הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה. אית ליה הכין ואית ליה הכין. וקשה דהא לעיל קאמר לר"ל אם אמר שדעתו היה מן הגרוגרות ומי הדבילה לבד אינו נזיר כדפרישית וכן כתבו התוס' במנחות דף ק"ג בשם ר"ת דהא דקאמר הלא דקרו אינשי לגרוגרות תירוש היינו כששואלין אותו ואומר כך היה בלבי והשתא למאי דקאמר דר"ל ס"ל נמי טעמא משום שהוציא נזירות מפיו א"כ לעולם הוא נזיר וצ"ל דהשתא הדר ביה ממאי דקאמר לעיל דאיכא בינייהו הא. א"נ י"ל דהכא מיירי בסתמא דלא ידעינן דעתו וליתיה קמן דלישייליה א"נ דאמר סתם נזרתי ואיני יודע למה נתכוונתי מתחילה דומיא דסתם נזרתי בפרקין דלעיל ואפ"ה הוי נזיר משום שהוציא נזירות מפיו ולעיל מיירי במפרש דדעתו היה על הגרוגרות ודבילה לבד:

אהן משמש לשון חילול כו'. היותר נראה דגרסינן הכא אהן תחת משמש לשון חילול כו' ואדלקמי' קאי וכדקאמר בתמורה דף כ"ו תחת משכחת לה לישנא דאתכוסי ולישנא דאחולי גבי קדשי מזבח דעבדי תמורה לישנא דאתפוסי גבי קדשי בדק הבית דלא עבדי תמורה לישנא דאחולי וקאמר רבא אפילו בקדשי מזבח משכחת לה לישנא דאחולי הוא כגון שהיה הקדש בעל מום והיינו כדמפרש הכא ומדברי הרמב"ם פ"ז מהל' ערכין משמע דמפרש להא דרבא דלישנא דאחולי לבד קאמר וטעמיה כרבי יצחק בר לעזר דמכיון שהוא יודע כו':

בית שמאי אומרים נדור ונזיר כו'. והכי משמע מסתמא דהבבלי דף ט' דקאמר מתני' דלא כי האי תנא דתניא רבי נתן אומר בית שמאי אומרים נדור ונזיר ובית הלל אומרים נדור ואינו נזיר והרמב"ם בפ"א מהל' נזירות הלכה י' פסקי כרבי נתן ואליבא דב"ה וכפירושו בפי' המשנה כדפרישית במתני' והשיג עליו הראב"ד דהא סתם מתני' דלא כר' נתן והכ"מ כתב דהרמב"ם גורם מתני' כרבי נתן ולענ"ד נראה דאין צריך למחוק הגי' אלא דהרמב"ם פסק לפי לישנא אחרינא דקאמר התם רבי נתן אומר ב"ש [אומרים] נדור ואינו נזיר ובית הלל אומרים לא נדור ולא נזיר וכלומר דהוי קשה ליה לסתמא דהש"ס אמאי דלא כר' נתן דאימא מתני' נמי הכי מיתפרשא וקאמר לישנא אחרינא כו' ועלה אמרינן דלא כרבי נתן ומתני' מיתפרשא כדאמרן מעיקרא:

ראה עכו"ם עובר כו'. לב"ש בעי דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכל הסוגיא משמע דלא מפרש לה למתני' כפי סוגית הבבלי דפרישית במתני' דהא לפי האי פירושא אמר נמי הריני נזיר אם לא תעמוד ופליגי אם עמדה מעצמה ובמה היתה כוונתו אם. שיעמיד הוא אותה כו' כמבואר במתני' אפילו לשון קרבן אינו. ולא משמע כן מסוגית הבבלי דהא קאמר אלמא בהאי הוא דאסור כו' וכן פסק הרמב"ם בכ"א הלכה י"א וי"ב דבאותו הכוס אסור. ומאי דהיב טעמא שאין אדם קובע קרבן בלשון נזירות זהו לשיטתא דהאי ש"ס לעיל דמפרש לבית הלל אינו נדור ואינו נזיר וכבר בארנו סוף הלכה א' למסקנת הבבלי וכפי שיטת הרמב"ם דהוי נדור כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה וא"כ אדם קובע קרבן בלשון נזירות ואוסר על עצמו מדבר זה כקרבן אע"פ שלא אמר אלא הריני נזיר ממנו ולא הזכיר לשון קרבן. אבל בחלוקה הראשונה שאין קובע עליו נזירות בלשון קרבן זהו ודאי מוסכם ולא מצינו שיחול עליו נזירות בלשון הזה אלא לשון נדר. הוא כדאיתא בפ"ק דנדרים וכדכתב הרמב"ם בפ"א דנדרים:

מתניתא דר"מ. אבל בבבלי דף י"א מפרש טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא וא"כ כ"ע מודו בה (ועיין לעיל פ"ק הל' ב' ד"ה הריני לאחר כ' יום שם הוכחתי לשיטת הבבלי דס"ל כדרש' הספרי דנפקא ליה מקרא בהדיא הכי) ומפרש התם דמה"ט אף ר"ש מודה ברישא ובמציעתא טעמיה דר"ש דס"ל דס"ל עד שיזיר מכלן כדפרישית במתני' ובסיפא טעמיה דס"ל דצריך שאלה ובהא יש לפרש גם לשיטתא דהכא דפליגי בסיפא בזה כדפרישית בפנים. ומ"מ יש ללמוד מכאן דקאמר טעמיה דרבי שמעון במציעתא משום דסבר דהוי פתיחת נדר וא"כ לרבנן לא הוי פתיחת נדר וכלומר דאפילו החכם אינו יכול להתירו משום פתח זה ומטעמא דהא עכ"פ מתגלחת וטומאה נזר וכיון שהזיר אפילו מא' מהן אסור בכלן וכך הם דברי הרמב"ם שם הל' י"ד דכתב שאין לו פתח להתיר נדרו בזה והראב"ד השיג שם דלא אמרו אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו אבל אם בא לפני החכם מתיר לו ע"י כך דאין פתח לנדרו גדול מזה והכ"מ נתן שם ג"כ טעם לדברי הרמב"ם מסברא זו. ומה דפרישית בפנים דטעמיה דר"ש במציעתא מפני שהוא נדר ופתחו עמו כך נראה מרהטת הסוגיא למאי דמפרשינן הסיפא דר"ש סבר אינו פתיחת נדר בלא שאלה לחכם כשיטת הבבלי בזה ולכאורה היה נראה מכאן לפי פירוש זה כדברי הראב"ד וכ"כ התי"ט דמדמפרש הש"ס טעמיה דרבי שמעון בסיפא דצריך שאלה דמכאן הוי סייעתא לפירוש הראב"ד דמפרש בדברי ת"ק דרישא דאסור היינו עד שישאל מ"מ לפי שיטת הבבלי אינו מוכרח דהתם מפרש טעמיה דרבי שמעון במציעתא דעד שיזיר מכלן הוא ואין כאן לא סייעתא ולא תיובתא דבמילתא אחריתא פליגי ולא משום פתח ולא איירי כלל בשאלה ואיכא למימר כדעת הרמב"ם ואיכא למימר נמי כדעת הראב"ד:

הדא אמרה א' שאמר כו'. כדפרישית מדקאמר ואני על חצי דיבורו קמא קאי והכין המסקנא בבבלי שם:

תני רבי חייא הרי עלי לגלח חצי כו' אם גילח יום שלשים יצא. כדפרישית דיצא לעצמו וכן הוא בתוספתא פ"ב ובגי' הספרים שלפנינו כתוב שם לא יצא וטעות דמוכח הוא וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח הלכה כ' שכתב שם האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר זה מביא חצי קרבנותיו של זה וזה מביא חצי קרבנותיו של זה וכל אחד מהן משלים קרבנותיו אם היו פקחין ואם לאו זה מביא חצי קרבנות מאיזה נזיר שירצה וזה מביא תני קרבנות מאיזה נזיר שירצה ע"כ וזהו דינא דמתני' דלקמן וכחכמים דהתם אבל אינו מבואר שם בהדיא דאם היה כל א' נזיר בעצמו שהוא יוצא בהחצי של זה ומשלים. והכ"מ כתב שם שהוא נלמד מהמשנה שכתב בסמוך. ואולי דעתו היה על המשנה זו כדלמד הכא מהאי מתני' שאם היה הוא נזיר משלים קרבנותיו על זה החצי ומבואר בהדיא בתוספתא כן. ועיין בהלכה דלקמן ד"ה ע"ד דרבנין דמשמע דההיא סוגיא פליגא אדהכא:

אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. כדרבי יוחנן בבבלי פ' אין בין המודר דף ל"ה הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה. וידוע היא דלא נקראו מחוסרי כפרה אלא הזב והזבה והיולדת ומצורע וכת"ק ריש פ"ב דכריתות וכן פסק הרמב"ם ריש פ"א מהל' מחוסרי כפרה:

פירש כו'. בבבלי אינו מבואר חילוק זה וכן לא זכרו הרמב"ם. ויש לחלק דמההיא דכתובות אין ראיה לכאן דשאני התם דכיון דאחר שנשאת שלו הן לא מהני לסלוקי נפשיה בלשון גרוע הזה כדפרישית פרק הכותב ע"ש:

אם באומר חצי חובה כ"ע מודים שהוא מגלח חצי נזיר. הכא לא מחלק בין האומר חצי קרבנות נזיר ובין האומר קרבנות חצי נזיר אבל בבבלי דף י"ב מחלק בהכי דהאומר קרבנות חצי נזיר כ"ע מודים שהוא מביא קרבן שלם כיון דסמיך תיבת חצי לנזיר הוי כמאן דאמר חצי הנזירות ולא אשכחן נזירות לפלגא וכדעת הרמב"ם בפ"ח הלכה י"ח לחלק בהכי. ומשמע נמי מהתם דבאומר חצי סתם כ"ע ל"פ אלא דפליגי אי מצי הדר ביה כו' כדפרישית במתני' על דעתיה דרבנן כו' כדפרישית. וכן יש לפרש בהוא עצמו אומר אח"כ הריני נזיר ולדברי רבנן צריך להביא קרבן ומחצה והיינו הך. ומשמע דלהשלים כ"ע ל"פ דלא אפשר. ובבבלי אינו מבואר אם יכול להשלים אח"כ חצי קרבנות להחצי שקבל עליו וכבר כתבתי בהלכה דלעיל דנלמד מהתוספתא ומהסוגיא דיכול להשלים והך סוגיא פליגא אדרבי יודן דהכא:

לא אמר רבי יודה אלא לבסוף. קשיא דהא רבי יודה בתוספתא בהדיא בתחילה קאמר הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב רבי יודה פוטר וכן קאמר התם אדינא דמתני' ולכך נראה דל"ג א"ל כו' אלא דה"ג א"ר לא ואיפכא גרסינן לא אמר ר' יודה אלא בתחילה אבל לבסוף אוף רבי יודה מודה ומילתא באנפי נפשה היא לפרש דברי רבי יודה דבסוף הוא מודה מכיון דנחית לנזירות וכדאמר בבבלי כ"ק דף ח' לרבי יהודה כן:

לא דמיא אלא אמר הריני נזיר מכבר כו'. כדפרישית דלענין זה דומין דמונה את שלו מיד כמו דמונה נזירות מעכשיו מיד ואע"ג דהכא בנזירות בנו אמרינן מפסיק את שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו ומשמע שאינו מפסיד מה שמנה תחלה לנזירות שלו והתם בנזירות מעכשיו ונזיר לאחר עשרים אמרינן שמונה כל הנזירות מעכשיו ומגלח וחוזר ומונה שלשים אותן שקבל עליו לאחר עשרים ואינו מפסיק למנות הנזירות לאחר עשרים הראשונים התם היינו טעמא שאם אתה אומר מונה עשרים ופוסק ומונה שלשים ומגלח נמצא שלא נשארו מנזירות הראשונה אלא עשרה ימים שהרי בסתם נזירות אנן קיימין ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה פחות מל' יום והלכך אמרינן שמונה הנזירות שקבל עליו אחר כ' לאחר שהשלים כל נזירות הראשונה. וה"נ במתני דקאמר שמשלים את שלו ע"כ דמיירי שהיתה נזירות שלו יותר משלשים יום דהיינו שעכ"פ נשארו מנזירותו ל' יום בשעה שהפסיק בתוכן למנות של בנו דבהא אמרינן משלים אח"כ ואם נשארו פחות מל' יום מונה באמת עוד שלשים אחר נזירות בנו מהאי טעמא שאין בין תגלחת כו' וכדמשמע מהלכה דלקמן וכן נמי מסוגית הבבלי דף י"ד גבי הא דקאמר חדא מגו חדא קמיבעיא ליה דכיון דעשרה ימים הוא דיתירין לא סליקין ליה הלין עשרה. ומהכא סייעתא לדברי הרמב"ם פ"ד הלכה ו' דדעתו שם לפרש דמיד נוהג הנזירות של מעכשיו אפי' בעשרים הראשונים כמ"ש הכ"מ שם ולא כפי' המפרש דלאחר העשרים מונה שתי הנזירות. וזהו מדקאמר הכא דדמיא למתני' דקתני התחיל מונה את שלו כו' וכן התם מונה נזירות של עכשיו מיד ולא שימתין עד לאחר עשרים:

תמן הוא אומר טמא מת כו'. הכי אמרינן בבבלי פ"ג דף י"ז אין בין טמא שנזיר כו' ולאו דוקא שהוא עומד בבית הקברות ונזר כדפירש המפרש שם אלא ה"ה בטמא מת דעלמא כדאמר הכא וכ"כ הרמב"ם בפ"ו הל' ד':

נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו לוקה. משמע נמי דסותר הוא את שלו וכדאמר רבי יוחנן בבבלי שם ועיין בהלכה דלקמן ד"ה סותר שלשים:

סותר שבעים. לאו דוקא שבעים אלא עד שבעים כדפרישית בפנים וכן הוא פי' הרמב"ם במשנה ודעתו בחבורו שם וכן מוכח מהסוגיא דהכא דקאמר נולד ביום שמנים סותר עשרה כו' כדפרישית ודלא כפי' המפרש דסותר את הכל הוא:

סותר שלשים יום. קשיא דהא לעיל קאמר רבי יוחנן נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו לוקה ולכאורה היה נראה לחלק דהתם מדקאמר לוקה ע"כ בשלא השלים נזירותו מיירי ובכי הא הוא דסותר את הכל לנזירות שלו דכחדא נזירות אריכתא היא והכא בשהשלים נזירותו אבל הא ליתא דאפי' השלים נזירותו כל ומן שלא גלח לוקה כדכתב הרמב"ם כ"ד הלכה י"ב והכ"מ לא ציין שם מקומו ועיין לעיל פ"ק הלכה ב' גבי השלים נזירותו ומיהו בלאו הכי לא קאי דברי ר' יוחנן דהכא כדמקשי הש"ס ועוד דהא לקמן אמר בשהשלים את נזירותו מגלח וחוזר ומגלח ואם כן כתרי נזירות הן דלא אמרי' דסותר גם את שלו אלא מטעמא דעדיין לא גלח לנזירות שלו וכדנראה מדברי הרמב"ם שם הלכה ג' דמשום הכי פסק שם בשנטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו ומטעמא שכבר גלח לנזירות בנו כדפי' הכ"מ ומשמע מזה דלא אמרי' דסותר אלא בשהפסיק בנזירות בנו בתוך ימי נזירותו ולדעת רבי יוחנן דהכא דמגלת וחוזר ומגלח א"כ לעולם יהא סותר ואין להאריך:

הדרן עלך הריני נזיר