Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מפנין אפי' ארבע וחמש קופות. בגמרא אמרו נלמד סתום מן המפורש דתנינן תמן בשלש קופות של ג' ג' סאין והביאו התוס' לזה. ונראה דלא אזלת הך סוגיא אלא אליבא דרב חסדא דהתם בריש פרקין דמפרש על הא דמדייק השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא וקאמר רב חסדא ארבע מחמש חמש מאוצר גדול ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה ושמואל אמר ד' וה' כדאמרי אינשי ואי בעי ואפי' טובא נמי מפנין ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור כולו דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר"ש היא דלית ליה מוקצה. והשתא הא דמפרש הכא דאיכא שיעורא לקפות אליבא דרב חסדא היא דאלו לשמואל לא שייך שיעורא כלל להקופות דאי בעי מפנה בקופות גדולות או בקטנות בכמה פעמים שהוא רוצה ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו. ונחלקו הגאונים ז"ל בפסקא דהאי דינא דאיכא דפסקו כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתין כוותיה הוא דאזלא דשקיל וטרי התם לקמן בשיעורא דמתני' ואיכא דפסקו כשמואל משום דאוקי למתני' כהלכתא דקיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה בשבת כ"כ הרי"ף ז"ל ועיין בהרא"ש במ"ש הטעם למה נסתפק הרי"ף כאן לפי שאם נפרש המתני' כרב חסדא א"כ א"א לפרש אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר דא"כ היינו רישא ארבע מחמש וכו' וזו היא קושית הרמב"ן על פירושו של בעל המאור שרצה לפרש כן ולאוקמי המתני' כר"ש דקיי"ל כוותיה בשבת וע"ש ולא נאריך במה שהמה בכתובים. כ"א זאת אומר אני דהא בלאו הכי קשיא לישנא דמתני' אליבא פירושא דרב חסדא דקתני אפי' ארבע וחמש ולרב חסדא מאי אפי' דקאמר הא ארבע מחמש בדוקא הוא וכן חמש מאוצר גדול ולפירושא דשמואל ניחא דכדאמרי אינשי הוא וקמ"ל אפי' טובא נמי ואין לומר דלרב חסדא ה"ק אפי' ד' וכו' התירו בדבר מצוה דוקא ומכ"ש אם אינו צריך לפנות כ"א ג' או פחות דאכתי קשה דלישנא יתירא הוא לא ה"ל למיתני אלא מפנין ד' קופות וכו' ותו לא וממילא שמעינן לה דמכ"ש בפחות ועיין בהרשב"א שהביא גי' הגאון רב אחא משבחא בהא דשמואל דלא גריס אפי' טובא נמי ואתיא כולא שמעתא דקיי"ל כוותיה וכו'. ולא ראיתי למי שדקדק לשון אפי' דמתני' אליבא דרב חסדא והיה צ"ל דרב חסדא לא היה גורס במתני' תיבת אפילו. ודעת הרמב"ם לפסוק כשמואל וכפירושו בין ברישא ובין בסיפא ומתחילין באוצר לפנות לדבר מצוה וכמ"ש בפכ"ו בהל' ט"ו אוצר של תבואה וכו' אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה וכו'. וא"כ מתני' דאיירי בדבר מצוה מותר אף להתחיל ומפנה אפילו טובא ואין שיעור להקופות וכדמסיים וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ד' או ה' קופות עד שגומרין ור"ל עד שגומרין את מה שצריכין לפנות ומפנין וחוזרין ומפנין עד שגומרין להצריך להם אבל לא יגמרו את כל האוצר כמ"ש ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר וכו' כמה שביאר זה לעיל בפכ"א בהל' ב' וזה הכל כשמואל ואליבא דר"ש דקיי"ל כוותיה. בשבת וכגי' הספרים שלפנינו ובזה אזדא לה השגה של הראב"ד שכתב שמפרש משנתינו כרב חסדא וכשמואל. דלא היא אלא כשמואל לחודיה. ומה שסיים עוד אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו וכו' זהו כדמפרש התם הברייתא אין מתחילין באוצר תחלה דהיינו שכשרוצה להתחיל לפנות יזהר שלא יתחיל אלא בכה"ג שעושה שביל ברגליו וזהו דרך הליכתו. וכפשיטות גם כן דהכא בגמרא מסיפא דהברייתא ושוין וכו' כדפרישית בפנים ובזה ניחא הכל בס"ד:
מפנין תרומה טהורה. הא דקתני טהורה דוקא זה ודאי מוסכם הוא דתרומה טמאה אין מטלטלין אותה בשבת מכיון דלא חזיא אלא לשריפה ודוקא עם הטהורה או עם החולין הוא דמטלטלין אותה כדתנינן בריש פ' נוטל וזה פשוט ג"כ דתרומה טמאה שמטלטלין אותה עם החולין היינו דוקא שלא נתערבו עם החולין אם הן פחות ממאה דאם נתערבו אם כן הכל מדומע מחמת תרומה טמאה ולא חדא לאכילה אף להכהן ואינו עומד אלא לשריפה וכדקאמר הכא בגמרא בהדיא דמ"ד מטלטלין את המדומע דוקא במדומע בתרומה טהורה אלא הא דמוקי בגמרא ומטלטלין את התרומה טמאה עם החולין כר"א וכדפרישית בפנים וזהו ודאי בשנפלו למאה חולין דבהכי הוא דאיירי ר"א דתרומות האי אוקמתא לאו דוקא היא ולא משמע הכי מסוגיות הש"ס דילן שלא הזכירו מזה כלל. ונראה דפשוט הוא דאף לחכמים דהתם מטלטלין אותה אגב החולין דקאמרי דיעלו ויאכלו נקודים וכו' ואם כן חזיא לאכילה הן ולאו מוקצה נינהו. ורש"י ז"ל פי' במתני' גבי טהורה וז"ל דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא כדתניא בפ' כל שעה שאם רצה הכהן מריצה לפני הכלב בשבת ובי"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם וכו' וכתבו עליו בעל המאור והרשב"א ז"ל על הא דציין בפ' כל שעה שאין דבריו נכונים דלאו הכי היא דהא דתניא התם מריצה לפני כלבו לאו בתרומה טמאה תניא אלא בתרומת חמץ וכר' יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אבל תרומה טמאה אינה ראויה לכלב דבת שריפה היא א"נ להדליקה בנר ואינה עומדת אלא לכך עכ"ד. ולי נראה ליישב דברי רש"י דהתם קאמר בדף ל"ב גבי פלוגתא דר"א בן יעקב ור"א בן חסמא באוכל תרומת חמץ בפסח לענין תשלומין דמדמה לה ר"א בן חסמא תרומת חמץ בפסח לתרומה טמאה בשאר ימות השנה וקאמר דמה תרומה טמאה יש לו בה היתר הסקה אף בזו יש לה בה היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו. ובודאי דברי ר"א חסמא לא אתיא אלא כר' יוסי הגלילי דמתיר חמץ בפסח בהנאה וכדמשמע התם דלקמן אלא דמשמע נמי מדמדמי להו אהדדי א"כ כמו דתרומת חמץ מותר בהנאה להאכיל לבהמה ולהסקה כך תרומה טמאה נמי להאי מ"ד וזה מוכרח הוא מיתור לשונו דר"א בן חסמא דלמאי איצטריך ליה למימר להני תרתי מריצה לפני כלבו או מסיקה הא בחדא מינייהו סגי לאשמועינן דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה וכן לענין התשובה שהשיב לר"א בן יעקב אלא ודאי משום דאגב קמ"ל נמי דס"ל דכמו דדמי חמץ בפסח לתרומה טמאה לענין היתר הנאה כך מדמי נמי איפכא תרומה טמאה לחמץ בפסח דכל מיני היתר הנאה הותרו בה ואם כן הא דאמרינן בכל דוכתי דתרומה טמאה לא ניתנה אלא לשריפה דלא כר"א בן חסמא הוא. והשתא ה"פ דדברי רש"י דהכא אע"ג דבחול חזיא וכו' כלומר ואפי' להאי מ"ד התם דיש לומר דס"ל בתרומה טמאה נמי דין דתרומת חמץ יש לה להכל בין להאכיל לבהמה ובין להסקה מ"מ ודאי בשבת א"א להאכילה לבהמה לכ"ע דזו היא ביעורה ואין מבערין קדשים לא בשבת ולא בי"ט וא"כ לא הוסיף רש"י בזה אלא לפרש דמתני' דנקט טהורה דווקא ככ"ע אתיא ומיהו לדינא מבואר הוא כדאמרן:
(שייך לדף פד ע"ב בגמ') מאן תנא מטלטלין ר' אליעזר וכו'. האי ודאי לא קאי אלא אמתני' דנוטל וכדפרישית בפנים וזהו מבואר. ולענין דינא נתבאר בדבור דלעיל בס"ד:
אבל אם היה גורר אסור. אסור הוא אבל אין כאן חיוב חטאת כך הוא לדעת רוב גדול הפוסקים וכן לדעת התוס' ולא כמ"א בסי' ש"ח ועי' לקמן בריש הפרק ויתבאר לך הכל:
ומחללין עליה את השבת. התם בדף קכ"ח מדייק הש"ס מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר וכו' פשיטא לא צריכה בסומא וכו' וכתב התוי"ט על זה ומהכא שמעינן דסוגית הש"ס ס"ל דאיכא איסור תחום מן התורה דאלת"ה מאי קשיא ליה להש"ס ומחללין לאתויי מאי הא ודאי דאיצטריך דעד השתא לא שמעינן אלא דאין חוששין לאיסור תחומין ואינן אלא מד"ס אלא ודאי דאיכא נמי תחומין דמדאורייתא. ולהכי שפיר מקשינן לאתויי מאי וסייעתא לפסק הרי"ף בספ"ק דעירובין ובו' עכ"ל ואני אומר דאין מכאן לא סייעתא ולא תיובתא לאינך דחולקין על הרי"ף והרמב"ם בזה. ומתחלה צריך לידע דהא דמשמע מדבריו דהאי דמילדין נמי ליכא אלא שבות מדרבנן בעלמא דאל"כ הא כבר שמעינן נמי למידי דאורייתא דדחינן ליה ואכתי מאי קאמר להכריח מדמקשה לאתויי מאי אלא דנראה דהיה פשוט לו דבמילדין ליכא שום איסור דאורייתא אבל הא ליתא דהתוס' בע"ז בדף כ"ו כתבו בהדיא דתרי מיני מילדין איכא דאם כלו חדשיו ופסקו גדוליו אינו אלא שבות ואם לא כלו חדשיו אית ביה איסורא דאורייתא וכהאי דאמרינן בפרק שמונה שרצים הושיט ידו למעי בהמה ודלדל העובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו וע"ש בד"ה סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת וכו' ותמצא מבואר כן וא"כ הכא דקתני מילדין את האשה סתמא גם לידה דמקודם שכלו לו חדשיו בכלל ואיסורא דאורייתא איכא והרשב"א בחידושיו כתב בפשיטות דבמילדין איכא חיוב חטאת וע"ש. והשתא מפרשינן לפי דעת התוס' דע"ז לסוגית הש"ס דהתם בהאי עניינא דקאמר מכדי תנא ליה וכו' ולכאורה למה ליה למינקט כולי האי ולמידק מדקתני להני ולא קאמר בקצרה ומחללין לאתויי מאי וכדקאמר בעלמא זה הכלל לאתויי מאי או כל כיוצא בזה אלא דה"ק מכדי תנא ליה מילדין את האשה ותני נמי וקורין לה חכמה וכו' והני תרתי למה לי אלא ודאי דאי לא תני אלא מילדין בלחוד ה"א דמאי מילדין דקאמר היכא דליכא אלא משום שבות כגון בידוע שכלו לו חדשיו להכי הדר קתני וקורין לה חכמה וכו' דהסיפא לגלויי רישא דאפי' בהיכא דאיכא איסורא דאורייתא נמי מילדין דאל"כ הני תרתי דרבנן למה לי אלא דקתני איסורא דאורייתא ותני איסור תחומין שאינן אלא מדבריהן ולגלוי על הרישא כדאמרן והשתא מחללין לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר וכו' וקמ"ל אפי' סומא כך הוא לאינך רבוותא דחולקין על הרי"ף והרמב"ם בתחומין וכן תפרש נמי לדעת הרי"ף והרמב"ם בפשיטות מכדי תנא ליה מילדין וקורין וכו' ואי לא הוי תני אלא מילדין ה"א דלא התירו אלא בדבר שהוא משום שבות בעלמא להכי הדר תני נמי וקורין וכו' לאשמועינן דאפילו ממקום שהוא י"ב מיל קורין דהוי אסורא דאורייתא וא"כ מילדין נמי אפי' היכא דאיכא איסורא דאוריייתא והשתא מחללין לאתויי מאי וכו'. ומכיון דאיכא לפרש להאי גיסא ולהאי גיסא אין כאן לא תיובתא ולא סייעתא לא למר ולא למר אלא דעיקר פיסקיה דהרי"ף והרמב"ם בענין תחומי י"ב מיל נלמד מהאי תלמודא לקמן בפ"ה דעירובין בהלכה ד' דקאמר ר' שמעון בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל וכענין שהקשה הרא"ש מהא דאמרו בפ' כלל גדול דידע ליה בתחומין ואליבא דר"ע יתבאר בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד:
הדרן עלך פרק מפנין