מאימתי כל אדם מותרין. אית תניי תני נמושות וכו'. לא פליגי אלא בלישנא ובמשמעות המלה וכהאי דגריס בבבלי פ"ק דתענית (דף י) וכן בפ' אלו מציאות מאי נמושות א"ר יוחנן סבי דאזלי אתיגרא ר"ל אמר לקוטי בתר לקוטי והך דר"ל כאית תני משושות ותרוייהו כחדא הוו דכשהולכין לקוטי בתר לקוטי גם הוא הזמן שהזקנים ההולכים בנחת הן באין להשדה ולפיכך נקט הרמב"ם בלישני' לקוטי בתר לקוטי כדכתב בפ"א ממ"ע הלכה י"א עיי"ש. תני מתנות עניים שבשדה וכו'. עיין לעיל בפ"ז הל' ב' ד"ה פתר לה תרין פתרין מה שנתבאר שם בס"ד:

ולא לעורבים ולא לעטלפים. וכן הוא בבבלי סוף פרק הזרוע (דף קלד). על ידי שהן חביבין באין על אתר. הרא"ש ז"ל פי' משום דזקנים חביבים עליהם ענבים ובאין מיד פירוש באים והולכים ואין העניים מתייאשין בהליכתן. וכך הוגה בפי' הר"ש ז"ל וכמדומה דמה דפרישית בפנים יש לו פנים לפי משמעות הענין:

נאמן על השני וכו'. יתבאר מזה במקומו לקמן פ"ד דדמאי הלכה ד' בס"ד. מתני' אמרה כן ובן לוי נאמן לעולם. היותר נכון דגרסי' להא בתר האי בעיא דר' מנא ונתחלפו השיטות דעל דבעי אם נאמן אפי' בשביעית פשיט לה דהא מתני' אמרה לעולם ואפי' בשביעית וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מעשר הלכה ט"ו שסתם וכתב ה"ז נאמן לעולם. ומ"ש שם אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני הכא מחלק בין אומר מעשר ברור הוא וכדפרישית. א"נ שאומר בפי' זה המעשר ברור הוא מהכל מחיובא דתרומת מעשר וגם אינו עליו חיוב דמעשר שני לפי שהופרש אח"כ מעשר שני על כל הכרי דאז הוא נאמן גם לפוטרו ממעשר שני אבל אם אמר סתם ניתן לי המעשר הזה ופירות הללו ממנו הוא או משלי הוא המעשר דבהא אינו נאמן לפוטרו ממעשר שני ואע"ג דקיי"ל כחכמים דהתוספתא ולדידהו מיהת נאמן על הראשון נאמן על השני שאני התם דבבעל הבית מיירי וכיון שהוא נאמן להפריש הראשון שאינו שלו מכ"ש שיפריש השני שהוא שלו אבל הכא בבן לוי טעמא הוא דהאמינוהו למה שאומר שהפריש ממנו תרומת מעשר מפני שלא נחשד על עון מיתה. והלכך על מעשר שני שאינו אלא בלאו לא האמינוהו. ומה שלא הזכיר הרמב"ם באומר מעשר ברור הוא דנאמן לפוטרו ממע"ש י"ל דהוא בכלל מה שפסק שם למעלה דהנאמן על הראשון נאמן על השני וכשאומר מעשר ברור הוא נאמן על הכל:

פשיטא ליה שהוא נאמן. כדפרישית דלא הוי צריך למיתני לפי שהוא בכלל שאמרו דנאמן לומר חטים אלו ניתן לי ואין חטים אלא לקמח וכן הרמב"ם שכתב זה בפירושו ובחיבורו שם לא הזכיר כלום מזה מפני שהוא בכלל. וגם לא הזכיר התוספתא דלקמן והנלמד ממנה מפני שהוא דבר פשוט דאם הוא מקום שנהגו כך נאמן:

היך הכל יודעים שרוב בני אדם מכנסו לקט. כדפרישית וכך העתיק הרא"ש ז"ל ומסיים לפי שאין דבר זה מצוי ובפי' הר"ש ז"ל הועתק היו הכל יודעין שרוב מנכסי לקט וט"ס הוא. וכתב שם ואין להאמינו במגו דאי בעי אמר חטים ניתן לי ועשיתי קמח או פת דנאמן וכך מוכח בירושלמי משום דהוי כמגו במקום עדים כיון שאין דרך בנ"א ליתן כך ע"כ. ולא דמי לירק מבושל והוא דבר מועט דלקמן דמתוך שיכול לומר בעה"ב נתן לי נאמן ג"כ לומר אני בשלתי ממתנותי וכ"כ הרמב"ם שם לפי שהתם דרך הוא שהבעה"ב נותן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני כדכתב שם לעיל כן:

תני רובע אורז כולה תבלין וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי פ' בכל מערבין (דף כט ע"א) רשב"א אומר עוכלא תבלין ליטרא ירק וכו' ולא גריס שם לא אורז ולא חרובין והרמב"ם ז"ל בפ"ו ממ"ע בהלכה ח' הביא אורז וחרובין וכו' כהאי ברייתא מלבד תבלין השמיט ובפ"א דהל' עירובין בהלכה י"א הביא עוכלא תבלין ולא זכר שם אורז ואע"ג דאמר הכא וכן לעירוב וכן בגמ' שם ומאי דקאמר התם שארי ליה מרי' לרב מנשיא בר שנובליא אנא אמריתא ניהלי' אמתני' וכו' לאו דרב יוסף לא ס"ל דהא דאמר רב וכן לעירוב שייכא אהאי ברייתא אלא משום דמוכחא דרב אמתני' קאמר כדמסיק שם ועוד דהא תבלין מהאי ברייתא הוא דנלמד לעירוב אלא דנראה דה"ט דהרמב"ם דגבי מתנות עניים בגורן הוא דאיירי כדמסיק שם בד"א שאינו נותן לעני אלא כדי שבעו בשדה אבל אם היה המעשר בבית וכו' וזה נלמד מהתוספתא כדפרישית במתני' ואף דבתוספתא גרים בד"א על הגורן אבל בתוך ביתו נותן לו כ"ש ואינו חושש (כן הוא בתוספתא כ"י אשר לפני ובתוספתא דפוס ט"ס) והוא ז"ל כתב בזה אפי' כזית כזית י"ל דהואיל בעלמא אמרינן אין נתינה פחות מכזית כתב כן ועכ"פ הא דלעיל בגורן איירי והלכך לא הזכיר תבלין במ"ע דלא שכיחי תבלין בגורן ובעירוב דלא הזכיר אורז בהדיא משום דנכלל הוא במ"ש שם לעיל כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא וכו' ומיני דגן דקאמר לאו למיעוטי אורז דאע"ג דלענין חמץ לא מיקרי דגן דלא קיי"ל כריב"ן בפסחים מיהו הכא אורז בכלל אוכלין הוא ושנינו בפ' כיצד מברכין הביאו לפניו פת אורז וכו' וא"כ בכלל פת הוא שהביא שם. ודע דבספר הרמב"ם שלפנינו כתוב במ"ע שם גבי כוסמין קב והיא חסרון הניכר מתוכו שהרי כתב כדי שבעו כמה אם מן החטין נותן לא יפחות מחצי קב אם מן השעורין לא יפחות מקב ואם מן הכוסמין לא יפחות מקב ומן הגרוגרות לא יפחות מקב וכו' ואם דעתו דקב בכוסמין ולא יותר אמאי לא שנה הני שיעורי דקב בחדא מחתא ולפחות במיני תבואה הי' לו לשנות כאחד ואם מן השעורין או מן הכוסמין לא יפחות מקב ולא מצינו שיעור זה בכוסמין לא בשום ברייתא לא בתוספתא ולא בספרי דבתוספתא לא הוזכר אלא חצי קב חטין וקב שעורין וכן הוא בספרי פ' ראה ולא דברו כלל משאר מינין אלא דנראה וניכר החסרון בהעתקת דבריו ז"ל וצ"ל ואם מן הכוסמין לא יפחות מקב ומחצה וכדקתני במתני' ולא נמצא שום חולק בדבר זה:

כדי לטבול בירק הנאגד שתי סעודות. ולקמן בפ"ג דעירובין שהובאה הסוגי' שם גריס כדי לטבול ירק הנאגד שתי סעודות ואינו נראה דמילתא באנפי נפשה היא ירק וכו' ועוד מאי הנאגד דקתני ולמה יחלק בין הנאגד לשאינו נאגד כאן בהאי דינא והנראה דהנאגד פירושו הוא שנאגד נאכל בלפתן עם הפת במזון שתי סעודות ואחומץ קאי והרי זה כדקאמר בבבלי שם חומץ כדי לטבל בו א"ר גידל אמר רב כדי לטבול בו מזון שתי סעודות של ירק איכא דאמרי א"ר גידל אמר רב ירק הנאכל בשתי סעודות וכדפרש"י ז"ל בפת ואתיא האי דהכא כאיכא דאמרי דהתם ועיין בדיבור דלקמן:

בשר חי וכו' ובבבלי שם ע"ב קאמר בפשיטות בשר חי כדי לאכול הימנו ונראה דהא דר' יודן מקשי הכא הדא בלקירא וכו' או בלכורא כדגריס בהאי תלמודא בעירובין שם היא כעין קושיא דמקשי התם אביי אהא דרב יוסף דלקמן ופרסאי הוו רובא דעלמא ואסיק בקשיא ומיהו בבשר חי לא מדייק מידי התם ושיעורו כדי לאכול הימנו מזון ב' סעודות וכ"פ הרמב"ם בעירובין שם בהלכה י' ובבשר צלי פליגי התם רבה אמר כדי לאכול בו ור' יוסף אמר כדי לאכול הימנו ופסק הרמב"ם שם כרבה דהלכתא כותיה לגבי דרב יוסף לבר מענין שדה ומחצה וכתב שם הה"מ בענין דין דחומץ והביא הני ב' לשונות שהבאתי בדבור דלעיל וז"ל ולא נזכרו לשונות אלו לא בהלכות גם לא בדברי רבינו אלא ברייתא כפשטה ונראה שהם פוסקין כל' ראשון דמשמע דבעינן דוקא טבול מזון שתי סעודות עכ"ד ולענד"ן דמבואר בהדיא מדבריו ז"ל דפסק כאיכא דאמרי שהרי כתב וכל שהוא לפתן ודרך העם לאכול בו פתן כגון יין מבושל ובשר צלי וחומץ וכו' שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות והרי האי בו שכתב והוא כרבה וכדפי' רש"י ז"ל כדי לטבול בו ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות ואם אנחנו מדייקין האי בו שכתב בבשר צלי וכדכתב הה"מ בעצמו שפסק כרבה למה לא נדייק ג"כ אחומץ שכללו בבבא זו דשיעורו כדי לטבל בו הליפתן הנאכל בב' סעודות כמו עם הפת ולא הוצרך להזכיר כאן ירק דהוא ג"כ בכלל לפתן וכתב ודרך העם לאכול בו פתן וה"ה כיוצא בו ולעולם בעינן שיהא בו שיעור לדבר הלפתן לשתי סעודות ולא הימנו בעצמו שני סעודות וזהו כאיכא דאמרי גבי ירק דאלו ללשון ראשון שתי סעודות של ירק היינו שכל הסעודה מן הירק כך נ"ל בזה:

מידה זו אמורה בכהנים וכו'. מה דפרישית הוא כפי' הר"ב והוא פי' הרמב"ם במשנה ומה שדקדק התי"ט דלמאי איצטריך ולפי' הר"ב שפירש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים ובין בלוים עניים ובין בישראל עניים ניחא ליה דהשתא איכא למימר דאיצטריך כהנים ולויים דסד"א שכיון שיש להן תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שבען קמ"ל עכ"ד ואכתי לא ניחא בהאי קרא דכתיב במעשר עני מפורש בכתוב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר וגו' ואכלו בשעריך ושבעו הרי דצריך ליתן אף ללוי כדי שביעה וכן לכהנים דכהנים נקראו לוים וכמפורש בטעם כי אין לו וגו' וזהו דוחק לומר דקמ"ל במתני' מאי דמפורש בקרא ולפי' הרמב"ם ניחא טפי דה"א דהואיל וכתיב לוי בפרשה שהוא בכלל המקבלין ובאין ליטול וכן כהן כדאמרן א"כ לא נצטוו הן ליתן כדי שביעה אם יהיה להן מעשר עני משלהן קמ"ל דאף הם בכלל המצוה בשלהן כישראל וקרא אורחא דמילתא נקט דישראל מסתמא יש להן לעולם מעשר עני לחלק ואם יש איזה ישוב גם לפי' הר"ש יותר טוב לנו לומר דזהו כוונת התנא כאן מדה זו אמורה בכהנים וכו' כלומר דמדה זו האמורה כאן כל העניים הבאין לגורן בין שהן כהנים וכו' הכל שוין בה ולאפוקי מדה האמורה במתני' דלקמן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו' דאין הכל שוין בזה אלא כהן קודם ללוי ולוי לישראל לענין לפרנסו מן קופה של צדקה ולכסות כהאי דשנינו בסוף הוריות וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה ממ"ע בהלכה י"ז בענין זה ע"ש:

רבי יונה פתר מתני' ביותר מכשיעור. ולהך פתרא סיפא דמתני' לא קאי אהיה מציל וכדפרישי' בפנים והרא"ש ז"ל כתב בזה על פי' הר"ש ז"ל (ועכשיו הוגה דבריו בתוך פי' הר"ש) ואלמלא לא פי' הירושלמי הייתי מפרש דלהך אמורא מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי אהיה מציל אלא אמדה זו אמורה וכו' היה לו דבר מועט שאין לו ליתן לכל עני העומד בגורן כשיעור המפורש לא יתן להם דאין לו ליתן לעני מידו בפחות מכשיעור אלא מניח הכל לפניהם והם מחלקים אותו בשוה ביניהם עכ"ד וזה הפי' תפס הרמב"ם ז"ל בחיבורי דאף שכתב בפי' המשנה כהאי דר' חזקי' וכמו שהעתיק הרב בחיבורו חזר בו וכתב בפ"ו ממ"ע בהלכה ט' לדין בפ"ע לסיפא דמתני' היה לו דבר מועט והעניים מרובין וכו' ואח"כ בהלכה י"א כתב לדין דהיה מציל היה לו מעשר בגורן ורצה ליתן לעני קרובו וכו' יש להפריש מחצה ליתנו לו והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו וזהו כר' יונה וכדפרישית בפנים ומשום דלהאי פתרא מתפרשת המשנה טפי שפיר כפשטה ולישנא דהיה לו דבר מועט משמע נמי כהתחלה לדין בפ"ע:

תמחוי בכל יום. האי תוספתא הובאה בבבלי פ"ק דב"ב (דף ח) וקאמר התם טעמא דתמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה שגבויה וחילוקה שוים ופירש"י ז"ל שהוא בכל יום לפיכך אין גיבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק וכפירושו נראה מדקאמר הכא שהוא על אתר והרי"ף והרא"ש ז"ל פירשו מפני שאינו דבר קצוב וכחילוקו כך גיבויו וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט ממ"ע בהלכה ה' ע"ש. אין מעמידין שני אחין פרנסין. הא לא פליגא אהא דאמר התם מעשה ומינה רבי ב' אחין על הקופה דהתם לאו בגבייה מיירי אלא לעשותן גזברים ולענין נאמנות דאף דחשיבי כחד הימוני מהימני כדקאמר התם דלשררה אין עושין בממון פחות משנים והא דקאמר הכא אין מעמידין פרנסין בפחות מג' היינו לפקח על כל עסקי צבור דיש כמה ענינים הדומין לדיני נפשות כדמסיק טעמא וזהו דמדייק הרמב"ם שם שאין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים ואף דהתם סתמא אמרו אין עושין וכו' נלמד הא מדהכא.

הוה מטעין לון אורייתא. האי מטעין כמו מטעים הוא כדפרישית בפנים ומלשון מטעים דבריו וכך הובא הגי' בתשובת מיימוני השייכים לספר שופטים סי' א' וכתוב שם מטעים:

והתני למזונות שלשים יום וכו' והיינו לקופה כדקתני בהדיא בתוספתא אם שהא שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה ולכסוי ו' חדשים והרמב"ם ז"ל פסק כן שם בהלכה י"ב ולתמחוי ג' חדשים ואף דהגי' בש"ס דילן שם איפכא היא בין תמחוי לקופה דגרים לתמחוי ל' יום ולקופה ג' חדשים כבר כתב המהרי"ק בשורש י"ז דיש שינוי נוסחאות וגי' הרמב"ם בגמ' דילן כגי' הירושלמי והובא דבריו בב"י יו"ד סי' רנ"ו וסברתו ז"ל לדעת הרמב"ם כמו שהבאתי בחיבורי על סדר נזיקין בפ"ק דב"ב דמייתי התוספתא התם ובארתי שם די"ל עוד דה"ט דהרמב"ם דתמחוי הואיל ונגבה בכל יום וזהו לעול ולמשא להבעה"ב ולפיכך אין מחייבין אותו עד אחר ג' חדשים אבל קופה מכיון שאינה נגבית אלא מע"ש לע"ש מחייבין אותו מיד אחר ל' יום ועיין עוד שם כמה דמסיק בב"ב לחיטי הפסח וכו' ובתוספתא מסיים בזה ולעניי העיר י"ב חודש ומ"ש שם בענין זה:

כאן בגופו כאן בשאינו גופו. ואיפרך מילתא דר' מנא כדפרישית בפנים והכי משני לה בבבלי כתובות (דף ס"ח ע"א) על רומיא דמתני' אין מחייבין אותו למכור וכו' עם הברייתא היה משתמש בכלי זהב וכו' אמר רבא ברי' דרבה במחרישה דכספא ורב פפא משני התם כאן קודם שיבוא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי ופסק הרמב"ם ז"ל שם בהל' י"ד כדברי שניהם דלא פליגי לדינא והיינו כפיר"ת בתוס' שם וכדפרישית במתני' וכך הם דברי הרמב"ם ומה שדקדקו התוס' על פי' ר"ת וק"ק דמתני' דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מיתניא ולדעת הרמב"ם ור"ת י"ל דמסידור דברי התוספתא נראה דלענין הנוטל מן הצדקה מיירי התם דנשנית אחר דיני דקופה ותמחוי אחר כל דיני דצדקה מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים וכו' כדמייתי הכא וכן התם לעיל ושוב נשנית הברייתא היה משתמש בכלי זהב מוכרן וכו' משמע דלאחר שבא לידי גיבוי מקופה של צדקה או מן העם מיירי:

צריך אדם שיהו לו שני עטיפין א' לחול וא' לשבת וכו'. והכי דריש לה בבבלי פ' ואלו קשרים (דף קיג) ושמת שמלותיך אר"א אלו בגדים של שבת וקאמר התם לעיל אם אין לו להחליף ישלשל בגדיו והיינו נמי דא"ל ר' שמלאי הכא אעפ"כ צריכים אתם לשנות כלומר לשלשל הבגדים:

הדא אמרה חמשין עבדין טבין מן מאתים דלא עבדין. וכך הוא גי' התוס' בסוטה דף כ"א ע"ב ד"ה זה הנותן דינר לעני וכו'. וכך היא גירסת הר"ש ז"ל ופירש כלומר ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול ולמאי דפרישית דמן דקאמר מעין הוא כדרך הש"ס הזה בלישנא קלילא ניחא בפשיטות דשוין עם מאתים דלא עבדין הן:

שמואל ערק מן אבוי וכו'. כעין הני עובדי עד ר' יעקב בר אידי וכו' מייתי להו בפ' מציאות האשה שם (דף סז) ועובדא דנחום וכו' בתענית פ"ג (דף כא):

(מהר"א פולדא) בואו וספדו להרוגו של נחמיה. ובכתובות משמע איפכא דאמר אוי לו לזה שהרגו נחמי' ואפשר דה"נ מתפרש הכי להרוגו של נחמיה שהוא שלא כדין עשה דלא היה לו לפנוקי נפשיה כולי האי:

א"ל ומה את מבעט ביסורים. וא"ת הא אמרינן בסנהדרין כשחלה ר"א נכנסו ארבעה זקינים לבקרו כו' עד ר"ע אומר חביבין יסורין ואין לומר מהא מעשה דנחום איש גם זו קיבל' שהרי מסיק שם מנין לך זה א"ל ר"ע מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה וגו' וי"ל הא דהכא היינו כל ימי חייו דומיא דנחום איש גם זו הוא דלא ס"ל לר"ע שיהיו חביבין יסורים משא"כ ההיא דר"א דלפי שעה היה שהכביד עליו החולי ס"ל חביבין יסורין דלא ניחוש לומר קיבל ר' את עולמו וכה"ג אמר בקידושי' דעבדינן ליה יום טב ויום ביש והיינו עבדינן ליה יום ביש כדי למרק עונותיו בעולם הזה אבל כל ימיו של צדיק שרוי בטובה וכמו שפי' שם ר"ת והשתא א"ש ההיא דהוריות דאמר צדיקים דאכלו לתרי עלמא מי סני להו:

סליק פירקא וכולא מסכתא ברחמי בסייעתא דשמיא

כיני מתניתא וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מ"ע לחלק כן דעל מי שיכול לצער עצמו ולדחוק את השעה ואינו נוטל שלא יטריח על הצבור עליו אמרו אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו ועל כיוצא בו נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו: