Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Maasrot Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
העוקר שתלים מתוך שלו. בשתלים שיש בהן פירות מיירי כך פי' הרמב"ם במשנה וכ"כ בחבורו בפ"ו ממעשר בהלכה ג' ולפ"ז אתי שפיר מה דמסיק הש"ס דמתני' דברי הכל היא והא קמ"ל דאע"פ שיש בהן פירות לא דמייא לחטין לפי שאינן גמר מלאכה כדפרישית בפנים:
לקט לשלוח לחבירו פטור. היינו שקנה בתלוש ואפ"ה פטור דאין המקח קורע הואיל ולצורך חבירו הוא דקנה כ"כ הרמב"ם בפירושו שקנה תלוש וכן בחבורו בפ"ג בה"ב וההכרח לפי' זה בארתי בפנים. ולפי' הר"ש שלקט בשתלין איירי וכן נמשך הר"ב אחריו קשה דמאי איריא לשלוח לחבירו הא אפי' עקרן לצורך עצמו וכדי לנטען במקום אחר קתני רישא דפטור אבל אם האי לקט פירושו שלקט הפירות בתלוש וקנה לצורך חבירו טובא קמ"ל דאף דהמקח קובע בתלוש היינו דווקא אם הוא לעצמו אבל לשלוח לחבירו אין הלוקח הזה קובע שלא יאכל ממנו זה עראי וכיון שכן לא נקבעו כלל ויש לו ג"כ לאכול מהן עראי וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג שם. והתוי"ט העתיק כאן לשון הש"ס דהסוגיא וכל מה שביאר והאריך בזה ללא צורך ולא לפי הדין הוא דמ"ש דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו וכו'. דעתו דהאי דקאמר דר' יהודה הוא לר' יהודה דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה וכו' הך דכלכלה בלאו הכי לא שייכא כלל וכלל להא דהכא דהתם טעמא דדוקא כשליקט בכלכלה משמרה הוא לחבירו ומקפיד על כך והוי לה ככלכלה דשבת כדמפרש הש"ם התם אליבא דר' יהודה והשתא למאי שרצה לפרש דהך דר' חייא בשם ר' יוחנן אוקימתא אחריתא הוא ואדלעיל קאי אדר' מנא דמוקי להא דקתני לקח במחובר לקרקע פטור כר"מ כדאיתא ואיהו מוקי כר' יהודה דפרק דלעיל מאי שייך זה להא דלקח במחובר לקרקע והוא סיבב הדבר להא דלקט לשלוח לחבירו ואין זה במשמע אף למי שלא ראה התוספתא ופשיטא מי שרואה בתוספתא מאליו יבין דהא דר' חייא בשם ר' יוחנן ענין בפני עצמו ואדברי ר"א בן עזריה לחוד קאי ולא שייך כלל להא דלעיל וכדפרישית בפנים. גם בענין שכתב בההיא דר"מ וציין בפ"ב משנה ה' לאו אהאי ר"מ קאמרינן הכא בענין המקח דהתם בפירות שנגמר מלאכתן מיירי והמקח קובע לדברי הכל ולא פליגי ר"מ ור' יהודה שם כ"א לענין אוכל אחת אחת בלוקט המוכר ונותן לו ור"מ דאמרינן הכא בפירות שלא נגמר מלאכתן הוא והיינו ר"מ דסוף פ"ב וכבר כתבתי בסוף פ"ב בענין שרצה התוי"ט לדמות אליבא דר' יהודה לדינא האי דסוף פ"ב עם הדין דמשנה ה' בפ"ב וע"ש ובמקומות המצוינין שם ותמצא כדברי. סוף דבר לא נאריך בזה ולא במה שסיים בענין דסתם הכא אליבא דר' יהודה וכו' וא"צ כלל לזה נשאר עלינו לבאר כאן לדעת הרמב"ם דלמאי דהש"ס מוקי הכא לסתמא דמתני' כר"מ דסוף פ"ב כדמדייק הא בתלוש חייב וכו' וא"כ מ"ט פסק דאין המקח טובל בדבר שלא נגמר מלאכתו כדכתב בריש פ"ג ובכמה מקומות והנראה דלא סמיך הוא ז"ל אהא דהכא אלא הואיל וחזינן למסקנת הש"ס דילן דסוף פ"ד דביצה דאין המקח טובל בדבר שלא נגמר מלאכתו כדקאמר התם כי אתא רבין אמר ר' יותנן אחד מקח וכו' והבאתי לעיל בכמה מקומות ולא סמכינן אהא דיוקא דהאי ש"ס אלא דהתנא היא גופה קמ"ל דאין המקח קובע במחובר לקרקע ובנגמר מלאכתו איירי וכההיא דלעיל בפ"ב בהלכה ה' בעשרים תאנים אלו וכו' והתם איידי דרישא קתיי לה והכא עיקר וזהו הנכון לדעת הרמב"ם ולמסקנא דדינא כמבואר:
לזרע חייב. דוקא לזרע וכדאמר ר' מנא בגמרא לא שנו אלא לזרע הא לוכל פטור כ"פ הרמב"ם בפ"ו ממעשר בה"ג בעוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוין להוסיף בגופן מותר ואם שתלן כדי שיתקשו ויקח הזרע שלהן אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל. הא דנקט לשון מותר ואסור משום דלעיל כתב אין זורעין את הטבל ואפי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר וכו' הלכך מסיים ג"כ בלשון הזה והיינו הך כלישנא דמתני' דבמקום שאסור לזרוע משום טבל חייב לעשר קודם שיזרע ובמקום שמותר פטור מלעשר קודם הזרע ומיהו בעיקר הדין דפסק כר' מנא לכאורה קשה דהא ר' יוחנן פליג וקאמר לא שנייה בין לוכל נמי חייב מפני שהוא גורנן ונראה דסמך הוא ז"ל אסתמא דמתני' ואסתמא דתוספתא שהבאתי בפנים בריש הסוגיא דקתני לזרע ואע"ג דבתוספתא גבי שתלים תני לה בהא פסק כסתם מתני' דריש פרקין וכמבואר הטעם לעיל שם משום שלא אסף מהן הפירות לא הוי כזורע טבל אבל לפת וצנונית דהן עצמן הפירות אם נתכוין להוסיף בגופן דהיינו לאכול הוא דמותר דלא נתכוין משום הזרע ואינו כזורע טבל וכשנתכוין לזרע אסור ומשום זה סמיך אפיסקיה דר' מנא ועוד דר' מנא בתראה הוא בהאי תלמודא וכבר זכרתי זה בכמה מקומות דבכל מקום דלא פליגי רבים עליה דר' מנא פסק הרמב"ם כוותי':
בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא. כתב הר"ש כדאמר בירושלמי דרבתה התורה בטהרת זרעים על כל זרע וגו' אבל לשאר מילי כתלושים דמי ובחזקתן למעשר ולשביעית ואחריו נמשך הר"ב אבל דעת הרמב"ם אינו כן שכתב בפ"א מהלכ' מעשר בהלכה י"א בצלים שהשרישו זה בצד זה אפי' השרישו בקרקע עליה פטורין מן המעשורות. והכ"מ ציין שם להמתני' וסיים אלא שאין כתוב שה זה בצד זה. ומשום זה לא אתינן לדייק דלישנא דהתוספתא הוא דנקט והוא שהובאה בהסוגיא השרישו בקופה וכו'. השרישו בעלי' וכו'. וגריס בתוספתא השרישו זה בזה וכו' וכמו שבארתי כאן בפנים. דהוי כהאי דאגודה דפ"ק דכלאים מיהו בעיקרא דדינא צריך ביאור מ"ט פסק נגד התוספתא במה שמבואר בהדיא דאפי' השרישו בחזקתן למעשר ולשביעית ובמתני' לא הוזכר כלום מדין מעשרות ועוד בהש"ס מסיק הכי דשאני מעשרות מטומאה כדקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא בהסוגיא. ולא ראיתי למי שהרגיש בזה ועיין לקמן בהסוגיא ד"ה התורה ריבתה בטהרת זרעים ושם תמצא ביאור לדבריו ובענין מקור הדין מהיכן למד הרמב"ם לומר כן ומענין דינים השייכים לזה והנזכרים בהסוגיא:
אפילו חבר ששילח לחבר צריך לעשר. הכא אליבא דר"א בן עזריה קאי בענין שסבר דלקח ושלח לחבירו נקבע הוא למעשר אם יש כיוצא בו נמכרין בשוק וכדמסיים הטעם לפי שנהגו בגי אדם וכו' בדברים הללו. ומיהו לדינא היכא דכבר נקבעו למעשר ובחבר ששילח אפי' לחבר קי"ל שאסור לחבר המשלח לשלוח לחבר עד שיעשר שלא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל כדכתב הרמב"ם בפ"ו ממעשר בהלכה ו' ונלמד ההיא דלעיל בפ"ג דדמאי מהתוספתא שהובא שם בהלכה ג' וע"ש בד"ה שלח לי ר' יוסי בריבי אתרוג מה שנתבאר מענין זה בס"ד:
על דעתיה דר' יוחנן דהוא אמר אין הטבל בטל ברוב וכו'. משמע הכא מהשקלא והטריא דהסוגיא דלא קמה מילתא דר' יוחנן כדפריך עליה מהאי תוספתא ומאי דמספקא ליה להש"ס דדילמא בטבל שהוא מדבריהם אף ר' יוחנן מודי דבטל ברוב ואקשי עלה מהאי מתני' דחלה כמבואר בפנים וא"כ פריכא מילתיה דר' יוחנן ואף דבא ר' מנא לקיים האי דבעי לחלק בין טבל מן התורה לטבל מדבריהם אליבא דר' יוחנן ומוקי להמתני' דחלה בשמן זיתי מסיק וכו' דיחויא בעלמא הוא כלומר יכילנא לשנויא לך דבהני מיירי ובאמת לא קאי האי אוקימתא דזיתי מסיק וענבי בציר קתני ועוד דהא למ"ד דאינו בטל ברוב אפי' בטבל בכה"ג שאינו ברור כמו שזכרתי בפנים א"כ לא קיימא לדינא האי חילוק בין דאורייתא לבין דרבנן דהא טעמא דטבל אינו בטל ברוב משום דדבר שיש לו מתירין הוא וכדאמר בהדיא בפ"ו דנדרים דף נ"ח ובהאי תלמודא בפ' הנזכר בהלכה ד' וא"כ אי אמרינן דאף טבל דכה"ג הוא בכלל הטבל השנוי במתני' סוף פ"ג דחלה דהטבל אוסר בכל שהוא מין במינו שוב אין לחלק בין טבל דאורייתא או דרבנן דדבר שש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל כרב אשי דריש מס' ביצה ולפ"ז היה נראה מסוגיא זו דלא קאי מילתיה דר' יוחנן בטבל דכה"ג דאיירינן הכא אבל הא ליתא דכל הא דאיתמר הכא אינו אלא למאי דדייק מהאי תוספתא כמבואר הכל בפנים ומילתיה דר' יוחנן בדוכתיה קאי למאי דנלמד מהמתני' דריש פ"ד דתרומות ומהסוגיא דהתם וע"ש ותמצא מבואר היטב ולכל השייך לזה לדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שהכרחתי שם בס"ד:
ר' יוחנן בשם ר' ינאי ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהן בשבת פטור וכו'. בהא לא קיימא מילתיה דר' יוחנן דהכא דמה שייך גבי שבת שאינו רוצה בהשרשתן וכדאקשי ליה רשב"ל מאי איכפלה שבת גבי מעשרות וכן למדין אנו ממה דמבואר בבבלי שבת דף ק"ז האי מאן דתליש כשותא מהיזמי והיגי מחייב משום עוקר דבר מגידולו וכדקאמר נמי אביי התם האי מאן דתליש פיטרא מאונא דתצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וקאי המסקנא הכי וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהלכ' שבת בהלכה ג' ומכ"ש כאן שהשרישה בקרקע ואפי' בקרקע עליה הא מיהת עדיפא מהני דאינם מחוברין לקרקע כלל ואפ"ה מיחייב משום דהיינו רביתייהו ועיין עוד מזה לקמן ד"ה התורה ריבתה:
הא שביעית איכפלה וכו'. אע"ג דקאמר הכא בפשיטות דגבי שביעית אם אינו רוצה בהשרשתן מותרין משום ספיחין לא סמיך הרמב"ם עלה ולא כתב בפ"א דשמיטה אלא דין דמתני' דכלאים הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית אם היה מקצת עלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור ובריש פ"ד שם דאיירי בספיחין כתב בהויא דגם הספיחין הצומחין מאליהן מן התורה הן מותרין ומד"ס שגזרו על הספיחין כל הספיחין הצומחין בשביעית אסורין וא"כ אין חילוק בשביעית אם רוצה או אינו רוצה בהשרשתן ועיין מענין ספיחין לעיל בפ"ה דשביעית ובריש פ"ט מה שנתבאר שם בס"ד:
התורה ריבתה בטהרת זרעין וכו'. משמע דקאי הכא דלענין טומאה הוא דטהרו אבל בחזקתן הן למעשרות ולשביעית וזהו שהביאו להר"ש לפרש כן כמו שזכרתי לעיל ד"ה בצלים ואמרתי דלפי פשיטות הסוגיא דהכא צריך טעם למאי דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכ' מעשר דפטורין מן המעשרות אמנם אם נחקור למקור הדבר יתבאר לך טעמו של הרמב"ם דבהאי תלמודא מייתי עוד להאי דרשא דהתורה ריבתה בטהרות זרעים לעיל בסוף פ"ז דכלאים על מתני' עציץ נקוב מקדש בכרם וכו' ור"ש פליג עלה וכדתני בתוספתא אליבא דר"ש דס"ל אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד כדתנן בסוף פ"ב דעוקצין ומפרש התם טעמיה דר"ש דמשוי לכל מילי נקוב ושאינו נקוב מלבד לענין הכשר זרעים משום דהתורה ריבתה בטהרת זרעים והכי אמרינן נמי בבבלי סוף פ' המצניע דר"ש לכל מילי עציץ נקוב כתלוש משוי ליה ושאני לענין טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע וכדפירש"י ז"ל דזריעות יתירי דקרא קדריש ושמעינן מיהת דכל מקום דמייתי להך דרשא אליבא דר"ש בדוקא הוא אבל לרבנן דקי"ל כוותיהו דלכל מילי עציץ נקוב כמחובר משוי להו כמו גבי כלאים וגבי שבת וכן לענין תרומה ומעשרות בעציץ נקוב מן התורה הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה בהל' תרומות בהלכה טו עציץ נקוב הרי הוא כארץ וכו' והתורם מהגדל בארץ על הגדל בעציץ נקוב או איפכא תרומתו תרומה ואם היה מדבריהם היה צריך שיחזור ויתרום כמ"ש שם לעיל בהלכה י"ד וזה פשוט הוא לדעתו ונלמד הוא מהאי תלמודא דמס' כלאים שם כמו שתמצא מבואר שם זכינו מזה דלרבנן דלכל מילי עציץ נקוב כמחובר הוא ושאינו נקוב כתלוש הוא ודאי הוא דלא דרשי להאי דרשא דעל כל זרע וגו' לרבות טהרה לענין הכשר דהא ממילא נפקא לן דנקוב שהוא כמחובר לכל מילי אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב שהוא כתלוש מכשיר כדדריש לה בת"כ על כל מחובר שאינו מכשיר וכדכתב הרמב"ם בזה בפ"ב מהלכ' טומאת אוכלין בהלכה ח' והאי זריעות יתירי דהאי קרא על כל זרע לדרשא אחרינא הוא דאתיא וזה כדדריש בהאי תלמודא לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ד' דקאמר התם דזרעי אילן אינם קרוים זרעים לענין כלאים ולענין הכשר הן קרוים זרעים כמו שבארתי שם דהא אנן בפ"ק דמכשירין ובכמה מקומות דפירות אילן ג"כ הן בכי יותן ומפרש טעמא דגבי הכשר מרבויא דקרא הוא דנפקא לן דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע לרבות זרעי אילן והשתא הא דאמרינן דהתורה רבתה בטהרה גבי זרעים מה שאין כן בכל הדברים לר"ש ולדרשא דידיה הוא דאתיא אבל אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו לא מחלקינן מידי בין טהרת זרעים לבין שאר כל הדברים וא"כ מתני' דקתני טהרו מלטמא משום דכמחובר משוית להו לענין מעשרות ג"כ כמחובר משוינן להו ופטורין מן המעשרות עד שיתלשו וכדפריך הש"ס בפשיטות על התוספתא בחזקתן למעשרות ואת אמר עלו ומאי דמשני אליבא דר"ש הוא דאתיא אבל לא אליבא דרבנן כדאמרן וברייתא דתוספתא כר"ש הוא וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל בדין זה ולמדנו עוד מזה דכל מה דשקיל וטרי בהסוגיא אליבא דמ"ד דס"ל דהתולש בשבת ממקום שאינו רוצה בהשרשה פטור זהו לא כדהלכתא דהא אליבא דרבנן דר"ש כל מקום דמחובר משוית ליה התולש בשבת ממנו חייב כמו בעציץ נקוב וכיוצא בו וכבר זכרתי מזה לעיל ד"ה ר' יוחנן דמבואר בהדיא כרשב"ל וע"ש:
הלוקח שדה ירק בסוריא וכו' ולוקט כדרכו והולך. הר"ש פי' הטעם להת"ק דפועלים לא ישכור דחיישינן לאחלופי למיעבד הכי בשדה שלא באו לעונת המעשרות ור' יהודה לא גזר וכ"כ הר"ב וכתב התי"ט על זה ולא אתברר לי מאי איכפת לן בלקיטת פועלין אף בשדה שלקח עד שלא באו לעונת המעשרות והרמב"ם בפ"ק מהלכ' תרומות השמיט הך דלוקט כדרכו משמע דפוסק כר"י וזה ג"כ תמוה עכ"ל ובאמת לפי' הר"ש לא נתברר הטעם מהאי חששא וגם לא נתברר עיקר טעם פלוגתייהו דהת"ק ורשב"ג ומחמת כן היה מקום לתמוה על שסתם הרמב"ם דבריו בדין זה דהיה ראה לכאורה דדעתו כר' יהודה בענין היתר שכירת הפועלים כל היכא דפטור מן המעשרות אבל אם נבואה לחקור להטעם דכל הני פלוגתות במתני' יתבאר לנו האמת ויגיד לנו את הכל. וזה הוא כמו שפירשתי בפנים לכולא דמתני' דלהת"ק דמחלק בין לקח עד שלא באו לעונת המעשרות דחייב ובין לקח משבאו דפטור היינו דוקא בשלקח הפירות בלבד לא קנה הקרקע אבל אם קנה גם הקרקע ס"ל להת"ק דלעולם מיחייב הוא דמעשרות ואפי' לא באו הפירות לעונת המעשרות. וההכרח לפי' זה מדנקט שדה ירק ולא נקט הלוקח שדה סתם אלא דהכוונה הוא שלקח שדה מלאה ירק ולא השדה עצמה והא דנקט ירק ולא קאמר שדה תבואה להשמיענו נמי אגב דהמעשרות בסוריא הכל מדבריהם הוא כמו הירק דלעולם מדבריהם הוא ואפי' בא"י ובסוריא הכל כדין ירק הוא כמו שזכרתי בפנים. ורשב"ג ס"ל איפכא דבקנה קרקע יש לנו לחלק בין קנה הפירות שלה עד שלא באו לעונת המעשרות דחייב מפני שגדל הכל ברשות ישראל וגם הקרקע שלו הוא אבל אם לא קנה אלא הפירות בלבד לעולם פטור הוא מפני שאין לו בגוף הקרקע כלום ולא הוי אלא כאריס בעלמא ומזה נתבאר לנו נמי טעם פלוגתייהו דת"ק ורשב"ג דהת"ק סובר כר"א דפ"ד דחלה אלא דמוסיף עליו דר"א קאמר התם דכאריס ישראל בקרקע של גוי חייב לעשר פירותיו וה"נ ס"ל להת"ק בשלא קנה הקרקע דכאריס הוא ואפ"ה חייב אבל בזה הוא מוסיף דדוקא בשקנה הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות דאז גדלו הכל ברשותו ואם משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור אבל אם קנה גם הקרקע דאז הכל של ישראל הוא מיחייב הוא לעולם ורשב"ג דאיפכא ס"ל טעמיה דס"ל כר"ג זקנו בפ"ד דחלה כדקאמר בגמרא בסוף הלכה ואם כן בלא קנה הקרקע אינו אלא כאריס של הגוי ולעולם פטור הוא ממעשרות ואם קנה גם הקרקע ס"ל לרשב"ג לחלק דאם הפירות לא באו לעונת המעשרות חייב כדאמרן לפי שהכל גדל ברשות ישראל ואם משבאו לעונת המעשרו' ביד הגוי פטור ואחר שנדע טעם פלוגתייהו דת"ק ורשב"ג ובמאי הוא דפליגי (ולא תקשי לך דסברות הפוכות הן דהכלל שאין לנו לפרש דפליגי בסברות הפוכות אינו אלא בפלוגתא דאמוראי כדכתבו התוס' בפ' כיצד מברכין דף לט והתם אמוראי נינהו אבל לא בפלוגתא דתנאי כמו שכתבו התוס' בפ' הגוזל קמא דף צ"ה ע"ב ד"ה בשבח שע"ג גזילה ע"ש ותמצא דפליגי תנאי בסברות הפוכות וכן בכמה וכמה מקומות בהש"ס דוק ותמצא שכדברי כן הוא) ממילא נתברר לן גם טעם פלוגתייהו דת"ק ור' יהודה ובמאי הוא דפליגי דהת"ק דלא פטר אלא בשלא קנה קרקע וקנה הפירות משבאו לעונת המעשרות וכטעמיה דנתבאר ס"ל דהא דפטור דוקא בליקט הוא בעצמו דאז לא מיחזי כבעל הבית של השדה בעצמה אבל לא ישכור פועלים ללקט דנראה שהוא כבעל הבית של השדה ואף דבאמת אין גוף הקרקע שלו חייש דאתי לאחלופי ולמיעבד הכי גם בקנה הקרקע וכלומר שיבוא להורות היתר גם בקנה קרקע ולא יפריש המעשרות משום שקנה הפירות אחר שבאו לעונת המעשרות ובאמת להת"ק מיחייב הוא לעולם בקנה גם הקרקע כדלעיל ולפיכך עבדינן היכירא דלא ליתי למיפטר בקנה הקרקע ור' יהודה לא חייש להכי דאתי למיפטר אף בקנה קרקע זהו טעם פלוגתייהו דת"ק ור' יהודה בענין שכירות הפועלים ותרווייהו ס"ל דמה שפטרו בלקח משבאו לעונת המעשרות היינו דוקא בלא קנה גם הקרקע והשתא ממילא אזדא לה תמיהת התי"ט על הרמב"ם דהרי הרמב"ם כרשב"ג הוא דפסק בדין דמתני' דהכא דס"ל כר"ג זקינו דפ"ד דתלה דתנינן התם וחזרו לנהוג כדברי ר"ג וכו' וכמבואר מדבריו בפ"א דתרומות בהל' ט"ו וט"ז דבקנה פירות מן הגוי בסוריא בלא הקרקע לעולם פטור הוא דדינו כאריס שמבואר אח"ז בהל' י"ז. ובקנה הקרקע עם הפירות שבה אז דמחלקינן בין הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי דפטור הוא וא"כ פשיטא דאף בשכירות פועלים מותר ואין כאן שייכות לומר דכר' יהודה הוא ודלא כהת"ק דלא אזלא שיטת הרמב"ם כלל לא כהת"ק ולא כר' יהודה דאינהו בלא קנה הקרקע בדוקא מיירי כדלעיל ואיהו פסק כרשב"ג דלא מחלק כ"א בזה אם הפירות הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי דאז פטור הוא אפי' בקנה קרקע ובין לא הגיעו לעונת המעשרות דאז חייב בקנה גם הקרקע וזה מבואר. וכל זה הוא בסוריא דוקא שעיקר חיוב המעשרות מדבריהם אבל בא"י דין אחר יש להם כמו שביאר זה שם לעיל בהלכה י"ב דבא"י מיירי שם עד הל' ט"ו וכתב שם מכר הגוי הפירות שלו וכו' ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש לפי חשבון וכו' וזהו כרבי וכמו שכתבתי בפנים הלכה כרשב"ג בסוריא וכרבי בא"י וסברת רבי כחכמים דר"ע בברייתא דמייתי הכא בריש הסוגייא וכנוסחא דהכא ולא כנסחת התוספתא שהבאתי בפנים דגריס התם בסוריא אלא כדקתני הכא שדה שהביאה שליש וכו' ובא"י מיירי וזה כדעת הרמב"ם בחיבורו וחזר בו ממ"ש בפירושו שכתב והלכה כסתם בלבד מטעם שבארנו ובזה נתבאר הכל בס"ד:
מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ר"ה וכו'. עיין לעיל בפ"ב דשביעית בהלכה ו' ובהלכה ז' ד"ה אמר ר' יוחנן מחג הסוכות מה שנתבאר מענין זה בס"ד:
זרע בחורבה והביאה שליש וכו'. זה מתפרש למאי דא"ר יוחנן בשם ר' ינאי לקמן בפ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות כמו שהבאתי בפנים וכמה שבארתי בענין הבעיא ואף בחלה כן וכלשון הב' שהוא העיקר. והרמב"ם פסק לדין האילן שנטעו בתוך הבית דפטור כמ"ש בפ"א דמעשר בהלכה י' וכתב ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם והראב"ד השיג עליו וכתב לא נראה כן בגמרא דמעשרות וכו' וציין לשמועה זו ולא נראה כאן לא סייעתא ולא תיובתא לסברת הרמב"ם בעצמו שהבין מדעתו דהא לא איירי כאן בחיוב ופטור של דבריהם ומה שנוכל לפרש טעם הרמב"ם במה דנראה לו לחייב מדבריהם אינו אלא כמו שכתב הוא בעצמו שהרי תאנה העומדת בחצר וכו' ור"ל דכמו דהתם הקביעות למעשר מדבריהם הוא כמ"ש בפ"ד בהל' ב' ונתבאר לעיל בכמה מקומות אף כאן מיהת מדבריהם קובע הבית ובענין שדקדק הראב"ד דחצר שנטעה או זרעה היינו שדה ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה וכתב הכ"מ שאינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע מפני שהוא חשוב כבית. ופשוט הוא דדברי הראב"ד בתמיה הן מיתפרשין ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה בתמיה והא כיון שנטעה להחצר או להבית כשדה הוא ודעתו לפרש לההיא דתאנה העומדת בחצר דבשלא נטעה הוא אחר שנעשית חצר מיירי אלא שהיתה עומדת שם ואח"כ עשה התצר במקום הזה דאלו בנטעה הוא אח"כ עשאה כשדה ואינה קובעת אפי' מדבריהם ודעת הרמב"ם אינו כן אלא מכיון שלא נטעה רובה שפיר קובעת היא מדבריהם כדאמרינן לעיל בפ"ג וע"ש בהלכה ז' ד"ה תני בשם ר' נחמיה חצר שהיא נעדרת מה שנתבאר שם בענין זה:
אתיא דרשב"ג בשיטת ר"ג זקנו. והוא ר"ג הזקן בנו של הלל וזה רשב"ג הוא רשב"ג השני. ובענין עיקר הדין נתבאר הכל לעיל בד"ה הלוקח שדה ירק בסוריא ע"ש:
מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון. הר"ש פי' כלומר דלא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו וכך נמשך הר"ב אחריו וכתב אף ממקום אחר וכו' ולקושטא דמילתא לענין דין הזה כך הוא דאם ממקום אחר הוא מפריש אז מפריש לפי חשבון היתר ואם מיניה וביה הוא מפריש צריך להפריש על הכל דהרי יש כאן חיוב ופטור מעורבין ולא נדע מהו התייב ומהו הפטור ודבר זה מבואר בהדיא במתני' פ"ג דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקף וכו' אלא דהתם מפריש תרומה ותרומת מעשר לכל אם מיניה וביה הוא מפריש וכאן א"צ להפריש אלא התרומת מעשר על הכל כדפרישית בפנים ואם ממקום אחר הוא מפריש אינו מפריש אלא לפי חשבון של החיוב וכך הוא מבואר בתוספתא דדמאי פ"ה הטבל שנתערב בחולין ה"ז אוסר בכל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל מן כל החולין כדי תרומת מעשר שבטבל ובטבל שאינו טבול אלא למעשר מיירי כמו שהבאתי מזה לעיל בסוף דמאי ומזה למדין אנו לכל כיוצא בזה וכן פסק הרמב"ם בדין דטבל שנתערב בחולין וכו' בפ"ח ממעשר בהלכה ב' וכבר נתבאר השייך לזה בדמאי שם וכן בדין דמשנתינו כתב בפ"ב בהלכה ז' שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן אם נתן שלשה ומצא ארבעה מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר וכו' שכך הוא הדין לעולם והר"ש בעצמו הביא לתוספתא דדמאי בפ"ג דחלה ואם דנסבב גם דבריו שבכאן לפי כוונה זו מ"מ הלשון שכתב דלא מיבעיא דמיניה וביה וכו' קשה הוא אלא דכך היה צ"ל אם ממקום אחר הוא מפריש וכו' כדפרישית ומה שכתב הרמב"ם ודקדק כאן לומר שמרי יין וכו' משום דכך הוא המסקנא בפ' אלו עוברין דף מ"ב ע"ב ללישנא בתרא דהתם הא בדרווקא והיינו שמרי יין דבהכי איירי המתני' והא בדפורצני שנתן המים על החרצנים דבהכי מיירי הברייתא דמייתי התם:
שאף על פי שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו. הר"ב כתב כאן לפי מה שראה בפי' המשנה לדברי הרמב"ם ואינם מבוארים כל כך ולפיכך פי' שאביהן קאי על הזרע שהוא אב למה שגדל ממנו וזה קשה הוא דהא הזרע אינו ראוי לאכילה וא"כ היכי משכחת לה שהיה תרומה הא פטורין מן המעשרות הן אבל דברי הרמב"ם בחבורו מבוארין ביותר הן שכך כ' בפ' י"א מהלכ' תרומות בהלכה כ"ב וזרעוני גינה שאינן נאכלין כגון זרע לפת וצנון אע"פ שאותו לפת וצנון תרומה גדוליהם מותרין ור"ל שנטל הזרע מהן שכך דרכן כשיתגדלו צומח הזרע בהן ואם זרען הגידולין חולין אע"פ שאביהן והוא הלפת וצנון שהן אביהן והן תרומה וכדפרישית בפנים:
והוא שהחמיץ. והכי מוקי לה ר' יוסי ב"ח בבבלי פ"ק דחולין דף כ"ו בשהחמיץ מחלוקת דר' יהודה ורבנן דהכא וא"כ רבנן פליגי עליה אף בשהחמיץ ומתני' דמעשר שני דר' יהודה הוא כדמוקי התם והרמב"ם שפסק בפ"ז ממעשר שני בהלכה ו' דעד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ומשהחמיץ ניקח ואם נתן שלש והוציא ארבע לעולם הוא ניקח ואפי' בשלא החמיץ כמבואר מדבריו שם בהלכה ז' וזה כדקאמר ר' יוסי הכא דאוקי מתני' דכסף מעשר כדברי הכל דאף רבנן מודו דבשהחמיץ לעולם הוא נקח ואפי' בדרמא תלתא ואשכח פחות מארבעה ובדרמא תלתא ואשכח ארבעה לעולם הוא נקח ואפי' בשלא החמיץ דה"ז כיין מזוג ואם מיחייב במעשרות מכ"ש שהוא נקח בכסף מעשר שני דפרי הוי זהו טעמו דהרמב"ם ויתבאר עוד מזה ומהא דקאמר שכן אפי' מי מלח וכו' לקמן בפ"ק דמעשר שני בהלכה ג' בס"ד:
הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכו'. כבר נתבאר לעיל ריש פ"ד דהרמב"ם בפ"ג ממעשר בהלכה ז' פסק כר' יוחנן דהלכתא כוותיה לגבי דר"ל ולפיכך פסק ג"כ כוותיה בפ"ו מהלכות בכורים בהלכה י"ט וכ' לחלק בין נחתום לנשים כסתמא דמתני' וכטעמי' דר' יוחנן דהכא ובענין מה שהשיג הראב"ד שם בזה יתבאר במקומו לקמן בפ"ק דחלה בס"ד וע"ש בה"ו ד"ה בגין דאנא בעייא למיעבד אצוותי אטרי:
ולמה תנינן דירבענה הוא. עיין במה שכתבתי מזה בפ"ג דשבועות בהלכה ח' ובמה שציינתי שם:
אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן. יש לפרש בניחותא דמייתי ראי' להאי דקאמר זוגא דנלקחת מכל אדם וס"ד דאפי' בחשוד מיירי ומדייק מדמדמי להמתני' ושאר זרעוני גינה דהיינו כגון זרע איסטיס וכו' וזרע בוקייא דאותן נלקחין מכל אדם בסתם ואינו חשוד דבהכי איירי מתני' כדאוקי לעיל דאי בחשד הא תנינן בבכורות דאין לוקחין ותידוק מינה הא בוקייא עצמה לא כלומר אינה בכלל מה שאמרו במתני' אלא דנלקחת אף מהחשוד ודחי לה דילמא דלא איתאמרת האי דזוגא אלא בסתם ולא בחשוד וא"כ לא תסייע ליה מהמתני' דקתני דוקא זרע בוקיא נלקחת מכל האדם בסתם הא בוקיא עצמה אפי' בסתם אדם לא. וכך נראה מדעת הרמב"ם לפרש להמתני' בסתם אבל לא בחשוד שכך כ' בפ"ח מהלכ' שמיטה בהלכה י"ג וי"ד בהני דמתני' וכיוצא בהן דמסתם עם הארץ נלקחין הן אבל מהחשוד אסור ליקח ממנו כל שיש עליו זיקת שביעית וכדתנינן בבכורות:
סליק פירקא וכולא מסכתא בס"ד: