הקורא את המגלה עומד ויושב. מפני בנה הוא עומד לכ"ש מפני תורה עצמה. ה"נ אמרו בבבלי קדושין דף לג מפני לומדיה עומדין מלפניה לכ"ש וזהו שאמרו במכות ד' כ"ב כמה טפשאי שאר אינשי דמקיימי קמי ס"ת ולא מקיימי קמי גברא רבא וכו' שאם אין עומדין מלפני גברא רבא מנין להם לעמוד לפני ס"ת שאינו נלמד אלא מק"ו מפני לומדיה וזהו חסרון דעת שלהם:

אלא מן מה דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו'. כהאי מ"ד קאמר נמי בבבלי גיטין דף סא לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה:

תני לא יהו שנים קורין בתורה וכו'. כהך ברייתא קמייתא מסיק לה בבבלי ריש פרקין:

מנין לתרגום וכו'. היינו שמצוה לתרגם להבינם להמון עם אבל אינו מעכב כדלעיל ודקאמר הכא ויבינו במקרא זה המסורת בבבלי נדרים דף לז דריש זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורת:

והא תני מעשה בר"מ וכו'. ובבבלי דף יח קאמר שאני ר"מ דמיקיים ביה ועפעפיך יישירו נגדך וכו' ולבסוף משני נמי שעת הדחק שאני ומשמע דלית ליה כהי"א דהכא דבשעת הדחק לא היה ממתין עד שיכתוב שתים אלא אפי' בע"פ היה מותר לו:

שמע רבי ואמר אשרי הדור שאתם בתוכו. כעין הא אמרינן בבלי פרק השוכר את הפועלים דף פ"ה בר' חייא גבי הא דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא וכו' א"ל ר' חייא בהדי דידי קא מינצית דעבדי דלא תשתכח תורה מישראל היכי עבידנא אזלינא ושדינא כתנא וכו' היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא:

כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. בברכות שם הבאתי דעת הרמב"ם שלא מנה למצות עשה לברכת התורה שלפניה והרמב"ן ז"ל השיג עליו במצוה הט"ו שלו שהגיה במנין העשין וכתב שהיא מדאורייתא והביא ראיה מההיא דר' יהודה בבבלי פ"ג דברכות דף כ"א מנין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו' ומהאי דהכא כתוב בתורה וכו'. ואני בארתי שם דדעת הרמב"ם עיקר דגם כי אשכחן חד תנא דס"ל ברכת התורה מדאוריי' וכדאמר התם תלמידו של ר' ישמעאל משום ר' ישמעאל מיהו לענין הלכתא הלכה כרבי מחבירו ומהאי ש"ס מוכרע הוא דהא רבי לא ס"ל למידרש לברכת התורה מקרא אלא מק"ו בעלמא כדקאמר הכא לקמן והאי ק"ו פריכא הוא כדפריך התם דתורה לא מצינו למילף ממזון דמה למזון שכן נהנה וכן איפכא נמי לא דמה לתורה שכן חיי עולם ועוד דהרי מבואר הוא דבכה"ג לא מחשבינן לק"ו למיהוי כמדאורייתא לכל השיטות ופשיטא לדעת הרמב"ם כמוזכר בדבריו במ"ש בשורש השני מהי"ד שרשים וראיה לדבר מהאי ק"ו דאמרינן בריש כיצד מברכין לברכת המזון לפניו דלכ"ע לא הוי אלא מדרבנן. וכדכתבו התוס' שם ועוד הבאתי ראיות חזקות לדברי הרמב"ם והקשיתי על הרמב"ן וע"ש:

רבי זעירא בעי אלין שלשה קרויות וכו'. בברכות שם בארתי דמהאי בעיא דר"ז דלא שייכא אלא קודם התקנה שהתקינו שכל או"א יברך לפניה ולאחריה אלא הפותח היה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה א"כ משמע דבימי ר"ז עדיין לא נתקן האי תקנתא ובבבלי פרקין דף כ"ב הוה משמע דכבר בימי רב דקדים היתה תקנה זו דקאמר רב קרא בכהני ה"נ מסתברא וכו' מ"ט בירך לפניה לאחר התקנה וכו' אלא די"ל דלדחויא בעלמא קאמר דלא תידוק מינה דרב קרא בכהני דיכילנא למימר לך דלעולם בישראל קרא והא דבירך משום דלאחר תקנה הוה המעשה וכו' וע"ש:

משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה וכו'. הכא קאמר שעזרא התקין לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה. ובבבלי פרק מרובה דף פ"ב גבי עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני וחמישי וכו' פריך על הא דקאמר עזרא תיקן בשני ובחמישי והא מעיקרא הוה מיתקנא וכוי' כדדריש וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה וכו' ועמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה ומפרק מעיקרא תיקנו חד גברא ותלתא פסוקי א"נ תלתא גברי ותלתא פסוקי אתא עזרא ותקן תלתא גברא ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין. ובמנחה בשבת הוא דעזרא תיקן ולא הוה מעיקרא וכ"כ הרמב"ם בריש פרק י"ב מהלכות תפלה והבאתי בפנים במתני' ובענין חשבון עשרה תקנות קא חשיב התם לתקנת קריאה במנחה ולקריאת ב' וה' בתרתי ולא קחשיב להא דקאמר הכא שיהו הנשים מדברות וכו' דלבתר הכי הוא דאמרו לה והכא קחשיב להני קריאות בחדא:

אתא ר' אחא ואמר טעמא ואפי' הגיע זמנה לטבול בסוף וכו'. הכא מסיק דאפילו ג' ימים יכולה להרחיק בין חפיפה לטבילה היכא דלא אפשר כדקאמר בהדיא קודם לטהרתה שלשה ימים וכו' כדי לשבת ולשני ימים טובים של גליות. ומשום דב' ימים של ר"ה לא משכחת להו סמוך לשבת לפי הקביעות. וא"כ חופפת בע"ש וטובלת למוצאי י"ט השני. והכי הוה משמע מדברי התוס' בנדה דף סח ד"ה והא דאפשר וכו' שכתבו והא דלא אפשר לחוף במוצאי שבת ליל טבילתה כגון שהוא י"ט חופפת מערב שבת אע"פ שטובלת למוצאי שבת או ליל שני בשבת והם שני ימים טובים אחר השבת. ומדכתבו והם שני ימים טובים אחר השבת משמע דליל שני דקאמרי היינו ליל מוצאי י"ט שני ולא ליל של שני דאי הכי מאי האי דכתבו והם שני י"ט. והב"י סי' קצ"ט הביא דברי הרא"ש שכתב בשם שאלתות דרב אחאי בפרשה אחרי מות שפירש הא דאפשר לחוף בלילה כגון בימות החול לא תחוף אלא בלילה היכא דלא אפשר לחוף בלילה כגון שחל ליל טבילתה בשבת או בי"ט אז חופפת ביום רביעי ואפילו חל י"ט חמישי וששי וחל ליל טבילתה בשבת חופפת ביום רביעי ולא תתבטל מעונתה וכן כתוב בש"ע שם. וא"כ בין חפיפה לטבילה הרחק שני ימים ביניהם. וכן ראיתי בשאלתות שם ומסיים משום דטבילה בזמנה מצוה. ולפי מאי דמסיק הכא היכא דלא אפשר אפילו בהרחק שלשה ימים בין חפיפה לליל טבילה נמי שרי וכדמשמע ג"כ קצת מדברי התוס' כדלעיל ונהי דמהתוס' אין ראיה כל כך די"ל דהא דכתבו או ליל שני בשבת והם שני י"ט היינו משום דבליל שני א"א להיות חופפת משום י"ט הלכך סומכת על החפיפה שמערב שבת ולעולם ליכא אלא שני ימים בין חפיפה לטבילה מ"מ מהכא ראיה גדולה היא דמסיק בהדיא דאף הרחק שלשה ימים שרי היכא דלא אפשר ומהתימא שלא הזכירו הפוסקים כלל להירושלמי הזה:

והא תני המפטיר בנביא וכו'. ויהיו עשרים ושלשה וכו'. נראה דלא חש הש"ס לקושיא זו דלאו קושיא הוא דהא עיקר דתקינו מפטיר בנביא משום כבוד התורה הוא כדקאמר בבבלי דף כג וכדמשני על האי קושיא דמקשי התם למ"ד אין מפטיר עולה למנין שבעה והרי הלכתא דעשרים וארבעה פסוקי ליהוי דהא שמונה הוו דקראו בתורה ומשני דכיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעי וא"כ ה"נ נימא לענין האי קושיא דפריך ויהיו עשרים ושלשה תלתא עשרה וכו' דכיון דכל עיקר דהפטרה אינה אלא משום כבוד התורה לא תקינו אלא לכל חד תלתא תלתא פסוקי ובהא סגי וכן למאי דמשני הכא לקמן דפריך נמי לרב כה"ג דקאמר שבעה חוץ מן המפטיר ומתיב נמי מהאי ברייתא המפטיר בנביא וכו' ומשני דמכיון דאם יש שם תורגמן אין קוראין אלא ג' פסוקים ומשום טרחא דצבורא הלכך לעולם אין מוסיפין לקרות ג"כ כנגד המפטיר והשתא נמי ניחא להאי קושיא דמהאי טעמא נמי לא בעו לתקן יותר מכ"א פסוקים ועי' עוד מזה לקמן ד"ה אבל אם יש שם תורגמן:

הלעוזות לא נהגו כן וכו'. כלומר הואיל ואינן יודעין לקרות בלה"ק אלא בקושי מצאו לאחד שיודע לקרות קורא הוא את הפרשה כולה וכן הוא בתוספתא בפ"ג בית הכנסת של לועזות אם יש להם מי שיקרא עברית פותחין עברית וחותמין אם אין להם מי שיקרא אלא אחד אין קורא אלא אחד:

והתנינן המפטיר בנביא וכו'. עי' לעיל בד"ה והא תאני המפטיר בנביא מה שנתבאר מזה בס"ד:

העבד עולה למנין שבעה. בבבלי פרקין דף כ"ג מייתי ברייתא הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא מפני כבוד הצבור ואם כן דין העבד ששוה בכל מקום לדין האשה נמי לא יקרא בצבור. ובהגמ"יי בפרק י"ב מהלכות תפלה כתוב אין לקרות כנענים בתורה אם לא לשביעי כדאמרינן לשביעי הכל משלימין וכו' ואם אמו מישראל מותר:

אבל אם יש שם תורגמן קוראים שלשה וכו'. ובבבלי שם ע"ב גריס גבי הא דקאמר אין פוחתין מכ"א פסוקים והאמר רב שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנן קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרינן עשרה פסוקי אמר לון אפסיקו מקום שיש תורגמן שאני וכו' ופרש"י ז"ל שיש טורח הצבור וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"ב שם הל' יג וכתוב בהגמ"י ודלא כירושלמי דאמר בשיש שם תורגמן סגי בשלשה אמנם רבינו שמואל כתב עשרה דנקט הכא לאו דוקא אלא אפי' שלשה כבירושלמי. וזה דוקא לפי פרש"י דטעמא הויא משום טורח הצבור אם כן מצינו למימר דעשרה דנקט לאו דוקא ומעשה כי הוה הכי הוה אבל לפי פירוש הר"ן ז"ל וטעמו שכתב בעשרה פסוקים משום דבהדי תרגום הוה עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל אשורית קרי עשרים ואחד א"כ עשרה דוקא:

מכיון דתנינן וכו' לכן צריכה כהדא דתני וכו'. וזהו כפי' הב' דהבאתי במתני' בפנים וכ"פ הר"ן על מה שהביא הרי"ף ז"ל להא דהכא וע"ש:

אית תניי תני אין אבלים מן המנין. הכי קאמר התם ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין וברכת אבלים היינו ברכת רחבה כדאמר התם אבל בשל ברכת המזון סגי בשלשה והוא עצמו מצטרף כדכתבו התוס' שם. וזהו דקאמר התם מאי ברכת אבלים ברכת רחבה דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה וכו' כלומר מדקאמר אין אבלים מן המנין א"כ היינו ברכת רחבה דאלו בברכת המזון הרי סגי בשלשה והוא מצטרף עמהן:

אדם דהכא בן חורין הוא. והיינו באומר דמי עלי דשמין אותו כעבד וכדמשני התם על הא דפריך ואדם מי קדיש וע"ש בתוס'. ומה שכתבו משמע דעבד עברי איתקש לקרקעות וכו' וקשיא דהיינו דוקא עבד כנעני וכו' כבר הסברתי בפנים די"ל דשם עבד קאמר וכדאמרינן בעלמא בכה"ג במקומות הרבה:

כאן בשהביא ב' שערות. נראה דהקושיא והתירוץ על נשיאת כפים בלחוד הוא דקאי וכן אמרי' בבבלי סוטה דף לח דבשהביא שתי שערות נושא את כפיו וע"ש דמשמע דבאקראי בעלמא וכ"כ הב"י סי' קכח:

ביושב בבית אפל היא מתניתא. התוס' בדף כ"ד ד"ה מי שלא ראה מאורות וכו' מביאין להא ובמכות שם בארתי מזה וע"ש:

ודכוותה וכו' שמע שמע. מהכא ראיה לפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ק"ש שפירשו להא דקאמר התם דף כ"ה הא דאמר מילתא מילתא ותני לה והא דאמר פסוקא פסוקא ותני לה דבדאמר מילתא מילתא משתקין אותו ובפסוקא פסוקא מגונה הוא דהוי. ורש"י ז"ל פי' איפכא דהא ודכוותה אמודים מודים קאמר. ובהא דמחלק הכא בין צבור ליחיד דביחיד תחנונים הם. התוס' בברכות ל"ד מביאין לזה. והרמב"ם בפ"ט מהל' תפלה לא חילק בזה כלום. והא דאמר הכא דגם באמן אמן כן לא מצינו עוד לזה ובאמן אמן יש במקרא כן ולא יהא אלא כקורא במקרא:

תורגמן שהוא עומד לפני חכם וכו'. כה"ג מייתי ברייתא בבבלי פ"ק דקדושין דף ל"א ע"ב וע"ש:

כתיב אשר חכמים יגידו וגו'. בבבלי פ"ק דסוטה מייתי להא אהא דתנינן שם ואומרין לפניה דברים שאינה כדי לשמוע וכו' וקאמר התם יהודה הודה ולא בוש ראובן הודה ולא בוש וכו'. והכא לא קאי אלא איהודה כדגרסינן במתני' וכפי' רש"י ז"ל מעשה תמר ויהודה וזה נקרא ומתרגם ומעשה ראובן לא מתרגם הוא. וטעמא דביהודה מפורש בכתוב הוא וראובן שהודה דרשינן מדרשא דקרא. ואין עמי הארץ יודעין מזה ולפיכך לא מיתרגם. דברכת כהנים מבואר בפנים הנוסחא הנכונה כדמייתי בגמ' הכא והתם וכן הביא הרי"ף ז"ל במתני' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' תפלה:

ודא מווזה יהבינן לה היכא. דיני מזוזה המוזכרים כאן הכל מבוארים הם בבבלי פרק הקומץ רבה דף ל"ג ול"ד ובבבא מציעא דף קי"א והאי ברייתא דמייתי הכא בפתח שהוא פתוח לגג ולגינה דפליגי בה רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים לא הוזכרה התם. ודוגמא דדינא דהאי ברייתא מימרא דרב הונא שם דף ל"ד הוא לול פתוח מן הבית לעליה אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת ואם יש לו שני פתחים חייב בשתי מזוזות ולמאי שביארתי בפנים אם כן אתיא הא דרב הונא כחכמים דברייתא דהכא דסברי דפתח הפתוח לעלייה כפתוח לשוק וחייב במזוזה כהפתח שפתוח לגינה ודין זה מוסכם הוא וכדפרש"י ז"ל שם והאי ברייתא דמייתי הכא בסוף פרקין תפלה שבלה וכו' איפכא תנינן שם דף ל"ב דמייתי ברייתא דקתני כיוצא בו ספר תורה שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואם כן בענין בעיא דהכא תפלה ומזוזה מי קודם פשטינן מהאי ברייתא דמוסכמת היא לדינא כדפסקו כן גדולי הפוסקים דלענין הבעיא נמי תפלין קודם ועוד דמצוה דגופיה טפי עדיף וקודם ושארי דיני מזוזה ותפלין וס"ת בכתיבתן ובסידורן ובדיני פתוחות וסתומות מבוארים כאן לעיל בפ"ק בהלכה ח' הם ושרשיהם ודקדוקיהם הכל בס"ד:

הדרן עלך פרק הקורא עומד. וסליקא לה מסכת מגילה.