Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ארבעה ראשי שנים הן. התם בגמרא דף ז' ע"ב פריך באחד באלול וכו'. מני ר"מ ולרגלים מני ר"ש אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וכו' ורבא משני ארבעה לד"ה לר"מ ארבעה דל רגלים לר"ש ארבעה דל מעשר בהמה ומותיב לרבא מהברייתא י"ו בניסן ר"ה לעומר וכו' ליתני ששה ומשני רב פפא כי קא חשיב מידי דחיילי מאורתא וכו' והרי יובלות ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה היא וכו' ורב אשי משני דמתני' ארבעה ר"ה הן שהן בארבעה ר"ח וכו' כמו שהבאתי בפנים. נראה דטעמיה דרב אשי דלא בעי לפרושי מתני' אליבא דחד תנא ולאוקמי כר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ולא תיקשי דהא ע"כ לא אתיא אלא כוותיה מדקתני באחד בתשרי ר"ה ליובלות וכדפריך לקמן דף ח ע"ב יובלות בעשרה בתשרי היא וכו' ומשני הא מני ר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא וכו' משום דאפשר למידחי ולומר דה"ק רגל שבו ר"ה ליובלות וכדמתרץ רב חסדא בדף ד להא דקתני באחד בניסן ר"ה לרגלים. ובהכי מתורץ קושית התוס' בדף ח' בד"ה והרי יובלות. תימא מאי סלקא דעתך הא לא מיתוקמא כלל אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב לקמן משום דאפשר לאוקמי נמי כרבנן ורגל שבו קאמר והתוס' שם ע"ב כתבו ד"ה בעשרה בתשרי היא לרב אשי פריך וכו' ומשמע מדבריהם ג"כ כאן דאליביה דרב אשי לא מצינו לשנויי הכי אבל אינו מוכרח דהרי רש"י ז"ל כתב בהאי דרב אשי האי דלא חשיב במתני' אלא ארבעה לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בראשי חדשים ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרינן רגל שבו ולהכי לא תני נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם עכ"ל. והשתא שפיר נמי מצי לשנויי הכי ביובלות דרגל שבו קאמר ואין יובלות מן המנין אלא לשנים ולאינך דשייכי בר"ח ממש והשתא למאי שאמרנו הכל ניחא דלפי הס"ד קסבור באמת הכי דמדקתני באחד בתשרי ר"ה וקחשיב נמי יובלות לא הוה קשה מידי דמצינן לשנויי כהאי דרב חסדא ברגלים אלא דאכתי הוה קשה לשנוייא דרב פפא. והרי יובלות דלא חיילא מאורתא ולשנוייא דרב שישא בריה דרב אידי והרי יובלות דתלי במעשה הוא וקתני וע"כ דאתינן להאי אוקמתא דכר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא. אבל כל זה אליבא דפירושא דרבא היא ולשינוייא דהני אמוראי. אבל לרב אשי ולפירושו דבלאו הכי ניחא הא דלא קחשיב ר"ה דעומר ושתי הלחם וא"כ לקושטא דמילתא אמרינן הכי דגבי יובלות ל"ק הא דקחשיב בא' בתשרי ר"ה משום דרגל שבו קאמר ולא איצטריך לן לאוקי מתני' אליבא דחד תנא דוקא אלא ככ"ע אתיא והא דקחשיב ארבעה ר"ה ותו לא ה"ק ארבעה ר"ה שהן בד' ראשי חדשים וכו' וזה פשוט וברור. נקטינן מיהת השתא מה דאיכא נ"מ בין פירושא ואוקמתא דרבא במתני' ובין פירושא ואוקמתא דרב אשי דלרבא ע"כ דאתינן לאוקי מתני' כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ושנת יובל מתקדשת והולכת מתחלתה כדאית ליה ולרב אשי לא איצטריך ליה לאוקי כהאי תנא אלא כדאמרן. ונשאר דאיכא עוד נ"מ רבתא לדינא ומתוך כך יתבאר לנו דעת הרמב"ם ז"ל במילתא ברירא וקושטא דמילתא והאי קושטא קאי דהתוס' בדף ט' ע"א כתבו בד"ה ולאפוקי מדר' יהודה אומר ר"י אפ"ה הלכה כר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן וכו' ועוד דסתם דמתני' דהכא אוקמא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על דר' יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קיי"ל בכולא הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נימוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דמ"ק דאית ליה דיובל משמט בתחלתו וכו' והנה מה שהביאו מע"ז ומערכין כבר דברו המפרשים בזה והביא הכ"מ בשם הר"י קורקוס בריש פ"י מהל' שמטה ויובל ע"ש. ונדבר במה שנשאר לנו לבאר מענין אוקמתא דמתני' דהכא ובמה דנראה מסוגית הש"ס דהתם בזה. דהרמב"ם בפ"י הנזכר בהל' ז' כתב שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל. וכרבנן דר' יהודה ולקמן בהל' י"ד פסק כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שכתב מר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהם וכו'. א"כ מתקדשת שנת היובל מתחלתה והנה לכאורה הני פיסקי סתרי אהדדי דאם כר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב א"כ היאך פסק לעיל כרבנן ודלא כר' יהודה וכהוכחת התוס' אבל האמת יורה דרכו דודאי בענין שהיובל משמט ומתקדש מתחלתו דברי ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אמת הן דהכי תני בת"כ בלי שום חולק ורבי יוסי דמ"ק קאי כוותיה כדכתבו התוס' בזה אלא מה שכתבו להוכיח מדאוקי הכא לסתמא דמתני' כוותיה זה אינו אלא לפי אוקמתא ופירושא דרבא אבל לרב אשי דהוא בתראה וכמבואר בדברינו לעיל לא איצטריך לן לאוקי מתני' כוותיה ואדרבה איפכא מוכחא דלא בעי רב אשי לאוקי סתמא דמתני' אליבא דחד תנא וכדלעיל. ומצינו ג"כ דלענין שמקדשין חדשים דהכי קיי"ל נמי כוותיה דר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב פסק וזה מבואר ממתני' ומהסוגיא דפ"ב דר"ה ולא כרבנן דקאמר הש"ס כאן לפי ברייתא קדמייתא דמייתי. ובמה דנראה מהברייתא בתרייתא דמייתי תניא אידך יובל היא וכו' דלר' ישמעאל הוא דאיצטריך היא למעוטי שאינה מתקדשת בסופה אבל לרבנן דלא סבירא להו שמתקדשת מתחלתה לא איצטריך היא למעוטי אלא דדרשי שנת חמשים שנה אתה מונה וכו' ולאפוקי מדר' יהודה וזה היה קשה לכאורה דאם פסק כר' ישמעאל דמתקדשת מתחלתה א"כ ע"כ אתינן לדרשא דידיה דיכול כשם שמתקדש והולכת מתחלתה וכו' ושפיר איצטריך לן למעוטי שאינה מתקדשת בסופה ואם נאמר דיתירא דהוא לא קשיא לן דאיצטריך לדרשא לעכב וכדלקמן שם ע"ב גבי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי יובל היא אע"פ שלא שמטו וכו' ת"ל היא וכחכמים דשלשתן מעכבות וכו' והכי קי"ל ואיצטריך היא מ"מ היא גופה קשיא דהשתא מנא לן דאינה מתקדשת בסופה כמו שמתקדשת בתחלתה וכרבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב דכוותיה קיי"ל בהא אבל כי דייקינן שפיר לק"מ דהא מסיים בהאי תניא אידך יכול כשם וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש וכו' ולבתר הכי אמרינן ודמוסיפין מחול על הקדש מנא לן דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר וכו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' ולר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם וכו' והיינו למילף בעלמא דמוסיפין מחול על הקדש בכניסה וביציאה אבל לשביעית עצמה ודאי דלית ליה לר' ישמעאל שום תוספות מקרא והכי אמרינן בהדיא בריש מ"ק דר"ג וב"ד דביטלו שני פרקים הראשונים דשביעית כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע ס"ל דלית ליה תוספת שביעית מקרא אלא הלכתא היא ובזמן המקדש דוקא וא"כ ודאי לדידיה לא איצטריך לן למעוטי גבי יובל בסופה דהא אליביה לא אשכחן תוספת דכוותה אלא מעט תוספת ביוה"כ ובשבתות וביו"ט וזה דלא כדברי התוס' דכאן שכתבו בד"ה כל מקום שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית. דזה אינו דאין לנו ללמד תוס' שביעית שהיא כל כך מתוס' שבת ויו"ט שאינה אלא מעט וזהו דעת הרמב"ם והשתא ממילא רוותא לן שמעתתא. דהרמב"ם פסק כר' ישמעאל ודלא כר"ע וכמבואר בהדיא בריש הל' שמטה ויובל וכן בפ"ז דתמידין דפסק קצירת העומר דוחה שבת וכבר זכרנו מזה בריש מס' שביעית ובכמה מקומות ותו לא איצטריך לן שום מיעוטא גבי הוספה דיובל בסופה וכל האי סוגיא לתניא אידך וכו' אליבא דר"ע היא דאזלא ובזה נתבאר לנו הכל. וע' עוד בסוף פרקין מענין קצירת העומר שדוחה שבת במה שיתבאר בס"ד:
באדר בניסן ראש השנה למלכים. אמרינן התם למאי הלכתא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין ופי רש"י ז"ל ואם לא קבעו יום לתחלת שנות המלך אלא כל מלך ומלך מיום שעמד אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר וכו'. והתוס' הקשו על פירושו דמשמע דמספק היו חושבין אותו מוקדם וכו' ומיהו עיקר פירושו תימא גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות ישכח וכו' ופירשו דנראה דנ"מ לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד אינש דטעי בחד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שנייה וכתוב ראשונה ונמצא ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה שאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט אדר אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד ויכתוב עכשיו בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ"ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתתיל למנות שנה שנייה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שנייה הילכך לא טעי עכ"ד בזה ולפי פירושם צריך לומר דבאחד בניסן עצמו של שנה שלישית למלך זה שעמד בכ"ט באדר לא חיישינן שמא יטעה הסופר ויכתוב בשנה שנייה כמו שהיה רגיל לכתוב כל השנה ונמצא זה מוקדם שנה שלימה שהרי שלישית היא להא לא חיישינן דמיד כשהגיע אחד בניסן יודע הוא שמתחיל שנה אחרת אבל אין כן דעת הר"ן ז"ל שלאחר שפלפל על פי' רש"י והקשה כעין קושיית התוס' על רש"י כתב לפיכך נראה לי דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרינן ולא בעי טעמא אלא כי היכי דאמרינן גבי ר"ה לרגלים דנ"מ לנודר וכו' דנפקותא הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן ה"נ אמרינן הכא בהאי ר"ה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקא לן מינה ומהדרינן דנ"מ לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו סופר בניסן שלאחר י"ב ניסן של שנה שנייה וכו' כדפרישית בפנים והן הן דברי הר"ן ונמשך גם הר"ב אחריו ופי' כן וכלומר שזה הסופר יטעה ויכתוב על אחד בניסן של שנה שלישית אחד בניסן בשנה שנייה דהא ודאי לא חיישינן שיכתוב כך בכוונה דלרשיעי לא חיישינן כדאמרינן בעלמא אלא שישכת ויסבור דאכתי עומד היא בשנה שנייה וסובר הר"ן דאף באחד בניסן עצמו שכיח הוא למטעי וישכח שהיום מתחילין למנות שנה אחרת לאחד בניסן קמא שלאחר אדר שעמד המלך לא חיישינן שמא יכתוב עליו שנה הראשונה. ובאמת היא שנה שנייה והוי ליה שטר מוקדם דהא ליתא וכדכתב התיו"ט דבכה"ג ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שבכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן לפני זה הניסן ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יכול לטרוף שום לקוחות אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך ולאותן כדין הוא טורף. אמנם ראיתי לבעל המאור ז"ל שכתב כן וז"ל שאם עמד באדר וכשהגיע ניסן הי' לו למנות שנה שנייה ומנה לו בניסן שנה ראשונה הוה ליה שטר מוקדם ופסול כדתנן ש"ח המוקדמין פסולין עכ"ל. ולכאורה קשה דהאיך משכחת לה שיטרוף הלקוחות שלא כדין באותן שלקחו בשנה זו ונראה ליישב לפי' בעל המאור דודאי אם שטר הלואה היה כתוב בא' בניסן בשנה ראשונה למלך פלוני ליכא למיחש בשום צד למיטרף הלקוחות שלקחו אחר הניסן שלא כדין וכדאמרן אלא דמשכחת לה שאנחנו חוששין להלקוחות שלקחו אח"כ ואף בניסן עצמו והיה קודם ההלואה ולפי הטעות של השטר הלואה יסברו שלקחו אחר זמן הלואה וכגון שהן לקחו בעשרה בניסן שלאחר כ"ט אדר שעמד בו המלך וכתוב בשטר מכירה בעשרה בניסן שנה שנייה למלך פלוני וכפי המנין למלכים והלואה היתה אח"כ בט"ו או בעשרים בניסן ובזה השטר יטעה הסופר ויכתוב בט"ו בניסן בשנה הראשונה למלך פלוני דעביד דטעי בחד יומא ויסבור שבאחד בניסן עמד המלך ולאחר זמן כשמוציא המלוה שטרו יסברו שהוא קודם זמן המכירה שישכחו מתי עמד המלך ונמצא ההלואה קודמת ויכול לטרוף להלקוחות האלו ובאמת ההלואה היתה אחר המכירה וטורף שלא כדין והיינו שכתב הוא ז"ל וכשהגיע ניסן היה לו למנות שנה שנייה וכו' כלומר לא באחד בניסן עצמו היה הטעות אלא מאחד בניסן ואילך שהיה לו למנות לכל השטרות שנה שניה והוא מנה לו להמלוה בניסן עצמו שנה ראשונה שאז הוא שטעה והו"ל מוקדם וסיימו התוס' ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ"ד מניסן מנינן וכו' ומלתא אחריתא היא ולא אתי לפרושי מ"ט קבעו ניסן ר"ה ר"ל בזה דאף דפשוט הוא דאין כוונת הש"ס דהכא לפרש כאן להטעם לקביעות ר"ה אלא דמפרש מה נ"מ אי אמרינן דגם למלכי א"ה מניסן מנינן או מתשרי מנינן וכדפרישית לקמן מ"מ יש לנו לבאר מפני מה לא נפרש בכה"ג גם לשיטת הבבלי דבהא איכא נ"מ אם מנינן מניסן או מאיזה זמן אחר וכעין שאמרו כאן הלכך כתבו ויש שיטה אחרת בירושלמי שאי אפשר לפרש לגמרין ולכוין כפי שיטתא דהכא שהרי רב חסדא קאמר לשטרות דתנן שט"ח המוקדמים פסולין וא"כ אין לנו לפרש דנ"מ לידע אם המכירה קדמה או הלואה קדמה דמאי שיטתא דשט"ח המוקדמים הכא אלא דמשמע דאיכא נ"מ אם שטר הזה מוקדם הוא מחמת זמן שכתוב בו ופסול ולפי שיטתא דהכא אין כאן שום פסול מוקדם כלל. ומה שכתב עוד בעל המאור ז"ל ובירושלמי גרסינן מי מודיע וכו' זה הירושלמי הוא במקומו בפ' בתרא דשביעית על המתני' שט"ח המוקדמין פסולין וע"ש בהלכה ה' ד"ה מי מודיע מה שזכרתי מזה בסייעתא דשמיא:
אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה וכו'. מבואר בפנים לפני הנראה מהמקראות שהבאתי והכוונה דר' יונה כך היא שאם אתה היה יכול לפרשו שכבר שמו היה אתה יכול לומר כדאמר חיפה. אבל מכיון דכתיב מטרם שום אבן משמע שאמר להם שימו לבבכם מה שהיה עד לא שמו אבן א"כ אמור מעתה לא אמר חיפה כלום והדרינן דמוכח מהני קראי דלעיל בששי בשנת שתים לדריוש וכו' דאף למלכי א"ה מניסן מנינן והיינו כמה דמתיב רב יוסף בבבלי דף ג' ע"ב דאי איתא דמתשרי מנינן בשביעי בשנת שלש מיבעי ליה ומשני ר' אבהו שם כורש מלך כשר היה וכו' ובהא דמייתי התם להני קראי בששי וכו' פירש"י ז"ל שניהם בנבואת חגי נבדק במקרא ולא נמצא כתוב בפסוק שני בשנת שתים. אך י"ל שלפסוק שלמעלה הימנו קאי שכתוב בו בשנת שתים. וזהו לפי הגי' דהתם דגריס בפסוק השני בשביעי בשנת שתים וזה באמת לא נמצא כתוב בנבואת חגי וצריך לדחוק כפירושו ולגי' דהכא בהשני בשמיני בשנת שתים והוא בריש נבואת זכריה שאחר נבואת חגי לפי הסדר ניחא וכדפרישית בפנים:
ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. התוס' שם ד"ה למניינא אחרינא וכו' הביאו לזה ועיין במהרש"א במה שרצה לפרש כאן ודברים קשים להולמן הן וביותר במ"ש בהא דקאמר תיפתר כר' אליעזר וכו' ומשני תיפתר הך דתני שנת המבול אינה עולה מן המנין כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובו מתחיל שנת המבול והשנים מניסן מנינן דהשתא תשרי שאחר המבול לא היה רק שנת תר"א וכו' ע"ש וזה קשה הרבה וכי ס"ד לומר למ"ד בתשרי נברא העולם שאעפ"כ השנים מניסן מנינן ואיפכא הוא דאשכחן דאף למ"ד בניסן נברא העולם י"ל דהשנים מתשרי מנינן וכדכתב רש"י ז"ל בנימוקי חומש בריש פרשת כי תשא ובדף י"א דלקמן ג"כ מוכח דלמ"ד בתשרי א"כ הכל מתשרי מנינו ולמ"ד מניסן הכל מניסן מנינן. ועיין בתוס' שם דף י' ע"ב ד"ה מכלל דתרווייהו וכו' שכתבו ונראה דלעולם גריס ליה וכו' ועמד המבול שנה וחצי וכו' ור"ל דאף שאמרו משפט דור המבול י"ב חודש כדתנינן סוף פ"ב דעדיות מ"מ לא חרבו המים עד ששה חדשים שלאחר המשפט שזה היה י"ב חודש ובענין פירושא דהכא תמצא בפנים פי' הברור ובהא דקאמר תפתר כר"א ואף דאליבא דר' יהושע נמי מיתוקמא שפיר לפי האי פירושא דאינה עולה מן המנין כלל וכלל ולא חשבינן ליה כסדר השנים מ"מ הואיל דס"ד דדברי ר' חנינה לא קיימין אלא לר' יהושע כלפי הס"ד זה קאמר תיפתר כר"א כלומר אף כר"א מיתוקמא וכמבואר הכל בפנים:
הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. ונשאר בתיובתא ומסקינן דלמלכי א"ה מתשרי מנינן וכדאסיק רב חסדא התם:
בין כמ"ד מניסן מונין וכו'. עיין לעיל סוף ד"ה באחד בניסן ר"ה למלכים מה שהוזכר מזה בס"ד:
כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח וכו'. גרסינן להא בפ"ג דהוריות וע"ש מה שנתבאר מזה בס"ד:
רבי אלעזר בר"ש אמר ובלבד חג המצות אחרון. והתם דף ד' גריס לר"א בר"ש כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר וכך הוא בתוספתא ולפי גיר' דהכא מדייק מדפתח בו הכתוב שהרי לפי סדר הרגלים בשנה היה צריך לפתוח בחג הסוכות אלא לומר שהוא הגורם וכמבואר בפנים:
פסחים בזמנן מהו שיעבור. ומסיק דבמותר הפסח הוא דקא מיבעי' ליה והתם בדף ה' קאמר ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמי קמ"ל:
תמן אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח. התוס' דף ו' ע"ב ד"ה שנה בלא רגלים וכו' מביאין לזה וכתבו ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שהוא ראוי להרצאה. ואי משום הא לא איריא דזהו למסקנת הבבלי אבל הכא קאמר בסוף הלכה משעת לידתו את מונה לו שנה אלא דדחי לה הכא מטעמא דהראוי למקצת הפסח ראוי לכולו ומוקי לה כדהתם דמשכחת לה כדתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה וכו' ומיהו בזה נמי פליג אדהתם דמשמע מהסוגיא שם דכולי רגל בעי כדכתבו התוספת שם:
כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. התוס' בפ"ק דזבחים דף י"ב מדייקי מדקאמר התם לילה לקדושה יום להרצאה משמע קודם לכן לא ובדף קי"ד ד"ה היתר במה וכו' מפלפלין בזה ורוצין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע"ש וכ"כ עוד בפ"ג דתמורה דף יט ע"ב אהא דקאמר התם אליבא דר"ש דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף ליה מבכור שקדיש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והקשו שם דהא בפ"ג דבכורות דף כ"א ע"ב קאמר בפשיטות ונילף מקדשים דלא קדושי משמע דקדשים אינם קדושים במחוסר זמן. ועוד דאמר בזבחים שם לילה לקדושה יום להרצאה משמע דליל שמיני דוקא קדוש אבל מקמי הכי לא ותירצו דהני מילי לכתחלה אסור להקדישו למחוסר זמן מיהו אם עבר והקדישו קדיש דילפינן ליה מבכור. וכל זה לדעת התוס' אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל וכדמוכרח מדבריו שבפ"ג מהל' איסורי מזבח שביאר שם דין מחוסר זמן וכתב בהל' י' וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו. הרי שלא כתב אלא שאינו לוקה ודומה למקדיש בעל מום עובר א"כ לא חיילא קדושה עליה כמו דלא חיילא קדושה על בעל מום עובר שהרי הוא כבעל מום קבוע כל זמן דלא עביר מום דיליה וכמו שביאר שם לעיל בפ"ק דאין הפרש ביניהם אלא לענין הולדות וכו' וכמו שכתב שם בהל' י"א ע"ש וטעמיה דבכל מקום בהש"ס שתמצא דמשמע דקדושה חיילא על מחוסר זמן היינו אליבא דר"ש דס"ל נמי בפ' בתרא דזבחים שעובר עליו משום שחוטי חוץ הואיל וראוי לבוא לאחר זמן וא"כ לת"ק דר"ש שם שאין חייבין עליו משום שאין ראוי להתקבל בפנים ואי בדיעבד קדוש היא אם כן ראוי הוא להתקבל וזה פשוט אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה וכך נראה מסתמא דהש"ס דבכורות כנזכר דלא קדשי כלל וכמו דמבואר בהדיא בת"כ פ' אמור והביא שם רש"י ז"ל ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש ת"ל לקרבן א"כ אינו לרצון כלל אפי' בדיעבד. והכא דקאמר בפשיטות כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן י"ל דכר"ש הוא דאתיא א"נ יש לחלק בין מחוסר זמן דאיירי הכא ובין מחוסר זמן בעלמא וכמו דמחלקין התוס' בכמה מקומות. ובבכורות שם רוצין לחלק אף אליבא דר"ש בין מעשר בהמה לבין שאר קדשים ע"ש ומיהת נקטינן לדעת הרמב"ם דאין קדושה חיילא כלל על מחוסר זמן ואפי' בלילה שלפני שמיני דהא דר' אפוטרקי דזבחים דף י"ב דלעיל לא הביא כלל ומשום דלא איתמר אלא אליבא דרב פפא דקאמר התם לילה אין מחוסר זמן ורב פפא גופיה ס"ל בריש מנחות יש מחוסר זמן לבו ביום והביאו התוס' שם וכתבו וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא לדהתם ע"ש ואין להאריך. תמן תנינן ר"מ אומר באחד באלול וכו'. עיין בריש פ"ג דשקלים מה שנתבאר שם מזה בס"ד:
התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה וכו' כדי שיהו כל חדשי השנה שוין וכו'. זהו כשינויא דמשני התם בדף ח' ע"ב דמוקי לה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא והאי דמותיב והתנינן באחד בשבט וכו' כעין דמותיב לרב אשי שם בא' בשבט כב"ש ומשני התם ה"ק שלשה לד"ה וכו' וכבר ביארתי לעיל בריש פרקין דלרב אשי לא איצטריך לאוקי דמתני' כר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב הוא דמיתניא אלא כד"ה וכן נתבאר שם מהנ"מ לדינא בין שינויא דרבא ובין שינויא דרב אשי שהרמב"ם פסק כרב אשי דהוא בתראה. והיוצא עוד מזה תמצא מבואר הכל בס"ד:
איתא חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין. כך היא הגי' בפ"ב דשבועות והיא עקרית וכך העתיק הראב"ד בהשגות בפ"ט מנטע רבעי בהל' י"א וכוונת ההשגה שם כך היא דאף שכתב דבר זה הוציא מתוך הירושלמי וכו'. וכפי הגי' הנכונה דשביעית ופירושה מ"מ משיג הוא ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם נטען בי"ו באב וכו' ולמה היה לו זה לא היה צריך לומר אלא סתם ואם נטען פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו השנה והרי הוא ערלה שנת הי"א והי"ב והי"ג וכו' ולא יותר וזהו שסיים הראב"ד עתה לזה הטעם דווקא בשנטען ל' יום לפני ר"ה מוסיפין לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי. ור"ל דאף אם נטעו מתחלת אלול ובכמה ימים בו כל שיש ג' שנים שלימות מר"ה עד ר"ה חוץ מימי קליטתה אין מוסיפין לה כלום. ולדעת הרמב"ם שכתב כן יש לומר דאגב השמיענו עוד דין אחד דימי הקליטה והן י"ד יום צריכין שיהו שלימין מלבד אלו השלשים יום ומלבד יום הנטיעה ולא אמרינן יום אחד עולה לכאן ולכאן דהא דאמרו התם בפרקין דף י' יום שלשים עולה לכאן ולכאן זהו אליבא דר"מ בדווקא הוא דאמרו אבל לא קיי"ל הכי ולפיכך כתב הרמב"ם אם נטע בט"ז באב הוא דמשכחת לה דעלתה לו שנה דאיכא ל' יום שלימין וימי הקליטה שלימין אבל לא בנטע בט"ז באב ומיהו לענין הדין דהיכא דאיכא ג' שנים שלימות מלבד ימי הקליטה בין הרמב"ם ובין הראב"ד שוין בזה שאין מוסיפין לה עד ט"ו בשבט וכדדייק נמי מדקתני בברייתא ופירות נטיעה זו דמשמע נטיעה זו דווקא. והבאתי שם לדעת בעל המאור דכאן ולפירושו שכתב יש שטועין בפי' שמועה זו וכו' ולדעתי כך הוא הדין לעולם וכו' והאי דקאמר ופירות נטיעה זו כלומר שהנטיעה גורמת לה לאיסור ערלה וכו'. ובמכ"ת כמה וכמה דחוק ומוטעה פירושו זה ולא עוד אלא שכתב וכן נראין הדברים מתוך התלמוד ירושלמי כפירושינו וכו' וסמך עצמו על מה שראה הגי' משובשת דכאן ולא ראה הגי' הנכונה הכתובה בשביעית וכן מה שכתב עוד בהא דלקמן ואין כיני וכו' גי' מוטעת מאוד היתה לפניו ולא נמצא לא כאן ולא בשביעיתי כדבריו הללו בזה. והר"ן כתב כאן ופלוגתא היא בירושלמי וכו' ולפי מה שנתבאר לנו בפי' זה וכפי הגי' הנכונה דשביעית אין כאן פלוגתא כלל וכלל אלא הדין ברור הוא ומתבאר יפה בס"ד:
וכבר רובה של תקופה מבחוץ. התם בדף י"ד גריס ועדיין רוב התקופה מבחוץ. ופי' רש"י עדיין רוב התקופה לבא. מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב התקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ולפי גי' דהכא וכבר וכו' א"א לתקן ולפרש כך אלא דהאי רוב דקאמר לאו דווקא היא. ועוד דאפשר דסוגיא דהכא אזלא לדעת שהתקופה האמיתית היא קודמת לחשבון האמצעי שאנחנו חושבין וכידוע מתקופת דרב אדא ודשמואל וההפרש שביניהן ועם כל זה צ"ל דרובה לאו דווקא הוא:
מה עשה קרא שם על מעשר שבו וכו'. התוס' שם ד"ה שני עשורין כתבו אם שני עשורין ממש הפריש לא היה מתוקן. וכתוב בהגה"ה. דהמרבה במעשרות הן מקולקלין אלא מפרש בירושלמי שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים. ואין זה במשמע לא מהכא ולא מדהתם דמה שהקשו דהמרבה במעשרות פירותיו מקולקלין כמדומה שלא נמצא זה בהש"ס לומר על המרבה במיני מעשרות כן אלא שהוא מרבה להפריש מעשר מרובה יותר מן הראוי על זה אמרו פירותיו מקולקלין משום דהיותר מן הראוי אינו מתוקן הוא אבל אם רוצה להרבות במיני מעשר מה קלקול יש בזה שאינו חייב במעשר עני לפי שנה זו ואע"פ כן רוצה הוא להוסיף מעשר אחד אחר שהפריש מעשר שני כהוגן וכתיקונו וליתן לעני אלא דהקושיא כך היא מה עשה במעשר עני הזה שהפרישו אם נתנו לעני בתורת מעשר עני והלא יאכלנו חוץ לירושלים ושמא הוא זה מעשר שני וכדין הוא דאפשר דר"ג ס"ל הכי וכדפרישית בפנים ואסור לאוכלו חוץ לירושלים בלא פדיון וקאמר דקרא שם מעשר שני אף להמעשר עני שהפריש ופדאו ונתנו לעני דהשתא אין כאן בית מיחוש כלל דהמעשר שני שהפרישו יעלהו לירושלים או יפדהו ג"כ והמעשר עני ג"כ פדאו וחלקו לעניים:
תבואה שלקח בערב הפסח מאיזה דין לוקה וכו'. הכא עיקר התמיה וכי היאך אפשר שנידונה לשעבר וכל השנה לא אירע בה שום מקרה עד סוף השנה דווקא ונשאר בתמיה והתם מדייק כל הני ארפתקאי דעברו עלה כל השנה אימת איתדון וכו' עד למימרא דתרי דיני מיתדיינא. ולענין תמיה דהכא י"ל ג"כ כעין זה דלשעבר נידונית כך שלא תלקה אלא בסוף ואל דעות ה' וגו':
ומגלחין זקנם. כלומר מתקנין אותן. ויש לפותרו דגרסינן בכריתות דף ה' גבי שמן המשחה כשתי טיפות של מרגליות היו תלוין בזקנו של אהרן וכשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו וכתב רש"י ז"ל שם ל"א וכשהוא מסתפר דשקל למזייה וה"נ מתקן השערות ארוכות וליפות זקנו:
מפני שהן מ' זוג וכו'. ע"כ כדפרישית בפנים דאל"כ מאי האי דקאמר אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ויש לכוין זה לכוונת רש"י ז"ל שפי' במתני' ארבעים זוג. זוג אחר זוג. והיינו כדאמרן שאחר שהעיד זוג הראשון ונתקבל עדותן בב"ד עברו אח"כ זוג אחר זוג עד ארבעים זוג ועיכבו אבל אם היו כולן באים כאחד לא היה מעכב לשום זוג מהן:
ואתיא דר' יוסי כרבנן ודר"מ כר"א. והכי איפסיקא הלכתא בבבלי פ' זה בורר דף כ"ח כר"מ הואיל וסתם לן תנא הכא כוותיה. וכבר זכרתי מזה פ' זה בורר שם:
רבי שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום. מדקא מיבעי' ליה ביום ש"מ דמיפשט פשיטא ליה דבלילה קצירתו דוחה שבת ומשום דעיקר מצותו לקצרו בלילה וכדאמרינן במנחות דף ס"ז קצירה וספירה בלילה דשבע שבתות תמימות בעינן וא"כ מתני' דסוף פרק ר' ישמעאל דמייתי לקמן מצותו לקצור בלילה וכו' הוה מפרש לה נקצר ביום איום שלפניו קאי וביום המחרת הוא דקמיבעיא ליה שאם הוא שבת ולא קצרו בלילה שלפניו שזהו עיקר מצותו מהו שתדחה את השבת וטעמא דמספקא ליה בהא משום דאיכא למימר מכיון דעבר זמן עיקר מצות קצירתו שלא נקצר בלילה ושוב אין אתה יכול לקיימו להכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה שהרי אי אפשר לספור אלא לאחר הקצירה כדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' א"כ לא דחי שבת ביום או דילמא אפ"ה לא מאחרינן לקצירתו עד לאחר השבת וכל מה דאפשר לאקדומיה מקדמינן ליה כי היכי דלכל הפחות שבע שבתות מיהת ליהוי ואף שאינן תמימות עם הלילה שלפניהם והיינו הוא דקא מיבעי' ליה והלכך נמי כדהותיב ליה ר' אביי מהאי מתני' דקתני נקצר ביום כשר לא קיבלה מיניה משום דס"ד לפרש נקצר ביום דקתני היינו ביום שלפניו וכדפרישית בפנים דודאי אין לומר דס"ד לפרש דהא דקתני דוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה וכדבעי התם בדף ע"ב לפרושי הכי אליבא דרבי דקאמר שם לעיל דקסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת ופריך ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת וכו' דלא כרבי וכן מוקי להא דקתני אבתריה וחכמים אומרים וכו' דלא כרבי וכן להא דקתני ובשבת אומר להן וכו' דלא כרבי ובתר הכי פריך ממתני' דסוף הפרק נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי. דאלו לר"א בר"ש ס"ל שם לעיל נקצר שלא כמצותו פסול. וקתני ודוחה את השבת מאי לאו לקצירה לא להקרבה. זה ודאי אין לפרש כלל לשיטתא דהכא דא"כ הוה ליה לר"ל למיבעי אם דוחה את השבת בלילה. וכן להאי דבעי למיפשט ליה מהאי מתני' קשיא דילמא דוחה את השבת להקרבה קתני ואין קצירת העומר דוחה שבת כלל וכדרבי ואין לומר דלמאי דמיבעי ליה לר"ל פשיט ליה דמדקאמר מהו שתדחה שבת ביום א"כ מיפשט פשיטא לך דבלילה מיהת דחי תפשוט לך דנמי ביום דחי כדקתני במתני' אבל לדידי ס"ל כהאי דאמר התם לרבי דלהקרבה קאמר ולא לקצירה דהא ודאי ליתא דאי הכי הו"ל לאתובי לר"ל עדיפא טפי דמנא לך הא דבלילה מיהת דוחה דילמא מתני' להקרבה קתני אלא ודאי דהכא לכ"ע אית להו דמיהת קצירתו בלילה דוחה שבת וביום הוא דשקלי וטרי הכא ומעיקרא לא קיבלה מיניה ר"ל למיפשט מהאי מתני משום דאיכא לדחויי דנקצר ביום איום שלפניו קאי ולבתר הדר ביה ר"ל ופשיט ליה מהני מתני' דתני והדר קתני לאשמועינן דקצירת העומר דוחה שבת ולמה לי כל הני אלא אם אינו ענין ללילה תנהו ענין ליום והיינו ביום שלמחרת ולא כדקס"ד מעיקרא והשתא מיתוקמא שפיר כל הני מתני' ודלא כרבי ול"ק נמי הא ע"כ הא דקתני נקצר ביום כשר כרבי הוא דאתיא דה"ל נקצר שלא כמצותו כשר כדמייתי לה התם מדקאמר רבי גבי היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומרים לו הבא אחרת תחתיה וכו' וא"כ נקצר שלא כמצותו כשר וכרבי והדר קתני ודוחה את השבת וזהו דלא כרבי וכר"א בר"ש לא מצית לאוקמי הך סיפא דא"כ רישא דהאי בבא כרבי וסיפא כר"א בר"ש בתמיה וע"כ דאתינן לפרושי כדמפרש התם דדוחה את השבת להקרבה קאמר דאי משום הא לא אריא דאי תיקשי הך סיפא דמתני' אמאן תרמייה אמינא לך אנא כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע הוא דאתא דדריש מבחריש ובקציר תשבות וכו' דקצירת העומר דחי שבת והיינו בין בלילה ובין ביום אם לא קצר בלילה ול"ק מהכלל דר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש וכו' וכדאמר התם להכריח אליבא דר"א בר"ש דנקצר כמצותו פסול ולא אשכחן דר' ישמעאל פליג אדר"ע בהאי כללא דאמינא לך אין ה"נ דמודי ליה בהא מיהו דווקא במכשירי מצוה כמו דקאמרינן במכשירי מילה ומכשירי דפסח וכה"ג אבל לא בהמצוה גופה דכי גלי קרא דדוחה שבת דחיא לעולם ואפי' היה יכול לקיים מקודם מ"מ מצוה בזמנה עדיפא לכתחלה אלא דאם לא קצרה בלילה קוצר אף ביום ובשבת מדגלי קרא דדחיא שבת זו היא סברא דהאי תלמודא וכפי אשר נתבאר דע"כ בין ר"ל ובין ר' אביי דאותביה ומשום כך הדר ביה ר"ל ומכח הני מתני' כדאמרן כ"ע מודים בה. והשתא הדרינן למאי דאיתמר התם דלבסוף מוקי לה בהך סיפא דמתני' כרבי ולהקרבה קאמר התנא דדחיא שבת ולא לקצירה וקשיא הא לא אתיא כר' ישמעאל דמסקינן כוותיה בכמה מקומות בהש"ס דקצירת העומר דוחה שבת ודלא כר"ע וזה מוסכם ועיקר הטעם דר"ג וב"ד בריש מ"ק כוותיה דר' ישמעאל הוא דס"ל וכן פסק הרמב"ם כוותיה בענין תוספת שביעית ודלא כר"ע כאשר ביארתי זה בריש מסכת שביעית ובכמה מקומות המצויינין שם וחזינן השתא דסוגיא דמנחות שם ומאי דמוקי לה הסיפא כרבי וכל היוצא מזה שמה דלא כהלכתא היא בענין שאין קצירת העומר דוחה שבת אלא כמסקנא דהכא וכמסקנת הבבלי בריש מ"ק דקיי"ל כר"ג וכ"ד וכר' ישמעאל דשביעית דקצירת העומר דוחה שבת ואפי' ביום י"ו אם לא נקצר בלילה וסיפא דמתני' וכל הני מתני' דלעיל כולה מיתוקמי כר' ישמעאל. ובהיות מבואר לך כל הדברים שזכרנו תראה עין בעין טעמיה דהרמב"ם ז"ל שפסק כן בפ"ז מהל' תמידין ומוספין בהל' ו' וכתב ומצותו להקצר בלילה בליל י"ו בין בחול ובין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר. וכמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין להבין דבריו דלכאורה זהו נגד המסקנא דמנחות שם וכדמפרש שם אליבא דרבי אבל למה שביררתי ובארתי לפניך דההיא סוגיא דלא כהלכתא ולא סמיך עלה אלא כהמסקנא דהתם בריש מ"ק וכר' ישמעאל דהלכתא כוותיה בעיקרא דמילתא בענין דחיית שסת בקצירת העומר וכדמוכחא נמי ממסקנת סוגיא דהכא והכל ניחא בס"ד:
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים