שלשה מינין אסורין בנזיר. תני רב זכיי כו'. ובבבלי פ' ד' מיתות דף ס"ב גריס לה לדרב זכיי דקאמר אינו חייב אלא אחת ורבי יוחנן פליג עליה התם וס"ל דחייב על כל א' ואחת ופריך התם הש"ס למאי דבעי למילף חילוק מלאכות בע"ז מקרא דאחת מהנה כדדריש האי מ"ד התם לענין שבת וכדפרישית בפנים אחת שהיא הנה זדון ע"ז ושגג' עבודות והנה שהיא אחת שגגת ע"ז וזדון עבודות. האי שגגת ע"ז היכי דמי אי כסבור בית הכנסת והשתחוה לו הרי לבו לשמי' ואי דחזא אנדרט' וסגיד ליה אי דקבליה עליה לאלוה מזיד הוא ולאו בר קרב ואי דלא קביל עליה לאלוה לאי כלום הוא. והיינו נמי דפרישית דמקשי ליה רבי יוחנן הכא לרב זכיי דס"ל למילף לחילוק חטאו' דע"ז מהאי דרשא דאחת מהנה דהא שגגת ע"ז לא משכחת לה. והתם מפרק לה להאי קושיא דמשכחת לה באומר מותר דכסבו' אין ט"ז בתור'. והאי ש"ס לא ניחא ליה לשנויי הכי אי משום דלא ס"ל אומר מותר שוגג הוא אי משום דלא הוי שגגת ע"ז וזדון עבודות אלא שגגת זה וזה וס"ל האי ש"ס דחייב על כל א' וא' כדאמר רבי זעירה פ' כלל גדול. ועיין בפרק ה' דגיטין הלכה ה' מ"ש שם מענין דאומר מותר. ותו גריס לה בהאי תלמודא דשבת שם הלכה א' בתרה הא דרבי יוחנן דלעיל. ויהי כן בע"ז בעבודתה בעבודת גבוה בהשתחויה בעבודתה לחייב על כל אחת ואחת בעבודת הגבוה לחייב על כלהון אחת בהשתחויה לחייב על מקצתה. כלומר דהש"ס פריך אלמה לא מצינן לאוקמי האי קרא בע"ז ונדרוש כן לענין ע"ז דקר' מיירי באלו שלשה ענינים ועשה א' דלמד שחיי' על כל א' וא' בעבודתה מיירי שעבד בעבודות שדרכה בכך כגון גיפוף ונישוק וכיוצא בהן שאינן עבודות גבוה שאם דרכה בכך חייב מיתה ובשוגג חייב על כל אחת ואחת. ודרשא דעשה הנה אתי לעבודת הגבוה זיבח קיטר וניסך שכל אלו עבודת פנים הן ואינו חייב אלא אחת על כלן דלא סבירא ליה האי ש"ס דיצתה השתחויה לחלק כדמסיק לקמן לכלהו אמוראי דהכא. (ועיין בדיבור דלקמן) ודרשא דועשה מהנה ללמד על השתחויה שכתובה בהדיא בע"ז שחייב אפילו על מקצתה וכלומר אע"פ שלא עבד כדרך המשתחוה אלא דומה לזה וכעין דדריש ממ"ס דמהנה לתולדות לענין שבת. ומשני התם רבי בון משום דכתיב בהאי פרשתא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר מצות שהמשיח מביא עליה פר יצאת ע"ז שאינו מביא עליה פר אלא שעירה בלבד. והלכך לא מיתוקמא קרא בע"ז דלא מיירי אלא בשאר מצות שהמשיח מביא עליהן פר וכדמסיק לה בבלי סנהדרין שם דמה"ט לא מצית לאוקמי קרא בע"ז וחילוק מלאכות בע"ז נפקא לן מדיצתה השתתויה לחלק. זהו פירוש הסיגיא דהכא ודשבת על נכון ועל קו האמת. והארכתי בה קצת מפני שראיתי בה פירושים זרים ורחוקים מן הדעת מהולכי דרך עקלקלות כסו חרולי' פניהם והבל יפצה פיהם ומבלתי ראוים להעלות על הכתב זכרון בספר:

השתחויה ללמד על עצמה שאינה מעשה. בבבלי סנהדרין דף ס' קאמר לפי שיצתה זביחה לידון בעבודת פנים מנין לרבות השתחויה כו ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר מפני שהשתחויה לאו עבודת פנים היא כדפירש רש"י ז"ל שם אלא עבודה דרך כבוד מיקריא והא דלא קאמר התם הך טעמא לפי שאינה מעשה משום דלשיטתיה אזיל דמסיק שם הש"ס לקמן דף ס"ה דהשתחויה הויא מעשה כדאמ' רבי יוחנן דאפי' לרבנן דפליגי אדר"ע במגדף וסבירא להו דעקימת שפתיו לא הוי מעשה מודו הכא דכפיפת קומתו הוי מעשה וסוגיא דהכא אזלא אליבא דר"ל דקאמר התם מאן תנא השתחויה דחיי' עליה קרבן ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ולרבנן לא הוי מעשה והלכך קאמר הכא דמה"ט יצאה ללמד על עצמה וכמה שהוכחתי לקמן. (וראיתי למי שכתב תמה על פירש"י ז"ל דלמה לא תחשב השתחויה לעבודת פנים ומפורש בקרא בהרבה מקומות שמצוה להשתחות בבוא בית ה' ואם שאינה עבודה ממש עכ"פ עובדין בה השם ומשום זה פי' לפי הנראה לו דאף בבבלי הכוונה כמפורש כאן דס"ד דהשתחויה אינה בכלל זביחה לפי שאין בה מעשה. ואני לא תמה דנעלם ממנו הסוגיא הנזכרת לפי המסקנא כרבי יוחנן אלא שנעלם ממני הידיעה בתחלה במקומו דקאמר לפי שיצתה זביחה לידון בעבודת פנים כו' ומאין למד זה דהשתחויה עבודת השם היא אם מהשתחויה דכתיב גבי בכורים דלדרך כבוד באמרה ובשעת יציאתו כדתנן פ"ג דבכורים ולא מנה אותה הרמב"ם במצות עשה אלא להפריש ולקרות ואנחנו אין קוראין כאן עבודת השם אלא המיוחדים לקרבן וכך הם דברי הרמב"ם בכ"ג מהלכות ע"ז הלכה ג' זביתה בכלל עבודה היתה למה יצתה לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם וחייב כו' אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר כו' לכך נאמר לא תשתחוה לאל אחר לחייב על ההשתחויה כו' ע"כ הרי לך בפירוש דמזביחה למדנו על כל עבודת השם שחייב עליהן אפילו שלא כדרכה והשתחויה דלאו עבודת השם היא משום דרבינן מקרא כדברי האי ברייתא דהתם וכפי פי' רש"י ז"ל). ומסקנא דהכא דלא אמרי' יצתה השתחויה לחלק אבל בבבלי מסיק דיצתה לחלק כדאמר אביי התם דף ס"ג ג' השתחויות בע"ז למה דכתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם כי לא תשתחוה לאל אחר אחת לכדרכה ואחת שלא לדרכה ואחת לחלק. וקשה לפי סוגית הש"ס דהכא דאמאי לא נלמוד מהאי קרא הג' דיצתה לחלק והנראה דה"ט דהאי ש"ס ס"ל כר"ל כמ"ש לעיל דלרבנן לא הוי מעשה וא"כ לא משכחת כלל חיוב קרבן בה ולא שייכא למימר יצתה לחלק ולא קאמר הכא יצתה ללמד על עצמה אלא לענין חיוב מיתה ולרבות לשלא כדרכה ומילתיה דאביי אזלא לפי המסקנא דהתם כרבי יוחנן וכדאמרן:

מכיון דתימר לצורך יצאת כו'. כדפרישית דהוי ליה למכתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכן תירצו התוס' ביבמות דף ו' ד"ה טעמ' וע"ש:

והא תני משום רבי אליעזר כו'. בבבלי דף ל"ד מפרש לה דר"א דריש לקרא ברבוי ומיעוטי ורבנן דרשי בכללי ופרטי ומה הפרט מפורש חרצנים וזגים כו' שהן פרי ופסולת פרי לאפוקי עלים ולולבים כו' דלאו פירי ולא פסול' פירי הן וא"כ לצורך יצאו כדאמר הכא מעיקרא. ועוד דבלאו הכי לק"מ לכי שיטת הבבלי דליכא למימר דחרצנים וזגים לחלק יצאו דשני כתובים הן ואין מלמדין ופלוגתא היא בהאי תלמודא בפרק כלל גדול אם ב' דברים שיצאו מן הכלל חולקין או לא וסוגיא דהכא אזלא אליבא דתני רבי ישמעאל התם דס"ל דבשני דברים נמי אמרינן דיצאו לחלק ומטעמא דס"ל ב' כתובי' הבאין כאחד מלמדין וכרבי יהודה בבבלי סוף פרק ד' מיתות ושיטת הבבלי הוא למאי דקי"ל כרבנן ב' כתובים הבאין כאחד אין מלמדין כדפרש"י ז"ל בסנהדרין שם דף ס"ז דכל מקום דקאמר אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימ' ר' יהודה היא כדאמר התם:

נבילה וכל נבלה לרבות הטרפה. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דריש לה לרבי יוחנן לבשר מן החי כדאמר בבבלי פרק גיד הנשה דף ק"ב אבל קשה דמאי דוחקיה למימר לקמן טעמיה דרבי יותנן באוכל אבר מן החי מן הטרפה דחייב שתים משום דנפקא ליה טרפה מלא תאכלו כל נבלה תיפוק ליה דבלאו הכי מתרי קראי נפקי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואבר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר וצ"ל לסוגיא דהאי ש"ס דס"ל לרבי יוחנן דאפקי' קרא דבשר בשדה טרפה ממשמעותיה לגמרי ולא נפקא לן טרפה מהכא אלא לבשר מן החי לחודיה והכי משמע שלא יטרוף ויתלוש הבשר כדרך שהוא תולש מן השדה ולר"ל על אבר מן החי קאתי כדראב"י. ולא משמע הכי מסוגית הבבלי דפרק גיד הנשה והתם מפרש לפלוגתייהו בענין אחר. ובמסקנא קאמר רבא התם דלא פליגי אלא בתלש האבר ונטרפה בכך דאי לאו הכי אין איסור חל על איסור:

לית כתיב אלא כל חלב וכל דם. מסוגיא דהכא משמע דבכל מקום דחזר וכללו המקרא כעין לאו שבכללות הוא לענין שאינו חייב אלא אחת ולא משמע הכי משיטת הבבלי אלא כל היכא דמפרשי בקרא לקי כדכתבו התוס' שם וכמו בחרצן וזג דלקי על כל אחד ואחד ולא כדקאמר הכא אי הוה כתיב מחרצנים וזג יאות כו' דמשמע דטעמא דכתב קרא עד לחלקן. אלא דאם אכל כלן לוקה על כל אחד ואחד חוץ מעל לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין לא לקי דזהו מיקרי לאו שבכללות לפי שיטת הרמב"ם לכי שכולל ענינים הרבה כמבואר בדבריו פרק י"ח מהל' סנהדרין הלכה ג':

הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ורבי שמעון בן לקיש אבר מן החי שחלקו ואכלו כו'. פלוגתא דר"י ור"ל בבבלי שם דף ק"ג וכפי פרש"י ז"ל. אבל הרמב"ם מפרש לפלוגתייהו בשחלק הבשר מן הגידים והעצמות משום דאבר מן החי צריך כזית בשר דאכילה כתיב ביה ואם אכל כזית בשר אע"פ שחלקו ואכלו מעט מעט אפילו לר"י חייב כדפס' בפ"ה מהלכות מ"א הלכה ד'. וכדעת רבי דהכא דאפילו חלקו בחוץ חייב שדרך אכילה היא:

אם טרפה חיה כו'. כן פירשו התוס' לההיא ברייתא דת"כ בזבחים דף ס"ט ד"ה אי טרפה חיה ע"ש:

לא כל הנבלה התורה השוות. הכי מסיק לה נמי במעילה דף י"ז לענין לעשות אכילה כטומאה לא הוקשו בהמות לשרצים ובשרצים גופייהו דוקא במובדלין דיבר הכתוב והן שמנה שרצים שמובדלין מאחרים וחמורים לענין טומאה משאר שרצים ובהני אכילתן בכעדשה כמו טומאתן אבל שאר שרצים אין לוקין עליהן אלא בכזית:

אבל מן הריסוסין כזית ונמלה חייב שתים. לאו דוקא שתים קאמר דהא קי"ל אכל נמלה לוקה חמש כדאמר באלו הן הלוקין דף י"ו אלא תרי חיובי קאמר ולא נחית הכא למנין הלאוין:

אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים. כשיטת ר"ש אתייא דס"ל באלו הן הלוקין שם דחטה אחת תשובה בריה וכן ענבה דלא בעי בריית נשמה וכדר' אלעזר בן עזריה לקמן הלכה ב' וע"ש:

כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן. במס' ערלה בהאי תלמודא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה והכי איתא בבבלי ע"ז דף ס"ו רבי יהודה משום ר"מ אומר כל האסורין שבתורה מצטרפין כו'. והרמב"ם ו"ל בפ"ד מהל' מ"א הלכה י"ו כתב כל האיסורין שבתורה אין מצטרפין וה עם זה חוץ מאיסורי נזיר וכתב המ"מ שם מ"ש רבינו שהאסורין בשני לאוין אין מצטרפין מתבאר במס' מעילה בפ' קדשי מזבח ובביאור אמרו בספרא פרשה אחרי מות שאין החלב והדם מצטרפין ע"כ ואני בעניי חפשתי בכל הספרים ולא מצאתי מבואר לזה גם בפרק קדשי מזבח לא מתבאר זה בשאר איסורין כ"א בנבלת בהמה טהורה ובהמה טמאה קאמר התם בדף י"ו דאין מצטרפין לאכילה ומטעמא דאין איסור חל על איסור וזהו דין האחר שכתב שם הרמב"ם בסמוך. ומדלקמן שם בדף י"ו מתבאר דאיסורין מצטרפין לאכילה כדקאמר התם הפיגול והנותר מצטרפין לענין אכילה דתניא ר"א אומר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מפסולי המוקדשין הלכה י"א דמצטרפין ועדיין לא נתבאר לנו הטעם לחלק בין פיגול ונותר לבין שאר איסורין דאין לומר דלא תאכל כל תועבה מיקרי לאו שבכללות דהא כל חד וחד מפורש בקרא בלאו בפני עצמו ולא מיקרי כה"ג לאו שבכללות כדכתבו התוס' בע"ז שם ועל כרחך דהרמב"ם ז"ל נמי מודה בזה מדפסק בפיגול ונותר דמצטרפין דמה"ט נמי לא מיקרי לאו שבכללות כדכתבו התוס' בפ' כל שעה דף כ"ד והעולה על רוחי בתחלה לומר דהיינו טעמי' דהרמב"ם דלמאי דקי"ל אין היתר מצטרף לאיסור בכל האסורין א"כ נמי אין איסור מצטרף לאיסור וכדכתבו התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול והנותר ע"ש דהקשו על פרש"י וכתבו דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור. אבל קשיא לי טובא על דבריהם דהא מסוגיא הבבלי בפרקין דף ל"ו משמע איפכא דמקשה לר"ע למה לי קרא מכל אשר יעשה מגפן היין ללמד על איסורי נזיר שמצטרפין השתא לר"ע אית ליה היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מיבעיא. ועוד דאכתי לא הונח לנו מאי טעמא בפיגול ונותר פסק דמצטרפין לענין אכילה ובשאר איסורין פסק דאין מצטרפין. והנראה לע"ד דזהו עיקרן וטעמן של הדברים דהא דפסק בפיגול ונותר דמצטרפין הוא מטעמא דרבי אלעור פליג התם בזבחים בדף ע"ט אהא דר"ל דקאמר איסורין מבטלין זה את זה ורבי אלעזר אמר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה וכדכתב בפסולי המוקדשין שם הלכה כ' וס"ל כשם שאם יש בכל א' כשיעור כדמיירי התם אין מבטלין זא"ז כך מצטרפין זע"ז לכשיעור דזיל בתר טעמא אבל בשאר איסורין ס"ל דאין מצטרפין דאין למידין שאר איסורין מפיגול ונותר וטעמו כהאי דאמרינן במנחות ד' כ"ב גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ויליף לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי ליה אפילו לאחר שנתערבו זה בזה דם השעיר ורבנן אמרי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ולא ילפינן מינה בעלמא והכי נמי לא ילפינן שאר איסורין מאיסורי עולין דמצטרכין זע"ז. ולפי זה הא דכתב שם הרמב"ם כל האיסורין שבתורה אין מצטרפין כו' לפיכך הלוקח מעט חלב ומעט דם כו' וצירף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה ודינו כדין אוכל חצי שיעור עכ"ל הוא הדין דאין מצטרפין כלל אפי' לאסור את הקדירה בנותן טעם והא דכתב אינו לוקה משום דבדין מלקות איירי התם וכדמוכח מדבריו בפט"ז ממ"א הלכה י"ד דפסק שם גבי תבלין שנים וג' שמות ממין אחד או ג' מינין משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור כו' ומשמע דוקא הני משום שהן שם אחד או מין אחד מצטרפין לאסור הקדירה כדאיתא פ"ב דערלה וכדפירש שם הר"ש דלענין לאסור הקדרה מיירי ולא לענין מלקות ע"ש ולא קי"ל כהך דר"מ כע"ז כדכתב הכ"מ שם משום דרבא לא ס"ל כוותיה התם (ועיין שם סוף הפ' דכן כתב שם והוא הנכון) אבל דם וחלב ושאר איסורין שהן לא משם אחד ולא ממין אחד אין מצטרפין לאסור בנ"ט. ולפי מה שאמרנו אפשר דלא פליג הרמב"ם אהא דכתב הטור י"ד בסוף סי' צ"ח קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו. וטעמא משום שהן ב' שמות מב' מינין אין מצטרפין זע"ז וכן מבטלין הן זא"ז כדאמרן. אבל למה שכתב שם הב"י דדין זה נלמד מההיא דזבחים הפיגול והנותר והטמא שבללן זע"ז מבטלין זא"ז וממתני' פ"ב דערלה הערלה מעלה את הכלאים כו' וכן הוא בתשובת הרא"ש ששם מקור הדין זה. והשתא למאי דמוכח מדברי הרמב"ם דפ"ח דפסולין המוקדשין דלא פסק כההיא דזבחים אין ראיה מהתם ויש לומר דהרמב"ם לא ס"ל בהא כדעת הרא"ש אלא כדעת הראב"ד הביאו הב"י שם דאין למדין שאר איסורין ממתני' דהערלה מעלה את הכלאים כו' ע"ש. ויש לדון נמי איפכא דאף דלא פסקי הרמב"ם בההיא דפיגול ונותר אלא כר"א דאין מבטלין זא"ז לא ילפינן שאר איסורין מפיגול ונותר כמ"ש לעיל ובשאר איסורין אין מצטרפין וכן מבטלין זא"ז ואין להאריך יותר בזה:

נבלה שבטלה בשחוטה בטל מגעה דבר תורה. דוקא מגעה אבל במשא מיטמא וכדאמר רבי יוסי ב"ח בבכורות דף כ"ג לגבי ההיא דתני ר"ח נבילה ושחוטה בטילות זו בזו ומה דקאמר במנחות דף כ"ג גבי פלוגתא דרב חסדא ורבי חנינא בהא ומוקי פלוגתייהו אליבא דרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל היינו למאי דקאמר התם רב חסדא שחוטה אינה בטילה בנבילה כו' ופליגי אי בתר מבטל אזלינן או בתר בטל אזלינן וזהו אפי' למאן דס"ל כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל מודה בהא כדכתב הכ"מ סוף פ"א מהל' אבות הטומאו' וע"ש אבל פשטא דמילתא מיתפרשא אליבא דרבנן כדפרישית בפנים:

כל נותני טעמי' אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים של נזיר. בבבלי פרקין דף ל"ז בסוגיא דמשרת וכן בפסחים פרק אלו עובדין מתבאר דפלוגתא דר"ע ורבנן היא אם היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דרבי יוחנן קאמר התם אליבא דר"ע דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ולא ילפינן שאר איסורין מאיסורי נזיר משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים ואין מלמדין וטעם כעיקר נפקא ליה לר"ע במה מצינו מגיעולי עכו"ם גבי כלי מדין דס"ל דלא אסרה תורה אלא קדיר' בת יומה ולאו חידוש מיקרי דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן סברי מגיעולי נכרים לא ילפינן דהתם חידוש הוא דאפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא והלכך ס"ל דמשרת בנזיר ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וילפינן נמי שאר איסורין מיניה מק"ו מה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' כדקאמר הכא לקמן אבל היתר מצטרף לאיסור לית להו אפילו באיסורי נזיר אא"כ איכא כזית בכדי אכילת פרס דבהא בכל איסורין דאורייתא הוא. ושמעינן מהאי סוגיא דטעם כעיקר מדאורייתא הוא ואע"פ שאין כאן ממשו של איסור אלא שאין לוקין עליו בשאר איסורין דהא לרבנן מק"ו מנזיר ילפינן ואין עונשין ואין מזהירין מן הדין וזהו כשיטת ר"ת ור"י בפרק גיד הנשה דף צ"ח ובשלהי ע"ז דס"ל טעם כעיקר דאורייתא והתם כתבו דטעמא דאין לוקין משום דלא הוי אלא בעשה דיליף מגיעולי נכרים וכתיב תעבירו באש ודחה ר"ת לזה משום דאיכא למימר אהדרי' קרא ללאו דנבלה כמו בגיזת פסולי המוקדשין כו' ע"ש וכל זה הוא לשיטת ר"ע וכרבי יוחנן דקאמר לה התם כל שהוא טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ואיהו ס"ל הכא כר"ע דקאמר משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר יליף מגיעולי נכרים ובמה שכתבנו אפילו לרבנן דילפי לטעם כעיקר מנזיר אתיא שפיר דאסור מדאורייתא ואין לוקין עליו. ומצאתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו פ' ג"ה שם וז"ל ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לר"ע דיליף מגיעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא במה מצינו ולכך אין לוקין וכן לרבנן דגמרי מק"ו דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין עכ"ל ומיהו איכא נפקא מינה בזה דלטעמא דהתוס' וכן להיש מתרצים אליבא דר"ע אפי' באיסורי נזיר אינו לוקה על טעמו ולא ממשו ולהטעם שכתבנו אליבא דרבנן הא ליתא אלא בשאר איסורין. אבל לשיטת רש"י ז"ל טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן והני קראי אסמכתא בעלמא נינהו כדפירש בג"ה שם וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פט"ו מהלכות מ"א נמצא בהן טעמו ולא נמצא בהן ממשו הרי אלו אסורין מד"ס. ודע שהרשב"א כתב שם בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל ופי' היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן ההיתר והאיסור לוקה ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאין תלויות זו בזו כלום דכיון שאין שם ממשו של איסור גריע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסורי אע"פ שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית ומאן דאית ליה טעה כעיקר נמי אפשר לית ליה היתר מצטרף לאיסור דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור עכ"ל וכ"כ נמי בספר המלחמות פ' אלו עוברין ע"ש ונראה שכל זה הוא לשיטת רש"י ז"ל וכמו שהסכים הרמב"ן ז"ל לדעתו שם אבל לשיטת ר"ת והסוברים עמו דדרשה גמורה היא לטעם כעיקר מדארייתא אנן חזינן דר"ע אית ליה היתר מצטרף לאיסור ואית ליה טעם כעיקר אבל רבנן דלית להו היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר אית להו ש"מ דחמירא להו טעם כעיקר והלכך ס"ל דהאי קרא מיבעי ליה לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור. והכי מיתפרשא סוגיא דהאי תלמודא דרבי זעירא דמפרש לה להא דר"י דמשרת לטעם כעיקר הוא דאתא ושאר איסורין לא ילפינן מיניה לענין דיהו לוקין עליו ומטעמא דכתיבנא משום דילפותא מק"ו הוי ומיהת איסורא מדאורייתא איכא אבל היתר מצטרף לאיסור לית ליה אפי' באיסורי נזיר והיינו דקאמר מתני' דכזית יין שנפל לקדירה מסייע ליה לר' זעירא וע"כ בדליכא בנ"ט דאי בדאיכא בנ"ט א"כ אתיא דלא כמאן דהא לר' בא בר ממל טעם כעיקר נמי אית ליה כדמוכח מדלקמן אלא בדליכא והלכך אכל כזית ממנה פטור דאין היתר מצטרף לאיסור והרי היין נתערב בכל הקדרה אבל אם אכל כלה חייב דכזית איסורא מיהת אכל ומין בשאינו מינו לא בטיל ברובא. ור' בא בר ממל מפרש לדר' יוחנן דלהיתר מצטרף לאיסור הוא דקאמר ולא ילפינן שאר איסורין מנזיר בהא אבל טעם כעיקר אפי' בשאר איסורין דס"ל כר"ע דיליף מגיעולי נכרים והגע עצמך דע"כ אית ליה לרבי בא בר ממל נמי טעם כעיקר מדקא מסייע ליה מהך ברייתא דקתני שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב והיינו לאחר ששרה הענבים במים ויש בהן בנ"ט הוי כממשו של איסור ומצטרף אח"כ להיתר ורבותא קמ"ל בזה דאפי' בכה"ג היתר מצטרף לאיסור וס"ל נמי דטעם כעיקר בשאר איסורין דאורייתא כדמסיק הכא לקמן והיינו דמקשי לר"ז ולא מקשי לרבי בא בר ממל כדפרישית בדיבור דלקמן. ומצינו לפ"ז דעולה מסקנא דהכא כשיטת ר"ת והסוברים עמו וכמו שהסכימו רוב האחרונים כמ"ש הרשב"א ז"ל שכן דעת הרב בעל הלכות וכן הכריע הוא ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא כמה שהביא הב"י שם. וכתבו התו' עוד בג"ה שם והא דקאמר בירושלמי דערלה פ"ב א"ר יוחנן כל נותנים טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם דנזיר יש לומר דבהיתר מצטרף לאיסור איירי וקרי ליה בירושלמי נותן טעם עכ"ל ר"ל דאדלעיל קאי למאי דכתבו שם לחד פירושא דהא דקאמר רבי יוחנן התם טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו במין במינו מיירי הואיל ומדאורייתא בטיל ברובא אבל במין בשאינו מינו דמדאורייתא בנותן טעם אסור ולוקין עליו ועוד פירשו שם דיש לומר דכזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו ולוקין עליו ושאינו בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו ואסור מדאורייתא אבל אין לוקין עליו. ועל הפי' הא' קאמרי והא דאמר בירושלמי כל נותני טעם אין לוקין עליהן כלומר דהא משמע דאפילו במין בשאינו מינו אין לוקין עליו יש לומר דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי. אבל קשה דהא פלוגתא היא הכא ועוד דהמסקנא הויא כמ"ד על נותן טעם קאי. ומצאתי בתו' זבחים דף ע"ט ד"ה אמור רבנן בטעמא דהביאו נמי כההיא דהתם וסיימו שם ומיהו סוגיא דירושלמי מוכחא דבנתינת טעם איירי. ולפי מה שכתבתי לק"מ דאע"ג דהמסקנא דבנתינת טעם איירי מ"מ אין לוקין עליו אע"פ שאסור מדאורייתא הוי מטעמא דילפינן ק"ו מנזיר ושפיר אתייא כשיטת ר"ת. ונתבאר לנו דלמאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר אפי' באיסור שבא מכח טעמו של איסור לבד מצטרף עם ההיתר ואוסר כדלעיל וזהו מה שרציתי לבאר בהאי ענינא ואם יזכני השם יתברך ברוב רחמיו להדפיס קונטרס האחרון מחידושים שלי ושם הארכתי בזה יותר ובארתי מכמה חדושי דינים שנסתעפו ממנו ושם תראה ותמצאנו:

מיכן אתה דן לכל האיסורין שבתורה. נראה דהא מברייתא אחריתא היא ולא שייכא אדלעיל דבהיתר מצטרף לאיסור משתעי והכא בטעם כעיקר מיירי והכי גרסינן בספרי פרשת נשא וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניחו הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו' מה ת"ל וכל משרת ענבים מגיד שאם שרה ענבים במים בנותן טעם מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה היוצא מן הגפן כו' עשה בו טעם כעיקר שאר איסורין שבתורה כו' אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר ע"כ וזהו כגי' ש"ס הבבלי. ודרך הש"ס הזה לתפוס היכא דברייתא כמו שתמצא בהרבה מקומות. ומקשי לה לדרבי זעירא בהא דלדידיה לא ילפינן שאר איסורין מנזיר והכא קאמר דילפינן אבל לרבי בא בר ממל לק"מ דאיהו מודה דילפינן שאר איסורין מאיסורי נזיר לענין טעם כעיקר דאית לית נמי להא כמבואר לעיל אלא דההיתר מצטרף לאיסור ס"ל דלא ילפינן שאר איסורין משום דהוי מטא ונזיר ב' כתובים ואין מלמדין:

חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה כו'. מכאן משמע כפירוש התוס' בדף לח ד"ה ואינו חייב דלא פליגי משנה ראשונה והאחרונה אלא בשתיה אם מקשינן לאכילה או לא אבל באכילה כ"ע מודו דבכזית והרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכה ב' פסק כמשנה ראשונה ולפי פירוש זה דשתיה ברביעית כדין כל שתיה ואכילה בכזית ומשום דמשנה אחרונה כרבי עקיבא אתיא ופליגי רבנן עליה:

כאן שעשה פסולת פרי כפרי אינו דין כו'. ואע"ג דשפיר נפקא לן מיבשים יתירא כדקאמר לעיל מ"מ איצטריך להאי דתני חזקיה דלא תיקשי אי הוי כתיב ענבים לחים לחוד ה"א דלמעוטי יבשים הוא דאתא כי היכי דלא תטעי לומר דיבשים בכלל ענבים ולאפוקי מדחזקיה והלכך כתב קרא יבישים ואכתי לחייב כל כל א' בפני עצמו מנא לן לכך מייתי הא דתני חזקיה דהשתא קשה ליכתוב ענבים סתמא ואנא ידענא דהכל בכלל מק"ו דערלה אלא לחייב על כל א' בפני עצמו:

טעמא דרבי אלעזר בן עזריה משום ביריה. מבואר הוא במ"ש לעיל הלכה א' ד"ה אכל מן הצירופין ובד"ה והא תני ע"ש:

וגילח כולו ולא מקצתו. ובבבלי דף מ"ב דריש לה מיגלחנו עד דאיכא כולו והכא דריש יגלחנו לדרשה אחריתא. וכל הני בקראי דנזיר טמא דריש ואף לפי המסקנא דהכא ודהתם דגם בנזיר טהור שתי שערות מעכבות בו היינו משום דילפינן נזיר טהור מנזיר טמא וכדאמר לקמן ודכוותה בנזיר טהור כו'. ושמא דאפי' לפי דרשה דהכא דדריש מוגלח לא משמע ליה למידרש הכי אלא מוגלח דנזיר טמא דכתיב ביה וגלח ראשו ועד שיגלח כל ראשו אבל בנזיר טהור לא כתיב ביה וגלח ראשו ומנזיר טמא הוא דילפינן לנזיר טהור:

כל המעבירין במשמע מכאן שאינו סותר בו אלא תער בלבד. הכא משמע דה"ק לרבות כל המעבירין לאזהרה וא"כ למה נאמר תער שאינו סותר אלא בתער אבל בבבלי דף מ' פריך על הא דקאמר אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער והתני מנין לרבות את כל המעבירין אלא אימא כעין תער משמע דכל שהוא באזהרה סותר ג"כ דהא לא תני מנין לרבות כל דבר אלא גבי אזהרה כדלעיל שם והלכך משני אימא כעין תער כלומר דאינו עובר בשאר מעבירין אלא כעין תער דלא מרבינן שאר מעבירין מלא יעבור אלא דומיא דתער וסותר ג"כ בכעין תער. והשתא לפי המסקנא ה"פ דברייתא דלעיל התם ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל תער לא יעבור על ראשו כלומר דאי ללמד שאינו חייב אלא כעין תער א"כ הכי הוי ליה למיכתב כל ימי נדר נזרו לא יעבור תער על ראשו ומדסמיך תער לנזרו ש"מ דלפעמים תער דוקא ומשני ללמד לתגלחת האחרונה אחר ימי נזרו שהיא בתער דוקא. ובהכי ניחא תמיהת החו' שם בד"ה ומאחר תימא אימא לאשמעינן כעין תער:

ותני כן ר"ש בן יהודה אומר כו'. ודלא כרבי אלעזר דאמר רוב ראשו הוא דמעכב אלא ב' שערות מעכבין וילפינן סתירה מעיכוב ותימא דאמאי לא פשיט ליה כת"ק דתוספתא התם דקאמר אבל אינו סותר אלא ברוב ראשו והכין הוא מסקנת ש"ס הבבלי וי"ל דס"ל להאי תלמודא להא דר"ש לעיקר דמכיון דאידחי הא דר"א לענין עיכוב וילפינן נזיר טהור מנזיר טמא הוא הדין לענין סתירה נמי:

מאן דאמר מפספסין בבריא. בבבלי לא נחית להא משום דמוקי למתני' כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא"כ אין חילוק דלעולם מפספסין בכל דהא לא הוי פסיק רישיה כבסורק ועד דידעינן ודאי שהוא משיר את השער כדפסק הרמב"ם בפ"ה הלכה י"ד בהא דר' ישמעאל שלא יחוף באדמה מפני שמשיר את השער ודאי. ואע"ג דבהא בעיא דלא איפשיטא היא בבבלי מ"מ למאי דקי"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין לא הוי פסיק רישיה אא"כ ידוע הוא בודאי שמשיר. והכ"מ כתב שם דטעמא משום דספק נזירות להקל. והא לא שייכא אא"כ הספק הוא אי נחית לנזירות או לא כדאמרינן בפ"ק דף ח':

הוון בעיי מימר בארבעה כוסות של יין כו'. משמע דלא אידחי הכא לדהוו בעי מימר אבל אין המסקנא הכי בבבלי ריש מכלתין דף ד' אלא אפילו אמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתי נזירות וחיילא על שבועה וכן חלה על שמושבע ועומד מהר סיני כדקאמר הכא וכן בפ"ק הלכה ב' ועיין במ"ש שם ד"ה נדרים חלין על אסורין דכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות הלכה י"א ואע"פ שלא כתב שם אנא כיצד מי שנשבע שישתה יין וחזר ואמר הריני נזיר כו' ה"ה על מצות הר סיני חיילא וע"כ לומר לדבריו כן כדמשמע מגירסתו שם בגמרא כפי גי' ר"ת וע"ש:

לא סוף דבר כדי ליתן סימן לנגעו כו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מטומאת צרעת הלכה ג' כיצד מגלחין את נתק כו' ואפילו היה נזיר הרי זה מגלח. ובת"כ דריש לה מקרא והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת"ל והתגלח אע"פ שהוא נזיר. ויש להקשות למאי דכתב הרמב"ם בסוף פ"ז מנזירות טעם הכתוב דתגלחת הנגע דוחה לנזירות אע"פ שיש בו ל"ת ועשה תער לא יעבור וגו' קדוש יהיה וגו' מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור וגו' ע"כ והא האי טעמא לא שייכא אלא בתגלחת האחרונות של מצורע אבל לא בתגלחת הנתק שהיא בימי הסגירו והרי הן עולין לו כדתנן לקמן בפ"ז ואפ"ה אמרה תורה שתדחה לנזירות. אחר כותבי זאת מצאתי בס' ברכת הזבח שהקשה כן ולא תירץ כלום. והנלע"ד ליישב קושיא זו ממה דדריש בת"כ מהאי קרא גופיה והתגלח בכל דבר אפי' שלא בתער וכן פסק הרמב"ם שם ולפ"ז לק"מ מתגלחת הנתק שהרי אתה יכול לקיים תגלחת זו אפילו בסם שמשיר את השער ובהא ליכא אלא עשה גבי נזיר כדכתב הוא ז"ל בפ"ה מנזירות הל' י"ב העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא בטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו. ולא תיקשי דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה משום דעשה דמצורע עדיף דאמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו כו' כדקאמר בפרק שלוח הקן דף קמ"א ושאני התם דגלי קרא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה. ואין להקשות הא מצורע מוסגר מותר בתה"מ ואינו אסור סיפרו כדמוכח ממסקנת הגמרא דמ"ק ז' וכמבואר בדברי הרמב"ם בפ"י וי"א מט"צ דיש לומר דאפ"ה משכחת לה שימנע משלום ביתו ע"י עיכוב תגלחת נתקו כגון שנולד לו פשיון אחר הסגר הראשון שהוא אחד מסימני טומאה של הנתק וניכר הפשיון אפי' בלא גילוח סביבות הנתק ודין הפשיון הוא שאם החליטו ע"י כך והלך הפשיון וחזר הפשיון שהוא מוחלט כמו שהיה כדתנן בפ"י דנגעים משנה ה' ואם אתה אוסרו מלגלח הנתק פעמים שילך הפשיון הניכר ויולד הספק אם הפשיון או לא שדינו בזה להחליטו כדקי"ל בספק נגעים משנזקק לטומאה ספיקו טמא והרי לזה דין מוחלט וספירת ז' ימים אחר תגלחת הראשונה שלו ואסור בתשמיש המטה כדין המצורע ואם היה מגלח הנתק אפשר שהיה ניכר שלא חזר הפשיון כבתחלה והיה טהור. ובעיקר הדין שכתב הרמב"ם בסם שמשיר את השער עיין בלח"מ שכתב ט"ז ולא ידענא מהיכן הוציא זה דכיון דבגמרא אמרינן לא יעבור לרבות כל המעבירין אפילו סם במשמע כו' וטעמו של רבינו ז"ל לא ידעתי עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו דס"ל דלא הוי בכלל כל המעבירין אלא דוקא דבר שהוא מעביר השער בשעת העברתו עליו כמו זוג או שקצצה וכה"ג כדכתב שם לעיל ולאפוקי סם שאינו משיר את השער בשעה שהוא מעביר על ראשו כי אם לאחר זמן ולמד זה מדאמרינן בגמ' סתמא דכעין תער בעינן והכל בכלל לענין שלא יניח בשער כדי לכוף ראשו לעיקרו וה"ה נמי לענין זה דהוי שלא כעין תער. ומבואר זה בדקדוק דבריו וכפלת לשונו ז"ל שכתב שם העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער רצונו לומר שהעביר הסם שטבעו להשיר השער והשיר הסם אח"כ את השער ולפיכך אינו לוקה. והיינו נמי טעמיה במה שכתב שם הלכה י"ד דלא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשאה כן אינו לוקה. ומשום דלא הויא דומיא דתער כדאמרן כך נ"ל לדעתו ז"ל:

נטמא וחזר ונטמא מביא קרבן על כל א' וא' ובתוספתא דהכא ודכריתות גריס מביא קרבן אחד על הכל וכדתנן פ"ב דכריתות נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד ומייתי לה בבבלי פ"ג דף י"ח ומוקי לה התם נמי כר' יוסי בר יהודה. ולפי גי' דהכא שפיר נמי מתפרש' הסוגיא כדפרישית בפנים ובסיפא דתוספתא דהכא גריס נטמא ביום שביעי שלו וחזר ונטמא ביום השמיני שלו מביא קרבן לכל אחד וא' דברי ר"א כו' וחכ"א קרבן אחד על הכל. וגירסא זו עיקרית לשיטתא דהאי ש"ס ומתני' דכריתות כחכמים אתיא דאמרי שם אפי' נטמא ביום השמיני מביא קרבן א' על הכל עד שיביא חטאתו דאז ג"כ מתחיל למנות לנזירות טהרה וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ו' הלכה ט"ו וע"ש:

ואם גילח במדינה משלח תחת הדוד. לפי גירסא זו אתיא שפיר הא דרבי יהודה בברייתא שהובאה בגמרא דהכא ובבבלי כסתמא דמתני' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח הלכה ג' והכ"מ תמה שם אמאי לא פסק כחכמים דאתיא סתמא דמתני' כוותייהו וזהו לפי גי' המשנה בש"ס הבבלי ואם גלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד והרמב"ם תפס לגי' דהכא לעיקר:

מאן דאמר נותני טעמים אחד ומאה את מוציא מן הזרוע העצמות כו'. בפרק גיד הנשה דף צ"ח פליגי כגוונא דהכא לחד מ"ד במאה ולחד בששים ושניהם למדין מזרוע בשלה ומפר' לה התם דמ"ד בששים סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בששים ומ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה. וכתב הר"ש בסוף פ"ה דתרומות מביאו הרא"ש שם דהך סוגיא דהכא פליגא אדהתם דהכא משמע מאי דמסיק דעצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא כי אם מאה בין הכל והתם משמע דאפילו עצמות היתר אין מצטרפין לבטל למ"ד במאה דקאמר בשר בהדי בשר משערינן ולא בהדי בשר ועצמות ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא וקולא גדול' היא זאת אלא דלכאורה לא קי"ל הכי דהא קי"ל כמ"ד בששים ואמרינן התם דמ"ד בששים קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן אלמא דעצמות מצטרפין לאיסור ולהיתר ואמר נמי בירושלמי מ"ד בששים אין אתה מוציא את העצמות מן. הזרוע כו' ומסיק התם דאפ"ה כיון דאזלא סוגיא דירושלמי בג' דוכתי הכי כדמייתי שם ש"מ שכן הלכה והא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות הזרוע סימנא בעלמא ואסמכתא הוא כדאיתא התם דמדאורייתא ברובא בטיל דזרוע באיל מין במינו הוא ומדאורייתא ברובא ע"כ וכך היא מסקנת הרא"ש שם דעצמות האיסור מצטרפין עם היתר וכן פסק הטור י"ד ריש סימן צ"ט והבי' שם בשם י"א דעצמות האיסור אין מצטרפין להיתר והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה במ"א כלום. ולכאורה יש ללמוד מדבריו פי"ג דתרומות דסובר כי"א דכתב שם הלכה ז' אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין אבל פסולת החולין מצטרפ' עם החולין להעלו' התרומ' וכתב הראב"ד שם דיותר מכאן אמרו בירושלמי שהפסולת של התרומה מצטרפ' עם החולין לבטל התרומה וכתב הכ"מ שאין מזה השגה על רבינו שלא כתב כן משום דמשמע דגמרא דידן פליג אירושלמי דקאמר בפרק ג"ה למ"ד בששי' עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת היא שנויה עכ"ל ולפ"ז דעת הרמב"ם לפסוק כמי שסובר דאין פסולת התרומה מצטרפות וכן אין עצמות האיסור מצטרפין אבל כל זה אינו מוכרח דמההיא דפ' ג"ה אין ראיה דאסמכתא היא כדכתב הר"ש ומ"ש שבירושלמי גופ' במחלוקת שנויה בהא ליכא פלוגתא הכא ואם נתכוין למחלוקת הני אמוראי דמר אמר א' ממאה ומר אמר אחד מששים ולומר דכל השקלא וטריא דלקמן מתרומ' לא אתיא אלא אליבא דמ"ד אחד ממאה אבל למ"ד א' מששים אין מצטרפין א"כ היינו הך קמייתא דהא מ"ד א' מס' לא פליג אמ"ד דהתם הכי ובין לסוגיא דהכא ובין לסוגיא דפ' ג"ה שמעינן להאי מ"ד דאין עצמות האיסור מצטרפין להיתר. והנראה דה"ט דהרמב"ם דלא פסק כהך דהכא בענין פסולת של תרומה דמצטרפת עם החולין כדפשיט לה מן האי דרב הונא דמצידה תברה דאי איתא אדתני בברייתא אין טינופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין לאשמעינן רבותא טפי דמצטרפת עם החולין להעלות את התרומה אלא ודאי משמע מתוך הברייתא דאין הטנופת של תרומה מצטרף לא לאיסור ולא להיתר וכדכתב הרא"ש ז"ל פרק ג"ה שם. אבל בענין עצמות האיסור אכתי יש להסתפק בדעתו אם נמי ס"ל בהא דאין מצטרפין כדמדמי לה הכא וכפי הוכחה זו מהאי ברייתא או דילמא הא גופיה ספוקי מספקא ליה הואיל והש"ס פשיט לה להיתר מדרב הונא ואע"ג דמברייתא איכא למיפשט איפכא. ובמה שלמדו מזרוע בשלה אסמכתא היא כדכתב הר"ש ואיכא למימר דס"ל עצמות האיסור מצטרפין להיתר. ויש ללמוד מדין חתיכה נ"נ שכתב הה"מ בפ"ט ממ"א הלכה ח' דדעת רבינו כדעת ר"א דלא אמרו חתיכ' עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב וא"כ אין עצמות האיסור נעשין נבילה מחמת שקבלו טעם מהבשר ואפשר דמצטרפין וכעין שכתב הב"ח שם דלמ"ד חתיכה עצמה נ"נ אפילו בשאר איסורין ודאי דעצמו' האיסור אין מצטרפין להיתר וה"ה איפכא ואין להאריך כאן יותר ובמקום אחר הארכתי בזה לחזק הוכחה זו:

בית שמאי אומרים צריך להעביר תער על ראשו ב"ה אומרים אין צריך. בבבלי דף מ"ו גריס איפכא ב"ש אומרים א"צ ובית הלל אומרים צריך כדמפרש התם וטרח הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם בפ"ח הלכה ה' שפסק אינו צריך וגי' דהכא עיקרית דכן גריס בתוספתא וכן הוא בבבלי יומא דף ס"א:

הדרן עלך שלשה מינין אסורין