מקום שנהגו מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין וכו' לכאורה הוה משמע דמן התורה אסור בע"פ מחצות ולמעלה וכ"כ התוס' ריש פירקין שהביאו להא דהכא וסיימו ומשמע מהתם דמדאורייתא אסור ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם. והוסיף המהרש"א על זה וכתב ותלמוד דידן נמי מצי סבר האי טעמא וכו' ואינו כן דודאי גמרא דילן דאף דמצינן למימר דס"ל נמי האי טעמא דהכא מיהו דאסור מדאורייתא לא ס"ל. וזה מוכח מהסוגיא דאפי' לשנוייא בתרא דמשני התם אהא דפריך מאי איריא ע"פ וכו'. וקאמר א"נ התם סימן ברכה לא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי משמתינן ליה והיינו משום דעבר על גזירה דרבנן דאי ס"ד דס"ל דמדאורייתא צריכא למימר דמשמתינן ליה. אלא שזה דרך הש"ס בכל מקום לומר כך על מאן דעבר אגזירה דרבנן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' יו"ט בהל' י"ז. ומשמע מדבריו דאף לטעמא דהאי תלמודא אינו אלא מד"ס שהרי כתב שם הטעם שמנדין אותו לעושה מלאכה בע"פ או מכת אותו מכת מרדות מפני שהוא יום שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים וכו'. ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן שחיטה וכו' וא"כ צ"ל דהא דיליף הכא מקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על דברי בעל המאור שצידד לפי טעם הירושלמי על מה שהביא הרי"ף ז"ל להאי דינא. והרי לא שייך האי טעמא אלא בזמן הקרבן. והשיב שאף בזמן הזה חמור הוא משאר יו"ט וכו' דמשנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום שאפי' בטל דבר לא בטלה הגזירה עד שיעמוד ב"ד ויתיר שכל דבר שבמנין וכו' וסיים ונראה לפי גמרתינו שהטעם אף מפני מצה ומרור שטרחתן מרובה וכו' כדברי רש"י ז"ל וכן פרישית במתני' וכ"כ המרדכי ושארי פוסקים. ומדברי כולן דלכל הטעמים אינו אסור אלא מד"ס ושלא כדברי הריב"א בתוספות ואפשר לטעמא דהאי תלמודא:

הכל מעכבין את הקרבן וכו'. נראה דנ"מ ביניהם. דלמר דיליף מקרא דד"ה א"כ אף שיר הכלים מעכב כדכתיב וחצוצרות וכו' ולמאן דיליף מן הכתוב שבתורה אין שם רמז על השיר מהכלי ואתיא כמסקנת הש"ס דערכין דאין עיקר שירה אלא בפה. ולענין עיכוב לא מצינו בהדיא בתלמודא דילן דהשיר מעכב. וכן הרמב"ם ז"ל לא ביאר כלום לענין עיכוב לא בפ"ג מהל' כלי המקדש שמדבר שם ממצות שירה ולא בפ"ו מהל' תמידין שכתב שם סדר עבודת התמיד מה שהוזכר בפ"ז ממס' תמיד. ועוד ראיה נכונה דלמסקנת הש"ס דילן אין. השיר מעכב הקרבן מדאמרינן בערכין דף י"א אין אומרים שירה אלא על היין כדר' יוחנן שם וכ"פ הרמב"ם בתמידין שם בהל' ג'. והשתא מכיון דקיי"ל אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר ואפי' מכאן ועד עשרה ימים ובין בקרבן יחיד ובין בקרבנות צבור וכדפסק הרמב"ם בפ"ב ממעשה הקרבנות בהל' י"ב. וא"כ שמעינן בהדיא שאין השיר מעכב הקרבן. וכבר כתבתי זה במקום אחר ועיין לקמן בסוכה ריש פ' החליל מדין אין עיקר השירה אלא בפה:

כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל והן מתירין לו. לפי דברי התוס' בפרקין דף נ"א שפירשו להא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בהן. איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן היינו שהוא יודע שהן מותרים והן רוצין להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגין מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר לשניהן וכן משמע בהדיא בירושלמי. וא"כ האי דקאמר הכא נשאל והן מתירין לו צריך לפרש לפי זה דבבני תורה מיירי אלא שנהג איסור בדבר זה מחמת טעות. דאל"כ תיקשי מהני עובדי דיהודה והלל וכו' דמייתי בסמוך למה לא הודיעו להן שהוא מותר שהרי זה מנהג בטעות הוה אי לאו משום דשוינהו רבנן ככותאי. וכדמשני התם דבני מדינת הים כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים דמו. ואתיא שפיר הא דהכא כסוגיא דהבבלי. וכן דעת הר"ן ז"ל לפרש להא דהכא דבבני תורה מיירי כדכתב עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה וכו'. וא"כ נשאל דקאמר היינו מפני שצריך שאלה לחכם שיתיר לו אפי' עשה כן מחמת טעות דהוי כנדר עיין שם בדבריו. ומדברי הרמב"ן בס' המלחמות שפלפל בזה לכאורה לא משמע כן שכתב שם שמא"י לא"י וכו' וע"ש ואין להאריך:

גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן וכו'. לפי דמסיק ר' חנניה לא מן הדא אלא מן הדא וכו' א"כ לא דמיא האי דגלו וכו' להא דלעיל דקאמר ר' חנינא גופיה כל הדברים מנהג אעין דשיטין הוו וכו' והוא כעין ההיא דבני בישן דלא הוי אזלי מצור לצייד דקא מייתי התם ואמר להן ר' יוחנן כבר קבלו אבותיכם עליהם וכו' ומשום דשאני הכא דכשעקרו ממקומם ואין דעתן לחזור אין חובה עליהן לקיים מנהגם שמקדם וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל ע"ש:

רבי שמעון בן לקיש שאל לר' יוחנן ואינו אסור משום בל תתגודדו בבבלי פ"ק דיבמות דף י"ג גריס דמעיקרא שאלו מההיא דמגלה נקראת וכו' ומתני' דהכא לא הוה קשיא ליה לר"ל מידי כדקאמר שם טעמא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. וזהו כעין דהשיב לו ר' יוחנן הכא לפי הגי' וכדפרישית בפנים. ומיהו להאי קשיא דמגלה דמשני הכא לקמן דסמכו למקרא וכו' אין זה כהאי דהתם דאדרבה שם משמע דאכתי הקושיא יותר חזקה דמרמז דקרא משמע דאיכא איסורא דזמנים הרבה תיקנו להם ודמיא לשתי תורות. ועל התקנה גופה דמעיקרא הוא דשאל ר"ל. ולית לן לשנויי אלא כדמסיק התם דאביי ס"ל דלא תתגודדו דוקא בשתי בתי דינים בעיר אחת ולרבא דוקא ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה. אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וא"כ לאביי ע"ב צ"ל דבני כפרים היו קורין בעירם כדכתבו התוס' שם וסיימו כדמוכח בירושלמי. והיינו מה דקאמר בהאי תלמודא בפ"ב דמגלה בן עיר אינו מוציא בן כרך ידי חובתו לפי שאינו מחויב בדבר. ויתבאר מזה בהגיעי למקומו ברחמי ובס"ד:

אמר לו מציפורין הבאתים וכו'. סוגיא דהאי ש"ס מפרש לה להא דר' יהודה במתני' דלקולא הוא דפליג וכהס"ד בבבלי דף נ"ב ומסיק התם דלחומרא פליג וכדרב אשי דפליגי בפלוגתא דתנאי בפ"ט דשביעית הכובש שלשה כבשים וכו' כדפרישית במתני'. ובענין פירושים דהאי מתני' הכובש ביארתי בארוכה בס"ד במקומו ובענין דינין היוצאים מזה וע"ש בהלכה ה' ד"ה ר"א אומר אוכלין על הראשון. וכן בענין שלש ארצות דמייתי בסוגיא דהבבלי פרקין נתבאר הכל בפ' הנזכר בענין הפירושים והדינין המסתעפים מהן ובתירוץ הקושיות שהקשו לדעת הרמב"ם וע"ש בהלכה ב' ד"ה שלש ארצות לביעור במה שביארתי מעניינים האלו בס"ד:

מאן דאמר מותר למכור מותר לייחד. כל הסוגיא זו נתבאר במקומה מענין הפירושים וענין ההשתנות מסוגית הבבלי דפ"ק דע"ז והיוצא מזה עיין בפ"ק דע"ז בהלכה ו' ושם תמצא מיושב הכל בס"ד:

סברין מימר אפי' ביצה אפי' קולקס. בספר המרדכי הובאה הגי' אפי' דג קוליס ופי' קוליס האספנין הנזכר בפ' כירה וגי' שלפנינו יותר נוחה היא דשייכא הרבותא לפי הס"ד כסדרה אפי' בצים אפי' ירק ועוד הא אמרינן בפ' חבית וכולן חזרו חוץ מקוליס האספנין ומסתמא לא היו מזכירין חכמי א"י דבר שלא נמצא בימיהם והמסקנא ובלבד מן השחיטה וכן הביא הטור סי' תע"ו:

יום הכפורים שחל להיות בשבת אפי' במקום שלא נהגו להדליק מדליקין. כך הוא מסיק בבבלי דף נ"ד וכדר' בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן וכו' וכן פ' הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שביתת העשור ומטעמא דנר בשבת חובה היא:

מתניתא דר אלעזר פליגא עלוי יוה"כ שחל להיות בשבת שבתון שבות וכו'. כדפרישית וכן הוא מסיק בהאי תלמודא בפרק ואלו קשרים וכן הוא מסקנת הבבלי סוף פ' הנזכר כשמעתתא דרב דאמר אסור:

ובלבד דבר שהוא לצורך המועד וכו'. מפשטא דהמתני' ומריש הסוגיא דהכא וכן מהסוגיא דהתם דף נ"ה ממה דפשיט לבסוף ת"ש כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר וכו' ועושה מלאכה בע"פ עד חצות במקום שנהגו וכו'. משמע דהאי דר"מ דכל שהוא לצורך המועד גומרה בי"ד היינו במקום שנהגו שלא לעשות הוא ואפ"ה כל שהתחיל בה מקודם גומרה בי"ד ובלבד שתהא לצורך המועד וכן פרישית במתני'. וכן פירשו הר"ן ז"ל ושאר המפרשים ז"ל דהא לבתר הכי הא דקתני ועושין וכו' במקום שנהגו. א"כ רישא במקום שלא נהגו הוא דאיירי וכן העתיק הרי"ף ז"ל להאי ת"ש בתרייתא. וא"כ לחכמים דמתני' דהלכתא כוותייהו דג' אומניות עושין אדברי ר"מ קאי דאף במקום שלא נהגו לעשות אלו ג' אומניות עושין. וכן משמע להדיא בתוספתא פ"ג דגריס שם וחכמים אומרים אף במקום שאמרו אין עושיו מלאכה בע"פ עושין עד חצות ג' אומניות עושין וכו' כדהביא הש"ס דהכא סוף דבריהם. וכך הוא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ח מהל' יו"ט שהשיג על הרמב"ם ז"ל שכתב שם בהל' יו"ט ואפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל בתחלה לעשות מלאכה בי"ד אע"פ שהוא יכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין בהם במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות ואלו הן וכו'. ובאמת צריך טעם לדבריו דמנא ליה לפרש דבמקום שנהגו לעשות הוא דאיירי. ועיין במ"ש הה"מ בזה. ואין דבריו מוכרחין. ונראה שיצא לו זה מדלא העתיק הש"ס דהכא ריש דברי חכמים דהתוספתא א"כ גרים הש"ס בדברי חכמים שם כמו שהעתיק וחכמים אומרים שלש אומניות עושין וכו'. וכלומר דפליגי אדר"מ דלא מחלק אלא בין אם התחיל קודם י"ד או לא התחיל. והכל בלצורך המועד דוקא. ועל זה קאמרי דלא היא אלא דלג' אומניות הללו התירו להתחיל אף בי"ד ואפי' אינן לצורך המועד והיינו במקום שנהגו לעשות ולא כגי' רישא דהתוספתא ושאר האומניות הוא דתליא בין התחיל קודם י"ד דאז גומרה בי"ד ואם לא התחיל לא. והשתא הוא דפשיט התם לר"מ מברייתא בתרייתא ומסיים הש"ס במקום שנהגו אין לא נהגו לא היינו אליבא דר"מ דלא מחלק אלא בין התחיל או לא התחיל וכל האומניות שוין הן לדידיה אם הוא לצורך המועד דאליבא דר"מ איבעיא להו התם ואליביה הוא דפשיט התם. אבל לדברי חכמים דמתני' ולגי' הש"ם דהכא בהתוספתא הכל במקום שנהגו לעשות תליא מילתא דאלו ג' אומניות עושין ואפי' מתחילין בי"ד ושאר האומניות אין מתחילין בי"ד. ואין חילוק בין לצורך המועד או שלא לצורך המועד שהרי בדברי חכמים לא הוזכר כלל לצורך המועד וסמכינן אריש פירקין דבמקום שנהגו סתמא קתני ובמתני' דהכא ודברי חכמים מפרש דאלו ג' אומניות הן הן שמתחילין בי"ד לעשות במקום שנהגו לעשות זהו דרך הרמב"ם ז"ל. והלח"מ רצה לבאר במה שלא הזכיר הרמב"ם לצורך המועד ע"ש וסיים וכל זה אינו שוה ולדעתי לא פי' הרמב"ם לדברי חכמים ולפי גי' התוספתא דהש"ס דהכא אלא כדאמרן ודרכו ז"ל בכל מקום דמשנה האי ש"ס בגי' התוספתא סמיך אגי' דהכא כמו שזכרתי זה בפאה ובהרבה מקומות:

מושיבין שובכין. פירשתי להמתני' על דרך הרמב"ם ז"ל בחיבורו שם בהל' כ"א. ושלא להאריך אומר אני דמהסוגיא דהכא מתבאר דעתו ז"ל בדין זה וכמ"ש שם לכל חילוקי הדין ובמועד אין מושיבין וכו' וזה מדקאמר הכא בגמרא ריש הסוגיא הא במועד אסור. והיינו בענין עמידת המקום כמבואר ולקמן בהסוגיא קאמר ר' מנא מתני' אמרה כן וכו'. וא"כ בי"ד אין מושיבין אותה על הביצים ואם ברחה מחזירין אותה אפי' במועד אם יש כאן הפסד ביצים כדקאמר הש"ס דהכא ודהתם. ודקאמר ר' אבין תיפתר וכו' היינו לדחייה בעלמא דממתני' לא תפשוט דיכילנא למידחי בשישבה מאליה. ומ"מ לדינא הכי הוא דאין מושיבין אותה בי"ד ודקאמר התם השתא אותובי מותבינן וכו' היינו לפי הס"ד דכולה רישא דמתני' בי"ד איירי ובין חלוקה תרנגולת שברחה ובין חלוקה ואם מתה הכל בי"ד קאמר ופריך השתא אותובי מותבינן לאחרת בשמתה הראשונה אהדורי מיבעיא וקאמר אביי הך סיפא דרישא והיינו תרנגולת שברחה בחולו של מועד הוא ולפיכך מפסיק התנא וקאמר בי"ד אחר מושיבין שובכין דרישא כדפרישית בהסוגיא ולעולם החלוקה ואם מתה וכו' מהדר התנא למאי דאיירי הכא בי"ד ובמועד אין מושיבין כלל ואפי' אם מתה. וטעמא דכל אתחלתא דמלאכה לא התירו במועד. והושבת אחרת תחת הראשינה נמי אתחלתא היא אלא בי"ד דקיל התירו להושיב אחרת בשמתה ולא להושיב בתחלה. והה"מ בסוף דבריו שרצה להרכיב דברי הרמב"ם כפירושו במשנה במושיבין שובכין. ולא משמע כן דהא מושיבין שובכין לתרנגולים קאמר וזה נראה כפי' הערוך שהביא שם:

אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. זה מסייע לפי' התוס' דף נו ד"ה לא היו מפסיקין בין שמע ישראל להשם דמשמע דאמר לשם שישמע לישראל ויענם:

אין אתם מודים לנו בגידולי הקדש שהן אסורין מה דקשיא מכמה משניות והסוגיות שהן נראין כסותרין זא"ז בענין גידולי הקדש כבר ביארתי הכל יפה בטוב טעם בפ"ז דפיאה בהלכה ז' וע"ש בד"ה המקדיש שדה אילן וכן בביאור כל הענין השייך לסוגיא תמצא שם בסייעתא דשמיא:

המשכיר בית לחברו ונצרך לדמיו וכו'. בפ' השואל כתבתי מענין נוסחאות השונות בזה ושהרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות בהל' ו' פסק כר"ז ור' אילא דהכא וע"ש בסופו ד"ה ברתיה הוה ממשכנא גבי חד רומי. ואפשר דמודה בגוונא דעובדא ביומוי דר' מנא דלקמן דלהוראת שעה דצריכה לכך דעבדינן כהאי דר' אימי דעבד ר' מנא עובדא כוותייה:

מה אנן קיימין אם בשנשרו מעיו"ט וכו'. התוס' בדף נו ע"ב ד"ה מחלוקת בשל מכבדות וכו' הביאו לזה ופירשו אלא במה אנן קיימין בסתם פי' דבסתם לא שייך למיגזר שמא יעלה ויתלוש אלא דווקא בשנשרו בודאי ביו"ט וכו' וסיימו אבל מ"מ קשה דתיפוק ליה שמשתמש במחובר. וזה לפירושם שמרכיבין הא דהכא להא דהתם. וא"כ מ"מ קושייתם דמעיקרא קשיא להו אבל למאי דפרישית בפנים לק"מ שלא היו לוקטין אלא מהנושרין ומונחין ע"ג הקרקע ואם נשרו בודאי ביו"ט אסורין והלכך מוקי לה בסתם ואינו אלא ספק וההיא דמכבדות ובין הכיפין דהתם נמי מפרשינן כעין האי גוונא וכפי' בעל המאור והסכים עמו הרמב"ן שהוא פי' ר"ח ז"ל והכל במונחים ע"ג הקרקע איירי וע"ש:

מעשה בבן מביא יין וכו' ובבבלי קראו בן בוהיין. ואפשר שזה הוא בן בוניים הנזכר בבבלי עירובין דף פ"ו שהי' אביו עשיר גדול וכדמוכח מעובדא דבסמוך מגודל עשרו וצדקתו עומדת לעד:

הדרן עלך פרק מקום שנהגו