בה הספק כ"א משני ואילך וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל. ולכ"ע מן השלישי אין לה כתובה אם לא הכיר בה וכן פסק בטור אה"ע סי' ט' ולפי הטעם שכתבתי ניחא נמי הא דהקשה שם הב"ח אמאי אזלינן בממונא אחר הרוב ולא אחר החזקה ובאיסורא לא סמכינן ארובא הא בעלמא אמרינן באסור הולכין אחר הרוב ולא בממון ולמה שכתבתי לק"מ דלא מטעמא דאזלינן בתר רובא נגעו בה אלא שהוא ז"ל הקשה למאי דכתב הרא"ש וע"ש:

מנין אפילו בא עליה ביאה אחרת. וכן הוא בברייתא דספרי פ' תצא. ובפירקין דלעיל הלכה ט' נפקא ליה מדכתיב נער חסר שבא עליה דרך זכרות וכדפרישית שם ואפשר דהכא אליבא דר"מ קאמר דלא ס"ל התם להך דרשה והלכך איצטריך ליה למילף מהכא ובבבלי מסיק דאינו חייב עד שיבא עליה כדרכה ויוציא עליה שם רע כדרכה:

פרט לשומרת יבם. יש לפרש הכא בשומרת יבם מן האירוסין והוציא שם רע על נשואי עצמו אחר שכנסה דאי על קידושי אחיו תיפוק ליה דארוסה היא ולקמן ממעט לה מדכתיב ואקרב וכדאמר לעיל אינו חייב עד שיכנוס ויבעול כו'. ובבבלי דף מ"ו קא ממעט ליה אם הוציא שם רע על נשואי אחיו מדכתיב הוה ולא ליבם ולפ"ז אם הוציא שם רע על נשואי עצמו אחר שכנסה מן האירוסין לא ידעינן אלא מהאי דרשה דלקחתי כדדריש הכא והרמב"ם ז"ל בפ"ג מנערה לא כתב כלום מזה כ"א על קידושי אחיו כתב שפטור כסתמא דהבבלי. וכן ארוסה לא ממעט לה בהש"ס דבבלי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב שם בהלכה י' אלא אינו חייב עד שיבעול כו' וכן לעיל קידש נערה כו' תחת קידושי אחיו כו' וע"ש:

הפרשה הזו יש בה עדים וזוממיהן וזוממי זוממיהן. נראה לפרש דהאי מ"ד עם התנא דברייתא דלקמיה דמפרש הקרא דלא מיירי בזוממי זוממין אלא בשלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל פליגי בפלוגתא דראב"י ורבנן לקמן דראב"י מפרש הדברים ככתבן ובשבעל מיירי ופרשו השמלה ממש הוא ואלה בתולי בתי לאו בעדים משתעי אלא הדברים כהווייתן וא"כ הא דכתיב בתריה ואם אמת היה הדבר לא צריך לאוקמי בזוממי זוממין אלא בשלא מצא האב עדים כו' ובעידי הבעל כ"ע מודים דצריך דאינו חייב עד שיביא עדים וכן היא אינה נסקלת אלא בעדים והתראה אבל למאן דמוקי הפרשה בזוממי זוממין ס"ל כרבנן דלא בעינן עד שיבעול ואלה בתולי בתי מפרש אלה כשרי בתולי בתי דכל הפרשה כולה בעדים משתעי וכדמפרש בבבלי וא"כ ואם אמת היה הדבר דבתרי' על זוממי זוממין מיתפרשא. ולכאורה איכא למידק על מה דכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה ו' כיצד הוצאת שם רע כו' מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין והיינו כת"ק דהכא והא הוא ז"ל פסק שם כראב"י דאינו חייב עד שיבעול ולדידיה הדברים ככתבן והכ"מ ז"ל דיקדק על מה שכתב זה שנא' בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד כו' ויותר ראוי לדקדק במה שפירש הפרשה בזוממי זוממין ואפשר דס"ל לדעתו ז"ל דת"ק דהכא נמי מפרש הפרשה בשבעל איירי ואפ"ה צריך עדים להאב ג"כ במה שאמר ואלה בתולי בתי משום חשש הערמה כדקאמר וחש לומר כו' ואם אמת הדבר דבתריה בזוממי זוממין הוא ולפ"ז הני תנאי דהכא לא פליגי אלא דלתנא בתרא ואם אמת היה הדבר אמעיקרא קאי ואחר שהביא הבעל עדים הוא. וניחא נמי הא דכתב הרמב"ם ופרשו השמלה כו' שנושאין ונותנין בסתרי הדבר והיינו כדקאמר הכא לקמן לא סוף דבר ופרשו השמלה כו' וזהו אפילו לראב"י כדפרישית בפנים:

מפני שלא אמר כו'. וכן מסיק בבבלי דאינו צריך עד שישכור עדים ורבי יוסי בר בון ס"ל כרבי יהודה התם דיליף האי ג"ש שימה שימה:

אלא לוקין משום לא תענה. בבבלי ריש מכות קאמר רמז לעדים זוממין דלוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' ותיפוק ליה מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. וצ"ל דבהא נמי ר' יוסי בר בון כרבי יהודה ס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה ועיין בתוס' סנהדרין דף י' ד"ה וכל. א"נ דשאני עדים זוממין דבדיבורן איתעביד מעשה וכן משמע משיטתא דהאי תלמודא דמס' מכות ועיין בתוספות שם דף ד' ד"ה אלא:

הוזמו עידי האב לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין כו'. מלישנא דהכא משמע דהאב הוא שלוקה ונותן מאה סלע והעדים נסקלין הן ובבבלי לא מצינו ליה אלא עידי האב נהרגין ומשלמין כדאמר רב יוסף בסנהדרין דף ט' וטעמא משום דהוי ממון לזה ונפשות לזה ממון לבעל ונפשות בשביל העדים ואע"ג דבפרק בן סורר ומורה דף ע"ד קאמר רודף שרדף אחר חבירו להרגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא הוי מיתה לנרדף וממון לבעל הכלים שאני רודף דניתן להציל בנפשו לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד כן תירצו התוס' בפרק אלו נערות דף ל"א ד"ה רב אשי לדעת הריב"א דס"ל דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב אבל דעת ר"ח שם דבכל מקום אפילו נפשות לזה ותשלומין לזה פטור ובעדים זוממין דוקא הוא דחייבים משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד ודעת הרמב"ם ז"ל נראה שהוא כדעת ר"ת דלא מצינו לדעתו ז"ל שפסק כן אלא בעדים זוממין בפרק כ"א מה' עדות שפסק כרב יוסף דעידי האב נהרגין ומשלמין דהוי נפשות לזה וממון לזה והכ"מ הביא שם לשני התירוצים של התוס' ולא הכריעו דעת הרמב"ם בזה ולענ"ד מוכרח הוא מדסתם דבריו בפ"א מהל' נערה הלכה י' וכן בפ"ג מהל' גניבה וע"ש:

בנערה מאורסה פליגין. ובחוששין ללעז הקול כדפרישית וזהו כפירוש רש"י ז"ל בסנהדרין דף ח' ופליגי לענין כתובה ור"ת מפרש שם לענין דינו של בעל כר' יוסי ברבי בון הכא ועיין שם בתוס' ועיין לקמן:

עד שיסקלו העדים. ופליגי ר' יונה ור' יוסה בפירושא דעד שנסקלו כדפרשית בפנים אבל לכ"ע צריך שיוזמו העדים בעמנו הייתם וזה עולה כפי שיטת רש"י ז"ל דלא רצה לפרש בסנהדרין שם במה שהבאתי לעיל דאדין הבעל קאי פלוגתייהו דר"מ ורבנן מהאי טעמא כדפירש שם ד"ה ובמקום ואית דמפרשי כל תביעת ממון דהא שמעתא אמאה כסף דאב תבע לבעל ואי אפשר לומר כן דהא לא מיחייב בעל מאה סלעים אא"כ הביא עדים והוזמו ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתני' תו ליכא למימר חוששין ללעז עכ"ל משמע מדבריו ז"ל שאם הוכחשו עידי הבעל ולא הוזמו אינו משלם קנס אבל לדעת ר"ת שם אפי' אם הוכחשו משלם קנס. ודעת הרמב"ם ז"ל בזה הוא כפי שיטת רש"י שכתב בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ג' המוציא שם רע אין דנין אותו תחילה אלא בב"ד של כ"ג מפני שיש בדינו צד דיני נפשות שמא יהיה הדבר אמת ותסקל הבת לא נאמנו דברי הבעל ובא האב לתובעו בקנס דינו בשלשה ע"כ הרי שפסק כחכמים וכפי' פירש רש"י דעל דין התחילה קאי אבל דין הבעל בשלש' והיינו נמי טעמיה שפסק בפ"ג מנערה הלכה ו' כיצד הוצאת שם רע כו' ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים ע"כ הרי שהצריך הוזמו דוקא ומשמע נמי שפסק כרבי יונה דהכא שכתב יסקלו וילקה הוא ואע"ג דהקשה לו ר' יוסי מהאי ברייתא ס"ל דלאו דוקא מתחילה קאמר דלוקה ונותן קנס בשלשה אלא לאשמעינן דדין הבעל בשלשה אחר שהוזמו עדיו כדעת רש"י ז"ל:

רבי יונה אמר בסוף. לעיל בהל' א' לענין קנס אונס ומפתה איפכא פליגי והתם טעמא אחרינא הוא ופליגי לענין זכיית האב כדפרישית שם:

מתניתא אמרה כן אין לה כו'. בפרקין דלעיל הלכה א' קאמר נמי הא דר"י ברבי חנינא כו' והתם מוקי למתני' דאלו נערות כרבי עקיבא דיש לה קנס וכדפרישית שם אבל הכא ר"ע נמי מודה דאין לה קנס ושאני הכא דגלי רחמנא בתולת ישראל דוקא ולא מטעמא דיתומה דהא יתומה בת ישראל יש לה קנס וכדמסיק בבבלי דף מ"ד מדאיצטריך קרא למעוטי גרים:

המוציא שם רע על הקטנה פטור. בבבלי שם אמר ר"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא טעמא דכתב נערה הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וגומר וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נערה אפי' קטנה במשמע. ומשמע דלפי המסקנא עיקר הלימוד דבקטנה פטור מקנס משום דילפינן קנס ממיתה וקרא בבת עונשין איירי וכן משמע מפי' רש"י שם ונ"מ בגדולה שלא התרו בה כדקאמר הכא אבל התוס' פירשו בד"ה הא לאו הכי דאפילו לרב אדא לא ילפינן קנס ממיתה אלא הכי פריך טעמא דכתב רחמנא נערה בה"א הא לאו הכי הוי אמינא אפילו קטנה במשמע והיינו משום דכיון דלא כתביה ביטל משמעות נערה דמשמע דוקא גדולה והא כתיב ואם אמת וכו' וקטנה לאו בת עונשין היא ואפילו הכי כתיב נער חסר אלמא משום חסרון ה"א אינו מבוטל משמעות נערה דהוי גדולה עכ"ד והרמב"ם ז"ל בפ"ג מנערה הלכה ב' כתב והמוציא שם רע על הקטנה פטור וכו' ואינו חייב עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב. וכתב הכ"מ ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר"ל כהווייתן דפטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא וי"ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה עכ"ל וי"ל דמעיקרא לק"מ דהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' ואפי' לרב אדא לא נפקא ליה מוסקלוה דלא ילפינן קנס ממיתה אלא הא דקאמר כאן נערה כו' לומר אע"ג דלגופה איצטריך עכ"פ נשמע מדגלי רחמנא הכא נערה ללמד על הגדולה ש"מ בעלמא נער חסר אפילו קטנה ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין בקונטרס האחרון בחידושי כתובות מ"ש שם בס"ד:

עד שתהא נערה בשעת הוצאה. והיינו כדתני שילא בבבלי דף מ"ה סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק ובמסקנא דחי לה דאמר ר"י לתנא תני תידון בסקילה דאמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר וכדתני ר"ח הכא וכדפרישית טעמא לעיל:

שנייא היא הוא שער כו' כדפרישית דגלי רחמנא הכא שעריך וכן תירצו התוס' בריש נגמר הדין דמקשו התם וכן הכא קושית האי תלמודא וע"ש:

שהוא אוכל פירות. פי' רש"י ז"ל שנפלו לה בירושה משנשאת לו והה"ד אם היו לה מקודם לכן ולא שמאתן לו בנדוניית כתובתה כ"כ הר"ן ז"ל אלא דמסתמא מקבל עליו בשומא הנכסים שיש לה לפיכך נקט רש"י משנשאת לו דהן מסתמא נכסי מלוג:

וחייב במזונותיה. דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות אישות דמזונות מן התורה הן כמ"ד בבבלי שארה אלו מוונותיה אבל דעת הרמב"ן ו"ל בפי' החומש דמזונותיה מדבריכם ותיקנו תחת מעשה ידיה וכן דעת הרא"ש ז"ל בפ' שני דייני גזירות בשמעתתא דחנן ונ"מ אם פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדה"י וע"ש מה שכתבתי מזה בס"ד:

תקנה תיקנו שיהא מפקח כו'. בבבלי קאמר דתיקנו פירות תחת פירקונה כי היכי דלא לימנע ולא פריק לה וקאמר נמי טעמא דלאב לא תיקנו דבלאו הכי פריק לה ואפשר דהאי תלמודא נקיט טעמא אפילו למאי דקאמר ר' יוסי ברבי יהודה התם אב נמי מימנע ולא פריק סבר כיסא נקיטא עילוה תיזיל ותיפרוק נפשה והילכך קאמר הכא טעמא שיהא מפקח ובזה מסתמא לא מימנע האב:

רבי יוסי אומר בין אב ובין אחר גובה. הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות אישות הלכה כ"ד פסק כר' יוסי שכתב לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחר מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. ואע"ג דפלוגתא היא ובספיקא דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדכתב הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ שם וכן דעת הר"ן ז"ל כבר נתן טעם הה"מ דכיון דבמזונות קי"ל כרבי יוסי דבין אב ובין אחר אינו גובה וכן לקבורה קי"ל כוותיה ועוד דבדין הוא שלא תתבזה אשתו ותהא מוטלת מתה עד שיזדקקו ב"ד לדבר:

כל מקום שנהגו להספיד מספידין. כדפרישית וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם הלכה כ"ג מתה אשתו חייב בקבורתה ולעשות לה מספד וקינים כדרך כל המדינה ואפילו עני שבישראל כו' והה"מ פירש שם כדרך כל המדינה לומר שאם נהגו בני המדינה שלא להספיד אינו מספיד וכן מבואר בירושלמי עכ"ל יראה מדבריו דמפרש מקום שנהגו להספיד הוא דמספידין קאמר:

מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה. כדפרישית בפנים דלהפר נדריה דקאמר שאין האב יכול להפר נדרה שכבר יצאת מרשותו כדקאמר בבבלי דף מ"ט הרי שמסר האב כו' שוב אינו יכול להפר וכן הבעל אינו יכול להפר נדריה שנדרה קודם לכן כדאמר בנדרים דף פ"ט לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שאינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין. ובנדרים שנדרה באותו זמן משנמסרה לשלוחי הבעל פלוגתת הפוסקים היא דמדעת הר"ן ז"ל בנדרים שם משמע דהבעל מפר שכתב דכיון שמסרה להם שוב אין לאביה רשות בה דהוי לה הך מסירה כנשואין שהבעל מפר נדרים שתדור מנשואין ואילך אבל נדרים שנדרה כבר לא עכ"ל וכן היה נראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מנדרים הל' כ"ב מסר האב כו' אין האב יכול להפר שהרי יוצאת מרשותו ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין דמשמע דלא איירי אלא בנדרים שנדרה מקודם וכן פירש הב"י סי' רל"ד אבל דעת הטור שם אפי' נדרים שנדרה באותו זמן שכתב ומיהו אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה ועי' בב"י ואפשר לומר דדעת הרמב"ם ג"כ אפילו בנדרים שנדרה באותו זמן ולא כתב כאן אלא מהנדרים שנדרה מקודם לומר שיצאת מרשות האב ובהפרת הבעל סמך עצמו על מה שכתב שם הלכה י' שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה כדקאמר הכא בהדיא:

מתניתא אמרה כן דתנינן כו'. בבבלי סוף פ' אע"פ למד מהכא לקטני קטנים והן עד בני שש ולחיובא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' אישות הלכה י"ד והכא משמע דאדלעיל קמהדר ואתקנת חכמים ואפשר דר' עולא נמי לחיובא קאמר ואקטני קטנים:

הוא ואשתו ניזונין מהן. ובבבלי מסיק דלית הלכתא כוותיה:

במקפיד את הזקן והכהו. ובהחובל לא גריס והכהו והכי איתא התם חד אמר בשם ר"ל המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו משלם חד בר נש איקפיד לרבי יודא בר חנינה אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהב וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות חובל הלכה ה':

למי נצרכה לרבי מאיר. ובבבלי דף נ"א דחי לה דהא אשכחן לברייתא חמשה גובין מן המחוררין כו' ולא שאני ליה לר"מ בין שטרי לכתובה ומפרש התם לר"מ מאי חייב דקתני מתני' מן המחוררין ולהאי תלמודא לא ניחא ליה לפרש הכי משום דחייב באחריות משמע אפילו מן המשועבדים ולרבי יהודה דס"ל אחריות טעות סופר לא איצטריך סיפא:

לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה. ובתוספתא גריס איפכא נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ולאח"כ מת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה וכלומר דלא תימא שכבר נתחייב בפירקונה בחייו וכן הוא בבבלי דף נ"ב ולפי גירסת הרי"ף ז"ל דגריס אין היבמין חייבין לפדותה דאפילו זקוקה ליבם היא אין חייבין וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אישות הלכה ה':

ליישוב. והרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' אישות הלכה י"ח כתב נשבית חייב לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפי' היה בעיר אחרת מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה ע"כ וכן כתב הטור סימן ע"ח חייב לפדותה ומחזירה לבית אביה ומהכא משמע דאין צריך להחזירה למדינתה ולא ראיתי לא' מן המפרשים שכתבו מזה:

קצץ הוא אביד. ובפרק מי שמת הלכה ו' מייתי לה להך עובדא הכי קריבתיה דר"ש בר ווא הוות חששה עינה אתת גבי רבי יוחנן אמר לה קצץ הוא אהין אסייד אין קציץ מן פורניך אין לא קציץ בעליך יהיב ליך. ולמדו מזה הפוסקים לומר דאפילו באשת איש הדין כן דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה דנתרפא' מכתובת' וכן דעת בעל העיטור הביאו הטור סימן ע"ט אבל הרא"ש והר"ן ז"ל דחו לה דהא דקאמר בעליך יהיב ליך מנכסי בעליך קאמר ודוקא באלמנה הדין כן כדמחלק בבבלי ומייתי עובדא התם באלמנה אבל בא"א אין חילוק ובין יש לה קצבה ובין אין לה לעולם מתרפאת מנכסי בעלה וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"ז שסתם וכתב האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא ובפי"ח בדין אלמנה חילק בה בין יש לה קצבה או לא:

וכאן למי שאינו בעולם. וכן הוא מדחי לה בבבלי פ' י"נ דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אלא תנאי ב"ד שאני ואפי' כרבנן דר"י בן ברוקה אתייא מתני' דהכא:

איבדו מזונותן ולא איבדו פרנסתן. וכן הוא פלוגתא בבבלי פ"ו דף ס"ח ומסיק התם לר' דסבר לה כר"ח דהכא דלא אבדו פרנסתן היינו בשמיחתה בשעת נשואים על מותר עישור נכסיה וממתני' דיתומה שהשיאה כו' דדייקינן הא גדולה ויתרה בשלא מיחתה ואם ניזונית מן האחין אפילו לא מיתתה לא אבדה פרנסתה וכן הסכימו הפוסקים ומה שסתם הרמב"ם ז"ל בזה בפרק כ' מהלכות אישות ולא חילק בנישאת בין ניזונה או לא כבר יישב הכ"מ שם דסמך עצמו על מ"ש גבי בגרה וע"ש:

בכור שנטל חלק פשוט חזקה ויתר. וכדמסיק בבבלי יש נוחלין דף קכ"ו דאפי' נטל חלק פשוט במקצת הנכסים ויתר בכל הנכסים:

בא עליה עודה בבית אביה. בבבלי דף נ"ד בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה ומשמע מדלא מיבעיא ליה בארוסה עצמה ש"מ דאית לה כשבא עליה אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דלארוסה עצמה נמי אין לה אפילו כשבא עליה והה"ד דמצי למיבעיא בארוסה עצמה כמ"ש שם לבעיא דבת אנוסה וכן לבת ארוסה לית לה כיון דסלקא בתיקו והיינו לאחר מיתה אבל בחיי האב חייב לזונן בתקנת אושא עד שש שנים כ"כ הוא ז"ל שם:

מחלה לו על כתובתה מהו. בבבלי דף נ"ג פשיט ליה דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין וכן לעצמה אין לה מזונות ופלוגתת הפוסקים היא לדעת הרמב"ם ז"ל אפי' בחייו אין לה מזונות עליו כדכתב בסוף פי"ז מהל' אישות אבל דעת הרא"ש ז"ל דוקא לאחר מיתה אין לה הא בחייו יש לה מזונות דמזונות האשה אינם כתנאי כתובה אלא למ"ד דאורייתא או למ"ד תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות ואם נוטל מעשה ידיה צריך לזונה ע"כ והרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל מזונות דאורייתא ובשאינו נוטל מעשה ידיה נמי צריך לזונה ובהכי מיירי וכשמחלה כתובתה איבדה הכל וכן הסכים הר"ן ז"ל וכן משמע קצת מהכא דקאמר זכותה אבדה דאפי' זכות מזונות בחייו במשמע:

היורשין שוכרין לה בית. וכן קאמר בבבלי תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי וכדפירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל הביאם הה"מ בפי"ח מהלכות אישות דאם המקום צר שאינם יכולים לדור ביחד אינה יכולה לכוף את היורשים לדור עמה אבל חייבין לשכור לה בית אחר לפי כבודה וכן כתב שם הרמב"ם ז"ל:

כמאן דלית לה פורנא אלא עשר. כן הוא גירסת הרא"ש ז"ל ופירושו שם ולפ"ז לרבי מנא דאמר שכיון שאין הבית שוה אלא י' דינרין הרי הוא כאלו לא נתחייב לה אלא י' דינרין ויכולין הם לסלקה בדמי הקרקע לבד ואע"פ שהיא רוצה לקחת הקרקע בכדי כל כתובתה והר"ן ז"ל כתב על זה ואם כך פירושו תימה הוא היאך העלו הדין ולמה לא תוכל היא להעלותו עד כדי סך כתובתה אחר שהיא רוצה לקחתו בכולה והרמב"ן ז"ל פי' בענין אחר מכאן והילך היא אומרת קרקע כלומר שכרו לי קרקע שאיני רוצה לטרוח בשכירותו אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא הות פורנה כ' כלומר שכתב לה הבעל שישכרו לה מדור לפי כבודה עד עשרים דינרין והיה בית א' נשכר לה לפי כבודה בי' דינרין ואמרה להם או תנו לי כ' או טרחו אתם ושכרו לי ודן רבי מנא שאין להן לטרוח אלא נותנין לה י' דינרין שבית ראוי לה נשכר בכך והיא תשכור לעצמה עכ"ל ודברי הרא"ה ז"ל עולים כפי' הרא"ש ז"ל ונתן טעם דמאחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאלו אין כתובת' אלא י' דינרין וכיון שהדין עם היתומי' לסלקה במעות אע"פ שהיא רוצה בקרקע נותנין לה מעות ומסלקין אותה:

הדרן עלך פרק נערה