הערלה וכלאי הכרם וכו'. ומצטרפין זה עם זה בגמרא מפרש לה בהדיא דלהת"ק מצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם ולר"ש אין מצטרפין כלל ולר"א מצטרפין בנותן טעם והיינו להיתר כדפרישית בפנים אבל לא לאסור וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וכמו שהסברתי ובארתי לזה והפי' הזה מכוון ואמיתי לפי לשון המשנה בדברי ר"א. והר"ב שפי' כאן לדברי ר"א מצטרפין בנותן טעם בקדירה בלח שצריך כדי לבטל טעם שתיהן יחד אבל לא לאסור ביבש וזה אינו מכוון בלשון המשנה דקתני אבל לא לאסור ולפירושו הצירוף בנותן טעם ג"כ לאסור הוא ולא כדמשמע מסוגית הש"ס להדיא דבנותן טעם הצירוף הוא להיתר כמבואר בפנים. ומ"מ לענין דינא לא פסק הרמב"ם כפירושו בדברי הת"ק אלא דמצטרפין זה עם זה לענין איסור בלבד שכך ביאר בהדיא בחיבורו בפ' ט"ו מהלכ' מ"א בהלכה י"ד שכתב הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זע"ז וכו' כיצד רביעית של יין וכו' או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם וכו' ולא זכר כלל מענין צירוף להיתר ומענין נתינת טעם באר שם לקמן וע"ש דמשמע מכלל דבריו שאין צירוף האיסורין אלא לענין איסור בלבד וטעמו שחזר בו ממ"ש בפירושו בדברי הת"ק דהלכתא כוותיה נראה לפי שסמך עצמו על הא דר' יוחנן בהסוגיא דקאמר מאן תנא מצטרפי' ר"מ וכו' כל אסורין מצטרפין ללקות עליהן וכו' וכך הובא בבבלי ע"ז דף ס"ו ומשמע דוקא לענין איסור הוא שמצטרפין ואע"ג דלענין צירוף למלקות לא פסק כהאי דהכא וכההיא דבבלי שם כדכתב בהדיא בפ"ד מהלכת מ"א בהלכה א' כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זע"ז חוץ מאיסורי נזיר וכו' דוקא למלקות אינן מצטרפין אבל לענין לאסור ודאי מצטרפין הן וזהו דמסיים שם ודינו כדין אוכל חצי שיעור ור"ל בזה שאסורו עליו מן התורה אלא שמלקות אין בו וטעמו דלא פסק לענין מלקות כן נתבאר בדבריי בחבורי על ס' נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' ד"ה כל האיסורין ע"ש שחסר שם בהדפוס השמטה אחת שכתבתי שמצאתי אח"כ בהדפוס הישן. ומיהו בדברי ר"א האי פירוש כדקאי קאי דהצירוף בנותן טעם הוא להיתר ודבר זה מבואר ובענין שהשיג הראב"ד שם על מ"ש הרמב"ם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה וכתב על זה אינו כן דדוקא בדבר שבמנין הוא דאמרו וכו' וכבר עמדו על זה דזה אינו השגה כלל וכלל דלא אמרו בע"ז אלא דהתנא לא קחשיב התם כ"א דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל זה ברור הוא שכל מה שאמרו חכמים בשיעורי איסור הנאה אם אין כאן כשיעור בהתערובות לבטלו ודאי הוא דהכל אסור בהנאה ודין דבר שבמנין אפי' באלף לא בטל הוא ודבר זה ביאר הרמב"ם במקומו לקמן שם בריש פ' ט"ז ואין להאריך:

הדא דתנינן תמן הרואה כתם וכו'. בבבלי פ' הזהב דף נ"ה במתני' דדין החומש בדמאי מוקי לה שמואל כר"מ דגיטין כמו שזכרתי מזה לעיל בריש הפרק ונראה דלא בעי שמואל לאוקמי כהאי ר"מ דכתמים כדאוקי הכא דהרי בכתמים מחמיר ר"מ טפי מבראייתה כדמשמע בנדה שם וכן פרש"י ועיין בפ"ק דנדה דף ו' וזה לכאורה כדאמרי' בכתובות פ' אע"פ דף נ"ו חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ לא דמיא כלל להאי דדמאי דאין כאן חיזוק אלא כשל תורה ולא יותר ולפיכך מוקי התם כר"מ דגיטין דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר דזה נמי הוי כפסולי של תורה ולא יותר:

דמאי צריך חלה. בעיסה של עם הארץ מיירי שחל חיוב החלה אצלו כדפרישית בפנים וזה מוכרח הוא ומכאן ראיה ברורה ונכונה למה שבארתי לעיל בפ"ד דחלה בענין חלת דמאי ועיין שם בהלכה ד' ד"ה שחלת דמאי ניטלת מן הטהור וכו' ותמצא דברים כנים ואמיתים שנתבארו שם בס"ד:

אף ר' שמעון בן אלעזר עביד לה כסוף הפרשה וכו'. ה"ז כעין דמפרש לה בבבלי שבת דף קמ"ב דר' יהודה כרשב"א וכו' ודר' יהודה עדיפא מיניה והש"ס דהכא מוסיף בביאור זה ומפרש במאי דפליגי כמבואר בפנים ולענין הנ"מ היוצא מזה בקטן ואחר:

הלכה כסתם מן מה דתנינן סאה תרומה שנפלה למאה וכו'. כדפרישית דמשמע ממתני' דריש פרקין וכן ממתני' דלקמן דסתים לן רבי כאן הלכה כר"א דתרומ' דבעינן אחד ומאה וביאור דבר זה כך הוא שהרי ממה דשנה התנא שנפלה למאה ומפרש לה ר' אלעזר לקמן דלית כאן מאה ומשום דאי כשנפלה למאה א"כ יש כאן אחד ומאה ומאי האי דקתני התרומה מעלה את הערלה הא אין כאן תרומה כלל דכשיש כאן אחד ומאה מרים את התרומה וצריך הוא להרים כדתנינן ומאה הנשאר הכל חולין הוא וא"כ כשנפלו אח"כ הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם הרי הן עולין באחד ומאתים מלבד התרומה ואפי' אם נפלו לתוך החולין קודם שהרים את התרומה אכתי לא שייך למיתני התרומה מעלה את הערלה שהרי אין כאן צורך כלל להתרומה להעלאת הערלה או לכלאי הכרם דבלאו התרומה איכא שיעור העלאה להג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם והלכך מפרש לה ר' אלעזר דלאו דוקא שנפלה למאה קתני אלא שנפלה לתוך צ"ט ובין הכל הוא מאה והשתא צריך צירוף התרומה לשיעלו הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם וזהו ששנה ר' התרומה מעלה את הערלה וא"כ ממילא מוכרח הוא דסתים לן כר"א דתרומות שצריך א' ומאה מדקתני סאה תרומה שנפלה לתוך צ"ט והרי לפניך ראיה גדולה ונכונה לפירוש הרמב"ם במתני' דלקמן דאי כפי' הר"ב שמלבד זה דוחק גדול הוא ואין מקום לפירושו שפי' בתחילה דסתם מתני' דלקמן כר' יהושע וכו' ואין הדעת סובל לפרש כך דקשה דכי מפרשינן להאי ועוד דקאמר ר' יהושע ששיעורו ג' קבין זה לא שמענו אלא אפי' משהו יותר נקרא ועוד אליביה וכך הוא מוכרח מדברי הש"ס דלעיל בפ"ד דתרומו' ומייתי לה נמי הכא לקמיה ר' יהושע אומר מוסיף כל שהוא ומעלה ולקושיא זו על פירושו אין ליישב כלל ועוד קשה טפי על מה דמסיים הר"ב א"נ מצינן לאוקמי כר"א דהלכתא כוותיה וכו' הרי הש"ס קאמר להדיא דרבי סתם לן הכא והלכה כסתם ואם דאנחנו מצינו לפרש כר' יהושע או כר'א א"כ אין כאן סתם אחר המחלוקת ונשאר בספק ועוד בלאו הכי היה קשה לי תמיד לפירושו שכתב דלר"א דתרומות מיירי כגון שנפלה סאה של תרומה לתוך צ"ט סאין וחצי סאה של חולין וכו' וכי היאך שייך לפרש לישנא דהמתני' מעצמו כן והא ר' אלעזר בגמרא דמפרש להמתני' לא קאמר הכי אלא שנפלה לתוך צ"ט וכלומר דהיינו מאה דקתני משום שבין הכל הוא מאה וכן למאתים דמתני' דלקמן היינו שנפל לקצ"ט וא"כ בין הכל הוא מאתים אבל החצי אין במשמע הלשון כלל סוף דבר לא נאריך בפירוש זה הדחוק ומוקשה והעיקר כפי' הרמב"ם בכולא מתני' דלקמן שנכלל בה הב' משניות הסדורין בדפוס המשניות וכמו שתמצא לקמן הביאור הנכון בדבריו ותירצתי כל הקושיות שמצאתי על דבריו וסתרתי כל הפירושים האחרים שנמצאו כמו שתראה לפניך מבואר הכל בס"ד:

תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי יבמות פ' הערל דף פ"א וברישא גריס התם כגי' התוספתא שהבאתי בפנים בחתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה טהורות וכן פרוסת לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות טהורות לת"ק יעלו ולר' יהודה לא תעלה אבל בסיפא בטהורה שנתערבה במאה טהורות ובפרוסת לחם הפנים טהור שנתערבה במאה חולין טהורות גריס התם דלדברי הכל לא יעלו משום שכולן ראויות לכהנים לאכלן מדומעות וכ"פ הרמב"ם בסוף פ"ו מהלכות פסולי המוקדשין ובדין דהרישא כהת"ק אלא שבפרק ט"ו בהל' מ"א בהלכה י"ג כתב גבי ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים וכו' וכן פרוסה של לחם לתוך פרוסות של חולין עולין באחד ומאה וזהו לכאורה סותר דברי עצמו במה שכתב בהל' פסולי המוקדשין והכ"מ כתב ליישב לזה דבהלכ' מ"א מיירי בפרוסה של לחם הפנים טמא וכו' ואף שדברי הרמב"ם סתומים ע"כ צריך לומר כן וסמך עצמו על מה שיבאר דבריו במקומן בפסולי המוקדשין וכאן לא כתב אלא אגב דאיירי בשיעורין של אחד ומאה אבל מה שכתב הכ"מ דהאי דהכא נמי איירי בלחם הפנים טמא (ובדפוסים כתוב טהור וט"ס הוא וצ"ל טמא) לא היה צריך לזה אלא דדברי הרמב"ם בנוים הכל לפי הגי' הנשנית בבבלי שם:

יש לך קדשים שאינו אוכל בהן וכו'. האי ברייתא דת"כ לכאורה קשה להולמה ופירשתיה כמבואר בפנים:

ומצטרפין זה עם זה בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם. בארתי לזה היטב ומכאן למד הרמב"ם לפרש כפי' בהמשנה וכבר בארתי לעיל במתני' ד"ה הערלה וכלאי הכרם דאף דהמשנה מתפרשת כך על מכונה ודברי ר"א אין לפרש כ"א באופן הזה מ"מ לדינא למאי דקי"ל הלכה כת"ק לא פסק כוותיה אלא לענין צירוף לאיסור וכמבואר טעמו לעיל שם:

מה פליגין שנפלו שלשת קבין ערלה וכו'. הר"ש ז"ל הביא לזה ולפי מה שראה בספרי העתקה מסודר לזה אחר הציון הל"ב פי' וכתב מה פליגין כמו במאי עסקינן דקתני במתני' דערלה מעלה את הכלאים וכו' והרואה בדבריו יראה דאין שום הבנה לפירושו ומלבד שלא מצינו בכל הש"ס הזה לומר על במאי עסקינן לישנא דמה פליגין אלא בכל מקום אומר מה אנן קיימין ואין להאריך בזה שאמת יורה דרכו והציון הלז טעות בהעתקה הוא כמו שתמצא זה למאות וליותר בהש"ס הזה והאי מה פליגין על פלוגתייהו דתנאי דמייתי מהמתני' דהכא קאי ולא על המתני' דלקמן ולפרש במאי הוא דפליגי קאמר וכמבואר הכל בפנים וכן כל הסוגיא עד סוף הל"א ורובא דהסוגיא בענין הבעיות אליבא דר"א מיתפרשי וכן בענין דבעי אם ספק ידיעה כידיעה דמיא או לא וכמבואר לכל זה בפנים בס"ד והאי דספק ידיעה תליא בפלוגתא דאיתמר כאן בפ"ק דשבועות וכן בבבלי וכבר ביארתי שם במקומו ובענין דאמר בהש"ס הבבלי בכריתות כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וכו' ע"ש:

התרומה מעלה את הערלה וכו'. מה שפירש הר"ב בכאן למשנה זו כבר כתבתי לעיל ד"ה הלכה כסתם דאי אפשר לישב לא המשנה ולא לכוונת סוגית הש"ס לפי פירושו וע"ש והעיקר הוא כפי' הרמב"ם וכמו שתמצא מבואר בפנים שמה שפירשתי לחלוקה זו התרומה מעלה את הערלה זהו עולה כפי פירושו בהמשנה ובחיבורו בפ' י"ו מהלכות מ"א בהלי"ז ומה שפירשתי לחלוקה שנייה של הרישא והערלה את התרומה זהו כדבריו בחיבורו שם בהלכה שלאחריה (ויש שם ט"ס בכל הדפוסין שכתוב ואח"כ נפל לכל מאתים סאה של תרומה וכו' וצ"ל לכל מאה) ובמה שהכרחתי ובארתי בפנים תמצא מתורץ לקושית הראב"ד והתרעומת שלו שכתב עליו כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו' ע"ש שהשגתו העיקר על הסיפא ובהלח"מ ראיתי שרצה לתרץ להשגת הראב"ד וכתב שרבינו דרך דרך סלולה ולקח חשבון יותר ברור וכו' ע"ש ותמצא שאין זה מספיק לסלק השגת הראב"ד שהרי אם אנחנו מוצאים לפרש להמשנה כפשטה ובחשבון יותר קצר למה לנו לבקש אחר חשבונות הרבים אלא דעיקר הטעם הוא לדברי הרמב"ם הוא כמה שביארתי בפנים דא"א לפרש כוונת התנא בחלוקה זו והערלה את התרומה אלא דוקא בחשבון הגדול הזה ולא בפחות ממנו דאל"כ קשה ממ"נ אם היה כאן בנפילה הראשונה של חלוקה זו כדי לבטל את הערלה או את הכלאים א"כ אמאי קורא לה כאן שם ערלה ואומר הערלה מעלה וכו' הלא כבר נתבטלה והרי היא כשאר החולין וההיתר אשר בכרי הזה ומאי קמ"ל התנא בחלוקה זו ואי דמיירי שלא היה כאן כדי לבטל הערלה כגון שנפלה לתוך קצ"ט של ההיתר וכמו בחלוקה הראשונה התרומה מעלה וכו' א"כ קשה אמאי תעלה הרי התרומה נפלה לתוך מה שנאסר הכל בהנאה מחמת סאה של האיסור שנפל לכאן ולא היה שיעור כדי לבטלה ומכח קושיא זו לקח לו הרמב"ם הדרך הזה ופי' לחלוקה זו בחבורו לפי חשבון הגדול הזה דהשתא טובא קמ"ל התנא שאע"פ שיש כאן מקום לחוש ולהחמיר ולומר שמא אח"כ כשנתחלק הכרי הזה למאה מאה שמא יש כאן מאה שהוא כולו של איסור ומספק נחוש לכולן הלכך קמ"ל דלא חיישינן לחומרא מאחר שכבר נתבטל בתחילה האיסור וזה כמבואר הכל בפנים וכך צריכין אנחנו לפרש להסיפא הערלה מעלה את הכלאים וכו' כפי דרך וחשבון הגדול הזה ומכח קושיא זו בעצמה כנזכר ועיין עוד בדבור דלקמן:

הערלה מעלה את הכלאים וכו' והערלה את הערלה. בכאן פי' הר"ב וכתב צ"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם שני שמות וכו' וזה היה קשה לי תמיד מאוד על פי' הזה דהיכן מצינו שהרבעי מכונה בשם ערלה והרי דיניהון חלוקין שהערלה אסורה בהנאה לעולם והרבעי אינו אסור כ"א באכילה קודם הפדיון ומטעם הזה יש כמה דברים שאסורין בערלה ומותרין ברבעי וכדכתב הר"ב ז"ל בעצמו לעיל בפ"ק במשנה ח' ואף שלדעת ר"ת בתוס' קידושין דף לח משמע שרצה לומר דנטע רבעי אסור אף בהנאה קודם הפדיון וכמה שהבאתי דבריו לעיל בשלהי פ"ק ד"ה ומותרין ברבעי אבל כבר ביארתי שם מענין המתני' דריש פ"ה דמעשר שני ע"ש ותראה שעכ"פ העיקר הוא כדעת הרמב"ם גם בזה שכתב שהרבעי באכילה בלבד הוא דאסור קודם הפדיון ועוד שאפי' לדעת ר"ת כדמשמע שם לפי' מ"מ קשה האיך מצינו לפרש להמתני' כאן דמיירי בנטע רבעי שנפל ונתערב הא מכיון דיש לו פדיון הרי הוא כדבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל שוב ראיתי שדברי הר"ב בכאן לקוחין הן מפי' הרא"ש בהמשנה (והנה עתה נדפס פי' הרא"ש ונכלל בהגהת פי' הר"ש בכל מקום בפי' הסדר הזה) שכתב ונראה לפרש דהא דקתני הערלה מעלה את הערלה חד מינייהו רבעי כי ההיא דפסחים ובפ"ק דקדושין וה"ה לערלה בשתים וכו'. וזהו כדברי ר"ת שזכרתי לעיל אבל קשה על זה מהמתני' דמע"ש כדלעיל ולהקושיא הב' שהקשיתי והרגיש הרא"ש ז"ל ורצה לתרץ זה וכתב ומיירי ברבעי שאין לו מתירין כמו מעשר בפ' הזהב שאין בו שוה פרוטה וכו' וזהו דוחק גדול לומר על סאה ועוד של רבעי שלא יהי' בו שוה פרוטה ויותר טוב היה לומר כגון שלא הגיע לעונת המעשרות ואין לו פדיון כמו דנשנה בת"כ פ' קדושים אבל מלבד זה דוחק הוא לפרש דהתנא מכנה לרבעי בשם ערלה ולכ"ע מיהת דיניהן חלוקין זה מזה. סוף דבר לא נחה דעתנו כ"א בפי' הרמב"ם וכדבריו בחיבורו שם בדינא דהך סיפא והלח"מ גם כאן משבח הוא לדבריו וכתב מה נכבד פי' רבינו שהוא מפרש שהך כיצד שאמרו וכו' אבל לא ביאר כלום מן ההכרח שהביאו הרמב"ם לפרש כן וכבר בארתי בפנים לזה שזה הוא מוכרח מכח קושיא הנזכרת בדבור דלעיל דאל"כ מה השמיענו התנא בזה דאם כבר נתבטל האיסור פשיטא שהוא מועיל להצטרף ולבטל האיסור שיפול שם אח"כ ואם לא היה בנפילה הראשונה כדי לבטל האיסור כדנראה לכאורה מדברי ר' אלעזר כפשטן שגם בכאן אמר בגמרא לית כאן לתוך מאתים אלא לתוך קצ"ט פשיטא דקשה אמאי יועיל להעלות את האיסור שנפל אח"כ הרי כל הכרי נאסר מחמת אותו האיסור שנפל בו בתחילה ולא היה כאן כדי לבטלו ועל כרחך דבאנו לחשבון הגדול שכתב הרמב"ם וכמבואר בפנים וממילא מתורצת הקושיא כמבואר לכל זה בפנים. ודברי ר"א בהגמרא בהך סיפא כך הם מתפרשים לפי דברי הרמב"ם בחיבורו לית כאן לתוך מאתים וכו' כלומר אי אתה יכול לפרש להסיפא זו כולה כפשטה שנפלה סאה ערלה בתחילה לתוך מאתים ואח"כ נפלה לשם גם בנפילה שנייה סאה ועוד ערלה וכו' דא"כ קשיא מאי קמ"ל פשיטא הרי כל הכרי של היתר הוא שהרי נתבטלה הערלה שנפלה בתחלה. ומכ"ש דקשיא היאך שייך למיתני עלה זו היא שהערלה מעלה וכו' הרי כבר בטל שם הערלה שבתחלה. אלא לתוך קצ"ט. כלומר אלא על כרחך דהכא מיירי שבתחלה ודאי לתוך מאתים נפלה ונתבטלה הערלה אלא שהיה כאן הרבה סאה ערלה שנפלו לתוך מאתים עד שלבסוף אחר שנתחלק למאתים מאתים נפל סאה ערלה או כלאים לכל מאתים ומאתים וזהו סאה ועוד דקתני כדפרישית בפנים כלומר ועוד כמו כן ועוד כמו כן דהשתא היה מקום לנו לחשוש להחמיר דהויא כמו שיש כאן ספק שמא לתוך מאתים של כולו ערלה שיש כאן נפל בפעם האחרונה קמ"ל דלא היא אלא בנפילה האחרונה מחשבינן כמו שנפלה לתוך קצ"ט והכוונה בזה דקמ"ל דאמרינן שאין לחוש שמא היה כאן מאתים של איסור בפני עצמן בהך נפילה אחרונה אלא דהוי כמו שנתחלק האיסור לכל הני חלקים של מאתים ומאתים ויש בכל אחד ואחד קצ"ט מן החולין שבתחלה ואותו מאתים של האיסור שנתערב בהכרי משלים סאה סאה לכל חלק וחלק מהמאתים עד שיהיה מאתים ואעפ"כ מעלה את האיסור שנפל באחרונה ומשום שכבר נתבטל האיסור בתחלה והיא גופה קמ"ל ר' אלעזר בהגמרא לפירושא דהמשנה כמו שאמרנו וה"ז עולה לפרש לפי דברי הרמב"ם בחיבורו ולפי חשבונו הגדול שהכרחנו. אבל לפי פירושו בהמשנה בהך סיפא שפירש בה כפשטה וכפי חשבון משמעות המשנה פירש בהך דר' אלעזר יותר בדוחק שכתב וז"ל עניינו כי לולי הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיא מעלה לכלאי הכרם לא היה אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם במאתים של חולין שלפי שמה שיחלק ממנו הוא חלק מקצ"ט ואנו צריכין חלק ממאתים וכשנחשוב אותה סאה של ערלה יהיה עולה סאה ועוד של כלאי הכרם כמו שבארנו וכו' עכ"ל וע"כ לפי מאי שפירשתי עולה הוא לפי דבריו וחשבונו בחבורו מפני שנראה שחזר בו ממה שכתב כאן בפירושו בהך סיפא דמתני' ובזה מסולקת תמיהת הרא"ש על דבריו שלאחר שהביא שם דברי הרמב"ם בחיבורו סיים וכתב והללו דברים פשוטים הם אלא שהירושלמי אינו מסכים לפירוש זה דקאמר ר"א אהך מתני' לא לתוך ר' אלא לתוך קצ"ט אלמא אעפ"י שלא נתבטל האיסור מעלה ועוד תימא דעל רישא התרומה מעלה את הערלה פירש כמו שאמר ר"א בירושלמי לא לתוך ק' אלא לתוך צ"ט ובסיפא לא חש לדברי ר"א ופירש על דרך אחרת עכ"ל ולפי מה שביארתי לק"מ דחש וחש להא דר"א גם בהסיפא ודברי ר"א מתפרשין לפי דבריו על נפילה האחרונה של האיסור בהך סיפא והכל כמוכרח ומבואר:

כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'. הר"ב פי' כאן על דרך הרמב"ם בפירושו בהמשנה דר"ל דכל המחמץ והמתבל מדמע הוא בתרומה כמו בערלה וכלאי הכרם. ולישנא דהמדמע דחוק הוא לפי' זה ורש"י ז"ל פי' בפרק גיד הנשה דף צט מדמע מבשל חולין ותרומה יחד וכו' ע"ש ויותר נוח לפרש המתני' כמו שלמדנו מדברי הרמב"ם בחבורו בריש פרק י"ו מהל' מ"א שכתב כל השיעורים הללו שנתנו חכמים לדבר האיסור שנתערב במינו המותר בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר אבל אם היה מחמץ או מתבל או דבר חשוב אוסר בכל שהוא. ונראה שכך היה כוונתו לפרש להמדמע דהמתני' לפי דבריו הללו וכמו שמבואר בפנים וניחא לישנא דהמתני' וכך הוא הדין דדבר חשוב שנדמע ונתערב ולא ניכר בטל חשיבתו ובטל הוא בהשיעור לפי מה שהוא למה שאמרו חכמים בהשיעורין וכמו שמבואר לדין דבר חשוב בפרק דלקמן וכן בחבורו שם כמה שביאר לקמן ולמה דפרישית כאן מתפרשת המתני' דלקמן ג"כ כפשטה וכדינה כמבואר הכל בפנים:

שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו וכו'. נראה שזה נלמד מהמתני' הלכה ה' דלקמן דלא אשמעינן התם בסיפא להרבותא אלא אעפ"י שנפל שאור של האיסור לתוך עיסה שכבר נתחמצה בשאור של היתר אפ"ה אוסר ומשערין בשאור הזה של האיסור אם יש בו כדי לחמץ אלו היתה העיסה מצה שעדיין לא היתה מחומצת כדביאר לזה הרמב"ם בפי"ו שם בהלכה י"ו ומכ"ש בגוונא דרישא דמתני' דלקמן בהלכה ה' דפשיטא דאסור ולא היה צריך להעתיקה ואי איתא דהשאור של איסור אוסר אפי' בשהגביהו ונתחמצה העיסה א"כ מהטעם השאור שקלטה בתחלה הו"ל להתנא לאשמעינן לרבותא זו אלא ודאי דלאחר שהגביהו אינו אוסר דלא אמרו אלא כשהאיסור בתוך ההיתר שאעפ"י שעכשיו לא צריך לחימוצו רואין וכו' אבל אם הגביהו לא חיישינן לחימוץ מחמת קליטת הטעם שלו שבתחלה ולפיכך קאמר לה הש"ס בפשיטות ה"ז מותרת:

כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח וכו'. עיין לעיל בפ"י דתרומות הלכה ב' ובמקום אשר ציינתי שם בע"ז ושם תמצא מבואר הכל ומה שנלמד מהש"ס הזה לדינא בס"ד:

תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד וכו'. מה שפירש הר"ש כאן והר"ב אחריו דבג' שמות מן ג' איסורין קאמר וזהו כפי' ר"ת בסוף פרק ר"ע כבר כתב הר"ש בעצמו דאין פירוש זה מוכרח כל כך ועיין בדבריו דמה שכתב בשם ר"ת לדקדק מריש פרקין דבאיסורין מיירי גם מכאן אין ראיה כל כך לפי' המתני' דהכא ויש לדקדק על פי' ר"ת דאי בשמות חלוקין באיסורין מיירי א"כ היינו מתני' דלקמן בהלכה ח' תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדירה לא באלו וכו' ונצטרפו ותבלו וכו' ומאי דנוכל לתרץ לזה יהיה דוחק ואין להאריך והעיקר כפי' רש"י ז"ל בשבת שם וכן פירש הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו כמבואר מדבריו במ"א בפי"ו בהלכה י"ד ע"ש וכמה דפרישית בפנים וכן במה שפי' בהאי דג' מינין משם אחד במיני כרפס ובזה מתורץ קושית התוס' בע"ז דף ס"ו ד"ה תבלין וכו' ג' מינין ושם א' היכי משכחת להו ע"ש אלא שבחיבורו שם בהל' ט"ו לא כתב כפי פרושו בהמשנה בענין ג' מינין ושם אחד וכתב על המשל של כרפס שזהו ג' שמות ומין אחד והיה אפשר לישב דבפירושו ר"ל שיש הרבה מינין של אלו התבלין הנתונים בקדרה ליתן טעם וכמו מיני כרפס והכוונה שנתינת המינים הללו משתמשין בהן כדרך כמה מינים שונים מהכרפס וכולן על שם כרפס נקראו ובחיבורו רצה להמשיל משל הכרפס על השתנות המקומות כמ"ש שם כיצד כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה אעפ"י שכל אחד מהן שם בפני עצמו הואיל והן מין אחד מצטרפין לתבל וא"כ אינו כסותר לפירושו שבמשנה אלא דנוכל להמשיל לזה על ג' מינין ושם אחד וכגון בהרבה מיני כרפס והן הנקראים בשם הכוללן כרפס כדבריו בפירושו וכן נוכל להמשיל לזה על ג' שמות ומין אחד כגון בשינוי שם לפי המקומות ומכל מקום לענין המין אחד הוא כדבריו בחיבורו ובגופה דהאי מילתא בחיבורו במה שהשיג הראב"ד שם בקושי' הא' בארתי קצת בע"ז שם והקושיא הב' בשמות שהקשה דהשמות הללו אסורין הן וזה כפי' התוס' כבר מוזכר לעיל ואין להאריך כאן יותר:

שלשה נותני טעמים הן וכו'. פירשתי בפנים לפי הכתוב לפנינו בספרים ויש לפתור זה על דרך הני תרי לישני דר"ל דאיתמר בבבלי ע"ז דף ס"ז ע"א אמר ר"ל נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה והאי לישנא לחומרא דתולין בהאיסור דווקא בכגון דאילולי האיסור היה כאן טעם הקדירה לשבח שהרי אינה חסירה כלום ולא בא עכשיו הפגם אלא מפני האיסור הזה הא לאו הכי אלא שיש לתלות הפגם בדבר אחר אין תולין הפגם בהאיסור וא"כ מצינו בכה"ג דנותן טעם לפגם אסור וזהו גוונא דקאמר הכא זה נותן טעם לפגם אסור וללישנא בתרא דר"ל דהתם דלקולא קאמר נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרים קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה וא"כ זה הוא לקולא דאפשר אם לא היתה קדירה חסירה כלום היה האיסור משביח ואע"פ כן מותר משום דהשתא מיהת פגמה. וזהו גוונא דקאמר הכא זו היא נותן טעם לשבח מותר. אלא דהתם הני תרי לישנא פליגי אהדדי. והכא איכא למימר למאי דמחלק בין הדיוט טועמו להאומן טועמו אפשר ליישב בגוונא דתרווייהו דאם ההדיוט מרגיש שאינה חסירה כלום וא"כ בא כאן ההיתר מחמת האיסור שפוגמו עכשיו ואעפ"י שאפשר שהיה כאן טעם לשבח וזהו נותן טעם לשבח מותר ובסיפא דהאומן הוא דמרגיש ולא ההדיוט אזלינן לחומרא וכן כל כיוצא בזה אלא דהמסקנא לדינא דהולכין בטעם לפגם לקולא ואין להאריך:

כל נותני טעם אין לוקין עליהן. מבואר הכל מזה בחיבורי על סדר נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' ע"ש:

תמן תנינן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא וכו'. עיין בפ"ה דע"ז בהלכה י"א מה שבארתי מזה בס"ד:

כלים שסכן וכו'. הר"ש פי' דלאחר שיבשו מן הראשון חזר וסכן בשמן שני דאי בעודו טופח על הכלים א"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממה נפשך דמשקה מטמא כלי ומיירי מתני' בהטבילו לאחר שסכו בשמן טמא ונגב ואחר טבילה סכו בשמן טהור וכשחוזר ופולט את השמן פליגי ר"א ורבנן הי מינייהו פליט אם הראשון או האחרון. והיינו דקאמר בירושלמי מ"ט דר"א הראשון מוציא אח האחרון עכ"ל ונמשך אחריו הר"ב ופי' כן וקשיא טובא על האי פירושא חדא דטבילה לא הוזכרה במתני' ולפי' היה צריך התנא לשנות זה וטבלן וחזר וסכן וכו' ועוד דמהתוספתא שמביא הר"ש בעצמו לא משמע דאיירי בהכי דגריס התם בתר האי פלוגתא שהיה ר"א אומר לא יהא אדם סך כליו שמן טמא וחוזר וסכן שמן טהור שכשהן מוציאין אין מוציאין אלא מן הראשון וחכמים אומרים לא יהא אדם סך כליו שמן טהור וחוזר וסכן שמן טמא שכשהן מוציאין אין מוציאין אלא מן האחרון כלים שסכן שמן טמא ונגבו משתמש בהן בטהרה חזרו ויצאו מהן משקין טמאין ע"כ התוספתא שהביאה הר"ש ובפ"ח דתרומות היא שנויה ומשמע דהרישא והיא פלוגתייהו דבמתני' לא בנגבו איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתה הרי הטמא מטמא הטהור והיה נראה כפי' הרמב"ם בהמשנה והבאתי בפנים דמיירי בכלים שאינן מקבלין טומאה כגון כלי גללים וכו' או פשוטי כלי עץ ופשוטי כלי חרס אבל אם היו אלו הכלים מקבלין טומאה בשסכן בשמן טמא נטמאו עכ"ל בפי' המשנה אלא שגם על זה יש לדקדק דאם המשקה טמא עדיין טופח הוא הרי השמן הטהור שסכו אח"כ עליו נטמא והיה צריך ג"כ לפרש כשנגבו ואף שאינו במשמע כך מהתוספתא דפלוגתייהו בהכי ועוד דאפי' מוקמינן להמתני' בשנגבו הא מיהת כשיצאו אח"כ טמאין וא"כ אף לחכמים דס"ל אחר אחרון אני בא קשיא אמאי לא ניחוש דגם הראשון שהיה טמא ונבלע בהשני הטהור הרי הוא ג"כ יצא ונפלט וא"כ מטמא הוא את השמן הטהור ואעפ"י שפירשתי בפנים דלחכמים ס"ל שנתבטל הראשון בהשני אכתי היא גופה בעי טעמא סוף דבר משנה זו קשה היא ואפי' מוקמית לה בשטבל אחר הסיכה בשמן טמא כפי' הר"ש קשיא נמי האי קושיא דהא מיהת כשיצאו אח"כ ניחוש אף לחכמים שיצא גם הראשון הטמא ומטמא הוא את האחרון הטהור ומהיכי תיתי לומר שנתבטל הטמא הראשון בהטהור האחרון ולא יצא כלל ובגמרא לא אמרו אלא דטעמא דר"א דהראשון מוציא את האחרון ומשמע דמוציא הוא גם להאחרון עמו וא"כ לחכמים האחרון מוציא את הראשון עמו ולפי' הרמב"ם שפירש דבכלים שאין מקבלין טומאה מיירי יש ליישב הקושיא דאמאי לא מטמא הראשון הטמא להאחרון הטהור די"ל דמשנה זו לא נישנית אלא קודם שגזרו על המשקין להיות תחילה לעולם ואין מונין במשקין אלא הן חוזרין ומטמאין להמשקין הנוגעין בהן אפי' עד מאה כמבואר זה בכמה וכמה מקומות והביא הרמב"ם לזה בחיבורו פ"ז מהל' שאה"ט ולפ"ז למאי דקיי"ל דאין מונין במשקין לא מתוקמא הך מתני' ונראה דמהאי טעמא לא הזכיר הרמב"ם בחיבורו מענין דין משנה זו כלל:

חתיכה של קדשי קדשים וכו'. לפי' הר"ש והר"ב שנמשך אחריו קשה דאם לענין צירוף וכפירושם הוא דפליגי אמאי מותר לכהנים ואי משום שיש בהחולין כדי לבטל של פיגול ונותר בפני עצמן כמו שכתבו לזה א"כ הוי ליה למיתני' הכא נמי כדתני בקדמייתא לא בזו כדי ליתן טעם ולא בזו וכו' ונצטרפו וכו' ואין לומר בכה"ג דסמיך אהא דתני לעיל באינך דהא לעיל מפרש הכי בכל בבא ובבא והעיקר כפי' הרמב"ם בפי' המשנה דבהוציאן להאיסור מיירי ואו או קתני וכדבריו בחיבורו בפ"י מהל' מעשה הקרבנות בהלכה י"ב וי"ג שהעתיק דין משנה זו ודין משנה דלקמן וכמו שהסברתי וביארתי בפנים ועיין בכ"מ שם שכתב אבל קשה שלא היה לו לכתוב או או וצ"ע עכ"ל ולמאי דבארתי אין מקום לפקפק כלל בזה ותראה שדבריו המה מדוקדקים היטב הדק והאי ברייתא דמייתי הכא בגמרא ברייתא דבר קפרא המובאה בהלכה דלקמן היא ומפרש להאי בקודש על קדשים קלים והכל כמבואר בפנים ולאו כהלכתא היא ורבי יוסי דמתרץ לה וקאמר ר' אבין לישן מתנית' מסייע' ליה היינו ברייתא דספרי והובאה בבבלי פ' אלו הן הלוקין ודברי ר"ש היא כדמוקי התם ולא קיי"ל כן והיותר מבואר הכל בפנים עד סוף הפרק בס"ד:

סליק פירקא בס"ד