מגילה נקראת. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. בש"ס דילן אינו מבואר מי ומי קורא להן אם אחד מבני הכפרים ואם אחד מבני העיר קורא לפניהם. ורש"י ז"ל פי' במתני תנא שהכפרים נתנו להם חכמים רשות להקדים וכו' שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שב"ד יושבין בעיירות בב' וה' כתקנת עזרא והכפרים אינן בקיאים לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחוה חכמים להתאחד ולבא ביום י"ד וקשיא לפירושו ממה דגרסינן הכא לקמן בפ"ב בהלכה בן עיר שהלך לכרך וכו' בן כרך מהו שיוציא את בן העיר ידי חובתו ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן וא"כ האיך בן העיר מוציא בני הכפרים ביום שלהן הרי אינו מחויב בדבר ביום הזה וכן כתבו התוס' בפרק קמא דיבמות דף י"ד גבי הא דמקשה ר"ל לר' יוחנן תנן התם מגילה נקראת בי"א וכו' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות וכו' אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת הללו מורין כדברי ב"ש וכו' אבל שתי ב"ד בשתי עיירות לית לן בה א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' ואכתי קשיא לר' יותנן דאמר התם לעיל עשו ב"ש כדבריהם אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש וכו' אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וציינו התוס' בתירוצא דאביי וכתבו וא"ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימין ליום הכניסה ואומר הרב ר' חיים דבני כפרים היו קורין בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכה"ג לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספין לבא לבה"כ בב' וה' לקרות בתורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אינו מוציא בן כרך דכל שאינו מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן וכיון שבני הכפרים היו בקיאין לקרות ודאי היו קורין בעירם. וכן דעת הר"ן ז"ל בענין שאחד מבני הכפרים היה צריך לקרות לכולן ולא אחד מבני העיר לפי שאינו מחוייב בדבר אלא שדעתו בענין פי' יום הכניסה לא כדעת התוס' אלא שכתב במתני' שמתכנסין בעיירות לקרות בתורה וכו' כמו שרמזתי מקצת דבריו בפנים ובענין לא תתגודדו כתב דהוו להו כשני ב"ד בשתי עיירות שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתן לחזור ואחד מהן הוא שמוציאן וכו' וכדלעיל. ודעת הרמב"ם ז"ל בזה נראה בהדיא שדעתו כדעת התוס' בפירוש יום הכניסה שמתקבצין בבתי כנסיות שלהם לקרות בתורה בב' וה' כדמשמע מדבריו בפ"א מהל' מגילה בהל' ז' וכן בהלכה ח' כפר שמקדימין וקורין ביום הכניסה בזמן שאין נכנסין בו וכו' ע"ש. וכן משמע להדיא מהאי ש"ס דס"ל ג"כ לפרש יום הכניסה היינו שמתכנסין בב"כ שלהם לקרות בתורה בב' וה' מדקאמר לקמן כפר שאין בו עשרה וכו' ונעשה כעיר וע"ש בהלכה ג' ד"ה תני כפר וכו' ויתבאר לך וזהו ג"כ לפי שיטת הרמב"ם בענין לא תתגודדו שנראה דפסק כאביי דלעיל שכך כתב בהלכות ע"ז בפרק י"ב בהלכה י"ד ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר וכו' שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ולפי גירסא זו זהו ממש כדברי אביי וא"כ ע"כ כאן במגלה צ"ל שהבני כפרים בעירם היו קורין ומ"ש הר"ן בזה דוחק הוא. ובענין דפסק דלא כרבא בלא תתגודדו יתבאר לקמן. והנה לרש"י האי דלא תתגודדו לא קשיא דנאמר דבשיטת רבא דיבמות ס"ל אלא דהא קשיא מהא דהכא דקאמר בהדיא לקמן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא לאחרים והיה אפשר לומר ולתרץ קושיא זו לשיטת רש"י ול"ק משיטתא דהאי תלמודא מדלקמן בפ"ב דיש לן סייעתא גדולה משיטת גמרא דילן דבכה"ג לא מיקרי שאינו מחויב בדבר הואיל ובר חיובא ביומיה הוא וכדמוכח מההיא דאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו דף מ"ח א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן והקשו שם בתוס' והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי מדרבנן ופטר מדאורייתא וכו' עד שהעלו לבסוף לחלק דקטן שאינו בר חיובא כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכל כדי שביעה אבל גדול מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכיל כלל כדאמרינן בר"ה וכו' והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה וכו' ע"ש ולפי סוגית הירושלמי דברכות בארתי שמה דלא ס"ל כסברת התוס' בזה ולא צריכין כלל לחלק כן משום דבהדיא מבואר שם דס"ל להאי תלמודא דכזית מדאורייתא הוא וכפי שיטת הסוברים כן והשתא לפי שיטתא דהש"ס דילן דמוכרחין אנו לחלק בין שאינו מחויב בדבר כלל ובין דבר חיובא הוא אלא דהשתא לאו בר חיובא דאפ"ה מיקרי בר חיובא וכסברת התוס' וזהו במידי דאורייתא וא"כ אף אנן נימא הכא כן במידי דרבנן דמאי שנא וזה הבן עיר דביומיה בר חיובא הוא אפשר נמי שיכול להוציא לבני הכפרים ואע"ג דלאו יומיה הוא מ"מ מחויב בדבר קרינן ביה וניחא לדעת רש"י ומזה הוה קשה על שיטת ר' חיים בתוס' יבמות ועל דעת הר"ן ואין לתרץ ולומר דשאני התם דכי אכיל כדי שביעה הוי השתא בר חיובא ובידן הוא אבל הכא בהאי יומא לאו בר חיובא הוא דהא ליתא חדא דאם התם דמידי דאורייתא הוי בר חיובא מטעמא דכי אכיל כדי שביעה וכו' א"כ במידי דרבנן כי הכא נימא דמיקרי בר חיובא משום דמיהת בר חיובא ביומיה הוא ועוד דאף דיש לפקפק בזה מ"מ הא קשיא דזיל בתר טעמא וכתבו התוס' משום שכל ישראל ערבין זה בזה א"כ כי נחתינן להאי טעמא מסתברא דבכל מקום דשייך ערבות גבי גברא דבר חיובא יכול הוא להוציא אחרים אע"ג דהאי יומא לאו בר חיובא הוא ולא ממעטינן אלא א"כ לאו בר חיובא הוא כלל ודמיא ממש הא להא דכתבו התוס' שם וגדול אפילו לא אכיל כלל מחויב בדבר קרינן ביה. ועיין עוד מזה לקמן בפ"ב ד"ה ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר מוציא את הרבים י"ח ומפני שעיקר דבר זה תלוי בשיטות המתחלקות והרבה והרבה דינים מסתעפים מזה וענין ביאור הסוגיות דהכא ודהתם בברכות לא רציתי להאריך במקום אחד ביותר והמעיין בחיבורי על סדר זרעים שם ובמקומות המצויינים אם צמאה נפשו וחשקה בתורה יכול לעמוד עליהם. ובענין לא תתגודדו יתבאר עוד לקמן בהלכה בן עיר שהלך לכרך בד"ה אמר ר' יוסי אוף כאן וכו'. ובישוב דברי הרמב"ם בזה בס"ד:

אמר ר' חלבו יום י"ג יום מלחמה היה וכו'. הרא"ש ז"ל רצה בתחלה לפרש להא דקאמר התם יום י"ג זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי דנמי פירושו כהאי דהכא דליכא לרבויי מכימים אשר נחו ולא מזמניהם דמשמע זמנים אחרים דומיא דאלו זמנים דהוה בהו נייחא ולא צריך קרא לרבויי דמכל מקום קורא ולא צריך קרא דמק"ו אתי כדאיתא בירושלמי וכתב על זה ולא נהירא לר"ת דה"ל למימר זמן מלחמה היא ועוד קשיא ליה האי דקאמר ול"צ קרא לרבויי דאין דרך הש"ס לסתור דבריו כיון שלא הוזכר הק"ו בגמרא דידן ופירש ר"ת זמן קהילה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים וכו' עכ"ל ולפירושו הוה קשה לכאורה להא דתנינן חל להיות בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה הא כי איקלע י"ד ברביעי בלאו הכי. כפרים באין לעיירות בשלישי ואמאי מקדימין ליום הכניסה דמשמע יום הכניסה שהוא יום ב' כדקרינן לב' וה' יום הכניסה בכולא מתני' אלא שאם אנחנו מפרשים יום הכניסה לא שמתכנסין לעיירות אלא שהם מתכנסין בו בבית הכנסת שלהם לקרות בתורה בב' וה' וכפי התוס' דיבמות וכן נראה מדברי הרמב"ם כמוזכר בדבור דלעיל הוה ניחא. ולפ"ז למדין אנחנו דפירושא להא דקאמר התם י"ג זמן קהילה לכל היא תליא ג"כ בפי' יום הכניסה דמתני' כמבואר בדבור דלעיל לפי שיטות המתחלקות בזה:

כל החדש כשר לקריאת המגילה וכו' ובלבד עד חמשה עשר. הובא לזה במרדכי ויש שם ט"ס בהעתקה בהא דלקמן ויהיו אלו לקריאה וכו' שחסר התירוץ וכתב שם והיו אלו לקריאה וכו' ודוגמתו תמצא בדברי הרא"ש לקמן בפ"ב היה כותבה וכו' שהועתק בדבריו זאת אומרת שהוא מותר בעשיית מלאכה ותו לא וחסר מה דמדחה הש"ס נאמר בי"ד בכרכים וע"ש. וכתב המרדכי נראה לי די"א לא אמרו אלא לכפרים משום יום הכניסה אבל להולכי דרכים לא תנן מדלא אמר ר' חלבו ובלבד מי"א עד ט"ו ש"מ כדפרישית ע"כ ומזה אין כל כך ראיה דר' חלבו קמ"ל דהא דתני כל החודש כשר היינו עד ט"ו דולא יעבור כתיב והולכי דרכים יכולין לקרות כל אותן הימים שמתחילת החודש עד ט"ו אלא דמהתוספתא דבפ"ק והובאה ג"כ בדבריו ראיה דלא נאמר י"א אלא להכפרים דתני בהדיא בתוספתא שם היוצאין בשיירא ומפרשין בספינה קורין בי"ד ומשמע ולא מקודם דטעמא משום דרוב העולם קורין בו ובטור סי' תרפ"ח והובא זה בש"ע שם. שדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או בספינתא קורא בי"ד וכו' ואם אינו יכול לעשות קורא אותה בי"א בי"ב בי"ג וכו' ובהאי תלמודא הובא זה לקמן בפרק ב' בהלכה ג' מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד. וזהו כדברי התוספתא ומה שהובא בב"י שם בשם הר"ן שכתב ותו גרסינן בירושלמי מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן וברייתא פליג עליה במשמעה וכו' בירושלמי שלפנינו אינו אלא כדברי הברייתא דהתוספתא ומכל זה לא הוזכר בדברי הרמב"ם כלום ואפשר שלא רצה להאריך במילי דלא שכיחי כל כך:

איתא חמי בו אין קורין ובחוצה לו קורין. הר"ן בד"ה כרכים המוקפים וכו' הביא בשם הרמב"ן ז"ל דגרסינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של כותים איתא חמי בו אין קורין בחוצה לארץ קורין פי' וכו' וסיים בעצמו ואם הירושלמי מתפרש כך וכו' ע"ש. וכמדומה שגירסא משובשת נזדמנה לו והגי' שלפנינו בספרים מתוקנת היא וכפי אשר פירשתי בפנים והוא הנכון. ובענין האי דחזקיה קרי לה בי"ד וכו' ומייתי לה נמי התם בדף ה' ע"ב וראיתי מקשין בזה בהא דקאמר שם לעיל דף ב' ב' כרך וכל הסמוך לו וכו' עד כמה כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קמ"ל דשיעורא דמיל כמה הוה כמחמתן לטבריא והשתא מאי מספקא ליה לחזקיה תיפוק ליה דטבריא סמוך ונראה לחמתן שהיא מוקפת חומה ודינה בט"ו ול"ק דאפשר לומר דס"ל לחזקיה כהאי דאמר שם לקמן בדף ו' חמת זו טבריא וא"כ האי חמתן לא ידעינן אם מוקפת חומה היא או לא ולעיל לסימנא בעלמא נקט עד כמה כמחמתן לטבריא וא"כ חמתן לאו היינו חמת:

בכל מקום שכתוב וקיבל אין כתב י"ט. והכי מסיק רבא בבבלי דף ה' ע"ב דמלאכה לא קבילו עלייהו וכו' ועיין מזה לקמן בפ"ב בהל' א' ד"ה הדא אמרה שמותר בעשיית מלאכה:

אמר ר' יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו' דצומא רבא בחד בשובא. בפ"ק דע"ז בהאי תלמודא בסוף הלכה א' פלוגתא דתנאי היא דקאמר התם על הכתוב בנחמיה וביום עשרים וארבעה לחודש השביעי נאספו בני ישראל וכו' אין נימר דהוה בשובתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ודחי לה התם וקאמר ומה בה ולית ר' חנינא מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה. ומשמע נמי התם דהמסקנא כר' חנינא ואין מעברין החדש מפני הצורך דאף דאיקלעו תרי שבי בהדדי לית לן בה אלא דמסוגיא דהבבלי דר"ה בפ"ק לא משמע הכי. ובענין הדחיות אם היו נוהגין אף בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה דמחולקין בזה רש"י ותוס' בריש פרק תמיד נשחט כבר כתבתי לעיל בריש פ"ד דר"ה דיש ראיה לדעת רש"י ז"ל דאז לא היו משגיחין על הדחיות והבאתי שם לדברי הרמב"ם בקידוש החודש דאין לנו דעת מוחלטת מדבריו בזה שכתב בפ"ג מהלכות קידוש החודש בהלכה י"ז ואם הוצרכו ב"ד להניח וכו' וזה הוא שאמרו מעברין את החודש לצורך ויש מן החכמים מי שחולק בדבר זה וכו' והוסיף עוד וכתב יראה לי שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים אבל אם באו העדים בניסן ובתשרי וכו' מקבלין עדותן וכו' שאין מאיימין על העדים שהעידו על החודש שנראה בזמנו כדי לעברו. וממתני' דהכא ראיה גדולה לדעת רש"י ז"ל דהרי סתמא דמתני' בפשיטות קתני חל להיות בשני חל להיות בשבת ולא פריך עלה בש"ס דילן מידי א"כ על כרחך דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו משגיחין על הדחיות וכן נמי מוכח מכאן דעת הרמב"ם בזה כדעת רש"י שהרי כתב בפ"א מהלכות מגילה בהלכה י"ד כיצד יום י"ד שחל להיות בשבת וכו' והרי כשחל י"ד בשבת א"כ יה"כ בע"ש וכדקאמר הכא אלא דכל זה מיירי כשהיו מקדשין ע"פ הראייה ועבדי תרי שבי בהדדי וכדמוכח מהרבה מקומות בהש"ס וכן שנינו בברייתא פ"ד דתענית דף כט ע"ב חל ט' באב להיות בערב שבת וכו' ולפי סדר הקביעות שלנו א"א להיות חל ט' באב בע"ש ואין זה אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה ולא היו נוהגין הדחיות וכדמסיק וקאמר נמי הכא לקמן ואין אפשר עבדינן כסתמא דמתניתא וכדפרישית דהאי אם אפשר אזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה קאמר ומעתה אין לנו להאריך כמבואר בהדיא. ומזה קשיא לדברי התוספות ריש תמיד נשחט המוזכר ובענין מ"ש הרמב"ם בזה שהעיירות קורין בע"ש ודלא כבמתני' עיין בדבור דלקמן:

בעון קומי ר' זעירא וכו'. מבואר היטב בפנים להשקלא וטריא דהכא בכל הסוגיא וע"פ התוסכתא ולא נחית בהש"ס דילן למישקל ולמיטרי כל כך לא בענין הבעיא ראשונה בחל י"ד בע"ש ולא בענין הבעיא השנייה בחל בשבת אלא דקאמר בתחלה בדף ד' ע"ב מתני' הני אי רבי אי ר' יוסי וכו' ובתר הכי מייתי ברייתא תניא חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש ומוקפות חומה למחר רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה וזהו כסתמא דמתני'. והרמב"ם פסק כת"ק דהאי ברייתא שכתב שם חל יום י"ד להיות בשבת בני עיירות מקדימין וקורין בע"ש וכו' והשיג הראב"ד דזהו דלא כמסודרת במשנה ונתן הה"מ טעם לדפסק כת"ק דהברייתא משום דרב קאמר הכי פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ומסיק לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה הא קמ"ל דע"ש זמנם היא וכ"ש לדידן דאין לנו עכשיו יום הכניסה שקורין בע"ש וזה ברור עכ"ל. ועם כל זה אכתי קושיית הראב"ד במקומה עומדת דהיא גופה קשיא מפני מה הכריע לפסוק כרב נגד סתמא דמתני' דאתיא כרבי וכן פסק הש"ס הכא דלבתר דשקל וטרי בהא קאמר היך עבדין עובדא אמר ר' יוסי לית אפשר ואין אפשר כמתניתא וכדפרישית ומבואר בדבור דלעיל בהא דקאמר לית אפשר וכו' ומיהו לעובדא פסק הלכה כמתני' היא והנראה דברירא דמלתא כך היא דבאמת הא דתנינן מקדימין ליום הכניסה לא שייכא כלל בזמן הזה וכמו שדקדק הרא"ש על הא בפירוש רש"י בההיא דרב שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה שפירש כגון בני כפרים שמקדימין ליום הכניסה וכתב הרא"ש על זה ואע"ג דבימי רב ליכא להך הקדמה דאין קורין אותה אלא בזמנה פלוגתא דבזמנה אשמעינן דלרב בזמנה קורין אותה ביחיד ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה ויש מפרשים שלא בזמנה כגון שחל י"ד להיות בשבת לבני עיירות ובע"ש לבני כרכין עכ"ל. והשתא נימא דהרמב"ם היה מפרש כהי"מ דלא איירי רב אלא בזמן הזה ושלא בזמנה היינו שחל י"ד בע"ש לבני עיירות וכו' והן הן ממש דברי הרמב"ם בכל זו הפסקא וא"כ לא תיקשי מסתמא דהמתני' ומפיסקא דהכא דפסק כהמתני' משום דבזמן שהיה נוהג הקדמה איירי וראה והתבונן בסידור דברי הרמב"ם בפרק הזה דמתחלת הפרק עד הלכה ט' בזמן הקדמה מדבר ומהלכה ט' ואילך שכתב בד"א שמקדימין וקורין ביום הכניסה בזמן שיש להם לישראל מלכות אבל בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה וכו' ומכאן ולהלן לא תמצא שמדבר אלא מיום י"ד וט"ו עד סוף הפרק והנה זה אמת ונכון הדבר שלא פסק נגד הסתמא דהמתני'. ובהא דאמרן ניחא נמי האי סוגיא דהתם בדף ה' ע"א בענין זה דמייתי פלוגתא דרב ודרב אסי מגלה בזמנה וכו' ופריך אהא דאמר רב שלא בזמנה בעשרה ומי אמר רב הכי והאמר רב יהודה משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ומתמה ע"ש זמנם והא שבת זמנם היא אלא לאו ה"ק שלא בזמנם כזמנם מה זמנם אפי' ביחיד אף שלא בזמנם אפי' ביחיד ומשני לא לענין מקרא מגילה בעשרה בשלא בזמנה אלא מאי ע"ש זמנה לאפוקי מדרבי וכו' כמו שהבאתי לעיל והנה לכאורה קשה על לישניה דהש"ס דקאמר לאפוקי מדרבי והא נמי לאפוקי מסתמא דמתני' היא ולפחות הו"ל למימר לאפוקי ממתני' דלא אתיא אלא כרבי וקמ"ל כת"ק דהברייתא ולמאי שאמרנו ניחא דלא מצי למימר לאפוקי ממתני' משום דלא פסיקא לן למימר דמתני' אף בזמן הזה איירי דאיכא למימר דהמתני' לא איירי אלא בזמן שמקדימין היו לימי הכניסה ורב לא איירי אלא בזמן הזה אבל אדרבי ודאי פליגא היא דרבי נמי לאחר החרבן היה ואין מלכות לישראל ושוב אין הקדמה נוהגת לדידן. ואדרבי בהאי מילתא גופה לא קשיא מאי האי דקאמר ידחו ליום הכניסה הרי כבר אינה נוהגת הקדמה בזמנו דהא לאו מילתא היא משום דאיכא למימר דרבי ס"ל לדידיה בהאי דר' יהודה דמשמע מדקאמר אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי וכו' דאפילו בזמן הזה מקדימין ליום הכניסה וכדדייק הש"ס התם בריש מכלתין ורמי דר' יהודה אדר' יהודה דברייתא דקאמר אימתי בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה וכו' אין קורין אותה אלא בזמנה ודברי רבי כר' יהודה דמתני' וכדיוקיה דהש"ס שאפילו בזמן הזה מקדימין ולדידן לא קי"ל הכי דאע"ג דרב אשי מוקי להך ברייתא כר' יוסי בר' יהודה היינו כי היכי דלא תיקשי דר' יהודה דמתני' אדר' יהודה דברייתא אבל לקושטא דמילתא לא פליג אדר' יוחנן התם בלישנא בתרא דקאמר נמי כר' יוסי בר' יהודה דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה ומזה נתברר לן פיסקיה דהרמב"ם נמי בהא דבעיקר הדין בזמן שהקדמה היתה נוהגת פסק כר' יהודה דמתני' דבמקום ובזמן שנכנסין בב' וה' בעינן כדכתב שם בהלכה ה' שמדבר ממנהג זמן הקדמה דכל מקום דאמר ר' יהודה אימתי לפרש הוא דקאמר אבל בענין זמן הזה לא פסק כהאי דיוקא דמדייק התם מדברי ר' יהודה דאפילו בזמן הזה אלא כהאי לישנא בתרא דרבי יוחנן וברייתא דר' יוסי בר' יהודה מסייע ליה כדקאמר שם תניא נמי הכי ורב אשי נמי לא פליג לדינא אלא לענין אוקמתא דברייתא הוא דקאמר וכדאמרן. ובזה הכל ניחא בס"ד. ובענין פירושא דהרמב"ם דמפרש להא דקאמר אבל בזמן הזה היינו שאין מלכות לישראל יתבאר לקמן סוף הלכה ד' ע"ש:

כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה. זהו מסייעא להו להי"מ שהובא בדבור דלעיל דהא דקאמר רב בבבלי מגילה שלא בזמנה בעשרה היינו אם חל י"ד להיות בשבת לבני עיירות ובע"ש לבני כרכין וכן היה מפרש הרמב"ם וכמבואר הכל לעיל. ובענין בזמנה לא מתבאר מהכא והתם פליגי רב אמר בזמנה אפילו ביחיד ורב אסי אמר אף בזמנה בעשרה. וכבר הסכימו רוב גדולי הפוסקים להלכתא כרב התוס' וכן הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכמובא בספר המלחמות ואין להאריך בזה:

תני כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר. כ"כ הרמב"ם בפ"א בהלכה ח' וכדפרישית בפנים. והראב"ד כתב על זה כתב אותו ואין לו טעם ואולי מפני שאין לו כפר ולא כלום וכו'. וכל זה אינו מספיק דלעולם אימא לך עשרה ופחות מעשרה כפר הוא ויש לתמוה על הראב"ד שלא רצה לחפש בזכותו של הרמב"ם ממש בשום מקום וכמו שכתבתי בהקדמתי מחיבוריי אלה טעם הכמוס שהיה אצלו ואף שידע שדברי הרמב"ם כנים ואמיתיים הם כתב מה שכתב וכאן ביקש לדמות האי דמגלה להאי דעיר הנדחת וללמוד איזה זכות ולא הספיק ואם נדמה זה לדין עיר הנדחת המוזכר בהאי תלמודא בפ"י דסנהדרין בהלכה ז' הוה ליה להשיג בהשגה גדולה וחזקה טפי וטובא מזו דגרסינן שם עיר לא כפר עיר לא כרך והוא שיהא מחמשה ועד עשרה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ממאה ועד רובו של שבט וידוע דהלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות ע"ז בהלכה ב' אם הודח רובו של שבט דבין אותן כיחידים שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך גדול וכל פחות ממאה כפר קטן ורובו של שבט כרך גדול. יהיה לו להקשות מאי שנא הכא דמחשב עשרה לכפר ומאי שנא התם דמחשב פחות ממאה לכפר אלא ודאי דלא דמיא הי אוכלא לדנא דהתם דרש מדכתיב יושבי העיר דמיותר הוא דהא כבר כתיב כי תשמע באחת עריך וגו' והכה תכה אותה מיבעי ליה אלא ללמדנו דגזרת הכתוב הוא עיר לא כפר וכו' אבל הכא מאי אית לך דמי רמיזא כמה יהא בכפרים הנלמדים מרמז בזמניהם או כימים ולא רמיזא שם כפרים כלל ומה שכתב הרמב"ם בזה דברי הש"ס דהכא הן והטעם בזה אגיד לך דהרי לדעת הרמב"ם וכן להתוס' ביבמות שפירשו יום הכניסה היינו שמתקבצין בבתי כנסיות שלהן ביום ב' וה' לקרות בתורה כתקנת עזרא ולא שהן באין לעיירות וכמבואר מדבריו בה' ו' וח' וכמה שבארתי מזה לעיל בראש הפרק א"כ אם אין בהן י' שיכולין לקרות בתורה ודאי שאין מתכנסין שם בב' וה' והרי זה כמה שביאר בריש הלכה זו כפר וכו' בזמן שאין נכנסין בב' וה' אין קוראין אותה אלא בי"ד וזה שיש שם הרבה אנשים אלא שאין מתכנסין והכא שאין בהן עשרה ודאי אין מתכנסין והא לך טעם גמרא דהכא וטעם הרמב"ם בלי פקפוק וזכרתי מזה לעיל ריש פרקין ד"ה מגלה נקראת וכו' ע"ש:

את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. הר"ן ז"ל מביא לזה במתני' וכתבו והקשו על זה דקאמר הכא סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין והאיך יאחרו מוקפין לעשות סעודת פורים לאחר ט"ו והא כתיב ולא יעבור ובני עיירות נמי היאך יאחרו עד ט"ו הא כתיב ולא יעבור דמשמע דקאי נמי על זמנן של עיירות דהיינו י"ד שהרי כשחל י"ד להיות ברביעי אין בני כפרים מאחרין עד יום חמישי משום דכתיב ולא יעבור ואי נמי אמרת דלא קאי ולא יעבור אלא לאחר ט"ו וכדאמרינן לעיל ואימא שיתסר ושיבסר ומהדר אמר קרא ולא יעבור מכל מקום הא איכא משום זמנו של זה לא כזמנו של זה וכו' עיין שם שהאריך בענין זה ומביא בשם הרא"ה ז"ל שכתב בפי' הלכות להרי"ף ז"ל שמביא להך דהכא ורצה לתרץ הקושיא דסעודת פורים מאחרין אחר קריאת המגלה ולא מקדימין קודם קריאת המגילה דשמחת פורים דינה שלא תהא אלא בזמנה וזהו הטעם לבני הכפרים שאין מקדימין לעשות סעודת פורים וכו' ודחה זה הר"ן וכתב על זה והפירוש בעצמו דחוק עם שאיני רואה שהירושלמי יסבול זה דגרסינן ר"ז בעי קומי ר' אבהו יעשו אותן בשבת אמר ליה וכו' יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים דשמחת שבת אינה מתקנת מרדכי ששמחתו בידי שמים היא ולפיכך אי אפשר שיתפרש הירושלמי כמו שפי' הוא ז"ל וכו'. וכלומר דלדעת הרא"ה בפירושו וטעמו זה אינו עולה כ"א לבני הכפרים על שהן אינן יכולין להקדים ולעשות סעודת פורים מקודם דין קריאת המגילה בזמנה המפורש בכתוב והן י"ד וט"ו וזה לא משמע לפי הטעם דמפרש הכא את ששמחתו תלויה וכו' ולבסוף כתב הר"ן ואני אומר דלא קשיא מידי משום דעל כרחין כי אמרי' איתקש זכירה לעשייה הני מילי לעושין בזמנן אבל למקדימין לא דהא קורין המגילה בי"א ובי"ב ואעפ"כ שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה כדאיתא בגמרא וקרא נמי דכתיב ולא יעבור אקריאה קאי ולא אשמחה וכו' וכשם שאלו המקדימין אין ההקדמה אלא לקריאה ולא לשמחה כך מה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לא לשמחה ודאמרינן נמי זמנו של זה לא כזמנו של זה היינו באותם שזמנו קבוע כדממעטין מינה בגמרא לעיל דלא אמרי' פרזים בי"ד ומוקפין אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו אבל במוקדמים לא איירי כלל וכו' ואין שמחה בכלל ולא יעבור וכיון שאי אפשר לעשותה בשבת מטעמא דפירשו בירושלמי נדחו לאחריהן ככולהו אינך דלא מטו זמן חיובייהו זהו תוכן דברי הר"ן בהאי ענינא ואם שיש לפלפל בדבריו חדא במה שכתב דכי אמרינן איתקש זכירה לעשייה הני מילי לעושין בזמנן אבל למוקדמין לא א"כ נימא במי דהא דאמרינן הקורא את המגילה למפרע לא יצא משום דאיתקש זכירה לעשייה וכו' לא נאמרה אלא לאלו העושין בזמנן ולא למוקדמין אתמהה וכי נימא דבני הכפרים שקראו המגילה למפרע יצאו. ועוד דמנא לן למימר דולא יעבור לא נאמר אלא לקריאה אבל לא לשמחה והא האי עשייה שמחה בסעודה היא כדקאמר הכא בהדיא לעיל בהלכה א' גבי הא דפריך ויהיו אלה לקריאה ואלה לסעודה ר' חלבו וכו' והימים האלה בזכרים ונעשים בזכרים בקריאה ונעשים בסעודה. והשתא תיקשי אמאי לא נימא נמי איפכא דכשם שאיתקש זכירה לעשייה לענין למעט קריאה למפרע כך נימא דאיתקש עשיה לזכירה לענין ולא יעבור מה זכירה אי אפשר לאחרה כך עשיית סעודה אין לאחרה משום ולא יעבור אלא דע"כ דאתינן להאי סברא שאי אפשר להקדים הסעודה להקריאה ומכיון שאין קריאה בשבת אי אפשר להקדים הסעודה מקודם השבת שלא תקדים הסעודה להקריאה דנזכרים ונעשים כתיב ולא נעשים ונזכרים והואיל ואין לעשותה נמי בשבת ואחר הקריאה שהיתה מקודם משום טעמא דאמר הכא וכן אין לעשותה ביום המוקדם שקורין בו ואחר הקריאה משום דהויא שמחה קודם זמנה הלכך אי אפשר בענין אחר אלא לאחרה לאחר השבת וליכא משום ולא יעבור משום דגלי לן האי קרא דדריש הכא את ששמחתו תלויה וכו' דלא תימא להקיש נמי עשיה לזכירה בענין ולא יעבור ובזה אין לנו שום קושיא כלל בענין זה:

מגבת פורים לפורים. בבבלי ב"מ דף עח קאמר להא ועיין שם ובמה שכתבו התוס' שם:

אמר ר' יוסי בי רבי בון ובלבד שיכלים לעיסתה. וכך היא הנוסחא לקמן בפ"ק דחגיגה בהלכה ד'. והתוס' בפ"ב דחגיגה בדף י"ז ע"ב בד"ה אלא לאו לתשלומין הביאו לזה והעתיקו הנוסחא ובלבד שיכלם לעיסתו ובזה לא נפקא לן מידי דהיינו הך אלא שפירשו שם לכל זה דקאי על התשלומין של עצרת ולא על חולו של מועד כדפרישית בפנים ועיין מזה במקומו בחגיגה שם מה שיתבאר מענין זה בס"ד:

ובהקהל וכו' מפני התקיעה. שהיו תוקעין בחצוצרות להקהל את העם וא"א לתקוע בשבת וכך העתיק הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות חגיגה לטעם הזה. ובהשגת הראב"ד כתוב ופי' בירושלמי מפני הבימה וכו' וכתב הכ"מ שאפשר שר' יצחק לא לחלוק על ר' בא אתא אלא להוסיף עוד טעם אחר. ולענ"ד נראה דאף אם נפרש שר' יצחק לחלוק בא וכפירוש הראב"ד דס"ל לר' יצחק שאין התקיעה מעכבת וזהו כוונת השגתו ומש"ה תפס הראב"ד לטעמיה דר' יצחק לעיקר יש לומר לדעת הרמב"ם דתפס לטעמיה דר' בא לעיקר מפני כך הוא דכל הקהל בתקיעה היא כדכתיב ובהקהיל את העם תתקעו מיהו קשיא לי על עיקרא דהאי טעמא מפני התקיעה לפי שיטת הרמב"ם שפירש להא דאמרינן יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין דהיינו בכל ירושלים שהוא מקום מקודש וכי חמירא תקיעה דהקהל מתקיעה דר"ה. ושמא דיש לחלק בין תקיעה דר"ה דמפורשת בתורה דבהא היא דאמרו דבמקדש וכן בירושלים אין שבות דוחה משא"כ בתקיעה דהקהל דאינה אלא מן הסמך בעלמא:

רבי יודן נשייא שלח לר' אושעיא רבה חדא עטם וכו'. לפי גירסא דהכא שלח לו בתחלה דבר מועט ושלח וא"ל לא קיימת אלא ומתנות לאביונים והיינו שאין ראויות אלא לאביונים והיית יכול לשלוח זה לשני אביונים שהן די לשניהן לכל א' וא' אחת וכי הדר שלח ליה חד עיגל וכו' א"ל השתא קיימת בנו ומשלוח מנות שהן מכובדות ואיש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וקיימת הכל. ובבבלי פרקין דף ז' גריס ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיה אטמא דעיגלתא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ולא גריס רש"י ומתנות לאביונים ככתוב בספרים לפי שאינו אלא לאחד והן מנות מכובדות:

תני במקום שנכנסין וכו'. נשתבשה הגי' בכאן והגירסא הנכונה כמי שהבאתי בפנים וכך מצאתי בדברי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וזה לסייע למה שהביא הרי"ף ז"ל על הא דגריס בגמרא ריש מכלתין בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה וכו' ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה וכו' ומיהו קושיא דר' יוסי קיימת לפי גירסא זו אם במקום שמסתכנין אל יקראו אותה כל עיקר ואפילו בזמנה ואפשר דבחדא יומא לא אוושא מילתא כל כך כמו אם היו מקדימין ולקרות פעם ביום זה ופעם ביום זה ולפיכך לא חששו אלא בהמקדימין ועוד דלענין שלא לקרות כל עיקר לא רצו לבטל וסמכו על הכתוב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ומדכתיב האלה משמע אלו ב' ימים המפורשים לעיל מינה הן הן שלא יעברו וזכרם לא יסוף לעולם. ונראה דגם גירסת הרמב"ם היה לפניו כך הואיל ומסתכנין וכו' ולפיכך כתב דהקדמה אינה נוהגת אלא בשיש שלום מלכות לישראל כמוזכר לעיל בהל' ב' סוף ד"ה בעון קומי ר"ז וכו' וע"ש:

הנביאים והכתובים עתידין להבטל וכו'. לא פליגי במידי אלא משום דר' יוחנן דריש מדכתיב ולא יסף ללמדינו שחמשה חומשי אינן עתידין לבטל מוסיף ר"ל ודריש נמי מדכתיב כאן ולא יסף דגם מגלת אסתר אינה עתידה להבטל וכן הלכות מדכתיב הליכות עולם לו וכן הרמב"ם הביא לכולן בפרק ב' ממגילה בהלכה י"ח וכתב כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם. והראב"ד הוקשה לו לומר שעתידין ליבטל כפשטיה הוא דאמרו ולפיכך סיבב הדבר וכתב לא יבטל דבר מכל הספרים שאין ספר שאין בו לימוד אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר הספרים מלקרות בהם מגילה לא תבטל מלקרותה בצבור עכ"ל. וראיתי להרב ר' משה אלשיך ז"ל מה שכתב בענין זה בחבורו על מגלת אסתר ולפרש הדברים כפשטן ושוב לא קשיא קושית הראב"ד אין ספר שאין בו לימוד דודאי הדבר אמת הוא אין ספר מהנביאים וכתובים שאין בו איזה לימוד ללמדנו אבל אמתת הדבר כך הוא דכלפי שאמרו חז"ל ליכא מידי דכתיבי בנביאים וכתובים ולא רמיזי באורייתא וכדאשכחן בפ"ק דתענית דף ט' דקאמר ותו אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דר"ל דיתיב וקאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו יתיב ר' יותנן וקא מתמה מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזא והכתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו נאמר מה זאת עשה אלהים לנו. א"כ הכל רמיזי בכתובי וכן בנביאי אלא שצריך בינה יתרה להוציא הרמז מן התורה ולידע ולהבין ולהשכיל המקום ההוא בהתורה שנרמז בה כל דבר ודבר מהכתובים והרי אף ר' יוחנן אשתומם כשעה חדא עד שהבונו ינוקיה דר"ל וכל זה הוא עכשיו אבל לעתיד דכתיב ומלאה הארך דעה וגו' ולא יצטרכו ללמוד זה מזה כולם ידעו וישכילו לכל הנרמז בהתורה מהנביאים והכתובים ולא יצטרכו כלל ויבעלו לגמרי כי יין התורה שאינה בטלה לעולם ממנו ידעו וילמדו הכל ומלבד מגלת אסתר ג"כ צריכה היא שלא תיבטל שהרי היא ככתובה בתורה ממש כדדרשו חז"ל בפרק קמא דמגילה כתיב זאת וגו' בספר מה שכתוב במגלה וא"כ כאשר התורה לא תבטל גם זה אי אפשר להבטל מה שנדרש מהכתוב שבתורה מבספר וה"ז דומה להלכות שבע"פ שאינן בטלין לעולם לפי שנדרשו מהכתוב שבתורה אלו דברי הרב אלשיך ז"ל אמנם לפי דבריו אכתי לא פלטינן מהקושיא דא"כ מפני מה אמרו סתם הנביאים וכתובים עתידין להבטל ומשמע אף סדר שמואל בכלל ובמדרש אמרו כל הנביאים וכו' וכך הם דברי הרמב"ם כל ספרי הנביאים והרי מה שכתוב בשמואל הוא בדרש הפסוק הזה בעצמו כדדרשו התם כתוב זאת זכרון בספר וכו' ולכאורה קושיא היא לפי פירוש הנזכר ואמרתי ליישב זה ועל פי מה שיש לדקדק עוד גם בהסוגיא דהתם בזה דהכי איתמר שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רביעים ופי' רש"י ז"ל בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק בספר ואלה שמות ובמשנה תורה ובספר שמואל וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעה. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה שכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד. זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגלה. א"כ אחר שמצאו לדרוש כך הסכימו לכתוב אסתר לדורות. ובתר הכי מייתי עלה כתנאי כתוב ואת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים דברי ר' יהושע ר"א המודעי אומר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגלה. ולכאורה אין זה כסוגית הש"ס דעלמא דהיכא דאיכא מילתא דאכתי לא מיתבררא או דפליגי בה אמר עלה כתנאי והכא דמייתי להך דרשא שהסכימו חכמים לאסתר וכדרשת ר"א המודעי לא הוה ליה למימר כתנאי ולהביא דרשת ר' יהושע דסתרא להא דלעיל ולכל הפחות הו"ל למימר כמאן כר"א המודעי וכו' כסוגין בעלמא ולמאי שאמרנו הצעה של שמועה זו כך היא דלבתר דמייתי להאי דרשה דמתוך כך הסכימו חכמים לאסתר לכתבה לדורות הוקשה לסתמא דהש"ס דאי הכי מה נעשה לדרש חז"ל שדרשו ואמרו מרמז הכתוב שאין עתידה מגלת אסתר להבטל ואף שכל הנביאים והכתובים עתידין להבטל דגילה לנו הכתוב בזה דכתיב לא יסוף גבי וימי הפורים האלה וגו' משמע דמגלת אסתר לבד לא תיבטל וכל הנביאים וכתובים יבטלו וכטעם הנזכר מדברי האלשיך והלא ספר שמואל ג"כ נדרש מהכתוב זה בעצמו ולמה יבטל וכקושין דלעיל להכי מסיים כתנאי וכו' כלומר דהרי אשכחן דדרשת הכתוב הזה איכא למידרש כר' יהושע דבכתוב זאת אינו נכלל אלא התורה וזכרון צריך לדרוש על משנה תורה ואיכא למדרש נמי כר"א המודעי דתורה ומשנה תורה בכללין בכתוב זאת וזכרון לנביאים ואייתי בספר למידרש על מגילה א"כ תו לק"מ דהשתא נימא כתרווייהו דהני תנאי דעכשיו שיש לנו נביאים דרשינן כר"א המודעי וכדהסכימו החכמים ההם לאסתר ולעתיד שיתבטלו הנביאים וגם ספר שמואל והתורה עומדת לעולם נדרוש כעין דרשת ר' יהושע וכסברתי דמשנה תורה אינה נכללת עם התורה אלא דהכי מידרש כתוב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה התורה בספר מה שכתוב במגלה ונמצאו אלו קיימים לעולם והני תרתי דרשות שפיר נמי אתיין לזמן הזה וכן לעתיד והיינו דקאמר הכא כתנאי ולא דתפרש דאתיא כתנאי דפליגי בהא אלא דהכי קאמר דמתקיים דרשות הכתוב הזה כתרוייהו דהני תנאי וכדאמרן:

אותה השנה היתה מעוברת וכו'. כלומר והלכך מסתברא כמ"ד באדר הסמוך לניסן הוא שקורין את המגילה ובלאו האי טעמא כדי לסמוך גאולה לגאולה דכמו שהיה הנס באדר השני שהרי אותו הרשע הפיל הגורל על אדר השני כדדריש מחודש לחודש ובו נעשה הנס ובאותו החודש בעצמו צריך להזכיר הנס בשנה מעוברת:

שני כבשי עצרת ביניהון. כמה וכמה שיבושים ראיתי ושמעתי בזה מהאנשים אשר פיהם יפצה הבל ורעיון רוח. ופשוט הוא כמה שהסברתי בפנים דאדר דקאמר משום דלעולם אין מעברין אלא לאדר ודוגמא זו מאליו נלמד שנוהגת בכל החדשים שנולד לענין עברה שנתו וא"כ גם לסיון כן וכדפרישית ודנקט שני כבשי עצרת משום דלא מצינו לשני קרבנות הבאין כאחד ומעכבין זה את זה כ"א בשני כבשי עצרת בלבד וא"כ הנ"מ היא ג"כ לענין השני היכא דאין לו אחר לזווגו כדי להקריבן בעצרת ונמצא דנפסל ג"כ לקרבן אחר שלא הוקדש אלא לעצרת ולשלמי צבור ואי אפשר להקריבו לא לעולה ולא לשום קרבן אחר דאין משנין מקדושה לקדושה כדתנן בפרק ז' דתמורה ולרבותא היא דקאמר הכי אבל באמת הנ"מ בעצמה הוא הדין לכל כבשים בני שנה וכן לענין בכור כדאמרינן בערכין דף ל"א ע"ב נולדו לו שני טלאים וכו' את נחיתת לעיבורא וכו' ומשמע משם דהמסקנא אדר הראשון היא תוספת וע"ש:

לעולם אדר סמוך לניסן חסר. משמע דלכתחלה קאמר והא דקאמר ריב"ל לעולם שני חדשים מעוברים פליגא והאי דעת אחרת היא וכמבואר בבבלי פ"ק דר"ה דף יט ע"ב והתם מסיק לה בתיובתא וכתבו התוס' שם ואעפ"כ אין נוהגין כן דשמא בימיהן שהיו מקדשין על פי הראייה מסקינן דזמנין מלא זמנין חסר אבל לדידן טוב למלאות הראשון דהיא חודש העיבור שנתוסף על השנה וכו' ובירושלמי פ"ק דמגילה איכא פלוגתא וכו' ובסוף דחו לה דקסבר חצי שלשים חצי ירח. וא"כ מסקנא דהכא כהאי דמסיק התם בתיובתא אלא דלדידן אין נוהגין כן:

תני בשם ר' יהודה אף מכשירי אוכל נפש התירו. מה דשייך לזה וכן להא דלקמן בהסוגיא מבואר הכל בחבורי בהמקומות המצויינין וע"ש:

אמר ר' יודה בר פוי דר' אלעזר היא וכו'. סוגיא זו מדיני זיבה ומדינא דנגעים חמורה היא ומבוארת היטב בפנים וע"פ ברייתות דהספרא שהבאתי ומובן הכל להמעיין:

וחורנא אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם וכו'. ופליגי אם השבעים לשון היו קודם דור המבול או מדור הפלגה ואילך ובתחלה היו הכל מדברים בלשון הקודש והכי משמע ממדרש חז"ל על הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שמדור הפלגה נחלקו לשבעים שרים ולשבעים לשונות:

רבי אומר אשורית נתנה תורה וכו'. הכי נמי אמר רבי בבבלי פרק ב' דסנהדרין והכי הוי המסקנא מההיא דרב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים:

תורת הראשונים לא היה לא ה"א שלהם ולא מ"ם שלהם סתום. זהו לתרץ הא דלא חשיב נמי המ"ם בנס היה עומד למ"ד אשורית ניתנה התורה ובחיבורי פני המנורה בנר השלישי במוצק הארכתי בזה ובדרושי מנצפ"ך ואין כאן מקומו:

ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא בעור אחד. התוס' בפרק הקומץ רבה דף לב ע"א בד"ה דילמא להשלים וכו' כתבו והא דאמרינן בירושלמי פ"ק דמגלה דתפלין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד ההיא בשלא תפר העורות זה בזה ואין כן דעת הרמב"ם שבמזוזה כתב בהדיא בפ"ה מהלכות תפילין כיצד כותבין את המזוזה וכו' כתבה בשני עורות אע"פ שתפרן פסולה הכי מוכח מהא דקאמר התיב ר' יצחק וכו' דרבה כלומר רבותא מהא דלעיל דלמה לא קא חשיב בהספרים נכתבין בשני עורות וכו' ואי דתפירה מהני בהו אם כן לידחי ליה דלהכי לא קחשיב לה במתני' אלא ודאי פסיקא ליה דלא מהני תפירה. ובההיא דקאמר התם דילמא להשלים צ"ל דהרמב"ם מפרש כפירוש הב' שהביאו התוס' שם ויש עוד לפרש להשלים וכו' ע"ש:

היה כותב אלה עם עם אם. כדפרישית ג"פ כמו ט' אותיות וכדאמר בהקומץ דף ל' ג"פ למשפחותיכם ויש לפרשו על החלק על הפתוחה או בסתומה בין פרשה לפרשה שהוא שיעור ט' אותיות אלא מלשון היה כותב משמע כפי' הא':

עירב את האותיות וכו'. בברכות שם הבאתי בשם תשובת הרמב"ן ז"ל מה שכתב בזה וע"ש במה שביארתי בס"ד ות"ל כבר יצא זה לאורה בדפוס. המקום ברוב רחמיו וברוב חסדיו יזכני לגמור לטובה וגם לסדר הזה להוציאו לאורה במהרה וירחיק מעלי כל מיני שטן וקטרוג ועיכוב שבעולם אוכי"ר:

רב חננאל בשם רב הלכה כמי שהוא אומר מוחק את החול וכותב את השם וכו' ובהקומץ שם ע"ב גריס רב חננאל אמר רב הלכה תולין את השם וכך היא מסקנת הפוסקים וכר"ש שזורי שם כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין והתוס' שם מביאין להא דהכא ולהוכיח דתולין גרע מלכתוב את השם על המחק וכפי הגירסא דגרס התם ר' יוסי אומר אף תולין את השם ולא כגי' ר"ת דלא גריס אף וכתבו ומיהו קשה אי גרסינן במילתיה דר' יוסי אף תולין וכו' ודעת הרמב"ם בזה כדעת ר"ת כמ"ש בפ"א מהלכות תפילין בהלכה י"ו שכך הדין בס"ת אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת וטעמא דבהו בעינן הכתיבה כסדרן וכדקאמר נמי הכא לעיל תולין בספרים ואין תולין לא בתפלין ולא במזוזות וסיים שם ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר ועל מקום המחק בכולן. ור"ל בתפילין ומזוזות שאי אפשר לתלות כותב השם על הגרר או על המחק אם עדיין לא כתב כלום משם ואילך אבל בס"ת כבר גילה דעתו שמוטב לתלות את השם מלכתבו על הגרר ועל המחק וכ"כ בהגמיי' שם ודעת רבינו המחבר נראה כר"ת בהא דפסק כר"ש שזורי ומצוה מן המובחר לתלות אבל בגורר ולמחוק פליגי. וסיים שם עוד פסק בספר התרומה דכל הדינים אלו בין בחומש בין בנביאים וכתובים שהיו כותבין אותם בזמניהם. דהא אל אלקים ה' מספקא ליה בירושלמי אם מותר לתלותו הוא בתהלים ע"כ וכ"כ התוס' בהקומץ שם. ולאו דוקא שהיא ג"כ ביהושע כ"ב. ובענין הבעיא דהכא ולא איפשיטא בב' וג' שמות לא ביאר כלום ונראה דזה תליא נמי בפלוגתת הפוסקים כנזכר דלמאי דפסקו הרמב"ם ור"ת וכן דעת הרא"ש הביאו הטור סי' רע"ו דתלייה עדיפא א"כ גם כן כאן עדיפא ובודאי בב' שמות שהן בתורה כגון אני ה' אלהיכם דפשיטא ליה הכא דמותר לתלותן ודאי תלייה עדיפא מלכותבן על הגרר ועל המחק ומיהו בג' שמות שהן בתורה כמו בי"ג מדות וכן בשמע ישראל אכתי מספקא לן מדלא אמר הכא במה נפק מן ביניהון דקאמר אלא אלו שבנביאים וכתובים ולעיל קאמר בהדיא תפלין ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן והוה ליה לומר כגון אלו ג' שמות שבפרשיות תפלין ומזוזות והן כתובין בס"ת דבשם אחד פשיטא לן דתולין ובאותן ג' שמות מספקא לן והואיל דלא שכיח שישמוט אותן הסופר לכולן בס"ת לא נאריך בזה ואפשר דמהאי טעמא נמי לא קאמר הש"ס כגון אלו הג' שמות:

מזוזה אית תניי תני פתוחה וכו' פתוחה מראשה סתומה פתוחה מסופה פתוחה וכו'. אומר אני בזה הנה ראינו כמה דיויות משתפכין וכמה קולמוסין משתברין במחלוקת הפוסקים בענין פתוחה וסתומה ולכולן נזדמן להם ספר מוטעה וגירסת משובשת מלבד הרמב"ם שהיה לפניו הגירסא הנכונה והאמיתית וכמו שהיא לפנינו בדפוס וויניציאה ומתפרשת כפשטה וכדברי הרמב"ם בלי פקפוק. דהתוס' בפרק הקומץ רבה דף ל"ב ע"א ד"ה והאידנא נהוג עלמא בסתומות וכו' כתבו ועוד בירושלמי פ"ק דמגלה קאמר בהדיא דפתוחה מראשה פתוחה וכו' ושוב העתיקו לדהכא וכתבו והכי איתא התם מזוזה אית תנאי תניי וכו' פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה וכו' וכתבו ודבר תימא הוא וכן העתיק הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות בא' מהלכות מזוזה ותמה והקשה דברי הירושלמי אהדדי ופירשו לפי גירסתם בדוחק גדול וכן העתיק עוד הרא"ש שם לעיל בהל' ס"ת להירושלמי כדי גירסתם אשר היה לפניהם וכתב שם והרמב"ם כתב דפתוחה בסוף השיטה היא פתוחה ולא הפתוחה בתחלת השיטה ואם סיים בסוף השיטה מניח שיטה אחת חלק. וסתומה היא באמצע או בתחלת השיטה וכאשר כתבתי כן נראה עיקר דהירושלמי הוא עיקר כנגד מסכת סופרים וכו' עכ"ל וכל הבאים אחריהם נשתמשו בהעתקה זו של התוס' והרא"ש ופלפלו ואקוו אקהויי וכולם נתלו בדברי הירושלמי הזה לפי מה שראו בתוס' והרא"ש. והנה לפניך הגירסא נכונה אשר היא לפנינו פתוחה מראשה סתומה וכו' והן הן דברי הרמב"ם בהלכות ס"ת בפ"ח בהלכה ב' פרשה סתומה יש לה שלש צורות. אם גמר באמצע השיטה וכו' ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור וכו' יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה באמצע שיטה שנייה וזו היא כדפרישית בהא דקאמר הכא פתוחה מכאן ומכאן סתומה ואם גמר בסוף השיטה מניח מתקלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה וכו' וזהו הא דקאמר הכא ברישא. פתוחה מראשה סתומה ובבא זו היא דלא כמסכת סופרים והעתיק שם הרא"ש איזו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש השיטה. והירושלמי הוא העיקר ונמצאו דברי הרמב"ם שרירין וקיימין בנויין על קו האמת וכפי הגי' נכונה אשר לפנינו:

מצא בו דף אחד שלם מציל את כולו וכו'. הכא בעיא דלא איפשיטא היא מה נקרא שלם אם שצריך שלא יהיה בו ג' טעיות או אף כשאין בו ד' נקרא שלם. ובהקומץ רבה דף כט ע"ב גרסינן על הברייתא דתני שלש יתקן ארבע יגנז תנא אם יש בו דף אחת שלימה מצלת את כולה והוא דכתיב ביה רובא דספרא שפור א"ל אביי לרב יוסף אי אית ביה בההיא דף שלש טעיות מאי א"ל הואיל ואתייהיב לתיקוני מיתקן וכ"פ הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז בהל' י"ב ופשוט הוא דהיינו דוקא מעיקרא כדכתבו התוס' שם דאם היה יכול לתקן במה שיחזור ויכתוב דף שלם אמאי יגנז:

אפילו קשירה תמה. יש לפותרו לחומרא שצריך שאפילו הקשירה תהא חמה וכדאהדר ליה רב יוסף לאביי בהקומץ דף ל"ה ע"ב דבעא מיניה מהו למיקטריה וא"ל וקשרתם כתיב שתהא קשירה תמה וכדפירש"י ז"ל בל"א רצועה שלימה ולא קשורה ורב הונא ורב קטינא דלקמיה פליגי והתירו בפעם הראשון וכו'. תו גריס התם מהו למתפריה ועיילי' לתפירה לגאו אמר פוק חזי מאי עמא דבר ופי' רש"י כיון דאין נוהגין כן לא תעשה. והתוס' בשם ר"ת כתבו דמפרש להקל ודעת הרמב"ם בזה נראה כפירש"י להחמיר שכ"כ בסוף פ"ג מהלכות תפלין ואין קושרין אותה ואין תופרין אותה אלא מוציאה וגונזה ולא מחלק בין אם התפירה מבחוץ או מבפנים אלא שהטור וש"ע א"ח בסי' ל"ג מביאין דעת ר"ת וי"א לחלק אם מה שנשאר יש כדי להקיף ממנה הראש וכו' ואפשר דכה"ג הוו ס"ל לרב הונא ורב קטינא גם בקשירה ולכן בפעם ראשון התירו בלי פקפוק מפני שנשארה בה כשיעור בלי הקשירה וכי אפסק זמן תנינות שרון ליה דלא מן אולפן שלא קיבלו כן מפני שעכשיו לא נשאר כשיעור וע"י הדחק הוא שהתירו:

רבי אומר בתורה מלמעלן שלש ומלמטה טפח. כך הוא שנוי בהקומץ דף ל ע"א שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה שלש אצבעות ובין דף לדף קאמר התם כמלא ריוח רוחב שתי אצבעות והכא דקאמר כמלוא גודל היינו אורך פרק העליון של אגודל שהוא כמלא רוחב ב' אצבעות בקירוב:

ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור. זהו גם כן במסכת סופרים ולא הובא בבבלי שם מזה:

שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך. יש קצת שינוי להא דהכא מהאי ברייתא שהובאה בבבלי פרקין דף ט' בזה דהכא קאמר שכתבו לו זכר ונקוביו בראם והתם קאמר שכתבו זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם ובאמת בנקוביו נמי הוי שפיר שאין כאן במשמע על שני גופין אלא על נקביו קאי ושייך נמי לשון רבים אלא דהתם שפיר מהאי טעמא שלא רצו לשנות ולשקר כדכתבו התוס' גבי זאטוטי הטעם שלא כתבו אצילי. וכן לא קא חשיב הכא שכתבו זאטוטי בני ישראל ב' פעמים כדחשיב התם. אמו של תלמי המלך וכו' והתם קאמר אשתו ובזה לא נ"מ מידי:

אלו שמות שאינן נמחקין וכו' ר' יוסי אומר וכו'. הכי קאמר נמי ר' יוסי בבבלי שבועות דף ל"ה ואמר שמואל אין הלכה כר' יוסי וכן הרמב"ם בריש פ"ו מהל' יסודי התורה מנה ג"כ לשם צבאות בשמות שאינן נמחקין:

הללויה רב ושמואל וכו'. עיין במה שבארתי שם בסוכה מזה בס"ד:

עבר זה ושימש זה וכו'. עיין במה שבארתי בהוריות שם לדעת הרמב"ם בזה ויש לו פנים שדעתו כדעת רש"י ז"ל ביומא:

פר ושעיר של יום. וכו' בהוריות גריס פר ואיל הקריבים היום משל מי והיא יותר נכונה דפר ואיל משל כ"ג באים ואלו שעיר משל ציבור הוא ומ"מ הואיל והגירסא בתוספתא דיומא כך היא וכן כאן וביומא כתובה כן אמרתי ליישב גם לפי גי' זו ועיין לעיל בפ"ק דיומא בהלכה א' מזה:

הכל קרב בבמה וכו'. כגי' התוספתא שהבאתי בפנים כך הובאה בבבלי זבחים דף קטו ע"ב ועי' לקמן ד"ה שלימין בגופן:

כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל. ואע"ג דהאי קרא כתיב בתר דויבן נח מזבח לד' וגו' אין מוקדם ומאוחר בתורה וקרא דכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו' והא דאבתריה נאמר לו מיד בצאתו מן התיבה ועל ברכה זו שברכו והתיר לו הכל ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' ויעל עולות במזבח:

מין בגופן בלא הפשט ובלא ניתוח. זהו לפי הגי' דגריס הכא בברייתא דלעיל הכל קרב עולה ואינה טעונה הפשט וניתוח ובבבלי זבחים שם גריס בהאי ברייתא ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח וכמ"ד דס"ל הכי כדקאמר שם כתנאי והתם בדף קי"ו דמייתי נמי האי פלוגתא דר"א ור"י בן חנינא אם קרבו בני נח שלמים או עולות בלבד ומקשי לר' יוסי בר' חנינא ומשני כדהכא מלבד הא דמקשי הכא מהאי קרא דוישלח את נערי בני ישראל לא מייתי התם ומשום דהאי קרא לא מיירי בבני נח דאע"ג דפרשה ואל משה אמר עלה אל ה' דכתיב האי קרא שם קודם עשרת הדברות נאמרה כדפירש"י בנמוקי חומש מ"מ כבר נכנסו בברית כדכתיבי קראי שם ושוב לא דין בני נח להם והאי תלמודא ס"ל דמ"מ הואיל וקודם מתן תורה הוה איכא למיפרך נמי מהאי קרא ומשני שלימין בגופן וכמ"ד עולה שהקריבו בנ"י במדבר אין טעונה הפשט ונתוח:

תני אמר ר' יהודה כל מה שהצבור מקריב באהל מועד שבמדבר וכו'. בתוספתא מוחלפת השיטה דר"י לחכמים ודחכמים לר"י וכמו שהיא בתוספתא כך היא שנויה הברייתא בזבחים דף קי"ז ור"ש סבירא ליה אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן בלבד והלכך מוקי לה בבבלי להמתני' בפרקין כר"ש דוקא וכעין פסחים קאמר דלדידיה רישא וסיפא דזה הכלל וכו' ניחא והכא דמוקי להרישא דלא כר' יהודה דמפרש ברישא אלא פסחים בלבד כדקאמר כיני מתני' וכו' והסיפא אתיא אף כר' יהודה וכדפרישית בפנים וכן כל הסוגיא לפי גירסא דהכא בהאי ברייתא בפלוגתא דר' יהודה וחכמים וכמבואר הכל בפנים:

הא כיצד הלילה לחולין וכו'. הכי משני נמי בזבחים דף קכ למ"ד הלילה אינה כשרה בבמה ואליבא דהך דר' אלעזר:

אית תניי תני מנוחה זו שילה וכו'. פלוגתא זו בתוספתא דפ' בתרא דזבחים בשלהי פרקין ומיייתי לה נמי בזבחים דף קי"ט והיוצא מזה בארתי במקום אחר:

הדרן עלך פרק מגילה נקראת