אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. המסקנא בריש יבמות אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דכל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם של צמר ופשתים הן וצמר ופשתים דכתב רחמנא גבי שעטנז לאפנויי הוא דאתא למישרי כלאים בציצית ועיין בריש מכילתין מה שבארתי מענין זה בס"ד:

לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך. אע"ג דאי לא הוה כתב לא יעלה ה"א לבישה דנפישא הנייתה הוא דאסור כדאמרינן בריש יבמות (דף ד) איכא למימר דהכא דייק מדכתיב עליך דהוה מצי למיכתב לא תעלה כמו הכתוב דלא תלבש ומדכתיב עליך ש"מ לריבויא הוא דאתא וכדקאמר ר"י דמרבה אני שאם היה בגד גדול וכו' והכי איתא בתוספתא בפ"ה בגד שיש בראשו אחד כלאים לא יתכסה בצד השני אע"פ שהכלאים מונח בארץ. והרא"ש ז"ל בהלכות כלאי בגדים בפסקיו בפ"ח דנדה הביא זה בשם האי תלמודא וכ"כ הטור סי' ש"א. והרמב"ם ז"ל לא הביא לזה בפירוש משום דסמיך עצמו על הגדולה מזו שאמרו בתוספתא שם והביאה בפ"ט בהלכה ט' העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר בצד זה וחוט של פשתן מצד זה ה"ז אסור משום כלאים. וא"כ מכ"פ בדין הנזכר שאסור שהכלאים שבצד השני סמוכין הם זה לזה והרא"ש ז"ל הביא שם להתוספתא וגי' אחרת היתה לו שכתב בשם התוספתא אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכו' וארג בו חוט א' של צמר וחוט אחד של פשתן אסור פי' ששני חוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה אבל אם חוט של צמר בצד אחד וחוט של פשתן בצד אחר מותר עכ"ל ועיין בב"י סי' רצ"ט והנה גי' הרמב"ם כגי' התוספתא אשר לפנינו ואילו הי' גי' זו לפני הרא"ש בודאי לא היה חולק על התוספתא:

הייתי אומר אפי' פשתן של ים וכו'. ובהעתקת הר"ש כתוב שלם וכן הביא הרא"ם שם פשתן שלם ופשתן קנבוס ופי' מיני פשתן שכך הן נקראין ובהדיא גריס כהאי תלמודא ריש פ' במה מדליקין ולא בירוקה שעל פני המים כיתן דמיי וניכר שהגי' שהיתה לפניהם משובשת ביותר היתה ומזה תדין למקום אחר:

את דריש שש משש שש מפארי פארי מפארי. הא דלא דריש בפשיטות כתיב ואת מכנסי הבד וכתיב הכא ומכנסי פשתים אלמא בד פשתן הוא משום דבעי למילף נמי דבבגדי כהונה כלאים איכא דהיינו באבנט וא"כ אתה צריך לדרוש בתחילה שש דאבנט משש דמכנסים והשתא אי הוה מסיק בקרא דמכנסים בלחוד דכתיב ומכנסי פשתים אכתי הוי מצינו למידק דילמא שאני מכנסים דכתיב בהו שש ובד ומנלן דשש לחודיה פשתן הוא הלכך מסיק שש מפארי וכו' וא"כ ע"כ דשש בלחוד נמי פשתן הוא דהא ילפינן נמי פארי מפארי וכתיב בהו פשתים ובפ"ק דזבחים (דף י"ח ע"ב) דפריך נמי אימא בד עמרא וכו' רבינא אמר מהכא פארי פשתים וגו' ומכנסי פשתים ויליף בפשיטות מסיפיה דקרא כדפירש"י ז"ל משום דהתם לא בעי למילף כ"א לפירושא דבד בלחוד והלכך ל"צ לאסוקי כל הני וממילא ידעינן השתא דכל היכא דכתיב שש פשתן הוא ולהכי מייתי התם נמי רישיה דקרא פארי פשתים יהיו על ראשם וא"כ שש דמגבעות פשתן הוא והיינו הך כדהכא:

מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל וכו'. בת"כ פ' מצורע דריש ושני יכול פיקס (מין צבע) ת"ל תולעת אי תולעת. יכול אחד מן הצבעים ת"ל ושני הא כיצד זו זהורית טובה יוחנן בן דהבאיי אומר ושני תולעת שני שבתולעת ונראה דצריך לגרוס ת"ל שני התולעת ופי' זה מתבאר למאי דדריש בספרי פ' חוקת ותולעת שני ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר והשתא ברייתא דת"כ ג"כ מתפרש בענין זה ות"ק ויוחנן בן דהבאיי ל"פ אלא דת"ק דריש דאי משני לחוד הוה אמינא אפי' חוט השני שנצבע בדבר אחר ואי מתולעת הו"א דלאו דוקא ה"ה לאחד מן הצבעים והוא אדום כתולעת אלא משום דדרך לצבעו בתולעת נקט ותולעת ת"ל שני התולעת כלומר דלהכי כתב בקרא דבתריה התולעת דוקא מהשני שהתולעת צבעו וזהו תכלית האודם וזו היא זהורית טובה ויוחנן בן דהבאיי קאמר דל"צ אלא ממשמעות שני תולעת ילפינן שני שבתולעת כלומר שהתולעת היא ששינתו ולא דבר אחר וכדרשת הספרי ודברי הרמב"ם ז"ל בענין זה בך הם שאצל בגדי כהונה כתב בפ"ח דהלכות כלי המקדש בהלכה י"ג ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים שהוא פתוך מן הכותל הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת. וא"כ התולעת לאו היינו חלזון המוזכר בפ' התכלת שצבעו דומה לרקיע וזהו מראה התכלת אלא תולעת אחרת וכמבואר בדבריו בפ"ג מהל' פרה אדומה בהלכה ב' שכתב ואח"כ נוטל עץ ארז וכו' וצער צבוע בתולעת וכו' ואומר לעומדים שם עץ ארז זה וכו' שני תולעת זה וכו' ג' פעמים על כל דבר וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן וכו' והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהו לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאילו הן המינים האמורים בתורה וא"כ התולעת הוא מצא באותן גרגרים האדומים ביותר והוא צבע הכרמ"ז שכתב כאן בפי' המשנה ומבואר מכל מה שאמרנו דלא סמיך אהא דהכא בפי' שני תולעת אלא אברייתא דת"כ ודספרי דדוקא ששינתו התולעת ולא דבר אחר:

כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן. הרא"ש ז"ל מביא לזה בהל' כלאי בגדים שם וכן הטור בסי' רצ"ט פלפלו האחרונים בענין ביטול איסור לכתחילה עיין עליהם אבל כלל הדברים כך הם דכל זמן שלא נאסר מחמת הכלאים כגון הכא שטרפן להצמר ופשתן ועדיין לא עשה כלום ואין כאן איסור כלאים לכ"ע דאף לדעת הרמב"ם עד ששע אותן מיהת בעינן והלכך לא שייך כאן ביטול איסור לכתחילה ובודאי אם כבר עשה בהן איזה צד אי ור כגון ששע אותן או כיוצא בזה הרי הוא בכלל שאמרו אין מבטלין איסור לכתחילה ולכל חד וחד לפי שיטתו להרמב"ם אף אם שען בלבד דאסורין מן התורה ואין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה ולשארי הפוסקים לאחר שיעשה מהן חוטין דאז אף בדיעבד לא מהני ביטול ברוב באיסור כלאים כדכתב שם הרא"ש דלא שייך ביטול ברוב אלא באיסור שנתערב בהיתר אבל בהיתר שנתערב בהיתר וע"י תערובות זה נאסר לא שייך ביטול ברוב דהכל נעשה כגוף אחד של איסור ולא דמיא לבשר בחלב דבנתינת טעם תליא מילתא דדרך בישול אסרה תורה ולפיכך מהני ביה ביטול ברוב ודין דהכא ג"כ הוא לדעת הרמב"ם ואם שלא ביארו בפירוש נכלל בדבריו הוא במ"ש בפ"י בהל"ו והל'ז שכל זמן שלא נעשה איזה צד איסור בהן מותר לערב לכתחילה כדי שיתבטל המיעוט ברוב ועיין לקמן בהל"ז מה שיתבאר שם בס"ד:

רב אמר כל שהוא אסור מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. מילתיה דרב איתמר בבבלי פ' במה אשה (דף סג) ובכמה מקומות בש"ס והכא איפרך מילתיה ואמרו לית ליה קיום אבל התם כל מקום דפריך עליה ממתני' או מברייתא קאמר תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ור"א ור"ש אוסרין והסכימו הפוסקים להלכה כרב דאזלא שיטתיה כרבים והאי מתניתין דחולין תירצו התוס' שם דאתיא ככ"ע דטעמא דבחצר מותר שהרואה אומר לנקר חצירו הוא צריך וכן הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ט מהל' שבת כרב ופסק ג"כ כהאי מתני' דחולין והני תוספתות דע"ז משני לה התם (דף יב) אימא מפני שהוא נראה כמשתחוה לע"ז וכו' ולכל הני שאר תוספתות דמייתי הכא צ"ל דתנאי היא כדמשני בשבת וס"ל כת"ק דהתם:

הדא דתימר בריקן וכו'. הא דמחלק בין נתון ע"ג המסטווה ובין נתון ע"ג מיטה ע"כ צ"ל דהטעם מפני שכשנתון ע"ג המיטה לעולם כרכין הן ואפי' הן ריקנים דמחמת שמונח ע"ג המטה שהיא רכה בלבדים שיש בה אף הן נחשבו רכין והלכך אפי' ריקנין אסור שמא תכרך נימא על בשרו והרמב"ם ז'ל כתב בדין כרים וכסתות בפ"י בהלי"ג סתם דכשהן קשין מותר לישב ולהסב עליהן והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא בירושלמי אמרו הדא דתימר ברקים וכו' וכתב הכ"מ דרבינו השמיטו מפני שמאחר שכתב דלא שרי אלא בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא ברקים דאילו מלאים הו"ל רכים ובעיקר קושית הראב"ד לא תירץ כלום דמפני מה לא ביאר החילוק אף גבי רקים דכשהן נתונים ע"ג המטה שאסור כדקאמר הכא בהדיא ולפי מה שאמרנו ניחא דזהו נכלל בכוונת דברי הרמב"ם שכתב אבל בקשים שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר וכלומר אם הם בענין שאינן נכרכין כגון שאינן נתונין ע"ג המטה דאלו נתונים ע"ג המטה לעולם נכרכין הן ואפי' ריקנין כדמוכח מדמחלק בין נתון ע"ג האסטווה וכו' והלכך לא היה צריך הרמב"ם להאריך בזה:

הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים וכו'. למאי דפרישית בפנים הוה אתי שפיר כמסקנת הבבלי בפ"ג דברכות דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה כ"א לדבר שהיא מדבריהם ול"ת דקאמר לאו דלא תסור הוא חוץ מאבידה דפעמים שהוא בהעלמה וכן בטומאת מת מצוה דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו כדקאמר התם דאיסורא מממונא לא ילפינן ולהמסקנא דמשני גבי מת מצוה שב ואל תעשה שאני ועיין פירש"י שם והתוס' העלו דמלאו דנזיר וכן מכהן לא ילפינן דנזיר ישנו בשאלה וכהן לאו שאינו שוה בכל הוא ולפ"ז איכא למימר דאף על גב דאמרי' הכא לעיל בפ"ג דברכות בהל"א דההיא דר"ז מיתוקמא אפי' בטומאה שהיא מד"ת מותר הכהן להטמא מפני כבוד הרבים וכתבתי שם דמסקנת הבבלי לאו הכי היא וזהו לפי פי' רש"י שם דטעמא דלאו דטומאה לא נכתבה כלל על מת מצוה כשם שלא נכתבה על הקרובים וא"כ לא מצינו לפרש להא דהכא דלעיל בברכות בכעין זה דהא קאמר התם בהדיא שכבוד הרבים דוחה לטומאה שהיא מד"ת אבל לפי' התוס' ניחא דודאי לאו דטומאה סתם ניתנה ומת מצוה דוחה אותה ולא גמרינן מינה כדקאמר טעמא דלאו שאינו שוה בכל הוא ואזלא שיטתא דהכא בכלאים כמסקנא דהבבלי דהתם ונקטינן דמשום כבוד הבריות לא דחינן בעלמא אלא לאו דלא תסור:

כאן בבגדי זהב כאו בבגדי לבן. משמע מהכא בהדיא דלא הותרו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אלא דוקא בבגדי לבן של כה"ג ביה"כ שלא היה בהן כלאים והיינו נמי דקאמר בבבלי פ"ז דיומא (דף סט) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן והיינו כעין בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ אבל בשל כהן הדיוט לא ניתנו ליהנות אלא באלו שאינן כלאים אבל באבנט אסור בהעלאה ובלבישה מפני הכלאים שבאבנט וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בסוף הל' כלאים וכן בפ"ח מהל' כלי המקדש בהלכה י"א וכדמוכח מהכא דבגדי זהב של כ"ג אסור וא"כ ה"ה באבנט של כהן הדיוט דטעם א' להן שיש בהן כלאים וכדקתני הכא בהדיא אין עראי לכלאים במקדש אלא דבהצעה תחתיהן הוא דהתירו מפני שבגדי כהונה קשין הן והצעה אינה אלא מדרבנן כדכתבו התוס' שם בשם רבינו תם וזה נמי מוכרח מדהכא דהא בגדי זהב נמי קשין הן ולא התירו בהעלאה לפי שהיא מד"ת וממילא אזדא לה ג"כ השגת הראב"ד שם שהקשה ממאי דקמייתי להברייתא ביומא שם דבמקדש אפי' שלא בשעת עבודה מותר דהתם כעין בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ מיירי כדאמרן וזה מוכרח גם מהתוספתא דה"ג להאי ברייתא בתוספתא דסוף מכילתין בגדי כהנים ובגדי כה"ג אין בהן משום כלאים בגדי כה"ג היוצא בהם למדינה חייב שבמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראוין לעבודה וע"כ דרישא מיירי בבגדי זהב של כהן גדול דאית בהו כלאים בחושן ובאפוד ואין בהן משום כלאים בשעת עבודה קאמר כמו בבגדי כהונה של כהן הדיוט דאשתרי להו כלאים בשעת עבודה והשתא מדלא קתני בסיפא אלא בגדי כ"ג ולא קאמר סתם היוצא בהן וכו' ש"מ דה"ק ובבגדי כה"ג יש מהן שהיוצא בהן למדינה חייב והיינו בגדי זהב ושבמקדש דקאמר י"ל דהיינו בגדי לבן של כה"ג ביה"כ דאותן נקראין שבמקדש וכמ"ד דמצניעין אותן במקדש ולא ישתמש בהן ביוה"כ אחר לעולם פטור הוא דהא אין בהם כלאים ודמסיים מפני שהן ראויין לעבודה כלומר דאע"ג דאחר שישתמש בהן צריך לגונזן וה"א הלובש אותן חייב ואף דלית בהו כלאים קמ"ל דבהא ליכא חששא דהא מיהת ראוין לעבודה הן ופטור הוא ואע"ג דאית בהו צד איסור:

רב אמר אסור והלכה כדברי האוסר. וכ"פ הרמב"ם שם בפ"י בהלכ"ב וטעמא דכולא מתני' מפני שמחמם בה ידיו דאע"ג דקאמר לקמן גבי מטפחות הספג דאיכא נמי טעמא אחרינא פעמים שהוא רואה את רבו וכו' משמע דלא תפסו לעיקר להאי טעמא כדקאמר מה הוה ליה מימר וכו' ועוד דהא מסיק דדוקא במתכוין לשם מלבוש אבל בלא"ה אין חוששין וא"כ טעמא דמחמם בה את ידיו הוא העיקר דלעולם אסור הוא מהאי טעמא. יהיבו ליה לר' אבונא ביעתא במפה דאית ביה כלאים והוא לא מקבל וכו'. וכן כתב הרמב"ם שם בהל' י"ז ומה שהשיג הראב"ד בזה מההיא דפשיטי וביזרני דסוף פ"ק דיו"ט דקאמר רב אשי אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים לפי שאין דרך חימום בכך כדכתב הרמב"ם בזה שם בהלכה י"ט וסובר הראב"ד דמהאי דר' אבונא דהכא אין ראיה דשמא מחמיר על עצמו היה אבל דעת הרמב"ם הוא דמדינא הוא דאסור דנהי דודאי מה שתופס בתוך ידו אין דרך חימום בכך זהו אם היה כאן הטעם מפני חימום שרוצה לחמם ידיו כעין דהתם אבל שאני הכא דדרך הגנה והצלה הוא שתופס ביצה החמה במפה שלא תכוה ידו בהביצה וזה ודאי נהנה מכלאים הוא ודמיא ממש למוכרי כסות אם מתכוונין בחמה מפני החמה דאסור:

ומרדעת של חמור. כתב הר"ב היא קשה יותר מכרים וכסתות הלכך אפי' בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. וזה ראה בפי' הרא"ש והובא בהגהת פי' הר"ש אבל התוס' בפ"ז דיומא (בדף סט) העלו דבשרו נוגע בה אסור כדתנן בהדיא בכרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בה וה"ה במרדעת וכך כתב הרמב"ם שם בהל' כ"ה והוא שלא יהא בשרו נוגע בה:

מפני המחלוקת. ובבבלי כתובות (דף קג) אמרו סבור מינה משום טירחא הוא דקאמר כיון דחזי דקספדי בכרכים ואתו כ"ע אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. והיינו נמי דקאמר הכא דכשיספדו אותו בעיירות אפשר ימנעו מלבוא כולם מפני המחלוקת שלא יחזיק המקום את כולם וא"כ היינו נמי משום יקרא:

כד דמך רב הונא ריש גלותא. כבר כתבתי זה בכתובות דמה שהקשו התוס' דמ"ק (דף כה) דהא לעיל משמע שרב הונא מת קודם ר' חייא דאמר ליה לרבי ארונו בא וי"ל דרב הונא אחר הה ומיהו קשה דבירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא עכ"ל ובס' יוחסין מצאתי שכתב בשם תשובת רב שרירא גאון ז"ל דתרי רב הונא ריש גלותא הוו והראשון בימי רבי היה כדאמרינן בהוריות (דף יא) בעא מניה רבי מר' חייא כגון אני מהו בשעיר א"ל הרי צרתך בבבל והוא רב הונא וזה האחרון היה ריש מתיבתא דבבל (וקרו ליה הכא ריש גלותא) חבירו שלרב נחמן ורב חסדא היה תלמודו ועליו אמרו בבבלי פ' שני דייני גזרות (דף קו) כד קמו רבנן וכו' ואמרי במערבא קמו להו רבנן ממתיבתא דרב הונא בבלאה:

כיון שהן מגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר וכו'. כלומר דבקבורה שנקברין שם אכתי הייתי קורא ותבואו ותטמאו וגו' על שעת הבאת אותם לשה שעדיין לא כיפרה עליהם אדמת ארץ ישראל לפיכך מיד כשמגיעין לארץ ישראל נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן וזה מכפר מיד עליהן כדכתיב וכפר אדמתו עמו דאף האדמה שבא עליהן מקודם הקבורה מכפרת עליהן. מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עימר מן גו. הראב"ד ז"ל בהשגה בפ"י הלט"ו מביא לזה ופי' כלומר דאין חוששין לאותן מקומות שהן מועטין והאי אסור הוא מפני שתופרין בפשתן וכו' עכ"ל ולפירושו זה היה צ"ל דמתני' דקתני אין בו משום כלאים היינו אם תופרו בצמר או בקנבוס ואם כן מאי קמשמע לן ודוחק הוא לפרש דאין בו וכו' דקתני כלומר שאין חוששין למיעוט שתופרין בפשתן ונראה דמשו"ה לא רצה הרמב"ם ז"ל לפסוק כהאי גירסא וכהאי פירושא ותפס הגי' שברוב הספרים מועל של זרד וכך הוא בנוסחת המשנה דהכא ופירושו דהואיל ואין לו עקב אין חוששין להכלאים כדכתב שם מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ואין לו עקב דקאמר פשוט הוא דמתפרש כהאי דתנינן בריש פ' מצות חליצה סנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול ויש לו עקב היינו עור המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו כדפרישית שם וכ"פ הר"ב בפ"ו דכלים וזה מכיון שאין לו זה העור המכסה את גובה העקב מאחוריו כ"א העור שלו אינו אלא תחת כל הרגל והעקב אינו נהנה ממנו שכל עור אדם שם קשה הוא ובזה מסולק דיוק הכ"מ שם והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב וכו' ולא כמו שהעלה שם אלא דאם יש לו עקב אסור שהרי הוא נהנה ממנו ולא כמה שרצה התי"ט להגיה בדברי הרמב"ם ועיין במ"ש בב"י סי' ש"א ואין להאריך:

מודה ר' אילא וכו' דלא שלח עילייא לא שלח ארעייה. מכאן איכא סייעתא למ"ש בהג"א ספ"ק דביצה בשם א"ז אסור ללבוש אנפלאות של צמר ע"ג אנפלאות של שתן ומביאי הרב בהג"ה ס ' ש' משום דא"א לפשוט התחתון בלא העליון כדקאמר הכא בהדיא:

מהו מיתן פריטין גו גולתה ומיקטרניה בחוט דכיתן וכו'. הרא"ש ז"ל מביא לזה בהל' כלאי בגדים בפ"ח דנדה ולא גריס מהאוסרין אלא לרב הונא בלחוד וא"כ ממילא הלכה כרבים כמתירין ומ"ש בהג"א בסוף פ"ק דביצה וגרים שם לרב שהוא מהאוסרין ט"ס הוא ולא הוזכר רב כאן וצ"ל ורב אבינא ונראה שהוא בכלל מה דתני בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל בפ'י בהלכה י' בגדי צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן וקושר וכמו שפי' הרא"ש ז"ל שם לתרץ קושית ר"ת ז"ל בתשובה שכתב דטעות היא בתוספתא דקשר הוא חיבור לענין כלאים מדאצטריך להתיר כלאים בציצית ותי' הרא"ש דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביבם וקשרם יחד ולא הוי חיבור חוט של פשתן עם החלוק של צמר כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים בלא התרת הקשר עכ"ל וכך הוא מורה ל' הרמב"ם דבענין זה הוא דמיירי דבקושר הצמר והפשתים יחד כתב בהדיא לעיל שם דכוי כלאים וא"כ ה"ה בנידון זה מכיון שיכול להוציא בגד הצמר בעצמו בלא התרת הקשר אין כאן חיבור:

ניתני שעז ולא ניתני טני וכו'. הר"ש ז"ל הביא לזה בקיצור ולא ביאר כלום ואומר א"י דאחר שמבואר הוא בפנים כוונת סוגיא זו והאמור בה ושמעינן מיהת דשיטתא דהאי ש"ס ס"ל דבדבר אחד הוי כלאים או שוע או טווי או נוז כדקאמר בהדיא אילו תנינן וכו' וכן בכולם וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"י בהלכה ב' וכן בפי' המשנה בנסחא ערבית שהביא הב"י בסי' ש' וכן בכ"מ שם שכתב מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה ועד שיהו נחברים אלו הג' עניינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד"ס כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמ' נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא ל' איזה מפרש עכ"ל ומעתה אין לנו לה סוף בענין דבריו כ"א לחזקם ולהראות פנים ומקום לדבריו בקצרה מ"ש שאינו לשון הגמ' להא דאמרו בנדה (דף סא ע"ב) והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא דע דהוא לישנא דבה"ג ואביא לך איזה מדוגמ' זה בפ"ו דברכות (דף לו ע"ב) כתוב והלכתא כמר בר רב אשי וכו' ומדלענין ערלה לאו פירא וכו' כ"ז אינו מלשון הגמרא אלא נוסחת בה"ג היא כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ואח"כ הושם זה בהעתקת הגמרא. ועיין לעיל פ"ו דברכות בהלכה א' ד"ה והאטד שבארתי לטעם דהרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו כפי נוסחא זו. בפ"ק דפסחים (דף ח) גבי שתי שורות החיצונות שהן עליונות וכו' כתוב בגמרא שלפנינו והלכתא כוותיה דשמואל ואין זה מל' הגמרא אלא ל' בה"ג ויש מן הגאונים כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ורוב גדולי הפוסקים הסכימו דהלכתא כרב וכן בפ"ח דבכורות (דף נט) ובי פלוגתא דרב ושמואל בפודה את בנו בתוך ל' יום כתוב בגמ' שלפנינו ואע"ג דקיי"ל הלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל אין זה ג"כ מל' הגמרא אלא מל' יש מהגאונים ואח"כ הועתק בגמרא וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם דה"נ רוב גדולי הפוסקים פסקו הלכתא כרב וכהנה תמצא הרבה בש"ס ולא יכיל הגליון לציינם וא"כ גם כאן דעת רב אשי דנדה היא העקרית דאו שוע או טווי או נוז. ושיטתא דהאי ש"ס מסייעא לדעת זה כדמוכרח וכמבואר הכל בפנים ומתורץ ג"כ דקדוק ר"ת בתוס' פ"ק דיבמות (דף ה ע"ב) ד"ה עד שיהא שוע וכו' להא דלא קאמר ברישא לכולהו על שוע טווי ואריג והביא התי"ט לזה ובמה שפירשתי בפנים יתבאר לך הכל נשאר עלינו לבאר בהא דדקדק הכ"מ למאי דכתב הרמב"ן טרפם וטווה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים ונ"ל שם דלדעת הרמב"ם על טווי לחוד אינו חייב מן התורה ועל אריג לחוד מיחייב וע"ש ובב"י מה שהאריך בזה וזה דוחק גדול לחלק כן דמאי שנא אי לא בעינן לכולהו אם כן בחדא מינייהו מיחייב כלישנא דרב אשי וכשיטתא דהאי תלמודא ולא עלה זה על דעת הרמב"ם לומר כן אלא מ"ש וארג בגד מטווי זה סדר הנאת כלאים הוא שכתב כמ"ש לקמן תפר בגד צמר וכו' וכן להשמיענו דאף על גב שטרפן יחד קודם הטויה לא אמרינן דבטל אחד במיעוטו אם חבירו רבה עליו וכמו דאמרינן דיכול לבטל אחד מהן קודם הטויה ועיין לעיל בהלכה א' ד"ה כיצד הוא עושה בביאור ענין זה והיינו דקאמר הכא דאם לא נתבטל אחד מהן וטווה אותן כאחד שוב אין הביטול מחוטין שירבה על מין הא' מועיל בו ואם ארג בגד מטווי הזה הרי זה כלאים ודלא תימא כיון שעדיין לא ארג החוטין לא חשיבי ויתבטל מין אחד ברוב קמ"ל דכבר נאסרו בטווי זהו דעתו ז"ל ולא לאפוקי איסור טווי בלחודיה ומה ששייך עוד לעיין דבריו ודעתו ז"ל נתבאר הכל לעיל ובפנים כפי אשר תמצא ללמוד דבר מדבר ואין לנו להאריך ביותר:

התוכף תכיפה אחת אינה חיבור. הר"ב כתב אינה חיבור לטומאה ולטהרה וכו' ומפי' הר"ש כתב כן וכן הרמב"ם בפי' המשנה כתב ואם נטמא האחד לא נטמא השני וזהו ענין שאמרו אינו חיבור אבל בחיבורו שם בהלכה כ"ד כתב אינו חיבור ואין זה כלאים ונראה שחזר בו ופי' להמתני' ג"כ בענין זה דהכל על כלאים אמרו וכן פירש"י ז"ל בפ' במה בהמה (ד' נד) אינו חיבור דכתיב צמר ופשתים יחדיו לא אסרה התורה אלא חיבור יפה המתקיים ובדין הוא לפרש כן דאי על ענין טומאה וטהרה קאמר אם כן סיפא דקתני עשה שני ראשיה בצד אחר חיבור ג"כ על ענין טומאה וטהרה ע"כ דמיתפרשא לפי פי' הר"ש וזה קשה דהא אנן תנן בפרק י"ב דפרה הבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ולא להזייה וזהו מדבריהם דוקא אבל מן התורה אינו חיבור אף לטומאה הואיל ועשוי להתיר הוא והרי כאן במתני' בדבר שהוא מן התורה איירי דומיא דכלאים דשתי תכיפות הוי חיבור בכלאים מן התורה והשתא מי עדיפי שתי תכיפות מכולו תפור בכלאים לענין טומאה וכבר כתב הרמב"ם לכלל הזה בפי"ב מהל' פרה אדומה בהל' ד' הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה אין זה אלא גזירה מדבריהם ועיי"ש דתוכן דין הנזכר שם נלמד מדברי רבה בפ' במה טומנין (דף מח ע"ב) ומיהת שמעינן דמתני' דפרה בדרבנן איירי ומעתה אין לנו לפרש להמתני' דהכא אלא הכל לענין כלאים לבבא זו וזהו הטעם שחזר בו מפירושו במשנה ובענין שבת מה שנלמד ממתני' דהכא יתבאר במקומו בפ' כלל גדול בהלכה ב' בהגיעי לשם בעזה"י וברוב רחמיו וחסדיו עלי לטובה:

בקשור מיכן ומיכן. הרא"ש ז"ל הביא לזה בהל' כלאי בגדים בפ"ט דנדה וכן פסק הטור בסי' ש' ויש לתמוה דהא קאמר עלה מיליהון דרבנן פליגי ומשמע דסתמא דהש"ס מסיק דלא כותיה דר' יונה ור' יוסה אלא כהני רבנן דפליגי וכרב דהלכתא כותיה וכן הרמב"ם ז"ל כתב לדין הזה שם ולא הזכיר שיקשרן אלא בשני ראשיה לצד א' או בשתי תכיפות בלחוד הוי חיבור לענין כלאים וכמסקנת סתמא דהש"ס. הוא ובנו מהו שיצטרפו בכלאים וכו' א"ר יוסי וההן נו נשוך. והרא"ש ז"ל העתיק וההן בו נשוך וכך היא גירסת הר"ש ז"ל איך שיהיה האי וההן לא מיתפרשא אלא בל' תמיה וכדמסיק בהדיא אין לך אסור אלא נשוך בלבד וא"כ הכוונה דכל כה"ג לא הוי נשוך והטור בסי' ש' פסק כהבעיא לדינא ונהי דענין דהבעיא בלחוד איכא למימר דתפס לחומרא באיסור כלאים אבל מה נעשה בהא דר' יוסי ואם לר' ירמיה הוה מספקא ליה לר' יוסי הוה פשיטא ליה דאין כאן כלאים כלל דזה לא מיקרי נשוך והר"ב בהגהה שם הביא לדעת הטור בפשיטות לאיסור ולכל הפחות היה לו לכתוב בשם י"א דלא מצינו לפוסק אחר דס"ל כספיקא דהבעיא וכן הרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה כלל דהא המסקנא היא אין לך אסור אלא נשוך בלבד: