לא יאמר אדם לחבירו. אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. כבר כתבתי בריש מכילתין מה דקשה על פי' הר"ב בזה וכאן מציין ג"כ וכתב מפורש לעיל בפ"ק וזה קשיא טפי האיך מצינו לפרש כאן מתנת חנם על הזמנה שמזמין אותו הא כבר תני לה שאומר לו שנאכלם ושנשתם והעיקר הוא כדפרישית וזה נלמד בהדיא מהתוספתא כמבואר לעיל שם:

מעשר שני ע"י שמכירתו מיוחדת וכו'. כדפרישית והאי ש"ס לשייטתיה אזיל דהכי מסיק בהדיא בריש מכילתין סוף הלכה א' דלא אסרו אלא מכירה אבל במתנה ניתן הוא וכבר ביארתי שם בד"ה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם דהש"ס בבלי אוסר במתנה במעשר שני כמו במכר וע"ש ותמצא כמה נ"מ לדינא בין שיטתא דהאי ש"ס לשיטת הש"ס דילן:

אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ואכילתה. וכן משמע מהגי' דפ"ח דזבחים דגריס שהוא ממעט באכילתה וכלומר דתרווייהו איתנהו בהא ולאו דצריכא לתרווייהו דהא לקמן בפירות שביעית ליכא אלא חדא דממעט הוא באכילת מעשר מחמת הביעור דשביעית ואף דמקום האכילה מתמעט גם בפירות שביעית דמעשר טעון מחיצה ופירות שביעית אין טעונים מחיצה מכל מקום האכילה גופה לא מתמעט והא דחשיב להא גבי תרומה משום דאית בה מיעוט באכילה גופה דמחמת שנלקחה בכסף מעשר אסורה עכשיו לאונן נקט נמי למיעוט מקום אכילה דהעיקר הוא דקפדינן על מיעוט אכילה גופה הוא דקפדינן ואפי' על מיעוט אכילה של א' מהן או מהמעשר או מהתרומה נמי איכא קפידא אלא הואיל דבתרומה תרווייהו איתנהו הלכך נקט לתרווייהו וכד משמע מדברי הרמב"ם שבדין דתרומה בפ"ז ממע"ש בהלכה י"א כתב לשתיהן אין לונקחין תרומה בכסף מעשר מפני שממעט באכילתו ובאכילתה וכו' ובדין דשביעית לקמן כתב שם בהלכה י"ג אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר לפי שהוא חייב לבער ולא הזכיר מיעוט המקום דפירות שביעית:

תני אין לוקחין שביעית בכסף מעשר. ע' בדבור דלעיל מה שנתבאר מזה:

אוכלי תרומה זריזין הן. לאו דר' יונה לא ס"ל דר"ש סבר מביאין קדשים לבית הפסול דהא מוכח בזבחים ובכמה מקומות בש"ס דר"ש ס"ל הכי ואפילו לכתחלה אלא דה"ק דמפלוגתייהו גבי תרומה ליכא למישמע מידי דאיכא למימר דטעמיה דר"ש משום דאוכלי תרומה זריזין הן וכן נמי צ"ל לר' מנא משום דר"ח הקשה לו מההיא דפסחים השיב לו דמהתם נמי ליכא למשמע דאיכא למימר משום דבלאו הכי בני חבורה זריזין הן כדאמרינן גבי שבת והאי שקלא וטריא אליבא דר"ש לא שייכא אלא להאי לישנא דברייתא דלעיל שלא יבוא לידי פסול אבל לישנא דמתני' מפני שהוא ממעט באכילתו ואף שלא נפסלה בטבול יום מיעוט אכילה מיהת אית ביה א"כ לר"ש דמתיר כאן ודאי הוא דמתיר גם בפירות שביעית וזה פשוט דהא לא שייך לענין מיעוט אכילה טעמא דאוכלי תרומה זריזין הן ומדלא חייש ר"ש הכא למיעוט אכילה לא חייש נמי בעלמא:

רבי יהושע בן לוי אומר אין מוסיפין חומש וכן'. הך דריב"ל הובא בתמורה פ"ק דף ט' ע"ב ומייתי לה נמי בפ' הזהב דף נ"ה וכהברייתא דת"כ ופסק כן הרמב"ם להלכה בפ"ז מהלכות ערכין בהלכה ד' הקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש אבל הקדש שני אין מוסיף עליו חומש ומסיים לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי המזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי המזבח כשהוא פודם את השניה שחלל עליה או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש ועיין בדבור דלקמן:

שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופדיין מוסיף חומש. לכאורה היה נראה לפרש כדפרישית בפנים דלא פליג אהא דלקמן דפקעה מהן קדושת מעשר ואשמועינן דאעפ"כ מוסיף חומש בשביל המעשר דאי משום פדיון שלמים לא איצטריך דפשיטא דמוסיף חומש על פדיון הקדש אלא דלפ"ז הוה קשה הא דר' מנא דלקמן דקאמר שלמים לא צורכה להשמיענו הא טובא קמ"ל דאע"פ דפקעה מהן קדושת מעשר מוסיף חומש גם בשביל המעשר ועוד דאי פקעה מהן קדושת מעשר אין סברא לומר דיהא מוסיף חומש בשביל המעשר לכך נראה דבשביל השלמים קאמר דמהו דתימא שיחשבו השלמים כאלו חילל המעשר עליהן וא"כ הוו להו קדושה שניה ואינו מוסיף חומש כדריב"ל דאין חומש על קדושה שנייה קמ"ל דמכיון שפקעה ממנה בתחלה קדושת מעשר הוי כהקדש ראשון ומוסיף חומש על פדיון השלמים ור' מנא דקאמר לא צורכה משום דלדידיה פשיטא ליה דמיקרי הקדש ראשון ובזה אתיא שפיר הא דנקט הש"ס להא בתרה להא דריב"ל. ויובן בזה ג"כ לדברי הרמב"ם שפסק כן בפ"ז מהלכות מע"ש בהלכה י"ח לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר וסיים ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש והקשה הראב"ד מאי אע"פ אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשים והכ"מ רצה לומר דה"ק אע"פ שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים ואין דבריו במשמע דמהיכי תיתי לומר דהא בהא תליא אלא דהצעת דברי הרמב"ם לפי הך דינא דריב"ל הם כמ"ש לזה לעיל בהלכ' ערכין דאין חומש לקדושה שניה ומהו דתימא דהואיל והיה על המעות קדושת מעשר הוי להו הני שלמים כקדושה שניה ואין עליהן תוספת תומש הלכך כ' ואעפ"כ וכו' וכדפרישית כאן להא:

אמר רב הונא טעמא דר"ש דאמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. מה דפרישית בפנים בענין תמורת הפסח לדינא אמת הוא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכ' תמורה בהלכה א' כיצד דין התמורה ליקרב וכו' תמורת הפסח אם המיר בו קודם חצות יום י"ד אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בו אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים. והכ"מ כתב שם בפ' מי שהיה טמא דף צ"ו אמתני' דאמר ר' יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה וכו' איפלגו רבה ור' זירא ופסק רבינו כר"ז ולא ידעתי למה דלכאורה משמע דהלכתא כרבה. והרבה יש להפליא על דבריו דפשיטא דהלכה כרבה במה דאיפלגו התם דדבריו הם כת"ק דר"א בברייתא שהובאה שם והיה לו להקשות דברי הרמב"ם אהדדי במה שפסק בפ"ד מהלכ' ק"פ בהל' ו' בהדיא כרבה והוא בעצמו כתב שם ומשמע דהלכה כרבה דקאי כת"ק דפליג אר"א וכו' אבל באמת אין ענין זה לזה דהתם בפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ומצא אח"כ להראשון איירי דבזה תליא אם מצאו קודם שחיטת הפסח שהופרש או אח"כ וכדרבה דאמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו בדוקא אבל הכא בפסח עצמו והוא לפנינו איירידלכ"ע חצות הוא דקבע דהא א"א לומר בו אם לאחר שחיטה המיר בו וכי עושה תמורה לאחר שחיטה ואין לחלק בשום פנים כ"א בקודם חצות ולאחר חצות ונלמד דין הזה משם אבל הוא אליבא דכ"ע וזה פשוט וכל מה שכתבתי בענין זה בפנים להראות שהדין בזה אמת הוא. מיהו בפירושא דמילתא דרב הונא דהכא נראה דענין אחר הוא והכי פירושא א"ר הונא טעמא. כלומר טעמא דמילתא דמחשבינן להני שלמים שלקחן מדמי פסח וכו' כקדושה אחרת הוא לענין חומש דר' שמעון דהוא דאמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. מילתיה דר' שמעון שנינו בפ"ק דתמורה דף ט' ע"א על מתני' ממירין א' בשנים ושנים באחד וכו' ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד וקאמר ר' יוחנן עלה דלר"ש כשם שאין ממירין שנים בא' כך אין ממירין וחוזרין וממירין. והיינו דקאמר הכא דר"ש דהוא אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ומשום דאיירי בפסח קאמר הכי וה"ה בכל הקדשים כן לר"ש. הומר בו עודהו פסח הומר בו עודהו שלמים. כלומר דקס"ד דר"ש דס"ל אין ממירין וחוזרין וממירין היינו אם אמר בפעם הב' כמו בפעם הא' ה"ז תמורת פסח הזה אבל אם המיר בו בפעם הב' לשם שלמים ה"ז תמורת שלמים הואיל ושלמים שייכים הן לפסח דמותר הפסח לשלמים אלמא דקדושה אחריתא הויא וה"ה לענין חומש דמוסיפין על השלמים הבאין מדמי הפסח. ולפ"ז גרסינן בדברי ר' מנא ולא דמויי הוה ר' יוחנן מדמי לה כלומר הא ר' יוחנן קאמר דלר"ש כשם שאין ממירין שנים בא' כך אין ממירין וחוזרין וממירין וא"כ מנא לך לחלק ולומר כן אלא דכשם שאין ממירין שנים באחד לעולם כך אין ממירין וחוזרין וממירין לעולם לר"ש ולא שמעת מידי מזה. זהו ענין דברי רב הונא ור' מנא ומיהו לענין דינא כבר נתבאר לעיל בד"ה ריב"ל אומר וכו' דתמורה לעולם אין לה הוספת חומש וא"כ בלאו הכי אין למדין דין החומש מדין התמורה:

שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר. עיין לעיל ד"ה שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו וכו'. מה שנתבאר מזה:

שהוא אומר לו עבר עלי טבילה אתת. כדפרישית דקאי על האי מתני' דקתני נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והרמב"ם לא כתב בפ"ח ממע"ש בהלכה יא אלא כדברי המשנה ולא הצריך שיאמר לו זה כן ונראה דהא דקאמר הכא נמי לאו דוקא שיאמר לו חבירו כן אלא כסתמא דמילתא קאמר כלומר הרי זה כמי שהוא אומר לו עבר עלי טבילה אחת שטבלתי מטומאתי דמסתמא כיון שזה חבר הוא נזהר שיאכלם בטהרה:

שאין מוסרין ודאי לעם הארץ. והכי אמרינן נמי לעיל בפ"ב דדמאי בהלכה ד' שאין מוסרין ודאי לע"ה והיינו במעשר שני של ודאי כמפורש בהדיא הכא ולא על ודאי טבל קאי נמי התם וכבר בארתי מזה שם דזהו לא כפי' התוס' ביומא דף ח' ע"ב ד"ה תנן התם שהוא כפי' הר"ש דדבר הנראה לעין הוא דעל מע"ש קאמר וע"ש בד"ה הכא את אומר הלוקח מפריש וכו' ובענין מה שדקדק הראב"ד בדין' הזה בפ"ח ממע"ש בהלכה יב שכתב כדברי המשנה דהכא וכהאי מתני' דפ"ב דטבול יום וכתב עליו לא בכל ענין שהוא פושט שהרי פירשו בתוספתא וכו' פשוט הוא שהתוספתא נשנית לפי משנה הראשונה דטבול יום דתנינן בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה אבל לא על מעותיו. חזרו לומר אף על מעותיו וא"כ דברי הרמב"ם לפי משנה אחרונה ובענין פי' התוספתא שהביא הראב"ד כמו שכתובה לפנינו אם משום חוב מותר והניח הכ"מ לזה בצ"ע ופשוט הוא דכך פירושה דקאמר כיצד מותר לחלל על מעות ע"ה הוציא מעות וכו' לא חילל אלא עד מקום שלוקחו פורט לו דינר לאלתר. כלומר מכיון שהוא לאלתר אין חוששין שמא ממעות מע"ש הן דאע"פ שע"ה חשוד על כך אמרינן מסתמא אין בידו עכשיו מעות מע"ש דמהיכי תיתו ישא אצלו מעות מע"ש וכי היה יודע שזה יאמר לו חלל על אלו אלא דאמרינן דמעות אחרים הן ומחזיקן אצלו לפרוט הדינר למ' שירצה לפורטו אבל אם שוהא יותר חיישינן שמא מחפש הוא אחר מעות מע"ש להוציאן ואסור לחלל על מעותיו. ואם משום חוב שע"ה הזה היה חייב לזה מותר לקבל הימנו. דבזה לא חששו משום מעות מע"ש כדי להציל לזה חובו. ומשום מלוה אסור עד שילך לביתו ויחזור. כלומר ואם זה רוצה ממנו מעות במלוה אסור לקבל הימנו אם שהא עד שילך ע"ה הזה לביתו ויחזיר דבהא חיישינן שמא הלך להביא לו מעות מע"ש כדי להיות פטור מהם. זהו פי' התוספתא וכבר נתבאר דכל זה למשנה הראשונה היא:

רבי זעירא בעי הפריש עליו שני ממקום אחר וכו'. לקמו נפשטה בעיא דר"ז דקאמר הדא פשטה שאילה אמר ר' זעירא שאין יכול להפריש עליו ממקום אחר וכ"פ הרמב"ם בפ"ב ממע"ש בהלכה י' וכן בבעיא דר' יונה דלא נפשטה ופסק שם לחומרא דאפי' עשה כל הפירות האלו מע"ש אחר שיצאו על פירות אחרות שלא נכנסו יחזרו ויאכלו בירושלים:

אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להפקירן וכו'. הר"ש הקשה על גי' זו דהא תנינן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח והלכך גי' דתוספתא עיקר דגריס אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר עד שירימו ולגי' דהכא כתב לבסוף דיש ליישב דההיא דפאה כשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא כשמירח בשדה עכ"ד ותירוץ זה קשה דהא קתני התם עד שימרח משמע אם מירח דזהו גמר מלאכה אף שלא נקבע בבית שוב אינו יכול להפקירן וכן דעת הרמב"ם לדייק כן מהמתני' דכתב בפ"ג מהלכ' מעשר בהלכה כ' ואם גמרו אע"פ שלא נקבעו מעשר לא יפקיר אלא דבדיעבד קאמרי הכא דנהי דלכתחילה לא יפקיר משתגמר מלאכתן מיהו אם הפקיר פוטרן מן המעשרות וכזה צ"ל גם לגי' התוספתא דהא לכתחלה אין תורמין אלא מן המוקף אלא דבדיעבד תרומתו תרומה כדפסק הרמב"ם בפ"ג מהלכ' תרומות הי"ז:

אבוכון לא הוון עבדין כן וכו'. הנכון דכצ"ל אלא מפקין חוץ לחומה ועל שהן בקשו ' לפדותן בגבולין בכל מקום שיזדמן להן וא"ל אבוכון לא הוון עבדין כן לפדותן בגבולין אחר שהופרש המע"ש אלא מוציאין חוץ לחומת ירושלים עד שלא הופרש המעשר ושם מפרישין ופודין אותו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ממע"ש בהלכה ד' כשם שאין אוכלין מע"ש בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם וכו' ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאים אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב וכו' לפיכך אין מפרישין מע"ש בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו וסברת סבתא כר' יהושע דסוף עדיות כמו שהגהתי בפנים דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ואע"ג דר' יהושע ס"ל שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' ואוכלין קדשים קלים ומע"ש אע"פ שאין חומה בזה לא ס"ל האי סבא כר' יהושע דאוכלין מע"ש בזמן הזה בירושלים לפיכך אמר מפקין חוץ לחומה וכו' וטעמא דמילתא דבהדיא דריש ליה בספרי פ' ראה בפסוק ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר דאין מע"ש נאכל אלא בפני הבית והתם דריש לה מקיש בכור למעשר ובגמרא דפ"ג דמכות דריש איפכא דכתיב מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מע"ש לא יאכל אלא בפני הבית מיהו לכ"ע אין נאכלין אלא בפני הבית וא"כ ל"ק מהני סתמי דמתני' דתנינן בהו אם אין מקדש ירקבו כדתנן בפ"ק וכן מבואר בכמה מקומות דמכיון דאינו נאכל שם בזמן הזה וכשנכנס מע"ש לירושלים נתקדש הלכך ירקבו כדכתב הרמב"ם במה שזכרתי לעיל ולמעלה בראש הפרק הנזכר כתב זה שאין מעשר שני נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנא' מעשר דגנך וגו' מפי השמועה למדו מה בכור וכו' כהאי דרשא דגמרא דילן ומה שכתב בסוף פ"ו מה' בית הבחירה לפיכך מקריבין וכו' אע"פ שאין שם בית בנוי וכו' ואוכלין קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא לאו למימרא שבאמת מקריבין וכו' ומע"ש נאכל בזמן הזה בירושלים דהא ודאי בזמן הזה א"א להקריב וכדכתבו התוס' בסוכה דף מא ד"ה דאשתקד לא הוה בה"מ וכו' ואפי' לר' יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית הני מילי בשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא כדמוכח בזבחים וכו' ע"ש אלא כלפי מה שאמר למעלה דמה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה ולא במעשיו נתקדש המקום וכו' שלא היה שם קדוש גמור ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה נתקדשה והוא קידש לשעתו וקידשה לעתיד לבוא ע"ז סיים לפיכך מקריבין וכו' כלומר מה שנהגו כך בימי עזרא והיה הבית מטעם קדושת שלמה נהגו כך דלא יהא שלא היה שם בית בנוי מ"מ המזבח היה בנוי אבל מכל מקום בזמן הזה שאין בית ואין מזבח ודאי אין מקריבין וכן לענין מע"ש נהי דהמקום נשאר מקודש כמו שסיים אח"כ דבמקדש וירושלים שהוא מפני השכינה נשארה הקדושה דשכינה אינה בטלה אבל לאכול שם מע"ש ודאי אינו נאכל דהא אימעט מקרא דאינו נאכל אלא בפני הבית ובזה נתיישבו דבריו דכאן בפ"ב ממע"ש ודבריו שם והתי"ט בסוף עדיות כתב במקצת כעין זה אלא במה שכתב דמדין תורה אוכלין מע"ש אע"פ שאין חומה וזהו דברי הרמב"ם בהלכ' בית הבחירה וחכמים הוא שהחמירו שלא לאכול וירקב וזהו דבריו בהלכ' מע"ש אינו כן דגם דבריו במע"ש מדין תורה הן כמו שהביא להדיא דרשא דקרא דאינו נאכל אלא בפני הבית וא"כ כשנכנס לירושלים תפסתו הקדושה ואין תקנה אחרת אא"כ ירקב או שנכנס לירושלים כשעדיין לא הופרש דאז מוציאין חוץ לעיר וכו' כדברי האי סבא:

הלכה כדברי התלמיד. והרמב"ם לא פסק כר"ש בן יהודה אלא כהת"ק ומשום דבגמרא דילן אמרו במכות דטעמיה דר"ש בן יהודה דס"ל מתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמיין ואנן לא קי"ל כן אלא כדמסקינן בסוף פ"ב דקידושין ובכמה מקומות כמי שהורמו דמיין:

ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו לא. וכ"פ הרמב"ם שם בפ"ב בהל"י וכן פירות דמאי וכו' פודין מע"ש שלהן בחוץ אבל מע"ש עצמו של דמאי כתב לעיל בהלכה ט' שאסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות:

אמר ר' לעזר לחומרין וכו'. זה נתבאר היטב בפנים לפי משנת ר"ע דהיא מתני' דידן ולכי משנה ראשונה שהובאה בהתוספת' שהבאתי והרואה יראה בדברי הרמב"ם בסוף פ"ב ממע"ש בהלכה טז בתים שבצד החומה וכו' ויבין כל פרטי דברי הרמב"ם בדין זה מ"ט בזה החמירו ובזה לא החמירו וכמבואר בדברי במתני' ובהסוגיא וא"צ לכפול בדבר הזה עוד. ומ"ש הרמב"ם שם בהלכה טו בדין אילן שעומד לפנים ודקדק הכ"מ למה השמיט עיקרו בחוץ ונופו בפנים ולא תירץ כלום בזה וממה שפירשתי לזה בפנים במתני' נתבאר זה ממילא דעיקר החידוש לאשמועינן דהא דקאמר רב אשי אף אחר הנוף ולחומרא והיינו לענין פדייה דאלו לאכילה לא איצטריך לאשמעינן בגוונא דעיקרו בחוץ דפשיטא דאין אוכלין ולא שדינן עיקרו בתר הנוף לקולא:

הלשכות בנויות בקודש וכו'. הר"ב שפי' בכאן תוכן קדש בין לאכילת קדשי קדשים בין לשחיטת קדשים קלים ולהתחייב עליהן בנכנס בטומאה מפני שראה כן בהר"ש שהביא התוספתא דס"ל כך אבל אין כן מסקנת הש"ס דילן בזבחים דף כ"ו דמסיק תני אין שוחטין אין חיבין עליהן משום טומאה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה בהלכה ח' וע"ש שלא הביא הסיפא דמתני' בנויות בקדש ובחול וכו' דזה נשמע ממילא ודברי כסוגיא דכאן בענין הסיפא נתבאר היטב בפנים בס"ד:

כתיב לא תוכל שאתו וכו'. בבבלי פ' כל שעה דף ל"ו ובכמה מקומות דריש למע"ש שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים דאין שאתו אלא אכיילה שנא' וישא משאות מאת פניו והכא דריש לא תוכל שאתו לא תוכל לפדותו ועל מע"ש טהור קאי כדפרישית משום דבעי למישמע תרתי מהאי קרא לטהור שאין פודין אותו בירושלים ולטמא שפודין אותו כמבואר בפנים:

ר' יוחנן אמר בין זה בין זה דבר תורה. כ"פ הרמב"ם בפי"י מהלכות אבות הטומאה בהלכה ט' שכתב האוכלים לא יהיו אב הטומאה לעולם לא מד"ת ולא מדבריהם ויהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאהו שני וכן מבואר בדבריו בכמה מקומות שהולד והוא ראשון מטמא את השני מן התורה מלבד באוכל לאוכל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה אלא מדבריהם וכן במשקין כמבואר בדבריו בריש פ"ז מהלכה הנזכר ובדפוסים חדשים כתוב בדין משנתינו בפ"ב מהלכ' מעשר שני בהלכה י"ב פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שהולד טומאה מדבריהם וזה היה סותר דבריו בעצמו ומצאתי בדפוס הישן שנדפס בוויניצאה בלתי הכ"מ והבאתי לעיל בכמה מקומות ששם הועתק מנסחא הנכונה וכתוב שם אם נטמאו בולד הטומאה מדבריהם אסור להוציאן וכו' אלא דשם לקמן יש ג"כ ט"ס ומ"מ הדבר נכון הוא דבולד הטומאה שאינו אלא מדבריהם מיירי כגון שנטמאו בכלים שנטמאו במשקין:

ואפי' על דברי ב"ה לא מקשיא וכו' מה בין וולדהטומאה מבפנים מה בין אב הטומאה מבפנים זה וזה לא ד"ת הוא. כל השקלא והטריא דהסוגיא למאי דס"ד דולד הטומאה שהוא מן התורה קאמרי וא"כ הוה קשה אליבא דב"ה והש"ס לא מתרץ לר' יוחנן כדמתרץ לקמן אליבא דבר קפרא ונראה דגם לר' יוחנן נוכל לתרץ האי קושיא אליבא דב"ה דאע"פ דתרווייהו מן התורה זה נטמא מגפנים וקילא טומאתו דהא אע"ג דר' יוחנן ס"ל דולד הטומאה ג"כ מן התורה וא"כ אלו הפירות הם שני מן התורה מ"מ לא דמי לשנטמאו באב הטומאה דאלו מטמאין עוד להשני מן התורה ואלו אין מטמאין דאין שני עושה שלישי במעשר כמו בחולין וא"כ זה אע"ג שנטמא בפנים מיהא טומאתו חמירא ומטמא עוד לאחרים ואי קשיא דאי הכי אמאי לא משני הש"ס כן לר' יוחנן די"ל דהואיל ועיקר הדיוק על דלא מקשו אליבא דב"ה לר' יוחנן כמו דמקשו אליבא דב"ש לא חש לתרץ להא וכלומר דאע"ג דאיכא לשנוימ"מ אמאי לא שקלו וטרו בבית המדרש אליבא דב"ה לר' יוחנן כמו דשקלו וטרו לב"ש והלכך הוא דקאמר לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא וכו' ומשום דאליביה מיתרצא הכל בפשיטיות. וכל זה לפי הס"ד דולד הטומאה דמתני' בולד הטומאה דמן התורה איירי דפלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בעלמא הוא דאיתמר ועיקרה לקמן בפ"ק דפסחים על מתני' דר"ח סגן הכהנים אבל באמת לא מיירי המתני' אלא בולד הטומאה שהוא אינו אלא מדבריהם כדלעיל:

בשהכניסן על מנת שלא תתפסנו מחיצה. וכ"כ הרמב"ם בהלכה י"ג שם בד"א בשהכניסן ע"מ שלא תתפסם המחיצות וכו' דאע"ג דאליבא דבר קפרא הוא דמשני הכי מ"מ לפי האמת דבולד הטומאה דהוא מדבריהן איירי במתני' א"כ אתינן להאי תירוצא אף לר' יוחנן אליבא דב"ה דאל"כ מה בין ולד הטומאה בחוץ לבין ולד הטומאה בפנים שניהם אינם אלא מדבריהם:

נטמא בולד הטומאה ופדיו וחזר ונטמא באב הטומאה וכו'. הרמב"ם לא הביא לזה ונראה דמסתברא מכיון שנפדה נפדה ויש לכוין זה למאי דפשיט ליה נאמר אם היו המעות הראשונות קיימות וכו' ובהיא דאין לוקין וכו' פשוט הוא כמבואר בפנים:

כשם שנאמר במחיצתה כך נאמר בלוקח. לפי גי' זו משמע דעל המוכר מע"ש קאי כדפרישית בפנים ומיהו קשה דהא אמרינן לעיל בפ"ק בה"א עבר והשכין מוציאין מידו ומי עדיף זה מעבר והשכין ואף שיש לחלק דהתם המעשר בעין הוא מ"מ לא יהא אלא כאוכל מע"ש בחוץ דאמרינן לעיל שם דאם היו מעות יחזור דמיו למקומן לכך נראה דלקוח גרסינן ובעיא דר' יונה אם הלקוח בכסף מעשר נתפס במחיצה כמו מע"ש עצמו ופשיט ליה ר' מנא כשם שנאמר במחיצות של הפירות עצמן שהן נקלטות כך נאמר בלקוח שהוא נקלט וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב בהלכה ט' מע"ש שנכנס לירושלים אפי' של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטתו מחיצות וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר שנא' ואכלת לפני ה' אלהיך. ומכאן הוא דלמד דאף הלקוח בכסף מעשר החמירו חכמים ואמרו שנתפס במחיצה:

זלף לתוכן סתם וכו'. הרמב"ם פי' בפי' המשנה דהאי ג"כ במע"ש איירי שנתן לתוך הקנקנים יין מע"ש סתם ולא פי' שנתן אותם הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלים כדין מע"ש עכ"ל והתוי"ט כתב שזה עולה כגוונא דרישא (וחסר בהעתקה בדברי התוי"ט) ולפי' הר"ש והר"ב ביין של טבל איירי אין טעם יפה לחלק בין רישא לסיפא אבל בחבורו חזר בו הרמב"ם מפירושו מפני שראה ודקדק בדברי הש"ס בהסוגיא דקאמר ר' יוחנן כיני מתני' אם עד שלא גפן קרא שם וכו" וכדפרישית בפנים דאם בשכבר היה היין מע"ש אין טעם יפה לחלק בין עד שלא גפן שיהיה בתורת שאלה ובין משגפן שיהא כנתנם למעשר והא ברישא תנינן אע"פ שגפן לא קנה מעשר ומאי איכפת לן אם פירש מקודם שנותנם בתורת שאלה ובין אח"כ ולפיכך כתב בחבורו בפ"ח ממע"ש בהל"ה כדברי ר' יוחנן מי שהיה לו יין של מע"ש והשאיל קנקניו לאותו מעשר וכו' כנס היין לתוכו סתם אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים וכו' וא"כ ביין של טבל איירי:

בית שמאי אומרים מפתח ומערה לגת וכו'. פירושים שונים יש במשנה זו וכבר הביא התוי"ט והקשה על פי' הר"ש והר"ב וכן לקמן בבבא אבל אם רצה להחמיר על עצמו וכו' כתב שדברי הר"ש דחוקים וכו' ומה שהוא דוחק ביותר בדברי ר"ש הוא שכתב אע"פ שכשבא למדוד לחבירו אותו רביעית אומר לו יין זה אני מוכר לך חוץ מן הקנקן וכו' ולא ידעתי מי הכניסו לדוחק גדול הזה והלא דברי ר"ש כדברי הש"ס ששייר לתוך הקנקן רביעית חולין שלו וכדאמרו בגמרא על זה מתני' אמרה כן ר"ש אומר ודברי ר"ש מתפרשין בפשיטות כמבואר בפנים וכן בענין הפירושים השונים אם דברי ב"ש וב"ה אמתני' דלעיל קאי כפי' הר"ש והר"ב או בענין מכר ובענינא דסיפא וכפי' הרמב"ם בחבורי זה תליא בפלוגתא דאמוראי דלריב"ל על הראשונה הושבה ולר' בא על השניה הושבה וכבר בארתי הכל בפנים וכפי' הרמב"ם בחבורו שם שהכריע כר' בא משום דהשתא שייך שפיר האי בד"א דאדלעיל אדסמיך ליה קאי וכן בארתי דברי הרמב"ם בדבריי בפי' המשנה במה שכתב בזה בפ"ח בהלכה ב' וכן הלוקח וכו' לפיכך צריך המוכר לפתוח וכו' ובמה שדקדק הראב"ד מה צורך ומה הנאה יש לו וכו' ל"ק דודאי יש לו הנאה שאם לא יצא הקנקן לחולין וכלומר שאינו נבלע בדמי המעשר שנתן לו הלוקח בעד היין והרי זה צריך להקנקן להשים לתוכו היין וצריך לפרוע לו בעד הקנקן מלבד דמי היין ובזה מדויק יפה האי בבא ואם רצה להחמיר על עצמו וכו' כמבואר בפנים ודלא כפי' הראב"ד ע"ש דלפירושו מאי להחמיר על עצמו דקתני המדקדק מבעי ליה וכן דברי ר"ש עולין יפה והן כדברי הש"ס ששייר המוכר בתוכו רביעית חולין לעצמו ושייר הקנקן בשביל אותו רביעית ואעפ"כ יצא קנקן לחולין שנבלע בדמי המעשר שנתן לו לפי שהקנקן נעשה טפל לכל היין ולא להרביעית ודע דדברי התוספתא שהבאתי בדבור דלעיל הפקיד לתוך הקנקן רביעית וכו' וכ"פ הרמב"ם כדלעיל אינם שייכין כלל לדברי ר"ש דהתם על ענין קריאת שם והחילוק בין עד שלא גפן ובין עד שגפן קאי ועל זה אמרו בתוספתא דאם הפקיד לתוכו רביעית חולין לעולם לא קנה מעשר את הקנקנים בין קרא שם עד שלא גפן ובין משגפן ודברי ר"ש בענין מוכר לחבירו איירי ולא קרב זה אל זה כמו שרצה הר"ש להרכיב דברי ר"ש והש"ס עם דברי התוספתא ובזה נתבאר לך דדברי ר"ש במה שהוסיף להחמיר על המוכר דברי יחיד הן ולפיכך לא פסק הרמב"ם כוותיה ואף שבפירושו כתב ודברי ר"ש אמת ואין עליו חולק בחבורו חזר בו ולא זכר מזה כלום ובזה נתבאר הכל בסייעתא דשמיא:

אלא מן מה דאינון מתיבין ליה מק"ו וכו'. התוס' בפ' הזהב דף נג ע"ב ד"ה כר' יהודה וכו' דקדקו על דרשא דספרי לטעמיה דר' יהודה כסף ראשון וכו' הא השיב להן ר' יהודה כאן לא אם אמרתם וכו' א"כ טעמא אחרינא אית ליה ול"ל קרא דספרי ותירצו דאסמכתא בעלמא הוא א"נ טרח וכתב ליה קרא. והכא קאמר בפשיטות הא דלא השיב להם מהמקרא משום דאינון מתיבין ליה מק"ו:

צבי עשו אותו כקדשי ב"ה לטעון העמדה והערכה. משמע מהכא דבהא פליגי רבנן ור"ש דמתני' דרבנן ס"ל דקדשי ב"ה ג"כ בכלל העמדה והערכה ור"ש לטעמיה כדאמר בפ"ז דתמורה דקדשי ב"ה אם מתו יפדו והרמב"ם בפי' המשנה כתב דפליגי אם פודין את הקדשים להאכיל לכלבים כדפרישית במתני' ובחבורו בפ"ח ממע"ש בהל"ו כתב לדין דמשנתינו סתם צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר בעורו ואם דשני הטעמים אמת הן דקי"ל דאין פודין קדשים להאכיל לכלבים וקי"ל דגם קדשי ב"ה בכלל העמדה והערכה כדפסק להא' בפ"ב מהלכ' איסורי המזבח בהל"י ולהב' בפ"ה מהלכ' ערכין בהלכה יב מ"מ איכא בינייהו בקדשים שנטרפו דלטעמא דאין פודין ה"נ אין פודין ולטעמא דבעי העמדה והערכה הא איכא וצ"ל דסמך על מ"ש במקומו דשם באיסורי מזבח ביאר דאף בקדשים שנטרפו אין פודין שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל לכאורה יש לעיין במ"ש בהלכ' ערכין שם בענין העמדה והערכה דבין קדשי המזבח ובין קדשי ב"ה טעונין לזה וסיים לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לב"ה ה"ז תפדה כשאר מטלטלין ואמאי דנהי לענין העמדה והערכה טעמו משום דהוי כבעל מום מעיקרו וזה מבואר במקומו בתמורה דף ל"ב דהכל מודים דבעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה אלא דקשיא נבילה תיפוק ליה דהא מיהת אין פודין קדשים להאכיל לכלבים וכן ל"ל טעמא דהעמדה והערכה במתה אבל באמת לק"מ דגם בענין אין פודין לכלבים יש חילוק בין חזי מעיקרא או לא וזה מבואר בדבריו ז"ל בפ"א מאיסורי מזבח בהלכה יא במקדיש בעלת מום קבוע דאם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות והטעם שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה מפני שהיתה בעלת מום קבוע וא"כ ה"ה והוא הטעם להקדיש נבילה ושאני קדשים שנעשו טריפה דאיירי בפ"ב ועיין עוד לעיל בפ"ב בה"ד ד"ה נראו דברים וכו' מה שנתבאר מענין חלוקי דינים בענין אין פודין קדשים להאכיל לכלבים. ושאר כל הסוגיא דהכא בענין העמדה והערכה מבואר היטב בפנים:

במה דברים אמורים בשל יין וכו'. וכ"פ הרמב"ם שם כדברי התוספתא ובתוספתא דפוס כתב קנה מעשר וט"ס הוא וכתב הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' וזה הכל מהתוספתא וכעין זה אמרו בגמרא בהלכה דלקמן אם אמר רביעית של חולין יש לי בחבית זו וכו' ומיהו לדינא לא דמיין וע' בדבור דלקמן:

סליק פירקא בס"ד