Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Kilayim Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ערוגה פירשתי בפנים לפי דרך הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו שדרך הזה הוא העיקר להבין תוכן הענין מדין הערוגה במשנתנו בענין סדר זריעתה והחילוק בין ערוגה שאין לה גבול גבוה טפח ובין יש לה דאילו לשאר השיטות נשאר בקושיא הסיפא דמתני' ביש לה גבול גבוה טפח כמו שתראה לקמן ובענין דברי ר' יהודה דאמר ששה באמצע מבואר הוא בדבריו ז"ל בפי' המשנה וכבר ביאר התי"ט בזה בפי' דבריו ועוד אוסיף לבאר הענין וגם להביא המופתים ההכרחיים לידיעת הענין מרבוע המיתר שהוא כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפי זוית הנצבת ומפני שדבר זה צריך ביאור רחב מעט יעדתי מקום לזה בסוף המסכת כי לא יכילנו הגליון כאן ושם תמצאנו בס"ד (לפנינו ליתא שם כלל וחבל על דאבדין) וכאן נבאר מה שצריך לתוכן ענין הדין והבנת המתני' והסוגיא דהכא והסוגיא דהתם בפ ר"ע ובדרך קצרה בכל היכולת וטרם כל דבר ראיתי להכריח דעת הרמב"ם בענין שיעור ההרחק בין מין למין שאינו אלא טפח ומחצה ובזה יהיה עיניך פקוחות להבין הסוגיא דהכא ולא כמה שרצו קדמונינו לפרש במה שהביאו אפס קצתה ובדרך דילוג ואראה לך באצבע כי ת"ל באתי על אמתת הענין בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דלקמן אשר על קוטב זה סובב והולך הבנת תוכן הענין וההכרח לההרחק שאינו אלא טפח ומחצה ועוד ראיות משאר מקומות לזה אשר עמדתי עליהם אחר השקידה והיגיעה ועיון היטב הדק והנה אמת נכון הדבר לפני המעיין ומודה על האמת ומקבלו ממי שמטריח עצמו בשקידה יומם ולילה להבין הש"ס על הסדר ולא בדרך דילוג וקפיצה ממקום למקום ולהבין דברי הראשונים ז"ל אשר דרכו בדרך הש"ס הזה ובדרך הש"ס דהתם ובתוספתא והשייך לברייתות העיקריות ונטו קו האמת על יסוד הפעולה לפעול ולא הטו ימין ושמאל. וזה החלי בס"ד. הר"ש ז"ל הסכים כפי דרך הרמב"ם בענין ההרחק בין מין למין שהוא טפח ומחצה והקשה על שיטת רש"י והתוס' בפ' ר"ע דדעתם שההרחק הוא ג"ט וכפי אשר מבואר שם כאו"א לפי פירושו בהסוגיא דר"ע ובענין ההרחק הושוו שהוא ג"ט וכתב הר"ש על זה ולא יתכן דלא בעי הרחקה אלא טפח ומחצה כדפרישית מההיא דעבודה פוגעת בעבודה וכו' ועוד דבירושלמי דריש זרועיה מיעוט זרעים שנים א"ר שמואל וכו' עד נקב אחד פנוי ליטע את האמצעית וסוגיא זו א"א ליישב לפי אותה שיטה דמה שייך ומיצר והולך אם אין רוחב השורה אלא כמדת גרעין הנזרע אלא כך הוא הדין דא"צ להרחיק המינים זה מזה אלא טפח ומחצה כשיעור יניקתן עכ"ל בזה. ודאי הדין הוא כך אבל מכאן אינו מוכרח דהא מיעוט זרעים שנים קושיא היא ועל מתני' דשבת קאי כדגריס שם והבאתי בפנים וע"ז תירץ ר' שמואל משנים את למד ארבעה כמבואר בפנים וריב"ל משני שינויא אחרינא דמקרא דרשינן לכל החמשה מינין וא"כ תו לא צריכין להא דר' שמואל ויכולין אלו השיטות לומר דדברי ריב"ל הן עיקר וכמאי דדריש נמי בהש"ס דבבלי שם לכל החמשה מקרא ולקמן תמצא טעם לשינוי הדרשות דהכא ודהתם וא"כ להך שינויא אין לנו שום הכרת לסדר הזריעה וההרחק ואפי' לדברי ר' שמואל היינו יכולין לפרש לשיטתם אך לא נאריך בזה כי באמת העיקר הוא שא"צ להרחיק כ"א טפח ומחצה וזה מוכרח מהאי דר"י ור"ל בהסוגיא כדלקמן וגם לזה הביא הר"ש ואעתיק דבריו לידע מה שיש להפליא מאוד ומאוד על פירושו בזה יותר מבשאר מקומות שהביא דברי סוגית הש"ס במקצת ובדילוג ומפרש לפי דרכו. כתב בריש המתני' אחר שהביא דרשת הש"ס דפ' ר"ע ודקאמרי וקים להו לרבנן וכו' ואע"ג דקים להו לרבנן אי לאו קרא ה"א דאיכא עירבוב ואיסורא ובהדיא מוכח בירושלמי דקרא עיקר דרשא ולאו אסמכתא וכו' ועוד דאמרינן בירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי כולהון בתוך ששה כהנא בשם ר"ל כולהו חון לששה כלומר כולהו אותן של ד' רוחות וקסבר ר"ל דאפי' בא לזורען סמוך לערוג' מבחוץ אין יכול לזרוע אלא חמשה בין הכל ופריך אם כולהו חוץ לששה ניתני תשעה משמע דלמ"ד בתוך ששה לק"מ דאע"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב אבל אם נזרעין מבחוץ סמוך לד' רוחות הערוגה בזה לא אסר הכתוב וכל מה שיוכל לזרוע יזרע עכ"ל בזה והב או בתי"ט וסברא זו נוטה לענין תירוץ הראשון בתוס' בפר"ע וא"ת יזרעו ט' מינין וכו' ע"ש. אמנם מה שיש לתמוה הרבה על פירושו דר"י ור"ל פליגי במקום זריעת המינין של הד' רוחות לר"י בתוך הערוגה ממש ולר"ל מבחוץ סמוך להערוגה וא"כ איך יפרש ר"ל בתוכה דקתני במתני' זהו חדא ועוד אף אם יזרע סמוך סמוך להערוגה הא מיהת הזרעים הן נזרעין במקום שהוא שמנה על שמנה דטפח שהוא חוץ להערוגה עם הערוגה ח' על ח' הן וא"כ יזרע י"ב מינין בד' הרוחות כמו דתנינן בסיפא בגבול והו"ל להש"ס למיפרך ונתני שלשה עשר וכבר רמזתי לאלו הקושיות בפנים בהאי דר"י ור"ל ועוד מאי האי דמשני אליבא דר"ל בערוגה שבין הערוגות היא מתניתא וכי אין איסור אלא לזרוע תשעה מבחוץ בערוגה שמן הערוגות והלא אפי' בערוגה עצמה אסור לזרוע כנגד הזרוע עד (שיעור) ההרחק לכל השיטות למאי דאית להו ומכ"ש היאך יזרע כלל מבחוץ והך דר' תנחום א"א לפרש אלא לשינויא להקושיא דמקשי על ר"ל והר"ש בעצמו העתיק לקמן שם אבל לא פי' כלום וכבר אמרנו דאין תירוץ זה מספיק כלל וכלל להקושיא על מנין הזריעה מבחוץ לפי פירושו דאכתי הוה קשיא היאך יכול לזרוע כלל בד' הרוחות של ערוגה הפנימית אשר ע"כ האמת הוא מכריחנו לומר דאין מקום כלל לפי' הזה אלא דר"ל דקאמר כולהו חוץ לששה היינו נמי בתוך הערוג' עצמה וחוץ לששה טפחים קאמר שזורע בתוך הקרנות דוקא והאלכסון של ששה על ששה הוא תשעה טפחים בקירוב ונמצא אפי' מסוף קרן זה עד סוף קרן זה באלכסון הוא ששה טפחים בקירוב כידוע שכן האלכסון של ד' על ד' הוא גדר המרובע המחזיק ל"ב על ל"ב ושורשו שהוא האכלסון בעצמו ששה טפחים חסר דבר מועט כמו שתראה בהמופת הראשון בסוף המסכת והוא היותר פשוט ונראה בחוש וזהו אפי' אנו אומרים שזורע כל הטפח של כל קרן וקרן ודבר המועט אינו ממעט אף להשיעור ההרחק ההכרחי בכלאים כסברת התוס' בפ' ר"ע בריש הסוגיא דבכלאים אמות שוחקות הן ומכ"ש כאן שההרחק הוא רב ביותר ולא קאמר ר"ל חוץ לששה טפחים אלא להשמיענו סברתו דבקרנות של הערוגה הוא זורע לאותן הד' שבד' רוחות ומטעמא דפרישית בפנים ובארתי הקושיא וניתני תשעה והתירוץ בערוגה שבין הערוגות ומתוך כך נתבאר במאי דפליגי ר"י ור"ל בדינא ובאוקימתא דמתני' וטעמיה דכל חד וחד ועוד אוסיף לבאר מאי דאיכא עוד נ"מ לדינא בינייהו כמו שתראה לקמן ד"ה כולהון חוץ לששה וכיון שכן הוא ונתברר לנו הפירוש האמתי בדברי ר"י ור"ל אין סברא מוכרחת יותר מזו דע"כ שתאמר שא"צ להרחיק בין מין למין כ"א טפח ומחצה דאל"כ היאך ס"ד דניתני תשעה ואיה המרחק בין מין למין אם יזרע שלשה בהרוח ערוגה שהיא ו' על ו' דאפי' בגביל שיש בו שמנה על שמנה קשה הוא מאוד להשיטות הסוברים דהרחקה ג"ט בעינן והיכי תמצא זה להא דתנינן ג' על כל גבול ואין לתרץ זה כ"א בדוחק הרבה לאלו השיטות כמו שתראה בדיבור דלקמן ובערוגה עצמה מיבעיא וא"כ אין שום פנים לומר בענין אחר כ"א דא"צ להרחיק בין מין למין אלא טפח ומחצה כמו שתראה בצורה הג' שבפנים ופריך שפיר לסברת ר"ל וניתני תשעה וזהו שרציתי לבאר כאן מהסברא המוכרחת בענין שיעור ההרחק שהיא להקדמה ההכרחית להבין תוכן שטת הערוגה וביאור הסוגיא דהכא ודהתם כאשר יבא לפנינו ועוד ראיה תמצא בדברינו בפרק דלעיל דהש"ס מכריע שלא כדברי הסובר אליבא דר' יוחנן דהרחקה ג"ט בעינן ע"ש ד"ה חד אמר אפילו ג' לתוך ו' ותמצא דחלוקי השיטות בענין ההרחק פלוגתא דאמוראי היא וההכרע כהאי מ"ד דלא בעינן כל כך ועם הכרע וההכרח מסוגיא דהכא מבואר הוא דאינו אלא טפח ומחצה וכדי שלא להאריך במקום אחד לכן שמתי הפסק בדבורים בין ענין לענין עד שיתברר ויתלבן כל סוגית הערוגה כמו שתמצא לקמן בס"ד:
היה לה גבול גבוה טפח וכו'. הקושיא לשיטת הסוברים דהרחקה ג"ט בעינן היא נראות לעין כל בהשקפה הראשונה וכי היאך יכול לזרוע בו י"ב זרעונים עם המרחקים של ג"ט בין מין למין והלא כל משך הגבול סביב אינו אלא כ"ח טפחים והתי"ט רצה לתרץ קושיא זו וכתב דכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוך להקרן וזורע מין אחד וכו' ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמו שבארנו משא"כ ברישא וכו' עיי"ש שמעתי ולא אבין והלא אף כאן אינו יכול לזרוע כ"א גרעין אחד ברוחב ובמשך אורך טפח ואם זה ודאי נחשב יותר היכר מגרעין אחד ממש אבל מדוע לא נאמר כן אף בהערוגה עצמה דיזרע בד' הקרנות גרעין בהרוחב במשך אורך טפח וכן הד' שבאמצע כל רוח ועם הא' שבאמצע הוו תשעה והדרא קושית התוס' לדוכתה דהא בכה"ג איכא היכרא לפי סברתו ומאי שנא בי"ב זרעים שברוחות הגבול דהוה היכרא ואיכא הרחקה ג"ט מהשמנה זרעים שברוחות הערוגה דהיינו הך וזה נשאר בקושיא אף לפי תירוץ הראשון שבתוס' שם ומכ"ש לפי תירוץ השני שכתבו והשתא אתי שפיר שאין זורעין ט' בערוגה מה"ט נמי פן לא ידקדק לזרוע ממש בסוף הקרן וכו' וא"כ ניחוש נמי בהגבול פן לא ידקדק לזרוע כל משך אורך הטפח בגרעין גרעין ויתמעט רוחב המרחק לסברתם שם דדוקא היכא שא"צ לדקדק אלא בגרעין האמצעית לבד הוא דלא חיישינן וא"כ מה נעשה בי"ב זרעונין שבהגבול אי בעינן הרחק ג"ט ולפע"ד יותר טוב היה לסבול עול הדוחק במ"ש התי"ט בתחלה ואין נראה לפרש שזורע ג' על שטח הגבול מלמעלה ובהצדדין וכו' ודחה זה משום דלישנא דעליו משמע עליו ממש ואי משום הא לא איריא דהיינו עליו על כל שטח הגבול אלא דבלא"ה מוקשה הברא זו עם מה שהיה נראה בעיניו לתרץ כמוזכר דכל מה שנזרע בהגבול הוא במשך אורך ורוחב טפח לכל מין ומין וזה מבואר בהדיא הכא לקמן במילתיה דר' זעירא כל טפח וטפח של גבול וכו' ופריך ויהיו עשרים וחמשה וכו' דאף דלא קמה מילתיה דר"ז במה דאמר שעשו אותו מקום בפ"ע כדאתקיף עליה ויהיו וכו' שמעינן מיהת דשיעור טפח הוא השיעור לזריעת מין ומין ואם באנו לתרץ לדין הגבול דקתני במתני' לפי שיטת הסוברים דהרחק ג"ט בשינן היה התירוץ היותר מרווח שבכולם לומר דהני שיטות אינש מפרשים ג' על כל גבול וגביל דקתני י"ב זרעונים בהגבול סביב אלא אינה כ"א שמנה בכל הגבול הביב והיינו שזורע בכל הד' קרנות טפח ונשארו ו"ט בין קרן לקרן וזורע באמצע מעט וכסברת התוס' דכיון שא"צ לדקדק אלא בגרעין האמצעית לא חיישינן וה"נ נאמר בהאמצע שבכל רוחות הגבול ומה דנקט התנא שלשה היינו שיראו ג' על כל רוח ורוח שבגבול ובאמת אינם אלא שמנה וזהו כעין שפי' הר"ש בהיבול ואף לפי דרכו שתופס דעת הסוברים דההרחק הוא טפח ומחצה והאריך שם בדוחקים הרבה יבאר סדר הזריעה שבגבול ולדעת הסוברים דהרחק ג"ט בעינן לפרש כמו שאמרנו ואם שבכל זאת לא נחה הדעת לפרש הסיפא דמתני אליבא דהרי שיטות כ"א בדוחק ויחזיק הרע במיעוטו אמנם כבר הכרחיו דשיטת הסוברים דטפח ומחצה סגי הוא העיקר וסדר זריעת הגבול בי"ב זרעונים בהרוחות פשוט הוא כמבואר בפי' המשנה להרמב"ם בצורה הג' ותוכל להבין ממה שציירתי בצורה הג' בערוגה עצמה והעמדתי משך אורך הגבול עליה מרוח אחד שיכול לזרוע בסדר כזה שמניח ד' הקרנות פנוים ואצל הקרן הוא זורע טפח מכאן וכן אצל הקרן מכאן ונשארו ד' טפחים בין זרע לזרע וזורע הטפח באמצע וההרחק הפנוי הוא טפח ומחצה מכאן וטפח ומחצה מכאן:
רבי יהודה אומר ששה באמצע. פירוש דברי רבי יהודה כבר אמרתי שיעדתי מקומו לבאר בסוף המסכת אי"ה עם המופתים השייכים לביאור דברי הרמב"ם בענין המסומנים ושם תמצא הכל ותבין גם עיקר דין הערוגה בזריעתה ובמרחקיה לפי הרישא דמתני' בה' זרעונים כפי הצורה אשר העמדתי בפנים בהמתני' ולפי הכללים אשר יתבארו שם מובן הכל ביותר. וכאן נבאר לענין הדין בדברי רבי יהודה. הרמב"ם ז"ל פסק כר' יהודה בערוגה שיש לה גבול וכו' כדכתב בפ"ד מכלאים בהלכה י"ב ומשום דדברי ת"ק מיפרכו דמקשה הש"ס וניתני ששה באמצע ומ"ט פליג אדר' יהודה ומה דבעי לשנויי בגובלין ממעטין נדחה דבהא לא הוה ר' יהודה פליג ואין לפרש דדברי ר' יהודה ארישא קאי משום האי דתני ר"ח כדאיתא בהסוגיא וכ"כ בפי' המשנה וכבר הקשו בגמ' על דברי ת"ק אחד באמצע ואמרו וניתני ששה באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם וברישא בערוגה שאין לה גבול גבוה טפח פסק ה' מינין כדכתב שם לעיל בהלכה ט' והקשה התי"ט דא"כ יסבור ר' יהודה בסיפא ששה באמצע ואילו ברישא מודה שאין זורעין רק חמשה. ובאמת לכאורה האי מילתא טעמא בעי דלמה לא יזרע גם ברישא ו' באמצע לר' יהודה ומה שרצה ליתן טעם בדרך אפשר שסובר שהגבול מקבץ הראות ויוכל להכיר ההבדל אף בששה זרעים זהו דוחק ואמינא אנא דטפי הוה לן להקשות הא לעיל אמרינן דת"ק ור' יהודה בדרשא דקראי פליגי דמר דריש הכי זרעיה וכו' ומר דריש הכי כדקאמר ריב"ל וא"כ משמע להדיא דר' יהודה סובר אף בערוגה בלא גובלין זורעין ו' זרעים דבמקום דת"ק אמר ה' קאמר ר' יהודה ו' וקושיא זו לכאורה קשה גם אמסקנת הש"ס דמסיק מדתני ר' חייא דדברי ר' יהודה אסיפא קאי והא גם ברישא לפי דרשא דידיה נזרעים ו' אלא דעל הש"ס נוכל לומר דלק"מ דאהא דקאמרי לשנויי הקושיא דהא לא מצית לאוקמי בגובלין ממעטין ו' משום דבהא לא הוה אמר ר' יהודה ששה באמצע ובעי לשנויי דר' יהודה ארישא קאי והיינו ארישא בלחוד ולא אסיפא ואהא הוא דמהדר דהאי לא מצית אמרת דא"ה קשיא הא דתני ר"ח אליבא דר' יהודה וכלומר דהשתא מוכחא דר' יודא בין ארישא ובין אסיפא קאי דלעולם בערוגה עצמה ששה מינין נזרעין והא דלא מציין התנא דברי ר' יהודה ארישא משום דבא להשמיענו דאף בערוגה בגבולין הדין כן ואין הגבולין ממעטין בששה והא גופה נמי קמ"ל הא דתני ר"ח דבשיש לה גבול נזרעין בה י"ח זרעים ואין הגבולין ממעטין ולא תטעה לפרש דדברי ר' יודא ארישא בלחוד הוא דמהדר אמנם לפ"ז נתחזקה הקושיא על הרמב"ם דא"כ פליג ר' יודא את"ק גם ברישא כדמוכח מהסוגיא ומדרשא דקראו דלעיל ואמאי פוסק ברישא כת"ק ובסיפא כר' יודא דנהי דדברי ת"ק בסיפא מיפרכו מ"מ כיון דאיהו תופס סברת ר' יודא דששה הן שיכולין להזרע בתוך הערוגה עצמה ואמאי לא נימא גם ברישא כן כסברת ר' יודה גופיה ואנחנו רואין דסמיך אסוגיית הש"ס דהכא בהא דפסק כר' יודא בסיפא וכמ"ש להדיא בפירושו בזה ומה שנראה לתרץ קושיא זו כך הן הן הדברים שנאמרו למשה דלא סמיך אסוגיא דהכא אלא בהא דמסיק דמיפרכו דברי ת"ק בהסיפא אבל בהא דמשמע מהכא דר' יודה פליג גם ברישא וכדקאמר ריב"ל לדרשא דר' יודה מקרא וכדמשמע נמי מסתמא דהש"ס דסובר כן אליבא דר' יודה כדפרישית לא סמיך בהא אש"ס דהכא כ"א כדמשמע מסוגית הש"ס דילן בפר"ע דקאמר מאי משמע א"ר יהודה כי כארץ תוציא צמחה וגו' תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הא חמשה ואם כן לא דרשינן מזרועיה כ"א תרי והשתא היכי מצי ר' יהודה לפלוגי ברישא דאי לרבות מזרועיה כדדריש הכא אליביה א"כ טובא איכא תוציא חד וכו' והשתא דאתינן להכי דסוגית הש"ס דילן סובר דלא פליג ר' יודה ברישא שפיר הוא במאי דפסק ברישא דאין נזרעין בערוגה בלא גבולין כ"א חמשה ונלמד עוד מן הסברא דר' יהודה לא פליג כ"א בסיפא וזה דהא מה דמהדרינן להרבות מינין בערוגה היכא דאפשר כגון דאיכא הכירא או שעור ההרחק היינו דוקא במקום דלא נתמעט ריבוי הזרע מחמת רבוי המינין ודבר זה מבואר להדיא בדבריו בפי' המשנה שכתב בסיפא היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג ג' על כל גבול וגבול ויהיה מדת הזרע ל' טפחים כמו שיתבאר בצורה הג' שם וא"ר יודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ולה גבול טפח י"ח מינין י"ב על הגבול כמו שאמר הת"ק וששה באמצע ויהיה מדת הזרוע ממנה ל' טפחים וירבו המינים ולא יחסר לנו ממדת הזרוע כלום כמו שהוא בצורה הד' שם וא"כ דוקא בכגון זה הוא דא"ר יודה משא"כ ברישא אם יזרע בה ששה כמו שצייר שם לפי שיעור ההרחק שצריך בששה מינים בערוגה ואינם אלא י"ח טפחים זרועים כמו שביאר שם לקמן שא"א ביותר ואילו בערוגה דרישא שנזרעיה בה ה' מינים חלק הזרוע ממנה הוא כ"ד טפחים כמו שתראה בצורת הערוגה שהבאתיה במתני' זהו פגמו לפי סברתו ובהאי סברא גופה היינו יכולין לתרץ דבריו אלא דלא תיקשי היא גופה מנ"ל לכן הבאתי ראיה מסוגיית הש"ס דילן דמשמע דלא מצי ר' יהודה לפלוגי ברישא וזהו לפי סברתו המסייע ליה במה שלמדין אנו מסוגיית הש"ס דסתם וזה ברור וטעמא מחילוק הדרשות דהכא ודהתם יתבאר בדיבור דלקמן דכל חד וחד לשינותיה הוא דאזיל למאי דגריס במתני' דשבת ובטעם נוסף לכל דרשא ודרשא דהסוגיות:
זרעה זרעיה זרועיה. ובבבלי פר"ע דריש תוציא חד וכו' כמו שהבאתי בדבור דלעיל ונראה דשינוי דרשות אלו בשינוי הנוסחאות במתני' דשבת תליא דהתם גריס זרעה לא נאמר אלא זרועיה ובנוסחא דהאי ש"ס גריס שם זרעה תצמיח לא ויאמר אלא זרועיה תצמיח וא"כ לפי נוסחא זו לא דרשינן מתצמיח מידי אלא מזרועיה לחוד כדקאמר זרעה וכו' וטעמייהו דהני ונסחאות שונות נראה דדיוקא דקרא איכא בינייהו דהא לכאורה יש לדקדק לפי דרשה דהתם תוציא חד צמחה חד וכו' תצמיח חד והא חדא מנייהו לאו מיותר הוא דאו צמחה או תצמיח צריכא היא למשמעות הכתוב לדמיון הבשורה כי בארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה"א יצמיח צדקה וגו' ומנ"ל למידרש לתרווייהו לצמחה ולתצמיח אלא דנוסחת התנא דהתם מכפל המקרא הוא דדייק ליה כי כארץ וכגנה דהו"ל למיכתב חדא לדמיון הענין א"נ הכי הול"ל כי כגנה בארץ זרועיה תצמיח והלכך דריש מדכפל הכתוב דמיון הענין ולמיכתב צמחה גבי ארץ ותצמיח גבי גנה ש"מ דכולא קרא לדרשא הוא דקאתי והלכך כפל הענין וכתב צמחה ותצמיח לדרשא ומתוציא ודאי דרשינן דהאי לעולם מיותר הוא ואף אם בא להשמיענו דבר מה מכפלות הענין הו"ל למכתב בארץ תצמיח וכגנה וגו' והשתא כולה לדרשה היא וזרעה זרעיה וכו' לא משמע ליה להאי תנא דשנה כנוסחא דהתם אבל לפי נוסחת המשנה דהאי ש"ס דמשמע דתצמיח לא מייתר ליה כלל כדקתני זרעה תצמיח לא נאמר וכו' טעמיה דלא דריש מרישא דקרא מידי אלא מסיפיה וכגנה זרועיה תצמיח דאין לנו למיסמך האי דרשא דערוגה אלא מגנה כסתם גינה שהיא זרועה ערוגות ערוגות ולא מכארץ שהיא כוללת גם השדות שאינם זרועות ערוגות ערוגות והלכך תצמיח דכגוה לאו מיותר הוא ולא דריש אלא מתיבת זרועיה זרעה זרעיה זרועיה ועיין בדיבור דלעיל שנתבאר דנ"מ לדינא איכא בין הני שינוי דרשות אליבא דר' יהודה דלנסחת משנת הש"ס דילן לא פליג ר' יהודה ברישא:
כולהן חוץ לששה. מבואר בפנים פירושא דמילתא וזכרתי עוד בריש ההלכה להכריח דא"א לפרש להאי חוץ לששה בענין אחר וע"ש במה דמוכרח ג"כ מזה דא"צ להרחיק בין מין למין כ"א טפח ומחצה כשיטת כרמב"ם ואילו לשיטת רש"י והתוס' קשה מאוד לפרש עיין פלוגתא דר"י ור"ל במאי הוא דפליגי ומאי האי חוץ לששה דקאמר ר"ל ומאי האי דפריך עליה וניתני ט' ומאי האי דמשני בערוגה בין הערוגות היא מתניתא כמובן הכל מתוך מה דפרישית בפנים וממה שבארתי בריש הלכה וכאן יוסיף עוד לבאר במאי דאיכא בינייהו דר"י ור"ל עוד לדינא ומתוך כך יתבאר לנו הסוגיא ברורה ונקיה וכן יתבאר פי' הסוגיא דפר"ע דהש"ס דלן לשיטת הרמב"ם והיוצא לנו מזה בס"ד. ובתחלה נבאר עוד מה ששייך לסוגיא זו דבמה שפירשתי האי חוץ לששה דקאמר ר"ל דמוכרח הוא דעל קרנות הערוגה קאי כמבואר הכל בפנים דבזה מתפרש שפיר הקושיא וניתני ט' וכן מאי דמשני בערוגה שבין הערוגות שנו וניחא הנל אליביה דר"ל לפי האוקמתא ולפי טעמו וסברתו דע"כ דס"ל דאין תורת ראש תור בערוגה דאל"כ מאי משני בערוגה בין הערוגות הרי יכיל הוא לזרוע גם בערוגות החיצונות ע' מינין כמו בערוגה הפנימית וזה מבואר כל צרכו בפניה ומה שפירשתי אליבא דר' יוחנן דקאמר כולהן בתוך ששה משום דאיהו מוקי להמתני' דבערוגה בחורבה שנינו וזה ג"כ מוכרח הוא דאלת"ה א"כ במאי פליגי ר"י ור"ל דאין לפרש דלא פליגי כ"א בדיוקא דמתני' בלחוד כמו שרמזתי בפנים דסוף סוף מאי נ"מ איכא אי דאמרת דאף לר"י מצינו לאוקמי בערוגה בין ערוגות וא"כ יכול הוא לזרוע בערוגות החיצוניות בהקנות שבהן לפי שאין זרע בהקרנות הפנימית שכנגדן וא"כ היינו דר"ל דהא אף לר"ל ע"כ שתאמר או דחוץ לששה דקאמר הינו על הקרנות של הפנימית ובערוגות החיצונות זורע באמצע הרוחות ולא בקרנות או איפכא דאם זורע ד' שני הפנימית באמצע הרוחות זורע הוא ד' שבחיצונות בהקרנות שבהן וחוץ לששה דקאמר היינו לומר שאי אתה יכול לפרש סדר זריעת חמשה מינין בערוגה שבין הערוגות אא"כ אתה זורע הארבע שבהרוחות בקרנות וזהו חוץ לששה או של הפנימית או של החיצונות ולהשמיענו בזה סברתו דס"ל אין ראש תור בערוגה כמבואר בפנים והשתא ע"כ דר"י הוא דמוקי להמתני' בערוגה בחורבה ולא שאינו יכול לזרוע אותן שברוחות כ"א באמצע ולא בהקרנות דהא ודאי ליתא דמ"ש אלא ללמדנו פירושא דמתני' קאמר דבתוכה היינו אפי' בתוך הששה טפחים עם שיעור ההרחק כמבואר ולהשמיענו עוד דאף שהן זרועין באמצע הרוחות אף על פי כן אינו יכול לזרוע מבחוץ כלל אפי' נגד מקום הקרנות של הפנימית שהן פנוים מבלי זרע משום גזירה שמא ימלא עוד ב' הפנימית גם בהקרנות ולא יהיה הרחק כלל בין הפנימית לבין זרע שמבחוץ שהכי ברישא בערוגה באין גבולין מיירי וריש לקיש סבר דלא גזרינן מידי בהא והשתא אתברר לן האי מילתא במה דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בענין אוקימתא דהמתני' ובענין אי גזרינן שמא ימלא הקרנות דהא בהא תליא מיהו אכתי מספקא לן אליבא דר"י בדייא דראש תור בערוגה דנהי דלר"ל מוכרח הוא דסבירא ליה אין ראש תור בערוגה כדלעיל לר' יוחנן אפשר דמה דאמרינן דלדידיה ע"כ בערוגה שבחורבה הוא דמיירי המתני' ואין לזרוע כלל מבחוץ ואפי' נגד הקרנות הפנוים שבערוגה מטעמא שמא ימלא גם הקרנות היינו שיזרע גם בטפח של הקרנות ולעולם בשיעור הרחק טפח ומחצה בין מין למין וראש תור בערוגה לא ידעינן היכי ס"ל לר' יוחנן כך היה אפשר לומר לכאורה אמנם כי דייקת הא ודאי ליתא דא"כ מ"ט פריך וניתני תשעה לר"ל ולא פריך אליבא דר'. יוחנן דהא אי אמרת הכי יהיו ט' מינין כשימלא גם בקרנות ובשיעור הרחק טפח כמו שהוא לפניו בצורה זו אלא ודאי הא דאמרינן אליבא דר"י גזירה שמא ימלא הקרנות היינו מאותן הד' מינים שברוחות עם המין האמצעי תהיה מלאה הערוגה וגם הקרנות ויהיה זה ג"כ מותר לזרוע החמשה מינין בהערוגה ויהיה הבדל הניכר בין המינין ובתורת ראש תור כמו שתראה בצורה הב' להרמב"ם בפי' המשנה ושמעינן השתא דלר' יוחנן אית ליה ראש תור בערוגה וכדמשמע ג"כ מסוף הסוגיא דשמעתתא דערוגה בש"ס דילן אליבא דר' יוחנן וכפי' הא' של רש"י ז"ל שם וזה מוכרח מהאי דהכא כדאמרן ולא תקשי דהיא גופה מנא לך דנהי דזה מוכרח דאין לפרש לר' יוחנן דהא דס"ל שמא ימלא הקרנות היינו גם בזרע מין אחר בהקרנות מדלא מדייק גם אליבא דר"י ונתני תשעה מ"מ דילמא החמשה מינין דאמרת היינו דוקא שיהו הד' באמצע הרוחות של הערוגה ולא בתורת ראש תור דתשובתך בצדך דהיא גופא מהאי מילתא גופה נמי דייקינן דא"כ קשה למה באמת לא התירו ט' מינין בערוגה והרי יש שיעור הרחק טפח ומחצה בין מין למין מה תאמר בזה דהטעם הוא להרבות במקום הזרע טפי עדיף מהרבות במינין א"כ מינה דהשתא ממילא ידעינן דממלא בקרנות דאמרינן היינו שימלא מהחמשה מינין את הערוגה וגם בהקרנות וכפי הצורה הב' שזכרנו ותראה שם שיש היכר בין המינין ובתורת היתר ראש תור ומרבה מקום הזרע בתוכה שהן בין הכל כ"ז טפחים כמ"ש בפירושו שם ותראה שגם ממיני הקרנות יש נזרע בתוך ששה טפחים של הערוגה וכדברי ר' יוחנן ותבין דגם זה דרך היתר הוא בערוגה ומיהו לכתחילה לא יזרע החמשה מינין בהערוגה כ"א כדרך הצורה הראשונה שכתב שם והבאתיה לצייר במתני' וזהו שכתב שם גבי שמא ימלא את הקרנות וכו' וזה תכלית מה שיוכל לזרוע בערוגה שהיא ו' על ו' כשיזרע בה ה' זרעונין בלבד כלומר שאף שבאמת שמותר הוא לקיים הזרעים כשיזרע את החמשה מינין כפי הצורה השניה מ"מ לכתחילה לא התירו כ"א כפי צורה הראשונה מטעמא שלא יהא נראה כערבוביא ובט' מינין ג"כ לא התירו לכתחילה מטעם הזה שאע"פ שיכול לעשות ההרחק ביניהם כפי השיעור טפח ומחצה מ"מ נראה כערבוביא בריבוי המינין בהערוגה אלא שבט' מינין יש לנו עוד טעם נוסף לזה לפי שממעט מקום הזרע שלא יהיה בה זרוע כ"א תשעה טפחים ואילו בחמשה מינין וכפי צורה הראשווה זרוע בה כ"ד טפחים כמה שכתב שם טעם הזה בסוף דבריו בצורה הששית שהבאתיה לנייר כאן להערוגה ומבלי הגבול ומיהו עיקר הטעם שלא יהא נראה כערבוביא כמ"ש לזה הטעם בחיבורו שם בהל"ט ומפני שזה הטעם מוכרח גם כן מאשר זכרנו דלא התירו לכתחילה שימלא גם הקרנות ובחמשה ואף על פי שאם עשה כן מותר הוא לקיימן ובמה שבארנו תבין היטב כל מה שכתב בפירושו שם וכן כל מה שכתב בחיבורו שם מהל"ט עד סוף הלכה י"ב שהן מוכרחין ונלמדין העיקר מסוגיא דהכא וכדר' יוחנן כפי אשר בארתי וזהו ג"כ כאוקימתא דרב וכסברתו בענין פירושא דמתני' בש"ס דילן בפ' ר"ע מלבד בענין ראש תור כמו שיתבאר לקמן. ופי' דברי הש"ס דהתם אליבא דרב עד הקושיא ולא יהא אלא ראש תור פשוט הוא לפי שיטת הרמב"ם ולמאי שבארנו וכך פירושה דרב מוקי להמתני' בערוגה שבחורבה דאי לאו הכי לא יכול לזרוע באמצע הרוחות ופריך והאיכא מקום קרנות כלומר דהא מיהת יכול הוא לזרוע מבחוץ נגד הקרנות של הערוגה שאין שם זרע ומשני דמיירי בממלא מקום הקרנות והיינו שזרע אותן כפי הצורה השניה דאף דלכתחילה אמרו שלא יזרע אלא כסדר צורה הראשונה מ"מ אם זרע מותר הוא לקיימן והדר פריך וליזרע מאבראי ולא ליזרע מגואי וכלומר דמאיזה טעם ימלא הערוגה ואף להקרנות הלא הוא כדי להרבות במקום זרע הרי יותר טוב לו לזרוע גם מבחוץ ולא יזרע בהקרנות מבפנים ואז יוכל להרבות במינין ובזרע מבחוץ ומשני גזירה שמא ימלא את הקרנות כלומר שלאחר שנתיר לו לזרוע מבחוץ להרבות במינין ובזרע יחזור וימלא גם להקרנות בפנים בהערוגה והיינו שיזרע מאותן המינין של הרוחות שלה ובאמצע כדי להרבות בזרע כמוזכר בצורה הב' שיאמר הרי יש היכר והבדל בתוכה ולא ישגיח שאין היכר והבדל ולא שיעור הרחק בין זרעים שבפנימית לבין המינין הזרועין מבחוץ נגד הקרנות ועד כאן המה דברים פשוטים וברורים לפי שיטת הרמב"ם בפי' הסוגיא דהתם והרי הפירוש הזה נוטה לפי' רבו הנ"י מיגאש ז"ל שהביא הכ"מ ואמנם לא כסדר הזריעה שהובא שם בהצורות השניותו כן לא בצורה הא' שכתב שם י"ג טפחים ולדעת הרמב"ם הן כ"ד טפחים בעיקר צורת הערוגה יטעמו כדמוכח מהסוגיא דהכא כאשר נתבאר דלהרבות במקום הזרע טפי עדיף היכא דאפשר וכן סיום פי' הקושיות והפרוקים נשתנו במקצת מפי' רבו ז"ל וכפי אשר הוספתי להסביר הדברים ולפי שיטת הרמב"ם כמוכרח וכמבואר הכל:
אמנם העיקר מה שבאתי לבאר כאן לפי שיטתו ז"ל זה הוא ואשר יצאתי לדון בדבר החדש מה שלא הרגישו המפרשים ז"ל לא בפי' סיום הסוגיא דפריך עוד התם ולא יהא אלא ראש תור וכו' דמה יאמר בזה לפי שיטת הרמב"ם ואם דפי' הקושיא יכולין אנו לפרש כדרך פירש"י ז"ל לפי שיטתו בהסוגיא והיינו שיהיא נידון כראש תור ואף שאין כאן שיעור הרחק בין שמבפנים לבין שבחוץ מ"מ נראה הוא שהמינין שמבחוץ אינם מאותן שמבפנים וא"כ יהא נידון כראש תור ולא שהוא ראש תור ממש וזה הפי' בהקושיא הוא יותר נוח מפירוש רבינו תם בהתוספות בזה דלפי פירושו הו"ל להקשות והרי ראש תוד הוא מי לא תנן וכו' ומאי לא יהא אלא ראש תור דקאמר אבל מה נעשה בהך שינויא דמשני אין ראש תור בערוגה דהא לפי שיטת הרמב"ם לא פסק כוותיה דרב בענין ראש תור בערוגה ועיקר היתר סדר הזריעה בהערוגה הוא ע"י תורת ראש תור ואפילו את"ל דהרמב"ם לא למד כלום מהקושיא כדרכו ברוב המקומות דמפרש דהקושיא היא לפי ס"ד דהמקשה וברוב המקומות לא קמה סברא דהס"ד לפי המסקנא ונאמר דגם כאן ס"ד דהמקשה דנידון זה דומה הוא לנידון דראש תור אבל באמת אינו כן דראש תור איכא הכירא בהאלכסון ולא כן בהקושיא ולפי ס"ד דידיה משני ליה יכילנא מימר לך דרב סבר אין תורת ראש תור בערוגה ול"ק אפי' לפי הס"ד שלך אבל לקושטא דמילתא אין כאן דין דראש תור דלא דמיא כלל לראש תור דאיכא הכירא וא"כ מתורץ הוא אפי' למ"ד יש תורת ראש תור בערוגה כך היינו יכולין ליישב אליבא דשיטת הרמב"ם ופירושו בהסוגיא מיהו עדיין קושיא זו קשיא לן דלמה באמת לא יזרע מבחוץ נגד זוית הקרן שמבפנים וזהו ראש תור ממש כזה וכעין פי' התוספות בהקושיא וליזרע מאבראי ולשיטת הרמב"ם קשיא דאמאי לא יזרע כן מבחוץ ובחיבורו בהלכה י"א כתב ואסור לזרוע מבחוץ לערוגה וכו' ואפי' כנגד הקרנות וכו' וזהו נגד הקרנות ממש שלא יזרע משום גזירה וכו' כדנקטינן לפי שיטתו ופירושו ואכתי נגד זוית הקרן קשיא למה לא יזרע שאף אם ימלא ד' המינין בד' זויות הערוג' יש היתר לזרוע מבחוץ באלכסון ויהא זוית הקרן כראש תור ממש ולשיטתו יש היתר בסדר הזריעה כן אפילו בתוך הערוגה דפסק כר' יוחנן וכמבואר לעיל ופשיטא דיכול לזרוע כן מבחוץ לערוגה וזו הקושיא צריכה היא לפנים וכדי לתרץ קושיא זו אין לנו אלא ע"י ידיעת שורש הדין לפי דרך המבואר בש"ס הזה דלעיל בפ"ב על המתני' היה ראש תור חטים וכו' גרסינן פלוגתא דר"י ור"ל דר"ל בשם חזקיה קאמר ראש תור הבא מחורבה מותר ור' יוחנן מדייק המפני' דלא שנו אלא היה ראש תור אבל ראש תור הבא מחורבה אסור וכדפרישית שם דבמקום חורבה שבצד השדה מחמיר ר"י שלא יזרע מין אחר אף אם יהיה כעין ראש תור לצדה שדה וטעמא דלא התירו אלא עם ראש תור שדה ממין זה נוגע בצד שדה ממין אחר דאין לחוש כאן ואיכא הכירא אבל בחורבה והוא מקום פנוי אצל השדה לא התירו לזרוע מעט ממין אחר ואף אם יהיה כראש תור דחיישינן שמא יזרע אח"כ גם סביב סביב אותו הראש תור מכיון דמקום פנוי הוא ולא יהא ההיכר נראה וניכר ור"ל לא חייש להא והשתא לר"ל גבי שדה מותר ראש תור אפי' הבא מחורבה וגבי ערוגה ס"ל דאין תורת ראש תור כלל דלא אמרו אלא בשדה גדולה וכדמוכרח סברא זו אליבא דר"ל ממאי שנתבאר ולר' יוחנן דין שדה וערוגה שוין הן ובשתיהן יש ראש תור ודוקא אם לא בא ראש התור מחורבה ובהכי אתיא שפיר דיני' דהרמב"ם ופירושו לפי שיטתו כאשר נתבאר והוא ז"ל פסק כר' יוחנן גם בזה כמבואר מדבריו בסוף פ"ג דדייק ליה לישנא דהמתני' דוקא אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזרע צלע האחר וכו' כמו שבארתי לעיל במקומו ולפיכך א"א לזרוע נגד זוית קרן הערוגה בחורבה דהוי ראש תור הבא מחורבה ובזה עולין דבריו בפירושו ובחיבורו ובפי' הסוגיות הכל יפה בלי שום פקפוק זהו מה שבארתי לפניך בשמעתתא דערוגה ולא רציתי להאריך יותר מאשר ידעתי אם יבאו דברי לפני המעיין המבין יבין מעצמו דבר מתוך דבר ממה שימצא מבואר לפניו הכל בסייעתא דשמיא:
תיפתר שהגובלין ממעטין ששה. הר"ש ז"ל פי' בתחילה לפי כוונת הענין וז"ל כלו' שזרע הגבולין נכנסין לתוך הערוגה וממעטין אותה מו' על ו' טפחים וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דא"א שלא יפול לתוך הערוגה מזרעים שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה מזרע הגבול מסביב טפח ומחצה וכו' דאמרינן בירושלמי ר' יונה אמר ר"ז וכו' סומכין לגדר ואין סומכין לגבול וכו' עכ"ל. ובחנם חזר בו מפירושו שבתחילה דהכי מוכח בהדיא מהא דלקמן מן מה דא"ר יצחק ור' אימי תיפתר שהגובלין ממעטין ששה הדא אמרה אפי' פרח וכמבואר בפנים בזה אלמא דזרע הגבולין הוא ממעטין מששה קאמרי ומהא דמציין הא דלקמן בהלכה ב' סומכין לגדר וכו' נמי לאו ראיה היא שמחמת ההרחק ממעטין מעצמן מהערוגה ושאני הא דלקמן כאשר יתבאר במקומו ועיקר דיוקיה לאו דיוקא היא דאין זה מן ההכרח לומר שממעטין הן דליקשי על זה האיך ממעטין ומדוע נכנסין דלא קאמר אלא תיפתר דמיירי בכה"ג שנכנסין מזרעין של גבול לתוך הערוגה וממעטין כמו כל תיפתר דמתפרש כמו הכא במאי עסקינן בש"ס דילן וזה א"צ לפנים ומתוך זה תבין דמ"ש התי"ט בענין זה ורצה לתרץ הקושיא וניתני ששה בהאי תירוצא קמא שהגובלין ממעטין וכו' ור"י ורבנן פליגי בסברא זו דגובלין ממעטין וכו' וכל זה הוא לדרך הר"ש במה שחזר בו ופירש דהמיעוט בא מעצמי וא"כ פליגי בזה וכבר הראיתי מהא דלקמן דאין פי' זה סובל למאי דאמרינן לקמן אלא ודאי ה"ק הב"ע כגון שהזרעין של הגבול נכנסין וכו' וא"כ לא שייך לומר דפליגי בדבר הנראה בחוש אם ממעטין או לא אף לכל השיטות וזה פשוט הוא דהאי וניתני ששה קאי בקשיא על הת"ק. ולפי שיטת הרמב"ם ודרכו מבואר הוא דא"צ להרחיק כלל לזרע הערוגה מזרע הגבול דאיכא היכרא כמו שתראה בצורה הד' בפי' המשנה ועיין לעיל בד"ה היה לה גבול ובד"ה ר"י אומר ששה מה שנתבאר מזה בס"ד:
כל טפח וטפח של גבול עשו אותו מקום בפ"ע. היינו שיכול לזרוע במקום הגבהות של הטפח והיינו נמי דפריך עלה ויהיו עשרים וחמשה וכו' אע"ג דמשך הגבול הוא כ"ח טפחים משום שדבר ידוע הוא שגבהות של הקרנות נסתמין הן מחמת צדדי הגבול והלכך אין כאן אלא כ"ד טפחים של גבהות הגבול ורוחב הגבול שלמעלה הוא שיש במשכו סביב כ"ח טפחים ועיין לעיל ד"ה היה לה גבול מה שנתבאר מענין זה:
התלם ואמת המים וכו' הר"ש כתב והא דנקט עמוקין טפח כ"ש אם אין עמוקין טפח דשרי טפי אלא לרבותא נקט הכי דאפ"ה שרי משום דאיכא מאן דאסר דאמרי' בירוש' תני בר קפרא אינו זורע אלא מין אחד עכ"ל וימשך אחריו הר"ב בפירושו וכתב דאיכא מאן דאסר דמיחזי כחבוש. הבין מתוך דברי הר"ש דהאי הוא הכ"ש שכתב דבאין עמוקין טפח שרי טפי משום דלא מיחזי כחבוש ואין כל הדברים הללו אלא לפי דרך הר"ש שסובר דהתלם רחב ששה וזורע בתוכו בשפת התלם לרתבו א' מכאן ואחד מכאן וכו' כמו שכתב שם אבל לדעת הרמב"ם אין הדבר כן אלא דתני בר קפרא טעמא דפליגי משום דליכא שיעור הרחק בין מין למין ותנא דמתני' ס"ל דהואיל ועמוק טפח הן סגי בהא דאיכא הכירא ולא דמי לזרוע בקרקע שוה ובפחות מטפח אף תנא דמתני' ס"ל דאסור דעמוק פחות מטפח לא מינכר וכן מבאר בדברי הרמב"ם להדיא שהביא לדין זה בפ"ד בהל"ד וכתב שהן עמוקים טפח וכו' אחד על שפת התלם מכאן וכו' ולא בתוכו. וטעמו משום דמשמע דלישנא דמתני' בדוקא הוא והאי דמחזי כחבוש שכתב הר"ב לא כדרך שהבין הוא ז"ל דהא לעיל בהל"א גבי הא דהתיב ר' בון בר חייא על האי דר"ז ממתני' דפריך ונתני חמשה שנים מכאן וכו' וכדפרישית שם דלדברי ר"ז דס"ל כל טפח וטפח עשו לו מקוש בפ"ע ולענין שיכול לזרוע אף בצדדיו א"כ יכול הוא לזרוע אף בתלם ואמת המים העמוקין טפח שנים מכאן ומכאן א' על שפתו ואחד בתוכו בצד העמקות שמכאן ומכאן ואחד באמצע מלמטה ועלה משני דלית יכול דצד שכאן וצד שכאן חובש את האמצעי והלכך אינו יכול לזרוע בפנים בצד העומק כ"א על שפתן מכאן ומכאן ודוקא בדאיכא עומק טפח והא קמ"ל המתני' דעמוק טפח בעינן ואפ"ה לא מהני כ"א שיכול לזרוע על שפתן אבל לא בהצדדין של העומק הא חדא ועוד דבעיקר דינו של הר"ש שכתב שהתלם ואמת המים ברחבין ו' מיירי וזהו לשיטתו שפי' במתני' דלקמן ארך י"ט ורחב מילואו היינו רחבו כארכו ובזה ג"כ אין דעת הרמב"ם כן אלא כמילואו הוא עמקו וא"כ עיקר ההיתר בכאן מפני שהוא עמוק טפח ובהלכה דלקמן יתבאר הכל מה שרי יש אלו תלוין זה בזה והיוצא מהן עוד לדינא כמוזכר מזה לקמן ד"ה סומכין לגדר וכו', ובהלכה דלקמן ד"ה ארך ו"ט וכו' תמצא ההכרת כדעת הרמב"ם ע"ש:
ושאר זרעוני גינה שאין נאכלין וכו'. הר"ש העתיק זה ולא ביאר כלום וגי' זו קשה היא דלפ"ז היינו צריכין לחלק בין זרעוני גינה שאין נאכלין דנזרעין בערוגה ובין זרעים הנאכלין דאין נזרעין בערוגה ואנן סתמא תנן כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה אלא מיני ירקות בלבד הוא דנזרעין ואף אם נאמר דתנא דברייתא פליג אמתני' קשה האי אע"פ שזרען לזרע דקאמר דא"כ קילי טפי מאפונין הגמלונין וכו' ואדרבה טפי מסתברא דחמירי דהא מיהת מיני זרעים הן ולכן העיקר כגי' התוספתא שהבאתי בפנים ושאר ירקות שדה וירקות גינה אף ע"פ וכו' ותיבת אין שכתוב בתוספתא בזה ט"ס הוא:
סומכין לגדר ואין סומכין לגבול. דין זה פשוט הוא דאין לסמוך זרעים מכאן ומכאן אא"כ הפסק מקום גבוה או עמוק מפסיק בניהם וכדתנן לעיל בפ"ב בהל"ח וסומך לבור וכו' ולגדר שהוא גבוה עשרה טפחים ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה וכו' ושמעינן דבהפסק הגובה בין המינין צריך שיהא הגובה עשרה דוקא וא"כ אין הגבול הייבוה טפח מפסיק בין המינין וכדמסיק לקמן ומעיקרא רצה לדחות הראיה ממתני' התלם ואמת המים וכו' וקאמר תיפתר וכו' והדר דחי להסתירה וקאמר אין כיני יעקור אותו וכו' כמבואר בפנים והשתא לפי המסקנא הא דתנן הגבול שהיה גבוה טפח ונתמעט הרי זה כשר לאו לענין שיהא הפסק בין המיני' קאמר דהא אפי' בתחלה שהי' גבוה טפח אינו מפסיק בין המינין אלא לענין הזרעים בתוך הגבול עצמו כדתנן לעיל וכדפרישית במתני' וכ"כ הרמב"ם בחיבורו בפ"ד בהל' י"ד דלענין הזרעים שנזרעו בו קאי ולא כמ"ש בפי' המשנה בזה ואם יהיה בין כל מין ומין גבול גבוה טפח שהוא מפריש בין ב' המינין ואח"כ חסר מגבהו אותם הזרעונים עומדים בהתרתם וכו' ע"ש וחזינן דבחיבורו חזר בו וכתב לפי המסקנא דהכא וכדמוכח נמי ממתני' דפ"ב דדוקא גובה עשרה הוא דמפסיק בין ב' המינין שבהצדדין וכמו שהביא למתני' דפ"ב לעיל בפ"ג בהלט"ו. מיהו לענין הפסק מקום העומק בין ב' מינין צריך ביאור לפי דעתו ז"ל שהרי לעיל רפ"ב גבי חריץ צריך שיהא עמקו עשרה טפחים ורחב ד' וכמו שכתב בזה בפ"ג שם וא"כ לכאורה הא דאין הכא התלם ואמת המים שהן עמוקין טפח זורעין לתוכה ג' זרעונין היה צריך לפרש לתוכה ממש ובשפת התלם לרחבו כפי' כר"ש שהבאתי לעיל ד"ה התלם וכו' ובהרחק טפח ורחצה בין מין למין דהא אין עומק טפח מפסיק בין מין למין כמו שאין גובה טפח של הגבול מפסיק בין המינין וכדתנינן בהדיא גבי חריץ והוא ז"ל כתב בפ"ד בהל' בדין התלם ואמת המים שהן עמוקין טפח זורעין לתוכו ג' זרעונין אחד על שפת התלם מכאן וכו' וא"א לפרש דבריו לתוכו ממש שהר כתב על שפת התלם ומשמע על שפתו מבחוץ ועוד דאם דעתו ז"ל היה לומר בתוכו ממש היה צריך לבאר כמה רחבו או להזכיר שירחיק בין מין למין כשיעור ההרחק ועוד דלענין מאי הזכיר שהן עמוקין טפח דאי מיירי שהן נזרעין בתוכו ובשיעור ההרחק בין מין למין שהוא טפח ומחצה כמ"ש לקמן בדין הערוגה א"כ למה לן עמוקין טפח דבשלמא במתני' נוכל לדחוק ולומר דלאפוקי מדתנא דבר קפרא קתני כמו שפירש הר"ש באמת לפי שיטתו והבאתיו לעיל אבל הרמב"ם לא היה לו להזכיר כלל עמוקין טפח אם דעתו היה לפרש המתני' כפי' הר"ש דלעיל אלא ודאי אין ספק שאין דעתו בזה אלא שיהו נזרעין על שפת התלם מבחוץ מכאן ומכאן וא' למטה באמצע ומפרש להמתני' דעמוקין טפח בדוקא קתני וכמו שבארתי לעיל ומשום דעומק טפח הוי הפסק בין המינין ואין לומר דמ"ש בדין התלה וכו' שהן עמוקין טפח וכו' ג' מיני זרעונין היינו גרעין א' בלבד וכמו שנראה מהסוגיא דכאן לחלק בין גרעינין ובין שורות שורות דזה ודאי אינו דאף בהסוגיא לא אמרו כן אלא בדרך שקלא וטריא אבל לפי האמת והמסקנא מאין לנו לחלק בין גרעינין ובין הרבה ממין אחד ואין זה דרך הרמב"ם לחלק בהכי בכל הלכות כלאים ולא הלך גם בזה כשיטת הסוברים כן וכמבואר הכל לעיל בשמעתתא דערוגה ומעתה הדרינן להקושיא הא הוא ז"ל פסק בחריץ כדינא דמתני' דפ"ב וכן בגבול לא כתב בחיבורו שגבהות הטפח חשיב הפסק בין המינין כ"א לענין הזרעים שנזרעו בו הוא כדתנן לעיל וכנזכר ולפ"ז האיך נפרש להני תרתי דיני דהעומק בהני מתני' ולפי דעתו בחיבורו וזה לכאורה קושיא היא אמנם כי דייקת בדבריו ותרד לעומק דעתו בדינים אלו תמצא הכל נכון מפורש בשום שכל להבין דעתו שהרי בדין התלם אין דעתו כשיטת הר"ש והחולקין דבעינן שיהא רוחב ששה וזה לפי פירושם במתני' דלקמן בדברי ר"ע אחד ששה טפחים ורחב מילואו שהן מפרשין מלואו שיהא רחבו כארכו אבל הוא ז"ל מפרש מלואו הוא עמקו כמ"ש בפירושו וכן בחיבורו בפ"ג בהלכה י"ב בדינא דמתני' דלקמן תלם א' ארכו ו"ט בלבד ורחבו כעמקו וטעמו בפירוש זה ומהיכן למד לומר כן תמצא בהלכה דלקמן בדבור הסמוך שהוא מוכרח מהסוגיא דלקמן שאין לפרש בשום פנים מלואו דקתני על הרוחב כ"א על העומק בדוקא ולפ"ז נתברר לן הכל לפי שיטתו ודעתו ז"ל דדין תלם המוזכר להפסק גבי כלאים הוא שיהא ארכו ו"ט בלבד ואין שיעור לרחבו כ"א הכל לפי עומק החפירה וכן הדין באמת המים דכללינהו התנא בחדא בבא וא"כ גבי חריץ רפ"ב דלא תנינן התם השיעור באורך החריץ אלא הכל לפי זרע המינין בהשדה ולא הוי הפסק עד שיהא בעמקו עשרה ורחבו ד' כדאשכחן בכל דין החריץ המוזכר במסכת זו וכדאמרינן בעלמא אבל בתלם שאמרו בו שיעור בהאורך וכר"ע דהלכתא כוותיה במתני' דלקמן לפיכך אם יש בעמקו טפח חשוב הוא להפסיק בין המינין שמכאן ומכאן וקמ"ל התנא עוד שגם באמצע למטה מותר לזרוע בו מין הג' ואע"פ שאיו שיעור הרחק שהוא טפח ומחלה בין מין למין דאף שרחבו כעמקו כדין התלם אשמעינן דא"צ לדקדק במין האמצעי לזרעו כפי שיעור ההרחק אלא זורעו באמצע על כל פני הרוחב בהעומק מפני שעומק הטפח ניכר והוי הפסק בין המינין בהתלם שארכו הוא ששה טפחים וכן באמת המים כדאמרן זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל ועי' עוד בדבור דלקמן:
אורך ששה טפחים ורוחב מלואו. הרמב"ם ז"ל פי' ורוחב מלואו רחבו כעמקו כדפרישית בפנים וכ"כ בחיבורו בפי"ג בהלכה י"ב וכתב הראב"ד ז"ל על זה לא מצאתי שיעור עמקו בשום מקום וכו' והר"ש ז"ל פי' רחבו ששה טפחים כארכו והנה דברי הרמב"ם מוכרחין הן מהסוגיא בלי שום טענה על דבריו דהא קאמר מה אמר ר' ישמעאל ברוחב ופשיט לה במכ"ש מדר"ע דאית ליה נמי רחבו כמלואו דהא ר' ישמעאל מחמיר טפי ואי ס"ד דמפרשינן רחבו כמלואו היינו כארכו היכי מצינן לפרושי כה"ג אליבא דר' ישמעאל הא איהו ס"ל דהאורך צריך שיהא מפולש מראש השדה ועד ראשו ואם הרוחב נמי כן היכן היא השדה ירק הרי כל השדה היא מפולשת והא ע"כ נמי לא מצית אמרת דה"ק דר' ישמעאל ס"ל נמי דרוחב התלם ששה טפחים הוא כר"ע דהיכן מצינו דקאמר רבי עקיבא בהדיא הכי אי מדקאמר כמלואו אם כן הגע עצמך דלמאי דפשיט דר' ישמעאל אית ליה נמי כמלואו היינו לסברא דידיה וא"כ אין לפרש כמלואו דר"ע אלא על עמקו ופשוט לה שפיר דלר' ישמעאל דמחמיר ובעי אורך התלם מפולש על כל פני השדה צריך ג"כ שבכל האורך יהיה רחבו כעמקו ואם ירצה עוד בעל הדין לחלוק על הוכחה זו ויאמר דאפ"ה מצינו לפרש דפשיט לה דר' ישמעאל ס"ל דהרוחב ו"ט מק"ו מדר"ע דס"ל הכי ברחב דסתם מלואו דקאמר היינו כארכו נלך ונביא הוכחה אחרת מהסוגיא מהא דלקמן ויראה שאין להשיב עליה כלום דהא לקמן בצריכותא דעביד הש"ס בפלוגתא דר' יודה ורבנן וקאמר תנינן הכא דרבי יודה ותנינן תמן וכו' מה אם רבי יהודה דהוא מחמיר הכא וכו' וכדפרישית בפנים והשתא אי ס"ד דבין לר"ע ובין לרבי ישמעאל הרוחב התלם ו"ט הוא א"כ ר' יודה מיקל הוא הכא דקאמר דלא בעינן אלא שיהא רחב כמלא רוחב הפרסה והוא טפח כדמפרש לה רב הונא וא"כ איה החומרא דר' יודה בדינא דמתני' הניחא אי מפרשיין כמלואו היינו כעמקו שפיר משכחת לה חומרא אליבא דר' יודה וקולא אליבא דר' ישמעאל ור"ע היכא דעומק התלם פחות מטפח הוא ולר' יהודה בעינן לעולם רחב טפח וכמו שבארתי בפנים בזה והוכחה זו ודאי אין עליה חשובה דלא משבחת לה בשום פנים חומרא לר' יהודה הבא אא"כ תפרש כמלואו דר"ע היינו כעמקו ומזה נדע דג"כ אין לפרש כפי' הראב"ד שרצה לומר כמלואו היינו כמלא עול השרוני וכך פי' לרורב כמלואו דתני בתוספתא והרי לעיל בפ"ב בהלכה ו' פירשו בהסוגיא שם דהוא שתי אמות וא"כ ר' יהודה דהכא לקולא הוא והרי לך ראיה מבוארת ומוחלטת לדעת הרמב"ם ז"ל בזה וממילא מרווח לן שמעתתא בכל חילוקי דינים היוצאין מזה בדין התלם המוזכר להפסק בכלאים במיני זרעים ששיעורו אורך ששה טפחים והרחב לפי עומק החפירה ובזה יובנו כל הדיניים עם כל השייך לזה וכמה שהבאתי. בדיבור דלעיל ובריש הלכה דלעיל בס"ד:
ובלבד שלשה בתוך ששה. פירשתי בפנים כפי היראה דר' זעירא פליג על דר' יוחנן וס"ל דהרחק ג"ט בעינן ומיהו טפי ניחא לפרש איפכא דר' זעירא אינו חולק על דר' יוחנן אלא כמפרש דבריו ומשום דר' יוחין סתמא קאמר ובלבד שיהו שתי שורות החיצונות נידונות כערוגה ולעיל בפ"ב בהלכה י' פליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן היכי ס"ל אי בהרחק טפח ומחצה סגי אי דג"ט בעינן כמבואר שם ולפיכך פי' ר"ז דה"ק ובלבד ג' זרעונין בתוך ו"ט כלומר לאפוקי מהאי מ"ד דלעיל דקאמר אליבא דר' יוחנן א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע דהיינו בהרחק ג"ט דוקא כמו שתראה שם דהא הוא דאיכא בינייהו להא דקאמר התם איתפלגון וכו' ומ"ד שלשה בתוך ו' היינו דא"צ לדקדק שיהא דוקא א' מכאן בתחלת רוחב הששה וכו' והיינו נמי דברי ר"ז דהכא ועיי"ש בד"ה חד אמר אפי' ג' לתוך ששה ויובן לך הכל וזכרתי מזה בריש שמעתתא דערוגה בחילוק השיטות בענין שיעור ההרחק בין המינין בערוגה ובגוונא דכיוצא בה כדמיירי הכא וכן התם הוא פלוגתא דאמוראי שם והמסקנא כמ"ד דטפח ומחצה סגי כדמוכרח ממקומו וכדמוכרח מסוגיא דערוגה מהאי פלוגתא דר"י ור"ל וכבר מבואר הוא הכל שם בס"ד:
תנינן הכא דר' יודה ותנינן תמן. עי' לעיל בד"ה ארך ששה טפחים ורחב מלואו מה שנתבאר מזה ונלמד פירוש הנכון דמלואו:
תלם א' על פני כולה מהו היינו שהעמיק התלם על פני סביביתיה של הערוגה לד' רוחותיה וכו' כדכתבו שם לעיל ועלה קאמר רב אשי אין עירובו מבטל את השורה ואיתיביה רבינא לרב אשי ממתני' הנוטע שתי שורות וכו' וכמו שפירשו שם לפי סברא הנזכרת ומכלל דבריהם פירשו ג"כ למתני' דלקמן נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת כו' דבדוקא נקט קישות ודלעת ולא מין אחר כמבואר מדבריהם אבל פירושם זה אינו מוכרח כלל מהסוגיא דהתם חדא דלישנא דהפקיע תלם על פני כולה לא משמע דבסביבותיה קאמר אלא כפירש"י ז"ל שם מרוח זה לרוח שכנגדו דרך זרע האמצעי והיינו על פני כולה והקושיא ממתני' דידן משום דמשמע דערבוב שורה אחת הוי ערבוב כדקתני בסיפא ומשני שאני הכא דאיכא שראכא. שמינין הללו העלין ארוכין ומתפשטות הרבה ועוד דלפי' התוס' ע"כ דבעינן למימר דהאי מתני' נוטע אדם קישות ודלעת וכו' בדוקא מיתניא וזהו תימא לפרש כן דאם נטיית העלין לכאן ולכאן מהני גבי קשואין ודלועין אמאי לא תהני גם בפול המצרי עם הקישואין והרי גם בשארי מיני ירקות מהני נטייה לכאן ולכאן וא"צ שיעור הרחק וכדאמרי' התם לעיל אהא דשמואל והכי קיי"ל דלא פליגי רב ושמואל שם אלא באוקמתא דמתני' דערוגה דרב מוקי לה בערוגה בין החורבה ושמואל מוקי לה אף בערוגה בין הערוגות ובנוטה העלין של זו לכאן ושל זו לכאן כדפסק הרמב"ם בפ"ד בדין הערוגה כרב וכשמואל דלדינא ל"פ במידי וזהו כפירושו בהא דקאמר בנוטה שורה לכאן וכו' ורש"י פי' שם בזה לפי שיטתו דלעיל ולהרמב"ם מתפרש זה כדאמרן וכמבואר לעיל לשיטתו בדין הערוגה ולעיין פירושא דמתני' דערוגה הוה ניחא ליה טפי לפרש לפי אוקימתא דרב משום דמתני' סתמא קתני וזורע לתוכה וכו' ולא איירי כלל בהתירא בהתירא דנטיית העלין וא"כ בערוגה בין החורבה שנו שמעינן מיהת דנטיית העלין לכאן ולכאן בכל מיני ירקות מהני ומתני' דלקמן דקתני קישות ודלעת לרבותא קתני דאפילו במינים הללו שהעלין שלהן ארוכין הרבה ומסתבכין ביותר אפ"ה מהני נטיית העלין לכאן ולכאן ומכ"ש בשאר המינין וכמו שביאר הרמב"ם בדין הזה בפ' הנזכר בהל' ה' שכתב מותר לנטוע שני מינין בתוך גומא אחת ואפי' קישות ודלעת והוא שיהא מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן וכו' וא"כ לא סמיך כלל אסוגיא דהכא דלא מיתפרשא אלא לפי סברת התוס' וכפירושה במתני' דלקמן והוא ז"ל מפרשה כמבואר וסמיך אסוגיא דהתם גם בענין פירושא דהאי מתני' וכמבואר הכל ממה שאמריו:
רבי מנא בעי אם בנוטין לחורבה ניתני שמנה. כתבהר"ש פ' ד' לקרנות וד' לד' רוחותיה ומלבד שלפי זה דחוק הוא מה דאמר שנים מכאן וכו' דמשמע דכולן בהצדדין שבד' הרוחות קאמר אלא דקשיא טובא על פירושו דתקשי לר' מנא ולטעמיך דמה יעשה עם אותן הד' שבהרוחות שהתירו אף בנוטין למקום זרוע לדברי ר' מנא ואם הם מותרין ע"י היפוך העלין לד' הרוחות א"כ גם שבקרנות יהיו ניתרין ע"י כך דמאי שלא וישאר הקושיא וניתני שמנה אף בנוטין למקום הזרע לכך נראה דהעיקר כדפרישית בפנים דלא מיירי כאן כלל מזרע הקרנות דממלא כל הרוח בהמין שלו וכן כל הד' רוחות וא"כ א"א לזרוע מין אחר בקרנות אלא בתוך הגומא בד' רוחותיה זורע הד' מינין והופכן לד' רוחותיה והשתא בעי ר' מנא שפיר דלדידך דבנוטין לחורבה מיירי וכלומר דאת סברת דזורע אותן הד' מינין בתוך הגומא למעלה בכדי שיוכל להיפוך העלין לצד חוץ והלכך מוקמית לה בנוטין למקום חורבה א"כ קשיא ניתני שמונה דהא אכתי יכול לזרוע עוד ד' מינין בתוכה לצד מטה ויהפוך לד' רוחותיה בתוכה מבפנים ואותו שלמעלה יהפוך העלין לצד חוץ אע"כ דבגומא שבין מקום הזרוע שנו והשתא א"א לזרוע כ"א ד' מינין בד' הרוחות שבתוכה ולצד מטה ויהפוך העלין לד' רוחותיה לתוכה דאם יזרע עוד שאר מינין לצד מעלה להיכן יהפוך העלין לצד חוץ א"א דהוי ערבוב עם המינין שמבחוץ ולהפכן לצד מטה א"א דהוי ערבוב עם המינין שלמטה מהן וזה נכון וברור ודע דהרב"ם כתב לדין הזה דהתוספתא בפ"ד בהל' ה' ולא העתיק עמוקה טפח כ"א ד' מינין בתוך הגומא סתם וטעמו דמכיון דההיתר הוא בדין הזה ע"י הפיכת העלין לכאן ולכאן א"כ לא בעיני עמוקה טפח אלא לפי מקום אשר יכול מקום הזרע של המינין בתוכה ודמיא לדינא דמתני' שהביא לפני זה קישות ודלעת לתוך גומא אחת וכו' משא"כ בדין התלם ואמת המים דלעיל בהלכה ב' והוא ז"ל הביא לזה שם בהל' שלפניה וכתב עמוקין טפח כלישנא דהמתני' וכבר בארתי והוכחתי לעיל במקומו דמתני' בדוקא עמוקים טפח נקט ופשיטא לדעת הרמב"ם דע"כ דעמוקין טפח בדוקא קאמר דהא להדיא כתב וזורע על שפת התלם וכו' והיינו מבחוץ ומשום דהתם ההיתר הוא דעמקות הטפח בתלם שארכו ששה וחשוב הוא להפסק בין המינין וכן באמת המים א"כ דוקא עמוקין טפח דפחות מטפח לא מינכר מידי ועיקר טעמא דהתם משום דאיכא הכירא הוא דהויא ועיין לעיל שם ויתבאר לך הכל:
כהנא אמר דברי ר' ישמעאל פעמים ט"ז וכו'. עיין בהר"ש מה שפי' בזה ולא נאריך בו מכיון דליכא נ"מ לדינא מידי כ"א לזאת ארמז לפני המעיין שיראה במה שפירשתי שהוא מכוון לפי הענין ולפי הלשון וכוונת הסוגיא כמבואר בפנים וכמו כן כל הסוגיא ובענין פירושא דמת י' בדברי ר' ישמעאל מבואר הוא שזהו דרך הרמב"ם בפי' המשנה ותפס לזה הר"ב בפירושו:
ואם הגדילה יעקר מלפניה. הר"ב פי' ואם הגדילה השורה ונכנסו הענפים בתוך ששה טפחים יעקור מלפניה כל הענפים שנתפשטו ונכנסו בתוך שיעור זה. בענין זה בקצת פי' המשנה הלך בדרך הרמב"ם בפי' המשנה אבל בחיבורו חזר בו כמו שאבאר דעתו וטעמו לקמן. ובמה שכתב הר"ב לטעם דלדלעת יחידית היא בית רובע ולשורה ו"ט משום דקילא שורה מדלעת יחידית וכו' בזה הלך בדרך הר"ש בפירושו ואין זה דרך הרמב"ם לא בפירושו ולא בחיבורו אלא טעמא ופירושא אחרינא איכא בהא כדלקמן וכן במ"ש בשם התוספתא בענין אורך השורה וכן במה שסיים ודלעת השנויה במתני' היא דלעת יונית וכו' כל זה הוא מדברי הר"ש וא"כ משמע מדבריו דבדלעת יונית נמי מחלקינן בין שורה לדלעת יחידית אבל אין זה דרך הרמב"ם וכאשר יתבאר דרכו וכפי אשר נלמד מהסוגיא והנה אבאר לך ראשון ראשון דבפי' יעקור מלפניה חזר בו בחיבורו וכתב בפ"ג בהלכה י"ג בדין זה היתה שדהו זרועה תבואה וכו' ואם נמשכו העלין של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת וכו' וטעמו שחזר בו ממה שפי' בפירוש המשנה בזה פשוט הוא חדא דלישנא יעקר מלפניה משמע הכי שעוקר התבואה מלפני הדלעת ועוד דאי בנכנסו הענפים בתוך שיעור העבודה מיירי מאי רבותא איכא בדלעת טפי מבכל המינין שנתנו להם חכמים שיעור ההרחק ממין אחר כפי עבודתן ויניקתן או איזה הפסק ואם נכנסו ונתפשטו בתוך שיעור העבודה ודאי צריך למעטן או לנטות העלין לצד האחר כדאמרינן גבי ערוגה בין הערוגות וה"ה בכל כיוצא בזה אלא דבענין הנטייה על המין האחר או נכנסו העלין לשם בהא הוא דמחלקינן בין דלעת יונית לבין שאר המינין כדתנן בסוף פ"ב דבשאר המינין אין נטיית העלין אוסרת מין האחר שתחתיהן בדאיכא שיעור ההרחק בין המינין ובדלעת היונית אוסרת היא הנטייה את המין האחר שתחתיה כמו שהביא הוא ז"ל דין זה לקמן שם הרחיק בין שני המינין וכו' חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה לפיכך אם נטתה יעקור מלפניה כמו שבארנו. ומזה יתבאר לך דמה שכתב בהלכה דלעיל ואם נמשכו העלין של דלעת וכו' הכל בדלעת יונית הוא דקאמר ואין חילוק בזה בין יחידית לבין שורה גם בשיעור העבודה בדין דמיירי הכא היתה שדהו זרועה תבואה וכו' וכן אין חילוק בין יחידית לשורה במקום שצריך הרחק בית רובע כדלקמן. ולבאר בענין אורך השורה דדעתו של הרמב"ם הוא ששה באורך וברוחב כמלא עומקו כמ"ש שם בדין דלעיל ובהל' הנזכר סתם וכתב כל המשנה ששה טפחים וסמיך אהא דלעיל משום דשורה של ירק בין היא בשדה ירק מין אחר ובין היא בשדה של חבואה חדא דינא אית להו וזה מבואר וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ב בהלכה י' בד"ה כהדא דחני ולא רצה לפסוק כהתוספתא נגד סתמא דמתני' וכשיטת ר"ע בדין התלם וכמו שהכרחתי דעתו מן הסוגיא בענין פירושא מילואו כעמקו לעיל בהלכה ג' ד"ה ארך ששה טפחים עיי"ש ונבאר עכשיו בענין שרצו לחלק בין דלעת יחידית לשורה בדלעת יונית כמו שזכרתי מדעת הר"ש והר"ב ולכאורה נראה שלמד הר"ש ממה שנזכר בהסוגיא קל הוא בשורה אבל אין זה מוכרח ללמוד משם לדינא דאין זה מסקנת הש"ס כ"א דרך שקלא וטריא במה דפריך ויתיביניה וכו' ודחי לה דאין זה סברת ר' יוסי כמבואר הכל בפנים בפי' הסגיא ומאין לנו לומר דהכי הוא לדינא דאין לומר מדלא משני הש"ס דבאמתלא אמרינן קל בשורה אף להחכמים אלא ש"מ דחכמים אית להו קל בשורה מהיחידית דאי מהא לא אריא דבעי לדחות דבלא"ה לא היו יכולין להשיבו כן משום דר' יוסי לא מחלק בין שורה למרובע ודבר זה מובן מהסוגיא ואין להאריך כ"א נבאר דעת הרמב"ם דהוא ז"ל לא למד מזה לחלק בין יחידית לשורה כמבואר בדבריו בהדיא במ"ש בפ"ד היתה שורה של דלעת זרועה אפי' דלעת יחידית בוא לזרוע בצדה תבואה מרחיק בית רובע שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול הרי שאין חילוק בין יחידית לשורה וכבר ידעת דהוא ז"ל בכל מקום שכתב דלעת כוונתו על דלעת יונית כמבואר מדבריו בפ"ג בהלכה י"ג וי"ד שזכרתי לעיל וא"כ למדנו דלעולם אין חילוק בין יחידית לבין שורה ולפעמים הדין שלשניהם נותנין שיעור ההרחק ו"ט ולפעמים לשניהם בית רובע הא כיצד אם התבוא' היא זרועה כבר ומבקש ליטע בתוכה ירק ואפי' דלועין בזה נותנין העבוד' ששה טפחים ובין שורה של דלעת ובין דלעת יחידית כמו שתראה בדבריו בפ"ג שם וכן בשדות זרועות זו בצד זו הדין ההרחק הוא ששה על ששה ובין בדלעת יונית בין בשאר ירקות כמ"ש שם בפ"ג בהלכה י' אבל אם הדבר הוא בהפך שהדלעת יונית היא זרועה בתחלה ואח"כ מבקש לזרוע תבואה בצדה בהא הוא דאמרו דנותנין לה בית רובע ובין בדלעת יחודית ובין בשורה של דלעת הדין הוא כך בשני החלוקות שזכרנו כמו שתראה בדבריו בהמקומות אשר ציינתי וכך הם דבריו בפי' המשנה בענין זה דעיקר החילוק היא בין התבואה זרוע בתחלה וכן שניהם כאחת ובין הדלעת זרועה בתחלה ואח"כ בא לזרוע התבואה בצד הדלעת ואפי' היא יחידית וטעם לחילוק הזה כתב הוא בעצמו בדבריו בפ"ד שהבאתי לעיל שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול ור"ל לפי שכבר הדלעת שזרעה בתחילה החזיקה מקום גדול ולפיכך צריך להרחיק בית רובע משא"כ בשהתבואה זרועה בתחילה ונוטע אח"כ בתוכה שורה של דלעת או דלעת יחידית וכן כשהן נזרעין כאחת שדה תבואה אצל שדה דלעת א"צ בית רובע לפי שעדיין לא החזיקה הדלעת מקום גדול ודי בהרחק ששה על ששה בשדות ובהרחק אורך ששה ורחבו כעמקו בשורה דלעת או יחידית בתוך התבואה הזרועה זהו סברת הר"מ במז"ל ועכשיו תראה שלמד חילוק זה וסברא זו מהסוגיא זו שהרי בהדיא אמרו המקיים קלחים לזרע וכו' צריך להפנות להם בית רובע והמסקנא דלזרע דוקא אמרו כדמשני לקושית ר' בון מהאי דכסבר כמבואר הכל בפנים וא"כ דוקא במקום שהגדילה הדלעת כבר ואפי' היא יחידית כדרך שמניחין אותה להתגדל כל צרכה כשמקיימה לזרע בהא הוא דאמרו צריך להפנות לה בית רובע ואפי' יחידים קאמר וכ"ש בשורה שזרעה בתחלה ואח"כ בא לסמוך בצדה תבואה דצריך הרחק בית רובע ובזה מבואר דעתו ז"ל ומבוארת המשנה כולה כמו שפירשתי בפנים וכן בתשובת ר' יוסי לחכמים מצינו שזו חמורה וכו' ר"ל שאפי' היא דלעת יחידית כל זמן שהיא כבר זרועה צריך להרחיק התבואה בית רובע משא"כ בגפן יחידית אף אתה אל תתמה בשורה דאיירינן במתניתין והיינו שהתבואה היא כבר זרועה ואח"כ בא ליטע בתוכה השורה של דלעת דאמרת אין לעבודתה אלא ששה טפחים אלא דנחמיר בה מיהת שתהא עבודתה ד' אמות כך הן מתפרשין דברי ר' יוסי והרי הכל מבואר ומוכרח מהסוגיא ואין להאריך יותר:
את עושה דלעת מצרית כדלעת יונית. פירשתי בפנים למאי דתנינן בפ"ק דדלעת המצרית והרמוצה אינן כלאים זה בזה ודלעת יונית עם הרמוצה הוו כלאים וא"כ היה צ"ל דלאו בכל המינין שהיונית הויא כלאים גם המצרית כלאים אלא על שאר המינין קאמר ומיהו זה דוחק דלמה ליה למיתלי מצרית ביונית כלל פשיטא דכל המינין בשאינן מינן הוו כלאים לכך נראה דבדוקא קאמר הכא דאת עושה ענין זריעת כלאים להמצרית כמו היונית דמה היונית כלאים עם הרמוצה אף המצרית כלאים עם הרמוצה והיינו דהך סוגיא ס"ל כדעת ר' נחמיה בתוספתא דפליג אמתני' דפ"ק וקסבר דדלעת המצרית עם הרמוצה הוו כלאים זה בזה כדמייתי ליה הש"ס בפ"ק בהל' ב' ומוקי להמתני' דהתם כרבי ולא כר' נחמיה ואזלא סוגיא דהכא כסוגיית הבבלי דנדרים בפ"ו דתופס התם לדעת ר' נחמיה לעיקר וקאי בתיובתא לרב אשי דהתם וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ק בד"ה מתני' דרבי ולא כר' נחמיה ועיי"ש:
הרי המקיים קלחים לחים לזרע וכו'. עיין לעיל ד"ה ואם הגדילה שנתבאר הכל בענין פירושא דמתני' ובענין ביאור הסוגיא בס"ד:
שתחלתו בבית כור וסופו בבית סאה. ובהר"ש הועתק בהפוך וגי' זו נראית עיקר שהרי ר"מ תלמיד מובהק של ר' ישמעאל ור"ע היה כדאמרינן בפ"ק דעירובין (דף י"ג) וא"כ מסתמא הוא ששמע ממאי דס"ל בסוף אחר שחזר בו ממאי דקאמר מעיקרא לפי שלמד בקביעות לפניו ור' יוסף בן החוטף דלא מצינו לו במקום אחר שאמר משום ר"י היא דלמד לפניו שלא בקביעות ולא שמע כ"א כמאי דהוה ס"ל מעיקרא:
סליק פרקא בסייעתא דשמיא