העכו"ם אין להן נזירות. שנייא היא דכתיב וכפר עליו את שיש לו כפרה. בבבלי ריש פרקין קאמר דעכו"ם איתמעטו מדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא את שיש לו טומאה יצא עכו"ם שאין לו טומאה וכו' ופריך אי הכי עבדים נמי לא אלא אמר רבא וכו' ומשמע דלא קאי האי טעמא ועבדים יש להן טומאה וכן הרמב"ם בפ"א מט"מ לא כתב אלא העכו"ם אין להן טומאה. ולפי דרשא דהאי תלמודא מוכפר עליו ל"צ קרא לרבות עבדים לנזירות דהא עבדים בני כפרה נינהו וכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ומה"ט נמי פריך התם למה לי קרא ואמרת אליהם לרבות את העבדים ומשני משום דה"א דאיתקוש לנדרים דכתיב על נפשו יצא עבד וכו'. ולשיטתא דהאי תלמודא ע"כ דלא ס"ל האי דרשא דואמרת מדמספקא ליה לקמן אם נזירותו תורה או הלכה אבל קשה תיפוק ליה מוכפר וכו' וצ"ל דהא גופא מספקא ליה אם מקשינן נזירות לנדרים בהא או לא:

ישראל צריכין היתר חכם והעכו"ם אין צריכין היתר חכם. וכן דריש בספרי זוטא ישראל עוברין בבל יחל ואין העכו"ם עוברין בבל יחל דיכול לנדור בנדרים כדדריש בבבלי פריקין מאיש איש דגבי נדרים לרבות שהעכו"ם וכו' ואי מיחל נדרו לא עבר בבל יחל והכי משמע נמי בבבלי פ' חלק דף ק"ה כרבי יוסי דהכא גבי הא דקאמר הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי ולא גריס התם שחילל השבועה אלא דעביד שתי רשעיות בישראל אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים וכפי' רש"י שם:

לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מנזירות הלכה י"ט נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא והכי איתא בתוספתא שלהי מכלתין ומשמע דהא דקאמר רבי יוסי בשכפפו רבו דוקא לאחר שנטמא הוא דאי קודם שנטמא הא קאמר לעיל את שגזרת עליו וכו' ולא שייך לא קרבן ולא סתירה וכן פי' הראב"ד ז"ל שם:

קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה וכו'. והכי מסיק נמי בבבלי פרק כיצד צולין דף פ"א ואפילו בנזיר הציץ מרצה בטומאת התהו' אף אם נודע לו לפני זריקה והא דקאמר לעיל דלרבנן גבי נזיר אם נודע לו קודם זריקת אחד מן הדמים דסותר כבר תירצו התוספות שם וכן בפרקין דף ס"ג ד"ה מאן תנא דע"י ריצוי ציץ מרצ' אף קודם זריקה:

עובד שייפיתה כחו' בזקן וחולה. ואע"ג דבפ"ו דבכורות חשיב גבי מומי בהמה ואדם שהן שוין זקן וחולה היינו דוטא בזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד כדאמרינן סוף פ"ק דחולין וכן חולה דוקא כשהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ב אבל הכא מיירי בשאינו זקן וחולה כ"כ אלא שאינו יכול לאכול כזית דבפסח שלא לאוכליו הוי ובכהן כשר לעבודה. ומשמע ממה דמסיק הכא דאפילו בכהן אינו מרצה אלא בנזיר ועושה פסח אבל בבבלי פ' כיצד צולין שם מסיק רבא דיליף בתמיד נמי מועדו מועדו מפסח וכל זה הוא אפילו לכתחילה דאי בדיעבד הא אפילו בטומאה ידועה קי"ל במועדו אפילו בטומאה אלא ע"כ לכתחילה דבטומא' ידועה צריך לכתחילה להדר אחר טהורים דקי"ל טומאה דחייה היא בציבור ובטומאת התהום מרצה ואפילו לכתחילה כ"כ התוס' בפ"ב דזבחים דף כ"ג ד"ה לא למעוטי והיינו נמי דבפ"ו מהלכות קרבן פסח פסק הרמב"ם דאפילו לכתחילה זורק ובפ"ד מה' ביאת המקדש הלכה ו' לא כת' אלא דבדיעבד הוא דמרצה דשם בשאר קרבנות איירי דס"ל דגם בשאר הקרבנות הציץ מרצה בטומא' התהום בדיעבד וכל הסוגיא בפסחים שם וכן בזבחים דמשמע דוקא נזיר ופסח ותמיד היינו לענין לכתחילה ואין צריך להטעם שכתב הכ"מ שם משום דקרבן פסח חובה היא דבלאו הכי ע"כ בזבח אפילו לכתחילה זורק כדאמרן:

דרבי יוסי אומר תבן וביטלו בטל. זהו כגי' התוס' בריש סוכה דף ד' דלא גרסינן במתני' דאהלות תבן וביטלו וע"ש ורבי יוסי הוא דס"ל הכי דסתם תבן לא בטיל:

אפילו ריק. ואפשר לפרש דאדלעיל קאי דאפילו ריק לא בטיל כמו בחיפהו במחצלות וזהו כשמואל בבבלי לא יחפו' דף יט דקאמר רקיק אינו ממעט בחלון ובשנילוש במי פירות דלא מקבל טומאה כדמוקי התם:

והתני מצא שנים כו'. הכי איתא בתוספתא פי"ז דאהלות ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה יש להן תפיסה אבל בבבלי דף סה גריס מצא שנים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להם תפוסה משום דעכו"ם הם שנקברים בכך:

סבר רבי זעירא שאין מתי מצוה מצוין. והכי משני לה בבבלי סנהדרין דף מ"ז על ברייתא דלקמן קבר הנמצא מותר לפנותו ודילמא מת מצוה הוא שאני מת מצוה דקלא אית ליה והגי' שם בהפך מגירסת התוספתא ע"ש:

א"ר יוסי ולא דמיא. גי' דהכא עיקרית ובכלאים נשתבשה הגי' וחסרה ולמאי דפרישית אזלא שיטת רבי יוסי כעין שיטת הבבלי סוף פרק המוכר פירות בזה והתם קאמר טעמא דר"ש זימנין דמיתרמי ליה בין השמשות ומקרי ומנחי ליה והיינו הך דכל שהוא דרך מקרה קסבר ר"ש דלא מבטל ליה מתורת שכונת קברות:

כתיב והדוה בנדתה והזב את זובו מה נידה וכו'. ובבבלי דריש דכתיב לזכר ולנקבה בראי' שלישית הקישו הכתוב לנקבה ומפרש התם פלוגתא דר"א ורבנן דר"א דס"ל אף בשלישית בודקין אותו משום דדריש אתים והזב חדא את תרי זובו תלת וברביעית הקישו הכתוב לנקבה ורבנן לא דרשי אתים ודרשה דהאי תלמודא לא אתיא אלא אליבא דרבנן וצ"ל דס"ל דהיקישא לזכר ולנקבה לדרשא אחריתא אתיא כדדריש לה בבבלי דף כ"ט מה זכר מביא קרבן וכו' ע"ש:

כיני מתניתא ר"נ פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כן פירש הרמב"ם ז"ל כמ"ש בפ"ד מהלכות רוצח הלכה ה' ונ"מ שאין אומדין אותו אומד שני כשהקל כמ"ש שם ועיין בדיבור דלקמן:

חידוש מקרא הוא שיתן. מסוגיא דהכא משמע שאין אומדין אותו אומד שני כשהקל לאומד ממון והלכך צריך טעמא מפני מה הוא נותן והא דקאמר לעיל שני אומדים רבים על אומד אחד האי אומד אחד לאו דוקא שאמדוהו אלא כלומר שראינו אותו שהקל וכיון שאח"כ הכביד ומת רגלים לדבר שלא הקל זה מתחלה מן מכה זו. ובבבלי פרק הנשרפין דף ע"ח גבי פלוגתא דר"ל ורבנן קאמר אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר מכאן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי דברי רבי נחמיה וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד. ומשמע שם מפירוש רש"י ז"ל דגם לחכמים אומדים אומד שני לממון כשהקל אלא שאין הולכין אחר אומד הזה כיון שהכביד ומת ולא חשיב כיוצא מב"ד זכאי באומד השני ע"ש אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח שם כתב וז"ל אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת הרי זה נהרג ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל שרגלים לדבר ע"כ וזהו לפי פירושו שרגלים לדבר אליבא דרבנן קאי כדקאמר הכא והיינו דקאמר אין אומדין אומד שני לומר שאע"פ שהקל מ"מ הואיל ולא הקל לגמרי כדכתב שם בתחלה שצריך שנתרפא רפואה שלימה והלך ברגליו כו' רגלי' לדבר איכא שעדיין מסוכן מחמת מכה הוא ואם הכביד ומת חייב והכי מפרש נמי להא דחכמים אין אומד אחר אומד שאין אומדין עוד אומד שני ולפ"ז אם אמדוהו אומד שני לממון כשהקל אפשר לומר לדעתו ז"ל שפטור הוא שהרי יצא מב"ד זכאי והוי כמו אמדוהו בתחלה לחיים ומת דודאי פטור הוא אפילו לרבנן כדקאמר התם שאע"פ שאומד בטעות היה מפני שיצא מב"ד זכאי דמאי שנא כך נלע"ד לפי כוונת דבריו ז"ל וכדמשמע מהאי תלמודא והכ"מ לא ביאר שם כל הצורך:

ואת שאינו מתכוין על המתכוין. זהו כדדריש שם דף ע"ט אליבא דרבנן דס"ל נתכוין להרוג זה והרג את זה חייב אבל אליבא דר"ש דס"ל פטור ופסק הרמב"ם שם כוותיה ומשום דאזלא שיטתו כתנא דבי חזקיה שם וכדמסיק בסוגיא דאלו נערות והאי קרא אתא דחייב לשלם דמי ולדות לבעל אע"פ שלא נתכוין לאשה כדכתב ריש פ"ד מהל' חובל. ונראה דה"נ גרסינן למאי דמסיק כמה דתימר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי ולדות וכא חידוש מקרא כו' וגי' הדפוס שבכאן דמי העבד ודאי טעות הוא דלא שייכא למילף מהתם וכן דמי היד כדגריס בהנשרפין לא שייכא ברישא אלא ולדות גרסינן והכא נמי חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד:

הדרן עלך העכו"ם אין להן נזירות וסליקא לה מסכת נזיר בס"ד בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.