Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
זה בורר. כשזה בורר וכך אמרו בגמרא התם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז דסנהדרין אחד מבעלי דינין שאמר איש פלוני ידון לי וכו' ור"ל אחר שאין מסכימים לפני איזה ב"ד וזה בורר וכו' אז שני הדיינים האלו הם בוררין להן דיין שלישי וא"צ דעת בעלי הדין לזה ולדברי חכמים וכך הם דברי הטור ריש סי' י"ג:
אמר ר' זירא וכו'. היינו דאמרי במערבא משמיה דר' זירא התם בריש פרקין וכדפי' רש"י ז"ל שכל א' וא' יחשוב בדעתו כך אבל הדיינים בעצמן צריך שיאמר ע"פ הדין כדכתב הרא"ש ז"ל שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש"י ולא דקדקו בדבריו וכו' ע"ש:
וקשיא על דרבנן. נראה דלא חש הש"ס לשנות האי קושיא דהא לכאורה איכא למידק למאי דס"ד דאין סברא לומר דהדיין החדש צריך שיסכים על הדיין השלישי שכבר נברר א"כ אם הבעלי דינין מסכימים לשלשתן הרי הן מסכימים דל"פ רבנן אלא לומר דבדעת דיינים סגי ולכאורה קשה להבין הקושיא אמנם הנראה בזה לומר דלמאי דקאמר התם למסקנא דעת הדיינים כ"ע ל"פ דבעינן וכו' ס"ל להאי מקשה הכא דהיכא דמת א' מהדיינים הראשונים לא נמצאו שלשתן וכו' כלומר שהרי אין כאן דעת הדיינין על זה השלישי וליכא כ"א דעת בעלי דינין לחוד וס"ל לסברא מוחלטת דא"צ דעת הדיין החדש שסכים להשליש והלכך מקשה הכי אבל באמת אין כאן קושיא לפי מסקנא דהתם דאם דעת הדיינים על כרחך הוא דבעינן לכ"ע א"כ אם מת א' מהן וזה בירר לו דיין חדש חזר הדין כבתחלה דאלו ל' הדיינים צריך שיסכימו על הג' ומרוב הפשיטות לא זכרו הפוסקים מזה כלום:
הא דיינו לא. לפי שיטתא דהאי תלמודא דס"ל משטענו בפניהם אין יכולין לחזור בהן אע"ג דלא כתבו למי שביררו כדנראה מדלקמן הלכה ד' וכמ"ש הנ"י בפ"ק דמציעא בשם הרשב"א והר"ן ז"ל והביאו הב"י בסי' י"ג ולפ"ז צ"ל דאיירי הכא לאחר שטענו בפניהם ועיי' לקמן שם:
רבי יוחנן אמר אפילו בדייני תורה. מחלפה שיטתי' דר' יוחנן התם ריש פרקין דקאמר כדר"ל דהכא דבערכאות שבסוריא שנו. אבל מומחין לא פליג ר"מ. ומיהו מוכח מסוגיא דהכא כדמייתי ראיה היך אמרין וכו' דס"ל לר' יוחנן דאף דמומחה יכול לכוף וכדאמרינן בפ"ק היינו בשלא ביררו להמומחה שום אחד מהן אבל כשביררו אחד מהן או גם חבירו בורר לו א' כדאמרינן ריש פרקין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידישיו וכמו שפי' הטור לדברי הרמב"ם בסי' י"ג:
זהאומר בטיבריא וזה אומר בציפורי וכו'. זה מבואר התם בסוף פרקין א"ר יוחנן שנים שנתעצמו בדין א' אומר נדון כאן וכו' כדאמר הכא לעיל. ומסיק התם דאם המלוה אומר ללוה נלך לבית הוועד כופין ללוה וכמסקנת הפוסקים. ולמדו מכאן דבעיר אחת לעולם כופין זה לזה לילך לב"ד הגדול אפילו הלוה להמלוה וכן אם הן במרחק אחד כדאמר הכא. ומביא לזה הרמב"ן ז"ל וכן הנ"י בפרקין וגרסי' הכא לקמן באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא מכא לכא תשעה [צ"ל שבעה] מילין ומהכא להכא תשעה מילין והיינו הך למאי דפרישית בפנים ויותר נוח הגי' דגרסי בענין תפיסת הלשון וכ"כ הר"ן ז"ל בחידושיו:
כיני מתניתא עדו. כדאמר ר"ל התם על דברי ר"מ פה קדוש יאמר דבר זה תני עדו. ור' יוחנן דהכא לשיטתיה הוא דאזיל דקאמר בהלכה דלעיל דאפי במומחין פליג ר"מ. ודין עדים כדין מומחין בדיינים והלכך ס"ל הכא דעדיו קתני:
מודה ר' יוחנן שאם אין שם אלא הן שאין יכולין לפסלן. הא כאוקמתא דרב דימי דהתם דבכת אחת ד"ה אינו יכול לפוסלן. והתם גריס לעיל לאוקמתא אחריתי דמוקי ר"א בבא הוא ואחר לפוסלן ובפגם משפחה דר"מ סבר אמשפחה קמסהדי ואיהו ממילא הוא דאיפסיל רבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא והאי אליבא דר"ל היא והכא קאמר ר"ז דהיינו כר"א דהתם דאף למאי דאמר דבכת אחת מודה ר' יוחנן אליבא דר"מ מ"מ בבא הוא ואחד מן השוק מצטרפין וכדמסיק דבפסול קורבה מיירי וקרוב אין צריך לפסול בב"ד. ומיהו בהא לא דמי לדהתם דמסיק לאוקמתא דר"א דבפסול משפחה קא מסהדי וא"כ למאי דקי"ל כרבנן סוף סוף נוגע בעדותו הוא וכדכתב הרא"ש ז"ל דהאי אוקמתא דר"א נמי דהלכתא היא וכ"פ בטור וש"ע סי' י"ג מ"מ למסקנא דהכא להאי דר"ז יש לומר דפסול קורבה כגילוי מילתא בעלמא היא ואפשר דאפילו אליבא דרבנן קאמר ר"ז דבכה"ג מעיד עליו עם אחר והפוסקים לא דברו אלא בפסול משפחה דבהא שייך לומר נוגע בעדות והוא:
שלשה כגמר דין. לכאורה היה נראה דהאי אמר רבא בר בונא בשם רב ג' כגמר דין טפי שייך למיגרס בתר מתני' דלקמן והיא ריש ההלכה דלקמן. ג' כגמר דין אמר לו נאמן עלי אביך קיבל בפני שנים יכול הוא לחזור בו אבל אם קיבל בפני ג' וכו' ועיין לקמן. ומ"מ העיקר כמו שפירשתי בפנים לפי הגי' שלפנינו דעל התוספתא שהובאה מקצתה לעיל קאי. ודע דחלוקה השניה של התוספתא שהבאתי בפנים נראה ג"כ ט"ס ויותר נראה לגרוס כן א' אומר זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו ב"ד שקול ופי' שאם לאחר שהוסיפו השנים היה א' מהן מזכה וא' מהן מחייב ונמצא יש כאן שנים מזכין ושנים מחייבין וא' מכולן אומר איני יודע ואין חילוק בין שהוא בעצמו שאמר בתחלה איני יודע ובין שהוא אחר ואין כאן רוב אלא ב"ד שקול ולפיכך יוסיפו הדיינין והחלוקה אחרונה כמו שפירשתי בפנים. וכמדומה לי שכך היתה גי' הרמב"ם ז"ל בתוספתא אשר לפניו. וכחילוף השיטות הוא לפי הגי' אשר לפנינו. ומזה תבין דעתו במ"ש הוא ז"ל בענין זה בפ"ח מסנהדרין הל' ב' וע"ש ובמה שטען הראב"ד ז"ל עליו ועוד יתבאר מזה אי"ה בפ"ה הלכה ה' בענין מה שלמדנו מהסוגיא דלקמן שם. וע"ש ד"ה תני למה אמרו מוסיפין דיינין:
קיבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו. הטעם דכל שלא קיבל עליו בפני שלשה הוי כקיבל עליו חוץ לב"ד וכמ"ש בהג"א בפרקין וכולה מתני' מיירי שקבל עליו אבא ואביך ודור לי בחיי ראשך וגם קבל עליו קרוב או פסול היינו כשקבל עליו בב"ד דאי חוץ לב"ד ולא קנו מיניה אפי' לאחר גמר דין חוזר לכ"ע עכ"ל. ואפי' לרבינו ירוחם והנ"י שחולקין על זה והביאם הב"י סי' כ"ב היינו דוקא באם כבר נשבע דאז מהני הקבלה אף חוץ לב"ד אבל בלא נשבע מודו דאין הקבלה שחוץ לב"ד כלום ואפי' לאחר גמר דין חוזר וע"ש וז"ל ר"י במישרים נתיב ג' ח"ג שכתב שם בתחלה מחלוקת הפוסקים בדין א"ל השבע וטול לפי' רש"י יכול לחזור בו כל זמן שלא יצא מב"ד ולפי' רב אלפס אינו יכול לחזור בו אפי' לא יצא מב"ד מאחר שאמרו לו ב"ד השבע כמו שאמרת הוי גמר דין ומ"מ נראה שאם אמר כן חוץ לב"ד שיוכל לחזור בו אבל אם נשבע אינו יכול לחזור בו אפי' אמר כן חוץ לב"ד מאחר שנשבע וכן מי שנתחייב שבועה לחבירו וא"ל דור לי בחיי ראשך ונשבע אינו יכול לחזור בו בין נשבע ונוטל בין נשבע ונפטר אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו עכ"ל ובדין קיבל עליו קרוב או פסול כתב בנתיב א' ח' י"ג וגמר דין דנאמן עלי אבא הוי כגון שאמרו לו ב"ד יהיה כמו שאמרת גומרו כך ויש מי שכתב דלא הוי גמר דין עד שידון אבא או יעיד וכן כתב א' מיגאש כי אם לא היה בב"ד יכול לחזור בו כל זמן שלא קנו מידו מ"מ אם העיד בב"ד הוי גמר דין ואינו יכול לחזור בו אפי' לא קנו מידו וכ"כ רבינו מאיר בתשובה עכ"ל. הרי דמה שקיבל עליו שלא בב"ד יכול לחזור בו עד שיעשה מעשה או אם קנו מידו ודאי אין לאחר קנין כלום וכמבואר הכא דקבלה בפני שנים לאו כלום היא. ומיהו יש ללמוד ג"כ מכאן מה שהביא הנ"י בסוף פ"ק דב"מ בשם הרשב"א והר"ן ז"ל בענין הבירורין והזכרתיו לעיל וז"ל ואיכא מ"ד דאע"פ שלא נכתב משטענו בפניהם אינן יכולין לחזור בהן ואע"פ שלא קבלו זלא כתבו וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרק דיני ממונות בתרא קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו ומשמע דקבלה קרי משהתחילו לטעון בפניהם כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל עכ"ל דאף ע"ג דהכא לענין קבל עליו קרוב ופסול מיירי מיהת שמעינן דאם הקבלה בפני ג' הוה אינו חוזר ולדעתם ז"ל משטען בפניהם הוי קבלה בכל ענין ולא כתבתי כל זה אלא כדי להראות דלכל הדעות אי אתה מוצא דקבלה בפני ב' הוי קבלה דכחוץ לב"ד הוא דלא הוי קבלה אלא א"כ כבר נגמר הדין על פי זה להסוברים כן כמו שנתבאר ומיהו מסתמא דהש"ס דהכא משמע כדעת הג"א דלעיל והא דשמואל דלקמן לא שייך לזה ועיין בדיבור דלקמן:
שמואל אמר בשלא נטל וכו' אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול הוא לחזור בו. ובספרי הדפוס כתוב יכול וטעות דמוכח הוא. ושמעינן דס"ל לשמואל הכא דבאתן לך פליגי דהא בשנטל מזה ונתן לזה קאמר דלהא קרי לה גמר דין וא"כ ע"כ בקבלת הנתבע מיירי שהוא קבל עליו אבא ואביך ואם כבר נגמר הדין ונטל מזה ונתן לזה ס"ל לשמואל דלכ"ע אינו יכול לחזור בו. אבל בבבלי דף כ"ד ע"ב קאמר שמואל מחלוקת במחול לך אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו. והיינו יכולין לתרץ דברי שמואל דהכא ודהתם דהא דקאמר התם באתן לך ד"ה יכול לחזור בו היינו לפני גמר דין וכלומר בשלא נטל מזה ונתן לזה דבהא לדידיה כ"ע ל"פ דבאתן לך הוא דשייכא חזרה ובמחול לך הוא דפליגי אבל בשנטל מזה ונתן לזה אפילו באתן לך לכ"ע אינו יכול לחזור לפי שכבר נעשה המעשה ודברי שמואל דהכא הם מבוארים ביותר מדהתם דהתם לא איירי מידי לדידיה בענין לפני גמר דין בלא קנין והכא הוא דגילה דעתו בענין זה ולא קרי ליה לאחר גמר דין אלא בשנטל מזה ונתן לזה והוי סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל לפי סברת שמואל שכתב בפ"ז מסנהדרין הל' ג' נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור. ומ"מ דברי ר"י ור"ל דהכא לא אזלו כדאמרי התם דר"ל קאמר מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אין יכול לחזור בו ור"י קאמר התם דלאחר גמר דין מחלוקת ולחכמים אינו יכול לחזור בו. ואם דדברי ר' יוחנן היינו יכולין ג"כ לתרץ דהכא קאמר אפילו בשנטל מזה וכו' וכלומר אפילו בלאחר גמר דין ממש פליג ר"מ וס"ל יכול הוא לחזור בו וא"כ לחכמים אינו יכול הוא לחזור בו וס"ל הכא דבין בזו ובין בזו מחלוקת דאף דקאמר התם בהא למסקנא בפירושא דדברי ר' יוחנן דבלאחר גמר דין בלחוד הוא דפליגי מ"מ לענין מסקנא לדינא היינו הך דלמאי דקי"ל כחכמים לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו ושמעינן ג"כ מסברת ר' יוחנן כדעת הרמב"ם ז"ל דלאחר גמר דין היינו בשנטל מזה ונתן לזה הוא אלא דדברי ר"ל דהכא לא קמו כדבריו דהתם אבל בהא בלאו הכי לא איכפת לן מידי בשכבר מבואר בהרבה והרבה מקומות להמורגל בש"ס הזה דדרכו בחליפין בענין סברת התנאים והאמוראים וכבר אמר ג"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו וכן תמצא בס' המלחמות בכמה מקומות שכתב שדרך הירושלמי בחליפין בענין זה. ובפרקין גופיה מצינו לעיל בהלכה ב' כזה דאמר ר' יוחנן אפילו בדייני תורה והתם קאמר בערכאות שבסוריא שנו כר"ל דהכא. והתם בחדא שיטתא קיימי ע"ש וכן במקומות לאין מספר. וראיתי להל"מ שפי' להא דשמואל דהכא דקאי על הא דלעיל קיבל בפני שנים יכול הוא לחזור בו ור"ל דוקא בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל בשנטל מזה ונתן לזה אפילו קבל בפני שנים אינו יכול לחזור בו והביא מכאן סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל הנזכר ופלפל שם לפי פירושו דאע"ג דר"י ור"ל פליגי עליה דשמואל בהא ואמרו אפילו בשנטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור לא חש להא רבינו דהא בגמרא דידן דבריהם בהיפוך הוא וכיון דגמרא דידן פליג עלי' דירושלמי בסברת ר"י ור"ל ראוי לפסוק כגמרא דילן אבל בהך פירוש דגמר דין ר"ל הוצאת הממון דלא פירש גמרא דילן אפשר דיודה לדברי הירושלמי ואחריו נמשך הש"כ בסי' כ"ב ס"ק ו' בענין פירושו דקאי אדלעיל ותיקן שם דא"צ לדחוק דפליגי הש"ס דילן ודהכא אלא דהכא מיירי בשקבל בפני שנים וש"ס דילן דס"ל לר"י ור"ל לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו היינו בשקבל בפני ג' עכ"ל וכן פי' שם לעיל דשמואל אקבל בפני ב' דלעיל קאי. ולי תימא רבתא בדבריהם לפי פירושם זה דהם ז"ל לא פלפלו ודקדקו בענין זה אלא בסברת ר"י ור"ל אם הש"ס דילן פליג בזה אדהכא או לא ולדעתם לא אזלו דברי הרמב"ם בעיקר סברתו אלא כסברת שמואל ובסברת שמואל גופיה ובדבריו לא דקדקו כלום אם הם כדבריו דהתם או לא והרי לפי פירושם דאדלעיל קאי ולא אמתני' א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ דשמואל דהכא ודהתם ולהשוותן זה לזה דשמואל קאמר התם באתן לך ד"ה יכול הוא לחזור בו ומשמע אפי' לאחר גמר דין לפי פירושם והרי דבריו כאן ודאי באתן לך הוא דהא בשנטל מוה ונתן לזה נקט וא"כ קבלת הנתבע היתה וקאמר דאינו יכול לחזור בו דזה ודאי אין לומר לפי פירושם דהתם באתן לך ובשעדיין לא נטל מזה ונתן לזה והכא בשנטל מזה ונתן לזה הוא דאינו יכול לחזור בו והיינו גמר דין כנ"ל דא"כ היכי מחלק שמואל בין קבל בפני שנים ובין קבל בפני שלשה הא גם בשקיבל בפני ג' ע"כ באתן לך צריך דוקא שיהא נטל מזה ונתן לזה וכמדומה לי שאין זה צריך לפנים דאם אנחנו נלמד לדעת הרמב"ם ז"ל מהכא א"כ אפי' קבל בפני ג' הגמר דין הוא דוקא בשנטל מזה ונתן לזה שהרי הוא ז"ל לא חילק כלום ואפי' בקיבל בפני ב"ד איירי וכמו שסיים שם בכל הדינים הדומין וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד וכו' אע"פ שקבל בב"ד וכו' ע"ש וכן נמי אין לומר דלעולם דברי שמואל דהתם בלפני גמר דין הוא ובשקיבל בפני שנים מיירי דבהא קאמר דבאתן לך ד"ה יכול לחזור וא"כ אם הוא לאחר גמר דין אפי' קיבל בפני שנים אינו יכול לחזור לדברי חכמים ומינה דאם קיבל בפני שלשה אפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזור והוה כדהכא והרמב"ם כסברת שמואל הוא דפסק דנטל ונתן הוא דמיקרי גמר דין אבל לא כדיני' בענין האוקמתא אלא כאוקמתא דרבא דהתם דהא ודאי ליתא דאם נאמר דהתם שמואל מיירי דקיבל בפני שנים א"כ דברי שמואל גופיה טפי קשיא מ"ט במחול לך לדברי חכמים דאינו יכול לחזור אפילו בקיבל בפני שנים ואפי' בפני גמר דין זה ע"כ לן למימר הכי לפי פירוש זה שהרי אם קבלה בפני שנים לאו קבלה היא ודוקא גמר דין בעו תו אין סברא לחלק בהא בין מחול לבין אתן לך כדלא נחית לחלק הכא אלא בין קודם גמר דין לבין אחר גמר דין וכן לפי הסוגיא דהתם תינח לחלק בין אתן ובין מחול בענין חזרה ואם היא קודם גמר דין או לאחר מכאן אבל כד אתינן לחלק בענין הקבלה גופה ולומר דלא אהני קבלה כלל בפני שנים אא"כ נגמר הדין א"כ מה בין מחול לבין אתן וזה מובן מאליו וא"צ להאריך בזה וא"כ לפי פירושם דשמואל אדלעיל קאי תוקמי היך דבעית לאוקמי ע"כ היה צ"ל דדברי שמואל דהכא פליגי נמי אדבריו דהתם או דקשיא לן דברי שמואל דהתם אשר ע"כ נראה לענ"ד דכמה שפירשתי בפנים הוא נוח לנו בענין הדין ובענין הסוגיות והא דלעיל מילתא באנפי נפשה היא וכמו שהערתי בדיבור דלעיל דדברי הש"ס דהכא כסברת הג"א בענין חילוק קבל בפני ב' וקבל בפני ג'. ודברי שמואל ודברי ר"י ור"ל אמתני' קאי לפרש הפלוגתא ואפי' אם קבל בפני ג' מיתפרשא וכבר יישבתי דברי שמואל דהכא ודהתם וכן דברי ר' יוחנן לדינא. והשתא דברי הרמב"ם ז"ל לדעת הטור ורמ"ך דמפרשי להו דהוציא דוקא קאמר וכן נראה מדבריו. למדין הן גם מדברי ר' יוחנן כמבואר. ודברי ר"ח בר בא ור"י בר ב"ח כבר פרשתי בפנים דהם דפליגי אם במחול לך או אתן לך והא דקאמרי בעדות לרבותא אליבא דר"י בן חנינה הוא בשכבר נודע מדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל דיש מחמירין בעדות וכמבואר בדברי הרי"ף בשם גאון ז"ל וכן במישרים והביאו הד"מ שם לענין קנין ומזה נלמד דעדות חמירא להו בקבלת קרוב או פסול. והמסקנא כר"י בן חנינה דאפילו בעדות ובאתן לך מהני והה"ד לענין קבלת דיין ואם לאחר גמר דין הוא אינו חוזר ובקנו מיניה לעולם אינו חוזר וכמסקנת רוב הפוסקים ז"ל:
ועבדים. בנוסחת הש"ס דילן לא גריס ועבדים הכא אלא בפ"ק דר"ה והתם הוא דאיצטריך למיתני כדכתבו התוס' בר"ה דאע"ג דפסולי עדות מדאורייתא נינהו אצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מיפסלי מכשרו לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש. וכ"כ בפרקין דל"ג עבדים במתני' דלא חשיב אלא פסולי עדות מדרבנן. והכא גריס לה אגב מתני' דר"ה. ובמה שכתבו התוס' דאפי' מתני' מיירי ברבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ואינו פסול לעדות אלא מדרבנן אין כן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' עדות הל' ד' אלא דאם רבית קצוצה עשו פסולין הן מן התורה המלוה והלוה:
איזהו תגר שביעית. עיין לקמן ד"ה תני ר' חייא:
אמר ר' אבהו ובלבד ברועין בהמה דקה. התם דף כ"ה ע"ב קאי המסקנא כרבא דאמר רועה שאמרו אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה כ"א במגדלין הוא דוקא בבהמה דקה ובא"י ויש לפרש דר' אבהו דהכא נמי במגדלין איתמר:
דתני עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה. ברייתא זו הובאה התם דף כ"ז ע"א והמסקנא כר"מ הואיל וסתם לן תנא במתני' דר"ה כר"מ וכמסקנא דהכא דמוקי לכולא מתני' כר"א ור"א כר"מ וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פ' כ' מהל' עדות שכתב ונפסלו לכל עדות שבתורה:
תני ר' חייא לחומרא. ובשביעית גריס תני ר' יודה לחומרא וכתניא אידך הוא וכן נראה דסתם תני ר"ח בתוספתא הוא והתם גריס כברייתא דלעיל איזהו תגר שביעית כל שיושב ובטל כל שני שבוע וכו'. ולכאורה היה נראה דבהא נמי פליגי דלברייתא דלעיל גם בשביעית קאמר ר' יהודה דאם יש לו אומנות אחרת כשר וכן הוא בתוספתא בהדיא ובכולן היה ר' יהודה אומר בזמן שאין להם אומנות אחרת הרי אלו פסולין ולתניא אידך דר' יהודה דמחמיר בשביעית ואפי' עוסק במלאכתו וכו' ואע"פ שיש עמו מלאכה אחרת עכשיו פסול ולפ"ז דברי ר' יהודה דמתני' אמשחק בקוביא היא דקאי וכן על מפריחי יונים להך פירושא דמין שחוק הוא אבל לא על שביעית וכן נראה מדברי התוס' דף כ"ו ע"ב ד"ה הלכה כרבי יהודה דמכשר בשיש לו אומנות בלא הוא וכן הלכה דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא וכו'. וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' עדות הלכה ד' בזה שלא כתב והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא כ"א במשחק בקוביא ובמה שכתב שם בסוחרי שביעית בני אדם שיושבין בטילים וכו' כבר כתב הכ"מ דאורחא דמילתא נקט אבל אסור הוא לעולם בזמן שאין אונס וכדמוכח מהכא להך תני' אידך. ובענין שכאן כתב הוא ז"ל שהוא אבק גזל ובפ"ו מהל' גזילה הל' ו' כתב שהוא גזל מדבריהם. אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' לחלק בין הפוסקים באמנה דהוי כאסמכתא ובהכי מיירי בהל' גזילה שכתב ועושים תנאי ביניהם וכו' וכאן לא כתב אלא בענין פסולי עדות ואפי' אין בו משום אסמכתא אלא אבק גזל בעלמא פסול הואיל ואינו עוסק בישוב של עולם:
לא אתכוון משמדתהון אלא מגבי ארנונין. וכרבא סוף פ' בן סורר ומורה דהנאת עצמן שאני וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מיסודי התורה הלכה ב' דבשאר עבירות ושלא בשעת גזרה אם מתכוין להנאת עצמו יעבור ואל יהרג אפי' בפרהסיא. שמע לה מהדא לדבר הזה יסלח ה'. דמקרא קמא איכא למידחי דלגופיה איצטריך דברבים מחויב הישראל לקדש השם אפי' בשאר עבירות היכא דמתכוין העובד כוכבים להעבירו על המצוה כדדריש הכא לעיל וכן התם בסוף פרק הנזכר והבעיא היא בב"נ על ע"ז. ומהכא מוכרח הוא כגירסת התוספות וכפירושם דנפשטה הבעיא דאין בן נח מצווה על קידוש השם כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מלכים הלכה ב' וכמו שהוכיחו שם מדאמר לו סתם לך לשלום:
אילו הוה ר' בא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן מיזל הוה הרי משמע להדיא מהכא דמן הדין אסור להחמיר על עצמו במקום שאמרו יעבור ואל יהרג וכגון הכא דמסתמא בצינעא היה בביתו של העובד כוכבים ור' בא בר זמינא החמיר על עצמו משום שלא שמע מיליהון דרבנן דלעיל והיינו דקאמר ר' מנא דעכשיו היה לטובתו שלא שמע זה הדין שאילו שמע היה עושה כמיליהון דרבנן ולא היה מחמיר על עצמו והיה נהרג מהעובד כוכבים הזה שהיה מתכוין לכך ומכאן סייעתא גמורה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מיסודי התורה הל' ד' כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. והתוס' בפ"ב דע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה יכול אפי' בפרהסיא וכו' כתבו להביא ראיה מכאן שאם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו שר' בא בר זימנא החמיר על עצמו וכ"כ הרא"ש ז"ל שם וזהו קשה דגמרי מר' בא בר זימנא ובהדיא מסיק ר' מנא לאו הכי וקאמר דמזלו היה דלא שמע הדין ולפי הגי' מיכל הוה פשיטא דמוכח דאין רשאי להחמיר על עצמו וכבר כתבתי בכמה וכמה מקומות שדרכו של הרמב"ם לתפוס המסקנא דהאי תלמודא כדתפסו הפוסקים ז"ל ללמוד ממסקנת תלמודא דילן ולא מדברי היחיד ור' מנא בתראה דהאי תלמודא כדמוכח מכמה מקומות ועוד דמיליהון דרבנן הוא דקאמר:
לומר בנו וחתנו של חתן. בכולא סוגיא דהכא דקדק הש"ס לומר כן וכדפרישית בפנים דלרבותא אמר הכי וזה כפי' התוס' במתני' דכולהו איצטריכו במתני' וכו' ע"ש והאי סוגיא אזלא אליבא דר' אלעזר דתני בברייתא דהובאה התם בדף כ"ח ע"א כשם שאחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו כך בן אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו והיינו שלישי בשני והפליג הש"ס הכא לומר דלהאי חנא מפרשינן המתני' דחתנו דקאמר היינו חתן בנו כדאמר התם ומוסיף הכא אפי' חתן חתנו דכל כי האי אמרינן בעל כאשתו אליבא דהאי תנא אבל לא קמה המסקנא הכי ואפי' בראשון בשלישי גופיה איכא פלוגתא בין רבוותא וכדלקמן:
אגיסו אית תניי תני יש לו בנים וחתנים וכו'. מכאן למדו המפרשים לדעת הרי"ף ז"ל לומר דאף בראשון בשני אמרינן תרי בעל כאשתו וכמו דבן גיסו מאחות אשתו פסול הוא כן נמי חתן גיסו כדמחלק הכא בהדיא דדוקא מאשה אחרת הוא דאין לו בנים וחתנים אבל מאחות אשתו אף חתנים יש לו וכמו שהביא הוא י"ל להך דהכא ואפשר שגם שהרי"ף ז"ל הביא לדהכא לא היה דעתו אלא ללמוד בן גיסו מאחות אשתו מכאן כמו שנראה דבזה הוא שחולק על גאון ז"ל וע"ש והביא בעל המאור ז"ל שצוה למחוק וכו' דאף דעת רב האי גאון ז"ל להכשיר בחתן גיסו דוקא ולא בבן גיסו ואין להאריך בזה בשכבר מבואר בדברי גדולי האחרונים ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב דאפשר דהירוש' פליג אגמרא דידן. ובזה אני אומר דמאחר שהוא ז"ל כתב בלשון אפשר יש להעיר בזה ולומר דגם דעת הש"ס הזה לפי המסקנא דלקמן הוא כדעת הגמרא דילן דפסקו שם הלכה כר' יוסי בגיסו לבדו והיינו לאפוקי תתן גיסו דאלו בן גיסו פסול משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו הוי וכדפי' רש"י ז"ל וכן יסבור הש"ס דהכא ולקמן בד"ה משה מהו הכרחתי דלדעת הסוברים להכריח מכאן דשלישי בראשון פסול הוא א"כ ע"כ דסובר הש"ס לפי המסקנא דבן גיסו מאחות אשתו הוא דפסול אבל לא חתן גיסו וכדעת רוב גדולי האחרונים ז"ל וע"ש:
רב נפק למיתרי משכין. אפשר דמשכין לשון עורות הוא וכגוונא דאמר התם בענין זה רב איקלע למיזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו וכו' והמסקנא דהתם כמסקנא דהכא:
משה מהו שיהא מותר באשת פינחס. מכאן למדו רוב הפוסקים ז"ל דשלישי בראשון פסול וכמו שהביאו התוס' ד"ה רב דאמר כר"א בשם ר"ת דמדקאמר הכא כאשת פינחס משמע דלפנחס לא יעיד ור' יוחנן דמכשיר באשת פינחס דוקא הוא דמכשיר מאחר דאיפלג דרא לא אמרי' בזה אשה כבעלה וכן דעת ה"ג וסמ"ג אלא במה שכתב הסמ"ג בלאוין רט"ו בשם ה"ג דכתב מדרבנן הוא דפסול וכתב שם דט"ס הוא וצ"ל מדרב וכן הביא הרי לשון הסמ"ג וסיים מיהו אין להקל בדבר מאחר שחולק בו ר"ת וה"ג ובירושלמי. והרא"ש ז"ל הביא בפשיטות בשם בה"ג דשלישי בראשון פסול מדרבנן וגבי קידושין צריכה גט. ונראה דלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמכשרי בשלישי בראשון וסמכו על הא דרבא בפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"א וכן דעת רש"י ז"ל אפשר לומר דהם מפרשים להא דאמר הכא ר' יוחנן אמר אפי' מריוח היינו דבאשת פנחס לא מיבעיא לן כלל דפשיטא דכשר הוא דהא אפי' בשלישי בראשון גופיה כשר והיינו דקאמר מריוח והא דבעו ר' חסדא באשת פנחס דוקא משום דלר"ל אפי' באשת פנחס לא מכשרינן אלא ע"י הרחק ומשום פלוגתייהו דר"י ור"ל נקט הבעיא באשת פינחס דלמר לא מכשר אלא ע"י הדחק ולמר בריוח משום דלעולם שלישי בראשון כשר כנ"ל לתרץ הא דהכא אליביה דהרי"ף והרמב"ם. ואומר אני דלסוגיא זו ומכ"ש לדעת הפוסקים דפסלי בשלישי בראשון ומפרשי דר' יוחנן דקאמר אפי' מריוח באשת פינחס דוקא הוא דקאמר א"כ מוכרח הוא דמסקנת הש"ס דהכא בדין חתן גיסו הנזכר לעיל כמסקנת הש"ס דהתם דכשר הוא ולא אמרי' בראשון בשני תרי בעל כאשתו וזה מדקאמר ר"ל מקבלין דור שני ודור שלישי מדוחק וע"כ אאשתו קאי וכדעתם ז"ל דהבעיא והפשיטות באשתו דוקא הוא ודור שני דקאמר ע"כ א"א לפרש בראשון בשני בחד בעל וזהו בן גיסו דהא לא פליגי אמתני' דקתני בעל אחות אמו ואיהו לבן גיסו בעל אחות אמו הוא וכדלעיל אלא דע"כ אדור ראשון בשני ובתרי בעל כאשתו קאמר וזהו חתן גיסו וקאמר ר"ל דמקבלין מדוחק אפי' בדור שני והיינו בתרי בעל ובדור שלישי בחד בעל נמי אין מקבלין אלא מדוחק ועלה קאמר ר' יוחנן דאפי' מריוח מקבלין וא"כ אפי' בדור שני כשר הוא לר' יוחנן ואפי' לכתחילה דהא אכל דברי ר"ל קאי והשתא ע"כ דמוכרח הוא דלר' יוחנן דהכא והלכתא כוותיה לגבי ר"ל דחתן גיסו כשר לכתחלה הוא וזהו ראשון בשני בתרי בעל וכהכרעת רוב האחרונים ז"ל ולפי המסקנא לא פליג הש"ס דהכא אש"ס דילן:
הלכה כרבי יהודה. והכי קאמר רב התם בדף כ"ח ע"ב ומסקנת הפוסקים כרבא אמר רב נחמן דאין הלכה כרבי יהודה:
בשבעת ימי המשתה שנו. הכי קאמר רב התם בדף כ"ט ע"א ורבא אמר דוקא ביום ראשון כדפי' רש"י ז"ל והרמב"ם בסוף פי"ז מהלכות עדות לא כתב אלא סתם האוהב והשונא כשרין להעד ופסולין לדון ונראה דאף דאיכא נ"מ לדידן לענין לדון סובר הרמב"ם ז"ל דכל הא לא איתמר בגמרא אלא לענין עדות אליבא דר' יהודה אבל לענין לדון כיון דטעמא דמילתא משום דמקרבא דעתיה ומרחקא דעתיה הוא כל שהוא אוהבו או שונאו פסול הוא:
אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותן קיימת מכאן למד הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות להשיב על בעל המאור ז"ל שכתב דהודאה בפני עד אחד לאו הודאה היא דהא מבואר הכא בהדיא דאם למסור לו עדות נתכוין מהני וכדעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ז מהל' טוען דזוקקו לשבועה הואיל ואמר דרך הודייה וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל ומה שטען והאריך בזה הש"כ בסי' פ"א כבר יש להשיב על כל דקדוקיו ואין כאן מקום להאריך בזה כ"א בזאת אני אומר וזה שטען ואמר דאדרבה לשון הירושלמי משמע דבפני שנים קאמר מדנקט עדותן בנו"ן לשון רבים וע"ש ולא ידעתי מ"מ דקדק בנו"ן והסיפא דוקא ולא דקדק בלו והרישא דוקא ואלו באנו ללמוד מדקדוקים כאלה לא היו לומדים הראשונים ז"ל שום דין מהירושלמי וכבר היו מאירי עינינו גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל יותר מורגלים בלשון הש"ס הזה ואריש דבריו הם סומכין ממש ברוב המקומות דלפעמים מסיים בלישנא קייטא ותופס לשון רבים ביחיד או איפכא וכה"ג ועוד דאי כוונת ר' יוחנן אסיפא בפנינו הודה לו ומוסיף הוא דצריך שיהא מתכוין למסור וכו' היה צריך לשנות הכי והוא בשהיה מתכוין או הן דתימר ואם הוא לישנא דאבל כאומר דבר והיפוכו וזה ברור הוא למי שרגיל בלשון הש"ס הזה ואלו היה מביא בעל המאור ז"ל לדקדק מכאן היינו צריכין לעיין אבל כיון שהוא ז"ל לא הזכיר מהירושלמי כלום והרמב"ן ז"ל מצא ראיה מבוארת כאן א"כ אין לנו להכריע יותר ומי יאמר קים לי נגד הראיות האלה והמבואר בש"ס דהכא:
ומנין שהמוציא מחבירו עליו הראיה. בבבלי פ"ה דב"ק דף מ"ו ע"ב פריך עלה רב אשי הא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא אלא לנזקקין לתובע תחילה איצטריך:
יפה לימדני ר' לעזר. כבר בארתי זה בפ' מצות חליצה הלכה ו' דכוונת ר' יוחנן הוא דלמאי דאמר בבבלי סוף פרקין דלמדו היבמה הולכת אחר היבם מדכתיב וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ולא יליף לה כדהכא משום דמיבעי ליה למידרש מועלתה יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואיזו זו חייבי לאוין והיינו באלמנה לכה"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת אבל בשאר חייבי לאוין עולין לייבום מן התורה כמסקנת הש"ס דהתם וכמבואר בריש פ"ב דיבמות ובארתי בריש פ"ק דהתם בפני משה יע"ש אבל האי תלמודא יליף לה התם מדכתיב מאן יבמי ולא שמיאנה השמים והיינו דקאמר ר"י יפה לימדני דהשתא שפיר הוא דאיצטריך לן למידרש לאלמנה לכה"ג דצריכה חליצה מקרא דמאן יבמי כדדריש התם וכתני רבי ישמעאל:
צריך הדיין לשנות טענותיהן. הרי"ף ז"ל הביא לזה וכן הרא"ש ז"ל ולהא דלקמן רב הונא כד הוה חמי וכו' וגריס שם בסוף הדבר וכד הוה חמי סהדי הכי והכי הוה מכוין ופי' שאם לא היו אומרים ממש בלשון א' אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה לא חקר רק שתהא עדותן מכוונת בלאו הכחשה ולפי הגי' אשר לפני פירשתיה:
רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש וכו'. הרמב"ם ז"ל כתב בזה בסוף פ' כ"א מהל' סנהדרין וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין ומה שאמרו בפשיטות בהאי תלמודא בפ' מי שמת בסוף הלכה ד' ברם בהוא דאית דיניה עימיה אמר ליה מילתא היינו בשאין עומד לפניו לדון מיירי כדמוכחא הסוגיא התם אלא שבא לפניו בדרך שאלה ועצה ואם יודע שהדין עמו אז יאמר לו ובלבד שלא ילמד לו מתוך דבריו היאך לעשות וע"ש:
אתא קומי ר' אמי ואמר הדא דאמר רבי יוחנן המכמין עדיו וכו'. מזה למד הרמב"ם ז"ל לומר בריש פ"ז מהל' טוען המודה בפני שנים ואמר להן בדרך הודיה ולא בדרך שיחה וכעין האי עובדא דהכא דמדמי לה להכמין עדים וכו' וכדאמר התם והכ"מ כתב דמההיא דלעיל אם היה מתכוין למסור וכו' למד וכן פי' שם דמלו למד שהוא בפני התובע ומלבד שזה דחוק אלא דלפ"ז מאין למד דהודאה בפני עד א' מהני וכבר נתבאר לעיל בד"ה אם היה מתכוין וכו' מזה וכפי שיטת הרמב"ן ז"ל. ומשמע נמי דזה טען ואמר משטה הייתי בך כדהשיב לו לא אמרית וכו' ומפני שזה תבעו וכדעת רוב הפוסקים ז"ל הביא הטור בסי' פ"א דלא מהני טענת השטאה אלא כשתבעו ואין כאן מקום להאריך:
אף כאן אנשים ולא נשים וכו'. נראה דאיכא בינייהו אם נפקא לן מקרא דאשה לעדות פסולה היא ודכ"ע ס"ל דמסתמא דמתני' דנדה אליבא דכ"ע אתייא ואפי' לרבנן דר"מ כדלקמן ותנן התם כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון וא"כ למאן דיליף ג"ש מוישארו שני אנשים דאשה פסולה לדון אכתי דפסולה לעדות לא ידעינן דיש כשר להעיד וכו' ולר' יוסי בר בון דיליף מג"ש דבעדים הכתוב מדבר וכדאמר בבבלי ריש פ' שבועת העדות א"כ כד ילפינן דאשה פסולה להעיד ממילא ידעינן דפסולה לדון דכל הכשר לדון וכו' וכדמוכחא הסוגיא דנאמר כאן שני דקאמר רבי יוסי ב"ר בון אעדות ואדין קאי. והתוס' בפ"ק דב"ק ד' ט"ו ע"א ד"ה אשר תשים לפניהם כתבו דממתני' דנדה ליכא למיפשט דאשה פסולה נדון די"ל דבאיש איירי כל איש הכשר לדון וכו' וכן כתבו עוד בנדה דף נ' ע"א וסיימו שם ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני שני מעל פי שני עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במתנה ונראה כוונתם הא דמספק' להו השתא אם אשה פסולה לדון אם לא ולא ילפי מסוגית הש"ס דהכא דלא מפרש לה להאי מתני' כפירושם דמעיקרא דבאיש איירי משום דלשיטתייהו אזלי וזה דאף דמוכח מהכא דהש"ס מפרש להמתני' דבסתמא איירי ולא באיש דוקא וכדפרישית בפנים מהא דקאמר א"כ מה ת"ל שני דמכיון דנפקא לן דאשה פסולה להעיד ממילא פסולה לדון כמתני' דנדה אפ"ה איכא למידחי דההיא מתני' ר"מ היא ולא רבנן כדכתבו שם לקמן ד"ה ור"מ היא דמתני' ע"כ כרבנן לא מיתוקמא דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשי ריבים לנגעים ואלו להעיד פסול מאו ראה. ולפירושם זה דהא דקאמר התם ומני ר"מ היא לאו אסיפא בלחוד קאי אלא אכולא מתני' דרישא נמי לא אתיא כרבנן וא"כ לא פשטינן מידי מהרישא דמתני' גם לענין אשה אם פסולה לדון דלדידהו לרבנן לית להו האי כללא כלל וכל זה לשיטתם הוא אבל לשי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דסומא בשתי עיניו פסול הוא לדון וכמ"ש בפ"ב מה' סנהדרין וא"כ רישא דמתני' ככ"ע אתי' ושפיר מוכחא מהאי מתני' דאשה פסולה לדון לכ"ע וכסברת הש"ס דהכא. וכבר בארתי מענין זה בפ"ט דנדרים הל' א' דלשי' הרמב"ם ע"כ דגם לרבנן אית להו היקישא דריבים לנגעים לענין סומא בשתי עיניו דאל"כ מנא להו למיפסל והקשיתי שם על הוכחת נ"י בפרקין דרצה להכריע מפ' מצות חליצה וע"ש:
ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן וכו'. כמו שהגהתי בפנים כן הוא הנכון וכך היא גי' הרי"ף ז"ל שהביא כל זה. ונראה דלא הביא הוא ז"ל ללמוד מכאן גם לענין הטעם שלא יהו עדים קרובים זה לזה כדאמר הכא דהאי כסברת רמי בר חמא היא בבבלי פרקין דף כ"ח ע"א וכבר דחי לה רבא התם להאי סברא ממתני' דפ' חזקת הבתים דמוכח דאמרי' הזמה מעלמא אתי ויליף מובנים אפי' בנים לעלמא ולא הביא להאי דהכא אלא ללמוד דהעדים לא יהיו קרובים להדיינים ומטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ונלמד מכאן גם לענין דאין עד נעשה דיין דהטעם משום הכי הוא כדכתבו התוס' בכמה מקומות ובפרק החובל דף צ' ע"ב ד"ה כגון שראוהו בלילה מביאין לכמה טעמים ועל הטעם הזה הקשו דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהה ע"ש והכא קאמר בהדיא דבאמת לא יעידו מהאי טעמא שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין וא"כ עדות שאי אתה יכול להזימה היא ומעתה גם לענין עד נעשה דיין אמרינן להאי טעמא ויש נ"מ בין הטעמים שהביאו התוס' שם כנראה מדבריהם וכן לענין עד הרואה בד"נ דלטעמא דכיון דחזו דקטיל לא מצו למיהפך בזכותיה אין עד הרואה נעשה דיין ולטעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה א"כ דוקא עד המעיד הוא דאינו נעשה דיין וכבר נתבאר מזה לעיל בפ"ק הלכה א' ד"ה סנהדרין שראו ע"ש. ואתשובה להרמב"ן ז"ל הרחיב הדיבור בענק זה יע"ש סי' קי"ב ואין להאריך:
תני ר' ישמעאל ושפטו העדה והצילו העדה. נראה דאיכא נ"מ בין דרשת ר' עקיבא לר' ישמעאל דלר"ע דיליף מקרא דלא יומתו א"כ אין לי אלא קרובי האב דאבות כתיב וכדקאמר התם להך דרשא דאתיא כר"ע שם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות אם אינו ענין להקרובי האב תניהו עניין לקרובי האם ומש"ה קרא הרמב"ם ז"ל בריש פ' י"ג מהל' עדות לקרובי האם פסולים מדבריהם דלא אתייא אלא באם אינו ענין כדכתב הכ"מ שם אבל לדרשת ר' ישמעאל דהכא דיליף מקרא דושפטו העדה א"כ קרובי האם מדאורייתא כמו קרובי האב דבסתמא דרשינן שלא יהו הב"ד גואלי הדם ודברי הרמב"ם אליבא דר"ע הן כדרשת סוגיא דהתם:
קרוב מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי וכו'. פלוגתא דרב ושמואל אם שומרין חייבין משום שבועת ביטוי או לא בבבלי סוף שבועות. ומשמע מהכא דמדמי לה דין קרוב לפלוגתייהו ולרב מיחייב כמו התם ולשמואל פטור וא"כ למאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' שבועות כרב דחייבין משום שבועות ביטוי ונתן הכ"מ טעם דהלכתא כוותיה דרב באיסורי. ויש עוד טעם לפסק זה דהא דשמואל אידחי ליה מסתמא דהש"ס בפ' המפקיד דף ל"ו ע"א דלא אתיא כשמואל וכדכתבו התוס' שם על הא דקאמר לאפוקי מדר' אמי והה"ד דהוי מצי למימר לאפיקי מדשמואל. וא"כ גם לענין קרוב לרב חייב משום שבועת ביטוי וכך הם דברי הרמב"ם בדיני שבועת העדות בפ"ט שכתב שם הל' י"ד כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וזה קאי אכל הדינים שנזכרו שם ובפ' שלאחריו וע"ש שדקדק וכתב בקרוב ובעד אחד פטור משבועת העדות וא"כ בשבועת ביטוי חייב. ומיהו הא דעד אחד דקאמר הכא בפשיטות איפשר לומר אחר ראוי לצרפו וכו' ואת מחייבו משום שבועת ביטוי. ולכאורה האי כר' אמי היא דאמר התם כל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי ומכיון דאידחו ליה דברי ר' אמי התם נדחה נמי הפשיטות דהכא ויש לחלק בין ראוי הוא לשבועת הדיינין כמו בעד א' דמטעמא אחרינא יש לפוטרו דכיון דראוי לצרפו ויתחייב משום שבועת העדות וא"כ הוי בכלל הא דאמרי התם בדף כ"ה ע"ב תרתי לא מציתי אמריתו דלאחת מאלה כתיב ואי אתה מחייבו שתים וכדכתב הרמב"ם שם אלא דכבר נתבאר לעיל דמשמע מדבריו דלא פסק כהך דהכא בעד אחד ושאני התם שכבר חלה עליו שבועת העדות:
רבי חיננא שמע לה משני חזקה. משמע מהכא דמדמי לה לגמרי לדין חזקה וכמו בעדי חזקה דלא מהני בכה"ג דאמר ר"ח כן נמי לא מהני בא' אומר שתי שערות בגבו ואח' אומר שתי שערות בכריסו וא"כ בדין הפלוגת' דלעיל בשנים אומרים אחת בגבו ושנים אומרים אחת בכריסו אם אנו מדמין לדין חזקה מהני כמו דבשני' אומרים אכל בשנה ראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית דמהני כדאמרי' בפ' חזקת הבתים דף נ"ו דלרבנן דפליגי עליה דר"ע דס"ל דהאי לאו חצי דבר מיקרי וכיון דיש שני' על כל שנה מצטרפין. ומיהו לענין פלוגתא דהכא בשתי שערות קאמר התם בפשיטות דלרבנן האי דבר ולא חצי דבר אתא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דאף דעדות שלם הוא מ"מ הואיל ואחצי דבר מסהדי אינן מצטרפין. וכבר נתנו טעם לזה דהרי"ף ז"ל פי' הטעם בפ' ח"ה דלענין חזקה מצטרפי דמיגו דהוי' עדות לענין פירי דהא אי לא הוו אלא ב' כתי עדים על שתי שנים הוה מיחייב לאהדורי פירי דתרתי שני אפומייהו וכד אתיא כת שלישית ומסהדא אשנה שלישית הויא נמי עדות לענין חזקה אבל בשערות כיון דחדא שערה לאו כלום הוא לא מצטרפי דאנן בעינן ב' שערות במקום אחד וכזה פירשו התוס' בפ' חזקת הבתים אבל בפ' מרובה דף ע' החליטו לטעם אחר ונוטה הוא לדברי הר"י מיגאש הביאו בעל המאור ז"ל והרמב"ן ז"ל נטה לפי' רש"י ז"ל וטעמו והגי' בגמ' דמרובה דשאני בשערות דכל כת אקטנה קא מסהדי שלא ראו לה אלא שער' אחת ואף הקטנה שבקטנו' אפשר שיהיה לה שערה א' ומכל הפירושים נקטינן דעיקר הקפידא שלא יהיה חצי דבר אבל אם אדבר שלם קא מסהדי אפי' חצי עדות הוא כגון א' אומר שתים בגבה וא' אומר שתים בכריסה מצטרפין דאף דפלוגתא דר' חגיי ור' יוסי היא הכא ומשמע הסוגיא כר' חגיי דד"ה פסול בגמרא דילן לא משמע הכי דקאמר בדף ל' ע"ב בפרקין בפשיטות מאי וכן שבבן ושבבת וכו' אלא אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דבהא מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה דמצטרפין כדפירש רש"י ז"ל דתרווייהו מסהדי דגדולה היא ומזה הטעם הוא דפסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מהל' עדות דבכה"ג מצטרפין וכמו הנסחא האמיתית בדבריו שכתב הכ"מ שמצא בספר ישן אלא שהוקשה לו שם ע"ז ורצה לדמות לעדות מיוחדת ולחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות וא"צ דש"ס ערוך הוא כנזכר וכפי' רש"י דמשמע דגדול' היא לעונשין וכיוצא בזה וכבר רמזתי מזה בפ"ק דסוטה ויש שם טעות הדפוס וצ"ל ד"ה כשר וכן משמע בבבלי פ' זה בורר:
אמר יקום לעיל. ובבבלי שם העובדא איפכא דר"ש בן אליקום הוה משתקיד עליה דר' יוסי בן חנינה למיסמכיה והעיד עליו לפני ר' יוחנן:
אדם ששלחו אחריו שלשה פעמים ולא בא וכו' מקבלין העדות בלא בעל דין. הא מסייעא להגי' הכתובה בתוס' פ' הגוזל ומאכיל דף קי"ב ע"ב גבי אין מקבלין עדים שלא בפני ב"ד אא"כ היה חולה או עדיו וכו' או שלחו אחריו ולא בא. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' עדות הלכה י"א העתיק ושלחו כגי' הספרים אשר לפנינו שם וכבר עמדו הראשונים וגדולי האחרונים על דין זה והתוס' כתבו שם ודין גדול הוא זה. ומסקנת הפוסקים דאין מקבלין אלא היכא דאיכא אונס. ומיהו מה שהביא הב"י בסי' כ"ח בשם תשו' הריב"ש דאם קבלו שלא בפני בע"ד אין דנין על פיהם וכן הוא בירושלמי ע"ש מסוגיא זו לא נמצינו למדין כן דמה שאמרו אם בא וערער ערעורו קיים כדפרישית בפנים הוא ועל דעבדין ליה גזר דין קאמר ובשם תשובת הרשב"א הביא שם לקמן ללמוד מההיא דר' ירמיה דאם אינו מצוי בעיר מודה הוא דמקבלין. ומסוגיא זו ראיה לפסק ר"י במישרים נתיב ב' והביאו הב"י והרב בהגהה שם דכלי ששלחו אחריו ולא בא וצריך היא לדון לפני אותן הדיינים דמקבלין ומההיא דאלכסא פ' הכותב וכן לקמן פ' כל הנשבעין דקאמר התם אין אתא הא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסייא אין ראיה דהא מסיק התם והוא שעמד בדין וברח וכו' וא"כ משעמד בדין כבר קבלו העדות בפניו וע"ש בהלכה ז' ד"ה ליכא:
ספרים שזכה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן ח"ל. משמע דכל ספרים בכלל הן דלישנא דהאי ש"ס בספרי תורה לומר בפירוש ס"ח או אורייא כמו שתמצא בפ' אלו נאמרין וביומא פ"ז כד דהיא חדא אורייא ובכמה מקומות. אא"כ התנה מתחלה ע"מ להוציא מוציא ולאו דוקא בכתב קאמר ומכ"ש אם הביא ספרים על מנת להוציא מוציא:
גדול שבדיינין אומר וכו'. הטעם כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מסנהדרין הל' ט' כדי שלא ידע אחד מבעלי הדינין איזה דיין הוא מי שזיכה אותו ולא איזה דיין מי שחייבו וכך הם דברי הטור בסי' י"ט ומזה פי' בסמ"ע כן והב"י רצה לפרש דברי הטור דהוא נתינת טעם למה מוציאין הבעלי דינין לחוץ ודברי הטור נראין דכדברי הרמב"ם הן וא"א לפרש דברי הרמב"ם בענין זה דהרי מי שזכה אותו ומי שחייבו קאמר לשון עבר שלא ירגיש בזה שיאמר הפס"ד מי הוא שזיכהו ומי המחייבו והתיו"ט כתב שלא ישר בעיניו טעם הסמ"ע. ודברי הרמב"ם הן ומ"ש הטעם לחלוק כבוד להגדול ודאי טעמא הויא אלא דהנ"מ אפי' רוצה הגדול למחול על כבודו ולעשות כבוד לדיין אחר שיאמר הוא הפס"ד לא יעשה כן שלא יהא שום הרגש או חשד על א' מהדיינין אבל כשהגדול אומר יודעין הן שמדרך הוא לחלוק כבוד להגדול:
אמר ר' יוחנן כופין את המחייב שיכתוב זכאי. בבבלי דף ל' ע"א פלוגתייהו במיכתב היכי כתבינן ר"י אומר זכאי ר"ל אומר פ' ופ' מזכין וכו' ומפרש דר"י סבר משום לא תלך רכיל ור"ל טעמי' משום דמחזי כשיקרא וכתבו התוס' ומשום לא תלך רכיל אין כאן וכלומר דהואיל והוא בעצמו לא אמר מידי לא דמיא למתני' והכא מוסיף הוא ר' יוחנן במילתי' וקאמר דאף כופין את המחייב לכתוב זכאי לחתום עמהן וכן נראה דאין לפרש כופין שלא יכתוב ויפרש דעתו בלבד קאמר חדא דלישנא דכופין לא משמע הכי ועוד דלא ה"ל למימר אלא כופין את המחייב שלא לכתוב חייב ועוד דא"כ מה בעי עוד טעמא מה עביד לה ר' יוחנן וכו' הלא דברי ר' יוחנן כדברי המתני' הן וכבר אסיק וקאמר מתני' פליגא על ר"ל אלא דנראה דלהוסיף טעם על הא דאמר ר"י כופין הוא וכדפרישית. ובכנה"ג מביא מחלוקת הב"י ומהרמ"ט בזה ורהטת סוגיא דהכא משמע כדברי הב"י שכופין אותו לחתום עמהן:
תלתא אמורין כדפרישית דאהאי דינא קאי אם אמר אין לי דאלו בסתם מתני' דכל זמן שמביא ראיה וכו' לא הוי פליגי וכן יש לפרש להני עובדי דלקמן דמיירי שלא היה ידוע לו כל עיקר ואח"כ נודע לו ולפיכך שאל לר"י דאי לאו הכי מאי מספקא ליה לר"א הא סתם מתני' דלעיל היא. והמסקנא הכא כהאי מ"ד עד שיביא ראיה שלא היה יודע כל עיקר דאז סותר וכרב שמואל בר יהודה בשם ר' יוחנן התם בשלהי פרקין ועד שיכפור בראיותיו וכמו דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מסנהדרין הל' ח'. ודע דהוא ז"ל מסיים שם בדינים אלו מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני שיהא חבירו נאמן בטענתו ויטיל וכו' ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום ה"ז פטור מקנין זה והביא הה"מ בשם הסמ"ג ראיה לזה מהירושלמי דגיטין ודקידושין וע"ש ובראותי נפלאתי ע"ז דאדרבה מהתם מוכח איפכא דהא ר' יוחנן ס"ל התם אין טענת אונס וא"א לפרש שם בענין אחר מדמוכרח התם ועיין בגיטין פ' מי שאחזו הלכה י' וכן פי' הרשב"א ז"ל בחידושיו שם וכתבתי שם בשמו לענין מסקנת הדין אלא דמהתם ל"ק לדיניה דהרמב"ם דיש לחלק בין קידושין לדין זה וראיתי להש"כ בסי' כ"א שעמד על זה וע"ש:
אשר הדיינין. לאו בקיום שטרות גופיה קאמר דבהא לא מצינו פלוגתא דקיום שטרות בשלשה דוקא וכרב נחמן בפ' חזקת הבתים דף מ' ע"א אלא כדפרישית וכמבואר להדיא מפלוגתייהו ואתיא דאידך המ"ד דהכא כרב יהודה אמר שמואל בפ"ב דכתובות דף כ"א ע"ב עד ודיין מצטרפין אבל התם דחי לה רבא ופרכה דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי. וע"ש בתוס' שכתבו מכאן משמע דאפי' בשטר מקוים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין. וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפ' בן סורר וט"ס הוא דליתא התם וצ"ל בפ' זה בורר:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא