Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני. הך גירסא אליבא דתנא דברייתא בגמרא היא דס"ל כל חד בחבריה מיתפס וא"כ אפי' מאה נתפסין כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו כדפרישית בגמרא והכי מסיק לה בבבלי ודגריס התם במתניתין תרי ואני ותו לא משום דאטו מנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל כדקאמר התם:
כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד. כלומר שישאל התלמיד בשלום הרב. וכן פליגי בהא בבבלי פרק שבועת העדות דף ל"ב ופסק הרמב"ם בפ"ב משבועות הלכה י"ז כדי שאילת שלום התלמיד לרב. ולא ידעתי מה שכתב שם הכ"מ וז"ל ובפ' מרובה אמרינן גבי פלוגתא דר"מ ורבי יוסי תרי תוך כדי דיבור הוי חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת הרב לתלמיד כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאילת רב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי ר"מ עכ"ל והרי הרמב"ם פסק דלא כרבי יוסי ואם כמקשה הוא על דברי הרמב"ם ז"ל היה לו לפרש אבל עיקר טעמיה דהרמב"ם דפסק כהך סתמא דברייתא בבבלי הכא ריש פרקין כדכתבו התוס' בפ' מרובה דף ע"ג:
אחד שאמר הריני נזיר שתים כו'. בבבלי אינם מבוארים הני בעיות ומסתברא דלהקל כמה דפסק הרמב"ם בפ"ב גבי הני בעיות דלא איפשיטו בבבלי בפ"ב משום דקי"ל כרבי יהודה דספק נזירות להקל:
מפר את שלה ושלו בטל. ובגירסת הבבלי ושלו קיים וכדמוקי אביי התם דמתני' מיירי דקאמר לה דרך שאלה ואת מאי והכא מוקי לה באמר לה דרך תנאי ולענין דינא שניהם אמת כדפרישית בפנים וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכ' נדרים וחסר שם בדבריו חלוקה דדין התנאי וכמו שהגיה התי"ט ע"ש:
מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. כך הם דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה י"ב שכתב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ומביאו הר"ן בפ"ד דכתובות גבי המוציא שם רע ולא בעל וכן מביא שם בשם יש אומר כן והם דברי הערוך כמ"ש הריב"ש בתשובה סימן צ' והר"ן שם כתב דלא. נראה לו כן דלפ"ז יש חומר בד"ס מבדברי תורה אלא כר"ם הלוי שם שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. והרמב"ם נראה דסמיך אהאי תלמודא אלא דיש לדחות דהכא בעבירה נמשכת מיירי כדמשמע לישנא דקאמר עד שיקבל או עד שתצא נפשו ובהא כ"ע מודים כדכתב הר"ן שם. וממה שהביא הריב"ש שם בשם התו' הוי קשה לדברי הרמב"ם דמוכרח מסוגיא הבבלי דמכת מרדות נמי במספר ארבעים הן כדאמר בפ"ק דקידושין דף כ"ח הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו אלא מלקות מדרבנן ואמרו בו סופג את הארבעים וע"ש כדברי התו' שכתבו סופג את הארבעים כדין עובר בלאו ולכאורה משמע כעובר לאו גמור הוא ואינו מוכרח ובעיקר קושית הר"ן י"ל דהא מצינו בהרבה מקומות שהחמירו חכמים בדברי סופרים יותר מבדברי תורה כדאמרינן ריש ברכות גבי ר' טרפון והטה כו' וכן בפרק הנחנקין גבי זקן ממרא ובהאי תלמודא חשיב התם למקומות שהחמירו חכמים בד"ס ע"ש:
במשלטת על נכסיו. משמע דעל נכסי בעלה קאי כדפרישית בפנים ורבי מתנייה לא בעי לאוקמי כדמעיקרא שנתן לה אחר כו' מכח האי קושיא דכי שלה דהאי לישנא לא מהני כדאמרי' בפ' בתרא דנדרים הלכה ח' גבי המודר הנאה מחתנו והיא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך וכדמפרש התם בהאי תלמודא דקאמר לה ולא ליך כלומר דוקא דקאמר לה שאין לך גם כן רשות בהן לדברים אחרים אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד לא מהני דקנתה אשה וקנה בעלה כדפרישית התם. ובבבלי שם פלוגתא דרב ושמואל דרב סבירא ליה כסוגיא דהאי תלמודא דדוקא דקאמר לה אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי בהן לא קנה יתהון בעל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נדרים כשמואל וכדנתן הר"ן שם טעם לדברי הפוסקים כן דאע"ג דהלכתא כרב באיסורי מ"מ כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה או לא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני וכ"כ בפ"ט מנזירות הלכה ט' גבי האי דינא דמתני' כגון שנתן לה במתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות אלא מה שתרצי תעשה בהן. ואע"ג דבגמרא לא אמרו כאן אלא שאמר לה ע"מ שלא יהיה לבעלך רשות בהן קיצור לשון הוא וכעין שכתבו התוס' הכא אליבא דר"ת שפסק כרב דקיצר הש"ס שצ"ל אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך וכן צ"ל לדעת הרמב"ם שפסק כשמואל דהא על מנת שלא יהא לבעלך רשות בהן לחוד לכ"ע לא מהני וכדכתב הר"ן שם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות זכיה וצ"ל ג"כ מה שתרצי תעשה בהן ויש לפרש גם דברי רבי מתניי' דהכא אליבא דשמואל ופליג אהאי סוגיא דנדרים. וזהו ע"פ מה שכתב עוד הר"ן שם לדעת הרמב"ם דס"ל לשמואל נמי תרי לישני בעינן וז"ל והקשו עליו וכי מאי מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר על מנת שאין לבעלך רשות בהן בלחוד ונראה לי דהיינו טעמא דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן הבעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שמרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה עכ"ל ודברי רבי מתניי' נמי מתפרשין הכין ואהא דלעיל קאי במשלטת על נכסיו כלומר שזה האחר עשה לה שולטת בנכסיו שנתן לה מה שתרצה לעשות בהן והלכך לא קנה אותן הבעל והיינו נמי דקאמר אם בא זה האחר ומיחה לא קדשה דאפילו לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי אלא מה שתרצה לעשות בהן בכל שעה שהן קיימין:
וכן בחיים לא על הבטלה הן באין ואת אמר טעונין למס. בבבלו דף כ"ד קאמר ארבעה אילים שאינן טעונין לחם כו' ושלאחר כפרה התם באיל נזיר והכא ע"כ בשלמי תודה מיירי כדפרישית בפנים. והא דתנן בפרק התודה המפריש תודתו ואבדה ונתכפרה באחרת ונמצאת הראשונה אינה טעונה לחם מוקי לה התם רבי יוחנן דף פ' דבחליפי תודת חובה מיירי אבל בחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה טעונין לחם ורבי בון נמי פשיט מילתיה מחליפי תודת נדבה:
מותר עשירית האיפה שלו. במנחות דף ק"ח פליגי ר' יוחנן ור"א והתם מוחלפת השיטה רבי יוחנן אמר נדבה ר"א אומר ירקב והרמב"ם פסק בפ"ה מפסולי המוקדשין הלכה ח' ירקב ואע"ג דר' יוחנן פליג משום דהתם מסיק רב נחמן בר יצחק דבתראה הוא מסתברא כמ"ד ירקב ובמותר לחם נזיר פסק התם ירקב כרב חסדא דקאי רבי יוסי כוותיה וכדקאמר טעמא:
בהמה יש עליה הילכות סתומין בסוף. כמו שהגהתי כך הוא עיקר ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות בטעות דמוכח וכן מסיק בבבלי דף כ"ח דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא דלמאי חזי לדמי והיינו מעות:
משניתק מלא תעשה לעשה. התוס' כתבו שם ד"ה ר"ע יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע"כ כלומר במה שאמרו אינו מופר ומשמע דהבעל ודאי אינו יכול לעקור עשה דגילוח:
מתניתא מסייע לרבי לעזר. דכר"ש אתיא והכי מוקי בבבלי דלא אתיא כר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבת והיינו רבנן דהתם והלכה כר"ש בהא כדהתם לן תנא דמתני' כמבואר סוף פ"ו וע"ש:
מעתה אפילו בחיים כו'. יש לפרש דרך קושיא דהש"ס מתמה לדברי ר"ע א"כ אפי' בחיים כשהפרישה לחטאת כבר נמסרה לגבוה ואיכא הפסד קדשים דאי אפשר לשנות שלא לשמה וכי תעלה על דעתך דמסירה לגבוה אינה אלא בשחיטה:
קרוב מהו שימחה. כדפרישית דאישב לפני הספר קאי. וזהו למאי דכתבו התו' דף כ"ח ד"ה ואין האשה דדוקא שמיחו מיד כששמעו וכלומר שלא התחילו עדיין לנהוג הנזירות וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ובחבורו פ"ב מנזירות סתם דבריו ולא חילק בזה כלום והכ"מ נסתפק שם בדעתו וע"ש:
והיה רשב"ג בודקו אם הביא שתי שערות. בבבלי פליגי בה תנאי לרבי דס"ל התם האב מדיר בנו עד שיביא ב' שערות הי' בודקו אם הביא שתי שערות ורבי יוסי בר' יהודה דס"ל עד שיגיע לעונת נדרים היה בודקו אם הגיע לעונת נדרים ואמר אל תצטער לבודקינו אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אנו שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי ומסיק התם דלרבי יוסי ברבי יהודה ניחא ובנזירות אחת סגי דליכא למיחש דלמא דשהדירו אביו לא הגיע לעונת נדרים ועכשיו הגיע דלא אמר אהיה נזיר בשביל עצמי אלא כשפקע נזירות האב ולא אתי עונת נדרים דלא הוי מלא דרבנן ופקע לנזירות האב אבל לר' חוששין אנו שמא כשהדירו אביו עדיין לא הביא שתי שערות וחל עליו נזירות אביו ועכשיו כבר הביא שתי שערות והוו נדרים דידיה דאורייתא ופקע דאב ונמצא שחל עליו גם נזירות עצמו מספק ולית ליה תקנתא עד דיתיב נזירות דיליה ודאבוה נמי. והשתא ניחא נמי לשיטתא דהאי ש"ס דלא מייתי אלא הא דרבי דהלכתא כוותיה ושמעינן מהא דאלו נזירותו ונזירות אביו כאחת כדאמרן:
רבי יוסי בן חנינה שאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל. למ"ד הלכה היא בנזיר לא קמיבעיא ליה דהלכה למשה מסיני הוא הכי ולית ביה לא משום נבילה ולא משום חולין שנשחטו בעזרה אלא למ"ד מדרבנן הוא כדי לחנכו במצות הוא דקא מיבעיא ליה ומסיק הכא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ולעולם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא והכא אין בו משום חולין שנשחטו בעזרה דנותר ומעקר הוא כדתניא בהאי ברייתא. ומינה גופה שמעינן דחולין בעזרה דאורייתא מדאימעוט נוחר ומעקר משום דחולין בעזרה נפקא לן מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ולא אסרה התורה אלא בזביחה וכדקאמר בבבלי פ"ב דקידושין דף נ"ח ופ' כיסוי הדם דף פ"ו דמהאי טעמא קסבר ר"ש השוחט את הטרפה או נמצאת טרפה דאין בהן משום חולין בעזרה דס"ל חולין בעזרה דאורייתא ודריש מוזבחת דבעינן שחיטה ראויה. ובבבלי פרקין דף כ"ט פליגי בה רבי יוחנן ורבי יוסי ב"ח דר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ורבי יוסי ברבי חנינה קסבר מדרבנן הוא ופריך התם לרבי יוסה ב"ח הא אית ביה משום נבילה ומשום חולין בעזרה ומשני קסבר לה כרבי יוסי כרבי יהודה דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא ואיכא למידק מאי דוחקיה לומר דס"ל חולין בעורה לאו דאורייתא הא אפילו למ"ד דאורייתא שפיר מיתוקמא מילתיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדאמרן וי"ל דלמאי דמשמע בפ' כיסוי הדם שם וכן בפרק השוחט דף כ"ח דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו לענין כיסוי הדם וא"כ הכא נמי כן ולרבי יוסי ב"ח דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ע"כ דס"ל נמי חולין בעזרה לאו דאורייתא ולשיטתא דהאי תלמודא ע"כ לומר דלא ס"ל האי סברא נחירתו זו היא זביחתו דוזבחת דוקא. והרמב"ם בפ"ב מנזירות. פסק כמ"ד הלכה היא בנזיר וכן הוי המסקנא אליבא דרבי דס"ל התם יש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ ע"כ דהלכה היא בנזיר ס"ל דכל השקלא והטריא דקאמר שם לקמן בפרקין לא הוי אלא דיחויא בעלמא אבל באמת ס"ל לרבי הלכה היא בנזיר כדכתבו התוס' בפרק השוחט שם. ובריש פ"ב מהלכות שחיטה פסק הרמב"ם ז"ל דחולין בעזרה דאורייתא מהאי דרשה דקרא כי ירחק ממך וגומר וכסתמא דמתני' סוף האיש מקדש וכתב שם הלכה ב' אבל הנוחר והמעקר בעזרה והשוחט ונמצא טרפה כו' הרי אלו מותרין בהנייה וזהו כברייתא דהכא וכמשמעות הסוגיא וכ"מ כתב שם דפסק כר"ש דלעיל וצריך טעם למה ע"כ. ויש לישב לדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה מדאמרינן שם דף פ"ה ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם דס"ל שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ושנאו בלשון חכמים ומפרש טעמא דראה דבריו בהא משום דכתיב אשר יאכל וש"מ דשחיטה הראויה לאכילה בעינן והשתא נמי זהו הטעם דפסק כר"ש בההיא דחולין בעזרה משום דבהאי קרא כי ירחק וגו' ואכלת כתיב ובעינן שחיטה הראויה לאכילה וכל הסוגיא דהכא ודפ' השוחט אזלי כחכמים דר"ש והוא ז"ל פסק כר"ש כדקי"ל בכיסוי הדם כוותיה מה"ט וזהו לענ"ד דבר נאה ומתקבל. ויש לי עוד כמה מהני מילי מעלייתא בהאי ענינא ואין כאן מקומן להאריך:
הוא נזור אחת ובנו נזיר שתים. בבבלי סוף פרקין בעי כה"ג אם היה אחד מהן נזיר עולם ואחד נזיר סתם ופשיט באת"ל דכיון דאידי ואודי נזירות טהרה מצי לגלח וה"ה להאי דהכא ובאינך בעיות לא פשיט להו נמי התם ופסק הרמב"ם בפ"ח הלכה י"ז הואיל והדברים אלו הן ספק אינו מגלח עליהן ואם הביא זבחיו לא עלו לו:
הדרן עלך מי שאמר