Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Niddah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המפלת חתיכה. מקור היא שמגדל חתיכה וכו'. והתם מסיק בטעם פלוגתייהו דפליגא באפשר לפתיחת הקבר בלא דם וא"כ לר' יהודה אפי' בחתיכה לבנה וירוקה טמאה דס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם ודם אחר הוה. ופסק הרמב"ם ז"ל כחכמים בפ' ה' מא"ב הל' י"ג ומסתייע לזה הא דקאמר הכא איני מקבל עלי את הדבר הזה למיפסק הלכתא כיחידאה וכן הא דאמר ר"ז דשמואל לא אמרה להלכה:
תני ר"א בן יעקב ופליגא על ר"ש בן יוחאי. דהא ולא בחתיכה קאמר והרמב"ם ז"ל פסק כר"ש בן יוחאי דמייתי נמי התם בריש פרקין אלא שהוא ז"ל גריס חתיכה קרועה כמ"ש שם בהל' י"ד וכתב עליו הראב"ד ז"ל הא נמי דלא כהלכתא היא ועיין בהה"מ שם. ונראה דכוונת הראב"ד היה דאף אליבא מאי דפסק כחכמים דר' יהודה נמי דלאו כהלכתא היא דהא האי ברייתא דר"א בן יעקב פליגי וכדמייתי לה נמי התם דכ"ע סברי ולא בחתיכה. וטעם דעת הרמב"ם דלמאי דגריס קרועה לק"מ דהוי כיש עמה דם ולא בחתיכה ועוד למאי דמסיק התם דפליגי בחתיכה וכי פליי פלויי טמאה לת"ק ופסק כת"ק דהיינו חתיכה קרועה:
הדא ילפה מן ההיא וכו'. חלוקה הראשונה פשוט הוא דאם לא נמחו טהורה בשאין עמהן דם אלא משום דלא גריס הכא ברישא בהדיא ואם לאו טהורה כדגריס בנוסחת משנה דהבבלי הלכך קאמר דהדא ילפת מן ההיא ומיהו הא דקאמר בחלוקה שניה וההיא ילפת מן הדא דסיפא המפלת כמין דגים וכו' יליף נמי מרישא דאם אין עמהן דם תטיל לפושרין ואם נמחו טמאה לכאורה לא משמע הכי בגמרא דילן דשאני הכא דבריה הוי ולא דם כדנראה מלישנא קמא אליבא דר' יוחנן בדף כ"ב ע"ב דקאמר דבהא דר' יהודה נמי מודה דעד שיהא עמהן דם משום דחתיכה הוא דעביד דקריש אבל בריה לא הוי ומיהו ממאי דקאמר התם לעיל גבי דם יבש דטמאה ומייתי ראיה מרישא המפלת כמין קליפה וכו' דקתני נמחו טמאה אלמא דם הוי ופריך אי הכי בלא נמחו נמי ומשני כי לא נמחו בריה בפני עצמה היא אלמא אפילו בבריה כי נמחו טמאה אלא דיש לדחות דה"ק כי לא נמחו אמרינן דבריה היא וכי נמחו דם הוא והשתא אין ראיה לסיפא דהמפלת כמין דגים דנראה שהן בריה ועד שיהא עמהן דם כדין חתיכה והכי משמע מהא דקאמר שם ולהך לישנא דאמר ר' יוחנן בא"א לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי מתני הכי דגם ר' יוחנן ס"ל דבמחלוקת שנויה ורבנן היא וא"כ הוי ממש בדין החתיכה דעד שיש עמהן דם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שם בהל' ט"ו שפסק כהך לישנא דר' יוחנן וכחכמים דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכדבריו בהל' י"ג שהוזכר בריש פרקין והכי נמי בדין זה וכתב אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה ולא כתב כאן דתטיל לפושרין אם נמחו טמאה כדכתב בדין דהמפלת קליפה וכו' בהל' י"ד. ובעיקר הדין שפסק כחכמים דר' יהודה נתבאר לעיל והה"מ כתב דמכאן נמי ראיה דהרי הכא קאמר להך לישנא דר' יוחנן דכרבנן אתיא והויא מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. ומכאן יש ראיה דלא כהאי כללא שכתב הר"ש בספר כריתות בשם האי ש"ס דכל היכא דהסתם בצדו אין הלכה כסתם דהא הכא בצדו היא וכבר בארתי מזה לעיל בספ"ק דע"ז ושם מבואר דגם מהאי ש"ס דפ' החולץ אין ראיה כמפורש התם ועוד ראיה מההיא דפ"ה דע"ז גבי נכרי המעביר כדי יין וכו' דפסקינן הלכתא כר"ש בן גמליאל משום דסתם לן תנא בסיפא כוותיה היה אוכל עמו על השלחן וכו' והרי הסתם בצדו ועוד ראיה מכמה מקומות בהש"ס ואין להאריך והמעיין בתשובת הרשב"א סי' קי"ד במה שכתב שם לענין סתם ואח"כ מחלוקת יראה ג"כ לענין מחלוקת ואח"כ סתם שלא היה דעתו ז"ל לחלק בין בצדו או לא בצדו אלא כל היכא דמחלוקת אחר הסתם אין הלכה כאותו סתם וכן אין הלכה כאותו המתלוקת אלא הולכין אחר דמסתבר טעמיה. ואם הוא מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אין חילוק אם הוא בצדו או לא כדמוכח מדלעיל. ובהא דאמרו אין סדר כבר נתבאר ברפ"ב דע"ז ע"ש:
תמן תנינן וכמה הוא שרייתן וכו'. משמע מדמייתי לה הכא דדעת הש"ס הזה לדמות דינא דהכא להתם דמעת לעת בעינן והתם בפרקין בעיא דלא איפשיטא וכ"כ הרמב"ם שם דאם שהו בפושרין מעת לעת ואח"כ נמחו ה"ז ספק טמא. וכן בהא ביהודה בן נקוסה גריס התם בפ' דם הנדה לרשב"ג דאמר הכי ואיהו ס"ל תחלתו אע"פ שאין סופו במ"ש הרמב"ם ז"ל ברפ"ב ממשכב ומושב לחומרא:
המפלת דם יבש וכו'. ומסקנא דלית לה קיום להא דר' יוסי בן חנינא וכדמסיק נמי התם כר"א:
אמר ר' יוחנן הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. עיקר פלוגתייהו בשאר הלידות שבתורה מתבאר בסוף פרקין ור"ל ס"ל לקמן כר' אלעזר במחותך או מסורס דעד שיצא רובו דוקא והכא קאמר דאפי' אי נימא בשאר לידות בראשו והיינו ברוב גלגלתו ופדחתו סגי הכא כיון דבפניו תליא מילתא עד שתצא הכרת פניו ועיין לקמן בסוף פרקין מה שנתבאר שם בס"ד:
אבל לטהרות תשב לנקבה. לא חילקו בהא בסוגית הש"ס דילן ולא נמצא מבואר מזה ומשמע דס"ל דסתמא קתני תשב לזכר והוא הדין לטהרות:
עד דאת מקשי לה על דר"מ וכו'. כעין האי מילתא קאמר התם בדף כ"ג ע"א גבי האי בעיא דר' ירמיה קבל בה אביה קידושין מהו וכו' למימרא דחיי האמר רב יהודה אמר רב לא אמר ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים דודאי אינו מתקיים לכולי עלמא ומינה נמי שמעינן לר"מ כדפרישית בפנים:
לא סוף דבר כל הסימנין וכו'. יש לפרש להא דר' יוחנן דאליבא דר"מ קאמר דאפי' באחד מן הסימנין מפניו דומין לאדם ולד הוי ולדברי חכמים מכל צורת אדם בעינן והויא כדר' יוחנן דהתם שם ע"ב ודברי ר' בא ר' ירמיה בשם רב דהכא כהאי דחזר ביה התם ואמר להו אי תניא תניא ולדברי חכמים מצורת אדם סגי וכזה פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ואחר זה נמשך הר"ב בפירושו אבל בחיבורו חזר בו כמ"ש בפ"י מא"ב הל' ט' איזו היא צורת פני אדם שיהיה המצח והגבינין והעינים וכו' וטעמיה דרבי יוחנן הוא דאמר הכי והלכתא כוותיה לגבי דרב. וכל דיני' דנשנו לקמן נשנו התם ובחילוף מקצת שמות התנאים והאמוראים:
ואפילו בצלולין וכו'. זהו כעין דאותביה רבא לר"נ בדף כ"ה ע"א בהא דקאמר מחלוקת בעכור אבל בצלול ד"ה אינו ולד וכו' ולדינא בין לרבא בין לר"נ אליבא דרבנן בין בצלול בין בעכור אינה חוששת לולד ולפ"ז י"ל דהיינו טעמיה דהרמב"ם דפסק שם הל' ד' אינה חוששת לולד דהלכתא כבתראי וכדמפרשי לסתמא דמתני' דלעולם אינה חוששת בשפיר שאינו מרוקם וע"ש:
שפיר שנתקלקלה צורתו וכו'. פלוגתא דר"י ודר"ל התם בפרקין דף כ"ז ע"ב וכן פליגי במת שנשרף ואין שלדו קיימת וכן צריך לגרוס הכא מת שנשרף וכו'. מיהו משמע מהתם לפי' הראשון של התוס' דבמת פליגי אליבא דרבנן דתנן בפ"ב דאהלות אפר שרופין ר"א שיעורו ברובע וחכמים מטהרין ולר"ל לאו דוקא בשאינו שלם מטהרין רבנן כדמשמע דאיירי פלוגתייהו בחסר דהא שיעורו ברובע קאמר ר"א אלא דס"ל להודיעך כחך דר"א קתני הכא אבל לרבנן אפי' במת שלם ואין שלדו קיימת מטהרין הן ובשלדו קיימת מטמאין והיינו דר' יצחק מגדלאה דהתם דבשלדו קיימת טמא ובאין שלדו קיימת טהור לפי דיוקיה דר"ל והיינו דקמותיב הכא דס"ל לר"ל דין המת ודין השפיר שוין הן דכמו במת שאין שלדו קיימת טהור משום דנתבלבל צורתו כך בשפיר שנתבלבל צורתו אינו ולד וקא"ל רבי יוחנן מנא לך למימר הכי אליבא דרבנן דילמא הא דרבנן מטהרין אפי' במת שלם ואפי' שלדו קיימת היה בדין שיהא טהור דבר תורה ורבנן הוא דאמרו מפני כבודו של מת והיינו דוקא בשלדו קיימת והשתא לרבנן לאו משום בלבול צורה הוא דמטהרי דהא אפי' בשלם ס"ל דטהור אלא דטעמייהו דכיון שנשרף לאו שם מת עליו ושאני גבי שפיר דשם ולד עליו. ולפי פי' זה היינו יכולין להשות סוגיא דהכא לסוגיא דהתם בענין פלוגתייהו דמת והא דקאמר ר' יוחנן התם אדרבה דוק מינא להאי גיסא וכו' דאף אין שלדו קיימת טמא היינו לר' יצחק מגדלאה דאיהו ס"ל כר"א דאהלות אבל אנא אמינא לך כרבנן וממת אין ראיה דהתם אפי' בשלדו קיימת מדרבנן בעלמא הוא דטמא והויא כדהכא. מיהו למאי דמסיק שם ר' יוחנן דאמר כמאן כר"א משמע דקים להו דר' יוחנן ס"ל כר' יצחק מגדלאה לקושטא דמילתא וכפי דיוקיה דאפי' באין שלדו קיימת טמא ובשיטת ר"א והיינו דסיימו התוס' שם דהירושלמי חולק על הגמרא שלנו בענין פירושא דמילתיה דר' יוחנן והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מהל' ט"מ כר"ל בהא משום דמילתיה אזלא אליבא דרבנן דאהלות דלא מטהרי אלא בשאין שלדו קיימת ומטעמא דנתבלבלה צורתו והא דפליגי בחסר להודיעך כחו דר"א כדלעיל אליבא דר"ל ובשלדו קיימת טמא אף מד"ת כדכתב שם שהוא כמת שלם והשתא שפיר שנתבלבלה צורתו ג"כ טהור כדסיים שם בהל' ט' וה"ה הכא דאינו ולד:
כל שתחילת ברייתו דומה לרשון. והתם דף כ"ה ע"א גריס אבא שאול אומר תחילת ברייתו מראשו וכן הוא בתוספתא פ"ד. ולגי' דהכא שפיר הוא דתני לקמן אבא שאול אומר מטיבור אדם נוצר וכדאמר נמי בפ' עגלה ערופה וכך היא גי' ר"ח ור"ת בגמרא דילן כמ"ש התוס' שם:
התיב ר' בון בר חייה והא תנינן וכו'. כדפרישית והיותר נכון דגרסינן והא תנינן המפלת סנדל או שליה מביאה קרבן ונאכל כמתני' דכריתות ואגב שיטפ' דמתני' דהכא טעו הסופרים בהעתקה. וכעין דאמר התם דף כ"ו ע"א סנדל דתנן גבי כריתות למאי הלכתא ושני גם התם מחדא ותרתי שינויי דהכא ומוסיף הוא כאן בשינוי דתוך מלאת וכן לקמן שיצא הולד תחל' והפרישה וכו'. והתם מדחי לה לכל כי הני שינוי דהא תניא כשיוצאין אין יוצאין אלא כרוכין ואמר רב פפא ש"מ מיכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה וכו' ולד דאית בה חיותא וכו' ושמא דהאי תלמודא לית ליה האי סברא דהא קאמר שאין הסנדל יוצא עם החי אלא עם המת והתוס' כתבו שם דהא דקאמר דאית ביה חיותא לאו דוקא הוא דהא איתותב שמואל דקאמר אין הראש פוטר בנפלים ועוד דמשמע בירושלמי דהולד שעם הסנדל אינו מתקיים אלא כלומר ראוי לחיות הוא. וזהו לפי המסקנת ש"ס דילן דאיתותב שמואל. והשתא נוכל לומר דסוגיא דהכא אליבא דשמואל אזלא וכמ"ד לקמן בסוף פרקין הכי והלכך לא מוקי לה בהאי שינויא דהתם דהא כיון דהולד אינו מתקיים אין לחלק בהא דקאמר גבי כריתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רישא הוי לידה וכו' ומוקי לה כהני שינויי כמ"ד התם מעיקרא דאין יוצאין כרוכין:
אם לדם טוהר מונה מיום ראשון וכו'. ובבבלי פ"ק דב"ק דף י"א גריס אליבא דר' אלעזר דמונין מן הראשון ורבא הוא דקאמר לחוש חוששת מימנא לא ממניא אלא משני כדקאמר ר' אלעזר הכא בהדיא כן ועיין בתוס' שם ובמכלתין שכתבו בענין ס"ס ולתירוץ הראשון דר"א איירי בשליא שקודם הולד וכו' ולפ"ז הוי קשה הא דר' מתנייה דהכא דקאמר הדא דתימר בלא יצא הולד וכו' דהא אין תולין הולד בשיליא שיצתה מקודם וזהו מסקנת הש"ס דהכא לקמן כמו דהתם ואכתי איכא למיחש בשליא לולד אחר ואם נפרש דעמה ממש קאמר א"כ מאי קמ"ל מהיכי תיתי דניחוש למידי ונראה מהכא דבשליא שיצתה אחר ולד עסקינן והיא גופה קמ"ל ר' מתנייה דבשיצא הולד תולין השליא בו בתוך שלשה ימים כדלקמן ונראה כתי' השני שכתבו שם דאסרינן בס"ס גזירה מקצתה אטו כולה:
אמר רבי בא אוקמה רב יהודה בשם רב אהן דאת אמר וכו'. והתם בדף כ"ו ע"ב משני לה להאי קושיא כאן בנפל כאן בבן קיימא וזהו למאי דאמר מעיקרא דתולין שליא בנפלים אבל למסקנא דקאמר הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא א"כ צריכין להאי שינויא דהכא דאזלא לפי המסקנא ורב יהודה הוא דאוקמה דהכי קאמר נמי התם דרב ס"ל הכי. ומה שכתוב כאן הסנדל תחילה נראה דט"ס הוא ואפשר דקרי לה בכינוי סנדל וכלומר להולד דחיישינן שנימוח בשליא והיינו הך כמבואר בפנים:
כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן. כדפרישית בפנים ואי אפשר לפרש אליבא דרבנן ובשעת יציאה מהפנימי לחיצון דהא קאמר נישמעינה וכו' וזה מבואר. והכי קאמר נמי התם לר' יוחנן בענין הטעם אליבא דר"ש משום ביטול ברוב ור' יוחנן הוא דס"ל דר"ש וראב"י דבכורות אמרו דבר אחד מהאי טעמא דביטול ברוב והיינו דר"ש הוא דס"ל כראב"י אבל ראב"י איכא למימר דלא ס"ל כר"ש וטעמא דשאני התם דבנבילה בעינן עד שתהא ראויה לגר או לכלב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאמרי' בפ"ק דבכורות דף כ"ג וסרוחה לא מטמאה והלכך אמרי' בה ביטול ברוב אע"ג שאפי' לגר היתה ראויה אגב אימה כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מאה"ט הל' י"ו אבל בטומאת מת כיון דמת סרוח נמי מטמא לא אמרינן ביה ביטול ברוב ובהכי ניחא פסקי דהרמב"ם שם ובפכ"ה מט"מ כת"ק דר"ש:
רבי יוחנן אמר ראשו כרובו. הכי נמי פליגי ר' יוחנן ורבי אלעזר התם בפרקין דף כ"ט ע"א ור' יוחנן מפרש להמתני' יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו וכו' וכדפרישית בפנים ולפ"ז היה נראה דנתחלפו השיטות כאן דפתר לה על מסורס אליבא דר' יוחנן הוא דשייכא וכדפרישית בפנים. ומיהו יש לפרש לפי גי' הספר וכדלקמן. והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוחנן דראשו כרובו הוא כמבואר בדבריו בפ"י מא"ב הל' ו' ומיהו כתב ואם יצא ראשו כולו כאחת ה"ז כרובו ולא כדעת הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ אבל לא ביארו טעם דעת הרמב"ם וע"ש. ולכאורה היה נראה דמסוגיא לעיל בהל' ב' גבי פלוגתייהו דר"י ודר"ל בלידת מין בהמה חיה ועוף אם דומה לשאר לידות שבתורה במחותך או מסורס וע"ש דמשמע מזה כדעת הרשב"א דברוב ראשו סגי דהא ר' יוחנן קאמר לעיל דאף בלידה של מין בהמה חיה ועוף לא בעינן הכרת פניו במחותך או מסורס והרי הוא כשאר לידות במחותך או מסורס ואם כל הראש בעינן במחותך א"כ היינו הכרת פניו ומיהו הא לא קשיא לדעת הרמב"ם דר' יוחנן דלעיל ה"ק כמו בשאר לידת מחותך או מסורס עד שיצא ראשו או רובו ה"נ בלידה הזאת בראשו או ברובו סגי ולאפוקי מדר"ל דאמר התם דהכרת פניו בעינן א"כ ברובו משאר איברים לא הוי סגי ולעולם כל הראש בעינן במחותך אליבא דר' יוחנן איברא דאכתי טעמא בעי מהיכן למד הרמב"ם לומר כן והנראה דדעתו ז"ל היה לפרש הא דהכא בענין זה ולפי גי' הספר אשר לפנינו דהכי משני אליבא דר' יוחנן פתר לה בשיצא ראשו ועל דברי ר' יוחנן קאי וכלימר מתני' דקתני משיצא רובו ה"ז כילוד לאפוקי מרוב ראשו הוא דבשאינו מחותך או מסורס ביצא רוב ראשו סגי והכא דוקא ברובו אבל אם יצא ראשו כולו כאח' בהא הוא דקאמר ר' יוחנן דכרובו הויא והשתא הא דלקמן דמקשי לר"א מסיפא דמתני' נמי לפי הגי' אשר לפנינו מתפרש דה"ק הדא קדמייתא אמרה ראשו לא כלום כלומר אמר לך ר"א אדמדייקת מסיפא תידוק מרישא דש"מ דרובו דוקא וראשו לאו כלום הוא והדר קאמר דסיפא נמי ל"ק אליביה דר"א דפתר לה על מסורס כלומר לא תידוק מהסיפא דאם כדרכו יצא אע"פ שהוא מחותך ברוב ראשו סגי דלא היא דלא קאי אלא על חלוקה דמסורס דרישא דקאמר ואם יצא כדרכו ולא מסורס עד שיצא רוב ראשו ולא איירי בסיפא במחותך כלל. וניחא הסוגיא והגירסא אשר לפנינו להך פירושא. והשתא שמעינן מסוגיא דהכא דלר' יוחנן דקי"ל כוותיה דראשו כרובו במחותך הוא עד שיצא כולו כאחת בעינן ומאי דסתים תלמודא דילן מתבאר מתלמודא דהכא וזהו דעתו של הרמב"ם ז"ל כך נראה לי לענ"ד וזהו הנכון בסייעתא דשמיא:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא