המצניע. חזר והכניסו וכו'. כתב הר"ב אם נמלך בו שלא לזרעו וכו' והא ליתא דאם נמלך בו אכתי מאי למימרא אלא ודאי לאוקימתא דאביי בסיפא דמתני' אפי' לא נמלך עליו בפירוש מיירי וכן פירש"י ז"ל מתני' בשלא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בפ' י"ח בהל' כ"א ע"ש. ויש כמה וכמה מקומות ולא כיוון הרב בפירושו להלכה לפי המסקנא ובפרק הזה תמצא עוד במתני' דלקמן שכתב ברישא דבאסקופה כרמלית מיירי כדאסיק בגמרא ופירש כגון שגבוה מג' ועד תשעה ורחבה ד' מדין כרמלית היא ג"כ ביותר מתשעה ועד עשרה ולא עשרה בכלל כדאמרינן פ"ק דף ז' ותופסת עד עשרה וכו' בעמוד תשעה שהוא עומד בר"ה הוא דקאמר עולא בדף ח' דהואיל ורבים מכתפים עליו הוי כר"ה וזה לא שייך כאסקופה של הבית. וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ד בהל' ח' בדינא דעולא דדוקא אם הוא בר"ה ואין משגיחין על מדת ארכו ומדת רחבו וכו' וע"ש. וכן במ"ש הר"ב בהאי מתני' דלקמן בהסיפא עד שיוציא את כל הקופה ולא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין וכו' זהו כחזקיה דהכא ודהתם והמסקנא כר' יוחנן דאפי' במלאה חרדל כדפרישית לקמן וכ"פ הרי"ף והרמב"ם בפ' י"ב בהל' י"א. וכן כל הפוסקים דרבא ס"ל נמי כוותיה בתר דקם בשיטתיה דאביי. ואגד כלי שמיה אגד. ועוד הרבה והרבה כהנה בסדר הזה ואין לי להאריך בכך אלא כמודיע אני שבפירושי תמצא גם בהמשנה מה שהוא מוסכם להלכה ולפי המסקנא המוכרחת:

דרבי יהודה היא וכו'. ולפ"ז לא הוה האי דלדוגמא להלכה דהא לא קיי"ל כר' יהודא בהא כמבואר לעיל בפ"ק בהל' ג'. אבל בבבלי לא חילקו כלום בזה וטעמא שאף כבר נתפייס הלוקח מ"מ חזי לדוגמא לאנשי אחרינא וכעין דאמרינן בפ' דלעיל גבי קשר מוכסין דחזיא להראותו למוכס אחר וא"כ כל הני דקחשיב במתני' אליבא דכ"ע הן:

חזקיה אמר בקופה של קשואין ושל דלועין היא מתניתא. כבר כתבתי בראש הפרק דהמסקנא להלכתא כר' יוחנן וכרבא. ונקטינן מיהת מהאי סוגיא דאין דין כרמלית בכלים כמבואר וכ"כ רש"י ז"ל:

הוציא חבילה מרה"י לר"ה וכו'. דין זה לכאורה הוא דומה להא דאמר רבא בפ"ק דף ח' ע"ב המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' בר"ה אעפ"י שהעבירו דרך עליו חייב. ופי' רש"י שהגביהו למעלה מי' והוי מקום פטור וכך הוא דעת הרמב"ם כדעת רש"י שכ"כ בפי"ב בהל' י"ד אע"פ שהעבירו למעלה מראשו חייב וזהו כפירש"י. וא"כ ה"ה במוציא מרה"י לר"ה אעפ"י שהעביר החפץ דרך מקום פטור חייב אם אח"כ הניחו בר"ה אלא מדסיים הכא הואיל ואין כולה ניחה בר"ה פטור א"כ האי גוונא אחרינא הוא ודמיא ממש להאי דרבא בדף הנזכר לעיל גבי כוורת אפי' אינה רחבה ו' פטור מ"ט א"א לקרומית של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה וכדפירש"י שם דכיון דלא ניחא כולה בר"ה לא הוי הנחה לחיובא דהקרומיות עולין למעלה מי' שהוא מקום פטור. וא"כ ה"נ בכה"ג הוא דאיירי ומוסכם הוא לדינא. וכ"פ הרמב"ם בזה בפ' י"ד בהל' ט'. ובענין שהשיג הראב"ד בפי"ב שם ופי' דהאי דרך עליו דקאמר רבא היינו דרך עצמו וכו' ע"ש בחידושי שבת ועירובין שלי הארכתי בזה ותירצתי לכל הקושיא של התוס' בענין זה ואין כאן מקומו להאריך כ"א אחת מהראיות שכתבתי שם לפירש"י והרמב"ם אביא כאן ודי בזה. וזהו ממה דאמר רבא לקמן פ' המוציא דף פ' הוציא חצי גרוגרות והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירו דרך עליה חייב. והאי עליה ע"כ עליה ממש קאמר ולא דרך צידה דהא פריך עלה והא לא נח ומוקי לה כגון שהעבירו תוך שלשה ואי בדרך צידה פשיטא דתוך שלשה היא דהא קמייתא מונחת על הארץ היא. ופי' ר"ח שהעבירו נגד גופו וכפי' הראב"ד קשה מאי קמ"ל רבא דקאמר אעפ"י שדרך גופו הוא מעביר דס"ד אמינא דהוי כמונח דמהיכי תיתי לומר כן דמסתמא כל דרך העברה הוא בכך. וכן ביארתי שם למאי שדקדק הרמב"ם וכתב אעפ"י שהעבירו למעלה מראשו דאשמעי' נמי אגב אורחיה דלא תימא אין דרך העברה למעלה מראשו וכהאי דמשוי על ראשו דלעיל שם בהל' הנזכר דמחלק בין משאוי כבד שכן דרכו לבין משאוי קל דפטור הואיל ואינו אוחזו בידו וכו' הלכך קמ"ל כאן דהעברת חפץ בידו העברה היא ואפי' למעלה מראשו וחייב ושמעינן מיהת מהאי דרבא דהעברה דרך מקום פטור העברה הויא והלכך מותיב עליה מהאי דאיסקופה. ומשני התם לא נח הכא נח ואין כאן מקום להאריך יותר. ושארי דינים דהסוגיא מבוארים הן וכדפרישית בפנים. והאי בעיא דר' בון עקר אבן וכו' ולא נפשטה פשוט הוא דנלמד מדין דכורת דלעיל דכל הגבוה י' ורחב ד' רה"י הוא ואם זרק רשות כזה מרה"י לר"ה פטור דהוי כמרה"י לרה"י ואם בר"ה ממקום למקום כדאיירי הכא א"כ נלמד מההיא דזירזא דקני המוזכר שם בפ"ק רמה וזקפה רמה וזקפה לא מחייב עד דעקר ליה. וא"כ אם עקר כולה ומשכה מתחלת ד' לסוף ד' חייב כמ"ש הרמב"ם בפי"ג בזה. והאי בעיא דר' יוחנן מסתברא כיון דלא איפשיטא לית כאן חיובא דאורייתא ודמיא האי להא דגרסינן בבבלי פ' הזורק דף צט ע"ב בבעיא דר' יוחנן בור תשעה ועקר ממנה חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדדי קאתו ומחייב או לא ואת"ל כיון דלא הוי מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב בור עשרה ונתן לתוכה חוליא ומיעטה מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי קאתו ומיחייב או לא וכו' ולא איפשיטא ופסק הרמב"ם בפי"ד בהל' כ' בתרווייהו לפטורא משום דספיקא הוא ולקולא. ופשיטא דהאי דהכא היא כעין בעיא קמייתא ואיפשטא לפטורא כדרכו. ודרך הגאונים ז"ל דכל את"ל דמיא לפשיטותא. ודע דבהאי עניינא דלעיל בפירושא דדרך עליו בהא דרבא כתבתי וביארתי עוד בחידושי שבת ועירובין שלי בהא דכתב הרמב"ם בריש פ' ט"ו בדינא דמתני' דעירובין עומד אדם בר"ה וכו' וברה"י ומטלטל בר"ה ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת והשיג עליו הראב"ד דהא בגמרא אמרו מסייע ליה לרבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אעפ"י שהעבירו דרך עליו חייב וכבר פירשתי למעלה וכו' עכ"ל. והה"מ רצה שם להגיה כמו שמצא כתוב בקצת ספרים חייב אלא שאין משמעות לשונו מכוון וכו' ע"ש ואני בארתי דבחנם הרעישו עליו כל הרעש הזה דודאי פטור הוא האמת כפי משמעות כוון לשונו וכך הוא בנוסחת דפוס הישן מבלתי הכ"מ ומה שדקדקו מהסוגיא דעירובין לק"מ שהרי אינו נתבאר מהתם להמסקנא בדין זה דמעיקרא קאמר לימא מסייע ליה לרבא וכו' משום דס"ד דדמיא ממש להא דרבא ודחי לה מי קתני הא הוציא חייב חטאת דילמא אם הוציא פטור אבל אסור. וטעמא דלא דמיא להא דרבא דהתם הוא והחפץ ברשות אחד הן אבל הכא מכיון שהוא עומד ברשות אחרת לא מיחייב אטלטול ד' אמות בידו שברשות אחרת. וזהו ממש כהאי דאמרינן בפ"ק דמכלתין ידו בתר גופא גרירא שבארתי במקומו שם שדעת הרמב"ם כדעת הר"י בתוס' וכדעת בעל המאור דלא מחשבינן היד ברשות שהיא עכשיו פשוטה לשם. וא"כ הכא שלא הוציא החפץ מרשות לרשות והניחו אלא שמטלטלו בידו בהרשות שהחפץ היה שם ופטור מכיון שהוא ברשות אחרת. והשתא אפי' ללישנא בתרא דהתם דקאמר לימא תיהוי תיובתא דרבא וקאמר מי קתני הא הוציא פטור וכו' נמי לדחוייא בעלמא היא דזיל הכא וכו' ומכיון שכן נשאר לנו הספק בפירושא דמתני' דהתם והואיל וספיקא הוא א"כ אתה מחמיר בספיקא דאורייתא לענין איסור אבל לא לענין חיוב קרבן מספק ולהביא חולין לעזרה וזה הדרך הוא הנכון בדברי הרמב"ם וכנוסחת הספרים אשר לפנינו ולא כאותן קצת הספרים אשר הטעות נפל בהם:

תמן תנינן ר' שמעון שזורי ור"ש וכו'. מבוארת הסוגיא היטב בפנים וכולה אליבא דפירושא דר' אלעזר דלקמן וכדאמר נמי בבבלי פרקין דף צב תברא מי ששנה זו לא שנה זו דקסבר דטעמא דמתני' דמיא לההיא דכריתות משום דלא איתעבידא מחשבתו אבל לא קאי הכי למסקנא אלא כטעמא דרבא דהתם וכדפרישית בהמתני' וכדמתרץ רב אשי התם דדיוקא דמתני' נמי לק"מ:

הדא דאת אמר בשצריכין לכיליין כגון אילין תותייא וכו'. הראב"ד הביא לזה בהשגות בפ' י"ח בהל' כ"ח על מה שכתב שם הרמב"ם לדין דהמשנה בסתם וכתב בירוש' מפרש כהלין תותים שהן צריכין לכלים. וכתב הה"מ על זה ואיני רואה כן דרך גמרתינו אלא כל מידי דמבטל ליה לגביה אעפ"י שאינו צריך לו פטור והכין משמע בהדיא פרק נוטל עכ"ל ואני איני רואה שום משמעות בפ' נוטל לזה שיהא מוכרח משם לסברא זו והתם בריש הפרק מייתי סייעתא להאי דרבא בהא דקאמר הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס דלא מבטל ליה לכיס לגבי תינוק וקאמר עלה תניא כוותיה דרבא המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם היה מלובש בהן פטור המוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור ואלו הוציאן כמות שהן חייב וא"כ סיפא דהברייתא כהאי דרבא שאם האדם הנישא על גביו אינו מלובש בהן חייב המוציאו דלא בטלי לגביה ואם היה מלובש בהן פטור דבטלי לגבי האדם ואינו חייב עליו שהחי נושא את עצמו וכ"פ הרמב"ם בפ' י"ח בהל' ט"ז והשתא לכאורה איפכא משמע מכאן דדוקא כשהוא מלובש והן לצרכו של הנישא אז בטלי לגביה ואם לאו לא בטלי וחייב על הכלים. וה"ז דומה להא דהכא דדוקא בשצריכין לכליין אז בטל להפחות מכשיעור ופטור אף על הכלי ואם לאו חייב על הכלי ונהי דמצינן למידחי דשאני התם שאפשר לו להוציא האדם על גביו מבלתי שהוא מלובש בכליו אבל הכא אי אפשר להוציא התותים מבלתי הכלי מכיון שהן רכים וסורטין את היד או מלכלכין אותו מכל מקום לא מצינו שום ראיה משם שאפי' הוציא שאר מיני פירות שאין הכלי צורך להם דנימא נמי דבטלי לגבי הפירות. אלא דהנראה לנכון לתרץ דעת הרמב"ם דלא חילק כהאי דהכא מפני שהוא ממקומו מוכרע דלא כהאי דהכא דגרסינן התם בפרקין דף צ"ג על המתני' ת"ר המוציא אוכלין כשיעור אם בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי וכדפירש"י שהוא טפילה לאוכל ואם היה כלי צריך לו להשתמש תשמיש אחר במקום שמוציאו שם חייב אף על הכלי ש"מ אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים בתמיה וכו' אלא אמר רב אשי כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר"י ור"ל והשתא קשה דמכיון דחזינן דעיקר כוונת התנא בהאי ברייתא להשמיענו דקיי"ל כהאי מ"ד דידיעות מחלקות לחטאת ואי איתא דלא אמרינן הכלי בטל לגבי האוכל אלא דוקא בגוונא שהאוכל צריך הוא להכלי שא"א להוציאו אלא בהכלי למה ליה להתנא לאהדורי בסיפא ולמימר אם היה הכלי צריך לו להאדם לתשמיש אחר דחייב אף על הכלי לישמועינן רבותא טפי דאפי' בשאין צורך להאדם לתשמיש אחר אלא שהאוכל הוא צריך להכלי חייב שתים על האוכל ועל הכלי וג"כ בשנודע לו וחזר ונודע לו אלא ודאי דהא ליתא דלעולם אמרינן שהכלי בטל לגבי האוכל ואפי' בשאין האוכל צריך לכלי ואינו חייב אלא על האוכל וא"כ אם האוכל הוא פחות מכשיעור לעולם הוא פטור ומכאן הוא דמוכרח דהש"ס דילן לא מחלק כלום בהאי דינא וזהו טעמו של הרמב"ם שסתם ולא חילק ומה שלא הביא הרמב"ם לדינא דהאי ברייתא שאם הוציא כשיעור אינו חייב אלא על האוכלין פשוט הוא דכבר שמעינן לה מדינא דמתני' בהוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת דכולה חדא הוצאה היא וכמו שהביא שם לזה. ומילתיה דרב אשי דידיעות מחלקות כדאוקי להסיפא דהברייתא כבר ביאר זה במקומו בריש פ"ה מהל' שגגות:

תיפתר במת עכו"ם שאין בו ריח רע להוציאו לכלבו. מכאן מוכח דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה וכבר הבאתי לזה בחיבורי על סדר נזיקין בפ"ק דב"ק בהלכה א' ד"ה יצא אדם שאין לו הנייה במותו והרחבתי שם הדבור בענין הזה ובכמה עניינים היוצאים מתוכו והבאתי שם לביאור הסוגיא דהכא ודלא כמו שפי' לפי סברתן מפני שלא ראה לפרש על הסדר וכבר הודעתיך בהרבה מקומות שא"א לעמוד על האמת אלא למי שידע לפרש לכולא דהאי ש"ס ועל הסדר. וכאן הוספתי לבאר להסוגיא בקצת יותר ביאור כמו שתראה בפנים:

דתמן אמר ר' זעירא בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין וכו'. לא נמצא לזה במקום אחר כ"א למאי דגרסינן בבבלי בפ' במה אשה דף ס"ד ע"א גבי הא דמייתי מוסף שק על הבגד וכו' אטו בגד לאו אריג הוא ה"ק מוסף השק אעפ"י שאינו אריג טמא למאי חזי אמר ר' יוחנן שכן עני קולט שלש נימין ותולה בצואר בתו. ופירש"י אע"פ שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים וכו' וה"ק שהוא טמא משום אריג ואעפ"י שאינו אריג. כלומר שאינו אריג ממש ומיהו הקליעה אריגה מיקרייא וכן הוא לענין חיובא דשבת. וכ"כ הרמב"ם לדין דקליעת נימין בפ"ט בהל' י"ט וכן הקולע את הנימין ה"ז תולדת אורג והמ"מ לא ציין מקומו ומהך דאמרן הוא נלמד. ובזה מבואר הוא ג"כ הא דלקמן הדא דאת אמר באדם וכו' וכמבואר בפנים:

עציץ נקוב וכו'. עיין בסוף פ"ז דכלאים במה שבארתי בענין עציץ נקוב בס"ד:

הדרן עלך פרק המצניע