אין בין המודר. הניית מהו. כמו שהגהתי בפנים כן נראה מדברי הב"י בשם רבינו ירוחם בסי' רכ"א ופסק שם לחומרא וכתב הטור דכל צרכי סעודה אסור לקנות לו משום דבעיא דלא איפשטא הכא ולחומרא:

שלא מדעתו. וס"ל להאי ש"ס התורם משלו על של חבירו אין צריך דעת דזכות היא לו ולדעתו דקתני במתני' שתרם מדעת ולא הודיעו לבעל הפירות וע"כ דפליג אסוגי' דבבלי ד ף ל"ו דמסיק התורם משלו על של חבירו צריך דעת וטובת הנאה של התורם ומתני' שתרם משל בעל הפירות על של בעל הפירות באומר כל הרוצה לתרום יתרום כדפרישית במתני' תמן אמרין פיסגת'. וכעין שכת' הרמב"ם פ"ו ומנדרי' הל"ט אבל אם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בה"ב ויניחנה לפני ראובן הרי זה מותר ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו ע"כ וכתב עליו הראב"ד ז"ל זה הפירוש לא ידעתי מאין לו והביא שם פירוש השני מרבנין דהכא ואין זו השגה דהרמב"ם מפרש כרבנין דתמן והיינו דקאמר מקערה שהוא יודע כו' ר"ל שיש בה מאכל חשוב שמדרך הוא לחזור על כל אחד ואחד וכמו שאמרו לקמן בכוס החוזר ולדינא שני הפירושים אמת הן כמו שהביא הב"י סי' רכ"ח:

המבקיר שדהו שלשה ימים חוזר. בבבלי דף מ"ד מייתי להאי ברייתא ומוקי לה התם עולא רישא וסיפא רבנן והיינו ר"מ דהכא דלא בעינן עד דאתי ליד הזוכה וסיפא דקתני עד שלא זכה כו' יכול לחזור משום דהפקר לזמן לא שכיחא וכן אזלא סתמא דהש"ס דהכא דמוקי לה כר"מ דאי כר' יוסי מהיכי תיתי סלקא אדעתין לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט דאי בזמן מרובה חוזר הוא מכ"ש בזמן מועט אלא ודאי כדפרישית וטעמא דר"ז בהבקיר סתם דלאחר שלשה שוב אינו חוזר משום דאין חוששין להערמה דאי אמרת דחוששין תשתכח תורת הפקר ואע"ג דהתם קאמר לה ר"ל לר' יוסי לפרש טעמא דרישא דמוקי אליביה מ"מ הסברא אמת אפי' לר' מאיר דמשום האי טעמא לא ראו חכמים לחוש לאחר שלשה ואוקמוה אדין תורה:

הדרן עלך אין בין המודר