Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. נראה דדקדק התנא למנקט יו"ט של ראש השנה ולא נקט בקצרה לומר ר"ה שחל להיות בשבת אלא דאגב בא להשמיעני מילתא אחריתא בהאי לישנא יתרה שאף יום שני של ר"ה שחל להיות בשבת וכפי שהיו נוהגין לעשות ב' ימים לאתר התקנה שלא יהו מקבלין עדים אלא עד המנחה כדלקמן במתני' בהלכה ד' ושיהא השופר דוחה שבת גם ביום השני במקדש וקמ"ל ג"כ בזה שבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו משגיחין על הדחיות כי היכי דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכמו הסימן של הקביעות לא אד"ו רא"ש וכו' וזהו כדעת רש"י ז"ל פ' תמיד נשחט דף נח ע"ב והתוס' שם חולקין וכתבו בשם הר"י שאע"פ שהיו מקדשים ע"פ הראייה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדדי דאמרינן בהדיא בפ"ק דר"ה מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו וכו'. ואין דבריהם מוכרחין וראי' זו לאו ראיה היא שהרי אין זו הלכה פסוקה ודעות מחולקות שם בזה בדף כ' והרמב"ם ז"ל ג"כ לא כתב בענין זה כ"א כמסתפק כמ"ש בפ"ג מקידוש החודש בהל' י"ז ואם הוצרכו ב"ד להניח חודש זה מעובר וכו' וזה הוא שאמרו מעברין את החודש לצורך ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר לעולם אין מעברין את החודש לצורך הואיל ובאו העדים מקדשין ואין מאיימין עליהם והוסיף עוד שם וכתב יראה לי שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים וכו' אבל אם באו העדים בניסן ותשרי וכו' מקבלין עדותן וכו' שאין מאיימין על עדים שהעידו על חדש שראוהו בזמנו כדי לעברו. הרי שאין זו דעת מוחלטת והלכה פסוקה לעבר החודש מפני הצורך וא"כ לא נהגו הדחיות בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה וכדעת רש"י ז"ל ומה שזכר הרמב"ם עוד מהדחיות לקמן בפ"ז שם בהל' ז' ומפני מה אין קובעין חשבון זה בימי אד"ו לפי שהחשבון הזה הוא לקיבוץ הירח והשמש בהלוכם האמצעי לא במקום האמתי וכו' זהו לפי הענין חכמת האצטגנינות ואין זה ענין למה שאמרו מפני הצורך דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכן מורין הדברים מהאי תלמודא דהך מילתא דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי לא היתה זה בידם לכלל קבוע לעולם כדאמר בפ"ק דע"ז סוף הלכה א' על דאמר שם על הכתוב בנחמיה וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל וכו' אין נימר דהוה בשובתא לית יכול דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ודחי לה וקאמר ומה בה ולית ר' חוניא מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה ע"ש הרי דבתקנת האי תלמודא כמ"ד אין מעברין מפני הצורך אלא הי' מקדשין בזמנו וכפי העדים שהעידו ע"פ הראייה ולפעמים היו עושין ב' ימים ר"ה וזהו לאחר התקנה דלקמן וכנזכר וזהו דאשמעינן התנא כאן ונקט יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוק ותשכח דבמקום דמיירי בזמן שהי' נוהגין לעשות ב' ימים ר"ה קאמר התנא יו"ט של ר"ה וכדנשנה בסוף פ"ג דעירובין ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר וכו' ולמחר הוא אומר וכו' ולעיל שם דמיירי בחד יומא נקט בלישניה ר"ה בלחוד ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו' וכן בכמה מקומות בכיוצא בזה:
במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה. רש"י ז"ל פי' לא בירושלים ולא בגבולין וכ"כ התום וסיימו והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וכבר הרגיש המהרש"א בזה דהא רש"י גופיה פי' בהא דקתני ועוד זאת היתה ירושלים וכו' בעודה בבניינה ומה שרצה לתרץ דלאחר חורבן דקאמרי היינו לאחר שגלתה סנהדרין וכו' זהו דוחק גדול ואין במשמעות כלל לפרש כן והלח"מ בפ"ב מהל' שופר הניח דברי רש"י הללו בצ"ע דסותר לדברי עצמו ואני כתבתי בחיבורי פני המנורה בנר הד' ובמוצק הד' ליישב דברי רש"י. וכוונתו נוטה לקו האמת ודלא כדברי התוס'. ובתחלה ראוי להבין על שכתב לא בירושלים והרי למאי דמסיק רבא מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכדרבי וכו' והרי ירושלים כרמלית הואי כדאמרינן בעירובין דף ו ובכמה מקומות אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלים בלילה חייבין עליה משום ר"ה וכדפירש"י שם דנעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבי עלה וה"נ אמרינן בפ' בתרא דירושלים כרמלית היא. וא"כ מה שייך למיגזר גזירה דרבה בכרמלית והא רבא גופיה ס"ל בפ"ק דשבת דף יא דלא גזרינן גזירה לגזירה בהוצאה ועיין בתוס' שם אלא למאי דאמרינן בפ' בתרא דעירובין דף קא ניחא דתנינן שם לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח בר"ה וכו' אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים וכו' ופריך התם ורבנן אמר ר"מ ר"ה ומהדרי אינהו כרמלית דאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא וכו' ופירש"י וכיון דכרמלית היא לית לן למגזר אמר רב פפא כאן קודם שנפרצו בה פרצות כאן לאחר שנפרצו בה פרצות. וכה"ג מתרצי התוס' בפסחים בריש פ"ו גבי האי מעשה דהלל וב"ב. וזהו שנתכוין רש"י נמי כאן במתני' ועוד זאת היתה ירושלים יתרה. בעודה בבניינה. ר"ל קודם שנפרצו בה פרצות בחומה דלא הואי אלא כרמלית ואז היו תוקעין בה בשבת ומה שפירש ברישא לא בירושלים היינו לאחר שנפרצו בה פרצות ור"ה הויא ועדיין היה בה"מ קיים ולעולם קודם החורבן איירי במתני' זהו הנכון לדעת רש"י ז"ל. ודעת הרמב"ם לפרש דירושלים ג"כ קרוי מקדש וכמ"ש ג"כ בחבורו בהל' שופר שם הל' ח' ומדינה נאמר על שאר העיירות שבכל א"י דהוא ז"ל מיירי בכל מקום בחיבורו בענין כיוצא בזה לדבר כמו שהיה בזמן הקודם ועתיד ג"כ להיות כמו כך וזהו כדקאמר ר' יוחנן וכדמשני התם ולא הזכיר זמן שנפרצו בה פרצות כלל ושכן דרכו. ועוד הוספתי בראיות חזקות שם בחיבורי הנזכר ובכללים ודינים היוצאים מזה ואין כאן מקומו להאריך:
רבי יוחנן ור"ש בן לקיש הוון יתיבון מקשיי אמרין תנינן וכו'. המאמר הזה ג"כ במ"ר פ' אמור וניתן לדרוש הוא והרבה דקדקתי בו והארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' שם והרחבתי הדבור ג"כ בענין קושיית התוס' בריש פרקין וא"ת ומאי שנא מלולב וכו' וב' התירוצים שכתבי בזה ובעל המאור ז"ל בסוכה תירץ בזה בענין אחר וכן הרשב"א ז"ל הביא עוד ב' תרוצים אחרים אחד בשם רבו ואחד בשם התוס' אשר היה לפניו ז"ל וכתבתי שמה דלכולהו שינויי אית להו פירכא לבר מתירוץ אחד של הרשב"א בשם התוס' דבזמן המקדש ליכא חששא שמא ישתכח מצות שופר שהרי במקדש היו תוקעין ולא נתבטלה המצוה לגמרי בשנה זו וכו' וזהו עיקרא מכללא דהאי מילתא וכמו שזכרתי מזה לעיל ריש פ' החליל וביארתי שמה כמה וכמה סוגיות דר"ה ודסוכה והרבה עניינים מענין לענין היוצאים מזה ובמה שהיו ר"י ור"ל מפלפלין זה עם זה במאי דקמפלגי במקום אחר השייך לענין סוגיא דשמעתתא זו והיינו דקאמר יתיבין מקשיי אמרין וכו' שהי' מקשין זה לזה מכח מה דתנינן יו"ט של ר"ה וכו'. ודווקא לר' כהנא הוא דשאלו וכגי' המדרש אמרין הא מרה דשמועתא וכו' ואם יזכני המקום ברוב רחמיו ורב חסדיו להוציא גם החיבור הנזכר לתורה ויראו וישישו הלומדים בו ומבינים על קו האמת ומודים אחר העיין בדבר כי שם ימצאו דברי חריפות בהלכה ודברים מתוקים בדברי אגדה וחרוזים זה לזה בס"ד:
רואה ואינה שומעת וכו'. ושומעת ואינה רואה ההר מפסיק. והתם דף ל' גריס רואה פרט ליושבת בנחל וכו' ואין הפרש בין הסוגיות לענין כוונה דמילתא וכמבואר בפנים אלא דהתם נחל הוא מקום נמוך וכדפירש"י בריש מגילה והכא נחל פירושו נהר כעין לשון המקרא נחל איתן ולפי הפי' שפירשו על מים העזים והארכתי בענין זה בחיבורי על סדר נשים במס' סוטה במקומו. ובהא דמפרש הכא אינו רואה ההר מפסיק יש ליישב להא דגרסינן בבבלי פ"ק דמגילה דף ג' אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך תנא סמוך אע"פ שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך בשלמא נראה אע"פ שאינו סמוך משכתת לה כגון דיתבא בראש ההר אלא סמוך אע"פ שאינו נראה היכי משכחת לה א"ר ירמיה שיושבת בנחל. ומדקדקים כאן וכי לא ידע המקשה ההיפוך מהרישא דמיירי שיושבת במקום הגבוה א"כ סיפא מיירי שיושבת במקום נמוך עד שבא ר' ירמיה ולימד זה ולמאי דלמדנו מכאן ניחא דבזה הי' מפלפלין דהא לכאורה משכחת לה כגון שההר מפסיק ביניהם ואינו נראה וכדקאמר הכא דזהו נקרא אינו רואה לענין האמור כאן אלא דלהמקשה ספוקי מספקא ליה אם זה נקרא סמוך לכרך שיהא נידון עמו דמכיון דגובה ההר מפסיק והמהלך מכאן לכאן צריך שילך בגובה ובשיפוע ההר עד שהוא מגיע לשם או צריך שיקיף את ההר ואם כן אינו סמוך הוא וזהו דקאמר היכי משכחת לה וכלומר מי נימא דמשכחת לה בהפסק ההר ביניהם ואין גובה ההר נחשב לשלא יהא נקרא סמוך וא"כ שפיר נקרא סמוך אע"פ שאינו נראה או דילמא דזה לא נקרא סמוך כלל מכיון דצריך להלך או בגובה ושיפוע או בהיקף ההר ופשיט ליה ר' ירמיה דאין ה"נ דזה לא מיקרי סמוך ולא משכחת לה סמוך אע"פ שאינו נראה אלא ביושבת בנחל:
לא נמצאו אומרין שיר וכופלין אותו. למאי דבארתי בפנים כדמשמע בהדיא מהכא דזהו הקלקול בשיר שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים וכדקאמר ר' זירא התם בדף ל ע"ב ואיכא למימר דהאי מילתא קיימא כדאמר ליה ר"ז לאהבה בריה פוק תני להו התקינו וכו' כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם וכו' ואע"ג דדחו לה האי ראיה וכן להא דלקמן א"א בשלמא וכו' ודחי שאני התם וכו' היינו דמהכא אין ראיה לדברי ר"ז דמצינא לשנויי לך הכי אבל באמת דברי הברייתא עיקר וכדר' זירא וכדמסיק הכא. ואיכא נמי למימר דאידך פירושא הוא עיקר כדקאמר שם הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר וכהני שינויי הוא דקאי א"כ נשאר הדבר בספק במה היה הקלקול ולמדנו עוד מברייתא זו דקתני להקריב תמידין ומוספין וכו' א"כ היה עוד קילקול ג"כ במוספין שלא ידעו מה לעשות. והתוס' מקשין כאן וגם בריש פ"ק דביצה אמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם וכו' וי"ל דיכולין להקריב מוסף דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מקידוש החודש בהל' ה' בראשונה היו מקבלין עדות החודש בכל יום שלשים פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מובף היום אחר תמיד של בין הערבים עמדו ב"ד והתקינו שלא יהו מקבלים עדות התודש אלא עד המנחה כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם. ולכאורה נראה מדבריו ז"ל שלא היה הקלקול אלא בענין המוסף וזה שלא כמפורש במשנה ובגמרא והתיו"ט הניח קושיא זו בצ"ע. ולענ"ד נראה הדברים כפשטן דהוא ז"ל מרמז לנו ב' דברים במה שכתב ונתקלקלו במקדש ולא ידעו וכו' דלכאורה שפת יתר הוא לא היה לו לומר אלא ולא ידעו וכו' לפיכך נראה דתרי מילי דהקלקול קחשיב. ונתקלקלו במקדש ור"ל בשיר כדתנינן ומפני שלא רצה להכריע בדבריו במה היה הקלקול אם לא אמרו כל עיקר כדתרגימו הכא או כהאי דר"ז וכדנראה מכאן וכדאמרן דאין הכרע לזה מהש"ס דהתם לפיכך סתם דבריו בזה וכתב ונתקלקלו במקדש ולא ידעו וכו'. מילתא אחריתא היא שר"ל שג"כ לא ידעו מה לעשות במוסף היום. ונראה ג"כ מדבריו ז"ל דלא ס"ל כדעת התוס' דאתי עשה דרבים וכו' וטעמו דשאני ההיא דתמיד נשחט גבי מחוסר כפורים דא"א בענין אחר דאם לא יקריב אינו יכול לאכול הפסח אבל הכא אם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה יקריבו מוסף למתר כדכתב שם אחר זה בסמוך:
רבי יוחנן מפקד וכו'. הגי' דלקמן בפ"ד דתענית בזה היא עיקר דגריס סבון ומיעל עד דהוא יממא וכו' ולענין סעודת ר"ח איתמר התם שהיו נוהגין לעשות סעודה בעת קדוש החודש וצוה ר' יוחנן שיהו נוטלין ונכנסין לעשות הסעודה בעוד יום. ובענין ב' ימים דר"ח איירי התם כדבעינן לפרש בהגיעי שם ברחמי ובסייעתא דשמיא:
כיני מתניתא למקום הוועד של חדש. כדפרישית והרי זה כדמהדר ליה אמימר לרב אשי התם בדף ל"א ע"ב דא"ל הני מילי לענין עדות החודש דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה:
אמר רשב"ג מה מצינו בכל מקום אומרה אמצעית וכו'. כך היא הגי' בבבלי דף ל"ב והיא נכונה וד כגי' התוספתא והת"כ שהבאתי בפנים:
מיגו דאינון חמי לון ראיי שמע וכו'. לפי טעמא דהכא פשוט הוא דהמנהג נשאר כך שרא שנוהגין אנחנו כך לפי הדת של תורה וכ"כ התוס' בדף הנזכר דלפי' הירושלמי ניחא טפי:
אמר רבי אלעזר מתניתא בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. לכשתתבונן במה פרישית בפנים וביארתי התוספתא שהובאה כאן והעתקתי אותה כמו שכתובה שם תראה עין בעין לדברי הרמב"ם ז"ל בענין זה כמ"ש בהל' שופר בהל' ז' התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו' שהמה מדוקדקים והמה נלקחים מכאן ומהתוספתא כפירושו למה דמשני התם לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו' ודלא כפירש"י שפי' בהגיע לחינוך מתעסקין בהן וכו' אלא איפכא הוא וכן התוס' בדף ל"ג ד"ה תניא נמי הכי וכו' הקשו על פירש"י וכתבו ודבר תימה הוא היאך יכול לומר שקטן שהגיע לחינוך מתעסקים ואפי' בשבת הלא אין מצות היום בשופר וכו' ולדעת הרמב"ם הכל ניחא ושיעור הצעת דבריו באלו החלוקות שביאר שם כך הם. התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו' בשבת שאינה ביו"ט של ר"ה כדי שילמדו כלומר אפי' בשבת דעלמא ומכ"ש בשבת שחל ר"ה בו. וכפי' הכ"מ בזה. ודלא כדברי הה"מ שכתב דלכך אמר בשבת שאינה ביו"ט וכו' לפי שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותן שלא יאמרו שתוקעין ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וסיים שם. וכן נראה מן הירושלמי. ולא כן הוא דהא בהדיא אמרו הכא בהיפך מדבריו. אלא דצריך ביאור מהיכן הוציא הרמב"ם זה דאף בשבת דעלמא אמרו כן ומכ"ש בר"ה שחל בשבת ולפי התוספתא שהבאתי מוכרח הוא דע"כ רישא מתלמדין לתקוע בשבת היינו בשבת דעלמא וסיפא ואין מעכבין וכו' דהדר נקט בשבת היינו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ומיירי התם בשלא הגיעו לחינוך דדומיא דנשים קתני וכדפרישית בפנים. וסיים שם הרמב"ם בחלוקה זו ומותר לגדול להתעסק וכו' וזהו בריתא דהתוספתא וכדהובאה כאן. ואח"כ כתב ביו"ט בין קטן שהגיע לחינוך וכו' כלומר וביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת והיינו במקום שתוקעין בשבת וכתקנת ריב"ז בזה אין חילוק שאף בהגיע לחינוך אין מעכבין ומתעסקין עמהן שאע"פ שכבר תקעו בב"ד ועבר זמן ב"ד אפ"ה הואיל שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות לא גזרו בקטן ואפי' הגיע לחינוך וכדי להתלמד והנה נכון ואמת הדבר ואזדא לה השגת הראב"ד שם וא"צ לבאר יותר בזה:
רבי חנניה חשש להדא דר' מנא ולהדא דידן. הרי מכאן ראיה לנהוג במשך התרועה וכדנראה שלמד הרמב"ם ז"ל מכאן במ"ש בפ"ג בהל' ד' שיעור תרועה כשתי תקיעות. והיינו כדתנינן בדין המשנה שיעור תקיעה כדי שלש תרועות ואלו שלש תרועות הן תלת דקיקין האמור כאן ומפורש לדברי ר' מנא. וזהו כשיעור תקיעה אחת. ומדחשש ר' חנניה להלכה למעשה ועביד נמי להדא דידן והיינו עוד כהדין טרומיטה וזהו עוד כשיעור תקיעה אחת שהטרומיטה ותלת דקיקין חדא שיעורא הוא. ואין להאריך בזה בשכבר מבואר מענינים אלו בדברי האחרונים. מלבד מזה נזכיר דהנמצא כתוב בדבריהם מענין הנשימה אחת אין שורש לדבר זה ואיפכא מוכרח מכאן דקאמר אשכחת תני אמרן בנפיחה אחת יצא ודברי הברייתא עיקר וא"כ אין למנהג הזה שום סמך לעשות לכתחלה כן:
רבי אבא בר זמינא וכו'. לא שייך כאן לזה אלא אגב הובאה כדרך הש"ש הזה. ועיקר דברי ר' אבא לעיל בפ"ג שם הוא דשייך וביארתי שם היטב וא"צ למה שמצאתי לגדולי האחרונים מה שפירשו בזה וע"ש:
במקום אחד תוקעין וכו'. הרי לפניך הסוגיא זו מבוארת ומדוקדקת במה דנקט בהאי ברייתא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוקא כמבואר בפנים. ופלוני אלמוני אחד שיבש עצמו בכאן כמו בכל מקום דרכו כן ופי' ע"י עירוב ועשה חמר גמל ושכח עצמו ולא זכר דביו"ט בלא שבת צריך ג"כ עירוב. ודי בזה שיצאתי חוץ לגדרי שלא לזכור כלל מאלו ומכיוצא בהם. ודע דהב"י בסי' תקצ"ה לא הביא אלא ריש הסוגיא דכאן עד נשמעינה מן הדא ודימו דהמסקנא הכי הוא דהויא ואינו כן אלא דהמסקנא הכא דהני תנאי פליגי וכל חד וחד לפי סברתו כמבואר הכל בפנים והאי תנא קמייתא כפי המשמעת משיטת הבבלי הוא דס"ל דלעולם תקיעה עדיפא וכדבעינן למימר לקמן. מדברי הרמב"ם ז"ל למדין אנו מדסתם דבריו בסוף פ"ג מהל' שופר ולא הביא כ"א כפי דברי הבבלי בדף ל"ד ע"ב שתי עיירות וכו' ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק. ובאמת דדבר זה צריך תלמוד אם מצד הסברא שאם יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן למה לא יעשה כן ועוד דמוזכר בהאי תלמודא לסברא זו ונהי דלא קיימא המסקנא לומר דכ"ע סברי הכי מ"מ למה לא הזכיר הוא ז"ל במה שאין שיטת הגמ' דילן מנגד להא דהכא ודרכו בכל מקום להזכיר בכענין זה מסברת הש"ס דהכא ולפסוק כן אלא דנראה דדעתו ז"ל מדקאמר הש"ס הכא להמסקנא הדא אמרה פליגין משמע דכל חד וחד פליג אדחבריה ותנא קמייתא כפי שיטת הבבלי הוא דס"ל ולא ניחא ליה להאי סברא ולומר ביש שהות וכו' וראיה לדבר זה כדכתב הר"ן ז"ל בסוכה פ"ב גבי שלוחי מצוה וכו' ופלפל על דברי התוס' שם ודעתו כיון דפטור הוא ממצוה אחרת אפי' יכול לקיים שתיהן פטור הואי דחיישינן שמא מתוך טרדתו יתבטל מזו וכו' וע"ש. וא"כ ק"ו כאן דתקיעה דאורייתא היא וחיישינן שאם יחזור לקיים גם מצוה דרבנן שהיא הברכה שמא מתוך טרדתו יתבטל מהעיקר המצוה דאורייתא. ועוד אוסיף לומר דמדברי הש"ס הבבלי בסוגיא זו יש ללמוד נמי כן דהא לכאורה איכא למידק על דפריך פשיטא הא דאורייתא וכו' ל"צ וכו' דמנא לן למידק הכי דילמא לעולם אין ודאי דרבנן נדחה מפני הספק דמדאורייתא והא דאיצטריך ליה למימר הולכין למקום שתוקעין דמהו דתימא הואיל והכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך וכן אין חבירו יכול להוציאו בברכה אבל בתקיעה מוציאו כהאי דקאמר הכא לאידך תנא דס"ל ברכה עדיפא והכי קאמר נמי התם בהאי ברייתא גופה דמייתי יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו סד"א דמהאי טעמא מקום ברכה עדיפא שאם לא ילך למקום שיש שם המוציאו בברכה והוא הש"צ שוב אין יכול לצאת ידי חובתו אבל בתקיעה יש לומר שימצא אח"כ הרבה מהיודעין לתקוע הלכך קמ"ל דאפי' כן מקום התקיעה עדיף ואכתי מנ"ל דאע"ג דהא ודאי והא ספק. וכן המקשה דפריך פשיטא דילמא לאפוקי מאידך תנא הוא דקאמר ואיצטריך לאשמעינן וכדאמרן אלא דע"כ נראה מסתמא דהש"ס דילן דס"ל בפשיטות להכריח מדקתני בהאי ברייתא הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין דאשמעינן בהאי לישנא יתירא דלעולם תקיעה עדיפא ואפי' יש שהות ביום ומטעמא דהואיל והברכות מדרבנן לא הטריחוהו חכמים כלל לזה כשהוא הולך לקיים המצוה מדאורייתא דשמא יטרד וכו' וכעין סברת הר"ן גבי העוסק במצוה וכו הנזכר ועוד דהכא איכא טעמא אחרינא ועדיפא מדהתם דהיאך יסמוך על כך שימצא אח"כ אחד שיתקע לו דשמא לא ימצא בין כך ובין כך יעבור הזמן מתוך שהולך למקום הברכה וזה פשוט הוא ולפיכך נמי פריך בפשיטות דלא איצטריך לא בעינן לזה דהא דאורייתא והא דרבנן ומהיכי תיתי נימא שיניח למדאורייתא משום האי מדרבנן ועל סמך שיוכל אח"כ לקיים גם להתקיעה מדאורייתא דשמא לא יהא סיפוק בידו ויעבור הזמן ומאי קמ"ל התנא בהא והלכך הוא דלמד לשנויי רי ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק והא קמ"ל דודאי דרבנן נדחה מפני הספק דאורייתא נקטינן מיהת השתא דמוכרח הוא משיטת הבבלי דאע"ג דיש שהות ביום לקיים שתיהן הולך הוא למקום שתוקעין וא"צ לילך כלל למקום שמברכין כדנשמע מכל הלין דאמרן וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר כלל מסברא זו הנזכרת כאן כנ"ל:
אליו כוונית נפקית ידי חובתי. משמע דעל תפלתו שבתחלה שהתפלל בפני עצמו קאמר ור"ל שאני שא"צ לשמוע מהש"צ ודאי הייתי יוצא ידי חובתו אלו כוונתי בתחלה אלא מפני שלא כוונתי בתחלה שומע אני עכשיו מהש"צ והוא מוציא י"ח וכדברי ר"ג כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך היא מוציא את הבקי והלכתא כוותיה בברכות של ר"ה כדקאמר נמי התם ובסוף פ"ד דברכות איתמר בהדיא כן דהנוסחא שמה הא אלו כוונות הווינא נפיק ידי חובתי וא"כ הכוונה על התפלה שהתפלל בתחלה וכך משמע נמי מדהשיב לר"ז דקאמר ולא כבר צלינן וא"ל מצלינא וחזר ומצלי וכו' ומשום דהתפלה שבתחלה לא היתה בכוונה ועכשיו אני חוזר להתפלל עם הצבור והש"צ מוציאני וכר"ג והרמב"ן ז"ל הביא לזה בס' המלחמות בשלהי מכלתין והנוסחא הכתובה בפ"ד דברכות הוינא נפיק ידי חובתי ועם כל זה פי' דה"ק רב חסדא דדווקא במכוין לצאת הא אם לא נתכוין לצאת אע"פ ששמע מש"צ לא יצא ובא רב אדא והוסיף והוא שיהיה שם מראש התפלה כלומר מתחלת אבות וכו' ומכל הענין הזה נלמוד שצריך היחיד להתפלל שבע שהם חובת היום ואפי את"ל שש"צ מוציא ופוטרן מכולן בר"ה וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל ללמוד מכאן שבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן. ואיך שיהיה נראה דבבענין דאמר רב חסדא הא אלו כוונית נפקי ידי חובתי הפי' שפירשתי יותר נוח הוא כמבואר בס"ד:
הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה