Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כירה שהסיקוה בקש או בגבבא. הרמב"ם בפי' המשנה כתב הקש הוא התבן וגבבא הוא זבל שבשדות. ולפ"ז קש הוא הנקצר עם השבלים שהוא התבן בעצמו פליי"א בלע"ז. ומה שקורין אשטובל"א היא הנשאר בשדה והוא הגבבא וכמו שפירש"י בזה. ומה שכתבו התוס' לראיה דקש הוא המחובר לתבן הוא הנקצר עם השבלים מדאמרינן בפ' השואל בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה וצריך לאוקמה בתיבנא סריא יש לומר דהתם מדקתני תרווייהו בהדדי להביא תבן וקש הוא דפריך דעל כרחך דש"מ דקש דהברייתא לאו היינו תבן הנקצר וכדכתיב לקושש קש לתבן. והיינו שיטלו הקש מהמחובר שיהי' להם לתבן להטיט. ולהכי פריך שפיר בשלמא קש וכו' אבל בעלמא היכא דהוזכר קש ולא הוזכר תבן אצלו היינו קש והיינו תבן והוא הנקצר כדכתיב יאכלמו כקש והנקצר הוא שעומד להסקה והתוי"ט בריש פ"ט דב"מ רצה לחזק פי' התוס' ע"ש. ומה שסיים שם ומ"מ תבן יקרא להנשאר בארץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ולפי הנראה דלא אמרו כה"ג אלא על שנוי הלשון שנמצא בהרבה מקומות אבל לא על שנוי הענין באותו הלשון בעצמו הנמצא בתורה ובמשנה:
כיני מתניתא מקיימין עליה תבשיל. הכא קאמר בפשיטות דלשהות תנן ומתני' דר' יהודה היא. והתם בריש פרקין בעיא דלא איפשיטא היא אם לא יתן לא יחזור הוא וכו' או דילמא לשהות תנן וכו'. ולפי דרכו של הרמב"ם בכל מקום דבעיא היא דלא אפשיטא בבבלי סמיך על פשיטותא דהאי ש"ס היה מכאן ראיה לפסק שלו דפסק בפ"ג בהל' ד' כהרי"ף וסייעתיה שכתב ומסקנא דלא יתן לא ישהה הוא ואפי' לשהות אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזירה וכו' כמו שהאריך בראיות דמסתברא לן דהכי הוה המסקנא. ובעל המאור השיג וסתר ראיותיו והרמב"ן הליץ וסתר כל ראיות של בעל המאור וכן הרא"ש הביא בשם הר' יונה וכל זה המה בכתובים ולא נאריך בהמבואר כ"א בענין מה שפלפל הרמב"ן עם בעל המאור מהאי דאין צולין וכו' דפ"ק נבאר קצת בזה לקמן. והנה בחידושים שלי הארכתי בפלפול הלכה זו ולפי שיטות השונות בפירושא דשמעתתא והיוצא מזה לדינא. ואפס קצהו אזכיר כאן דזה שפלפלו התוס' בד"ה חמין ותבשיל דנראה לר"י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בישל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי וכו' ולא כרבנן וכו' ור"ל מדקאמר ומני חנניה הוא א"כ ש"מ דאיכא רבנן דפליגי עליה והכי אשכחן בהאי תלמודא בפ"ק בהלכה דאין שורין דפליגי דאיכא מ"ד דלא כחנניה ואיכא דפוסק כחנניה (ועיין במ"ש הרשב"א בענין דברי התוס' ולא כרבנן וכו') ובתר הכי כתבו ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין וכו' ולפ"ז הוה קשה מאי דוחקיה דבעל הבעיא לאוקמי מתני' כחנניה ולא כרבנן דהא איכא למימר דסתם תבשיל דמתני' בבשיל כל צרכו ומודו רבנן בהכי והכי מוכח בהדיא בהאי תלמודא בפ"ק בהל' דאין צולין בשר וכו' דגריס התם ר' בון בשם רבנן תבשיל שנתבשל כ"צ מותר לשהותו ע"ג כירה שאינה קטומה והיה אפשר לתרץ זה משום דאיכא למימר דמספקא ליה לבעל הבעיא דילמא סתם תבשיל מצטמק ויפה לו הוא ובהא לא מודו רבנן וכדגריס התם בהלכה הנזכר דר' זעירא הקשה עליה דבשלמא בשר בצל וביצה דמתני' שהתירו כל שיצולו מבעוד יום להשהותן דמצטמק ורע לו וזה מצטמק ויפה לו ואת אמר הכין וכו' אלמא סתם תבשיל מצטמק ויפה לו ולפיכך קאמר בעל הבעיא ומני חנניה דודאי לחנניה דמתיר להשהות כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מסתברא דמכ"ש הוא דמתיר בבשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאם בצריך עוד לבשל עד שיתבשל כל צרכו לא חייש שמא יחתה פשיטא דלא חייש בשכבר נתבשל כל צרכו שמא יחתה שיהא מצטמק ביותר ואין לומר משום דאיכא סברא נמי לאידך גיסא דבשנתבשל כמאכל בן דרוסאי לא חייש שמא יחתה דהואיל דכבר ראוי לאכילה הוא שיש בני אדם שאוכלין אותו כך ואם יחתה שמא יתקלקל בבישול יותר מכל צרכו ויותר מדאי אבל בבשיל כל צרכו מכיון שזה משהה אותו ע"ג האש מסתמא רוצה שיהא עוד מצטמק ביותר וחייש שמא יחתה שהרי יפה הוא לו וא"כ אכתי כחנניה נמי לא מיתוקמא דהא ליתא דחדא דלכאורה זהו נגד הסברא ועוד דנהי דאמרת הכי א"כ אכתי איכא למימר דהואיל דאיכא סברא לכאן ולכאן היא גופה נמי מן הבעי' היא ובחדא מגו חדא קא מיבעי' ליה מי נימא דלהשהות מותר לעולם ולא חיישינן למידי ומנו חנניה היא. ומשום דאיכא למימר דהואיל וחנניה מתיר כמאכל בן דרוסאי מכ"ש דמתיר בבשיל כל צרכו אפי' מצטמק ויפה לו דאלו כרבנן לא מתוקמא כלל. או דילמא לשהות תנן וכו' ומשום דאף לחנניה מחלקינן בין בשיל כמאכל בן דרוסאי לבין בשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכהאי סברא לאידך גיסא וא"כ מיתוקמא מתני' כדברי הכל. ואי גרוף וקטום אין וכו'. כל זה היה נראה ליישב הבעיא למאי דמשמע מסוגיא דהתם דלקמן דבסתם תבשיל שבישל כל צרכו איירינן דאל"כ לא מצי פריך קשיא דר"מ אדר"מ ואף שהתוס' רוצין שם ליישב הפירכא ובדוחק והן בעצמן מסיימין ומ"מ נראה דסתם חמין ותבשיל הוי נמי בבשיל כל צרכו וכו' כדכתבו כאן ומסוגיא דהאי ש"ס שהבאתי נראה בפשיטות דבתבשיל שבישל כל צרכו מודו רבנן. ויש עוד מכמה מילי מעלייתא בהלכה עמוקה זו כאשר הרחבתי דבורי בחדושים שלי ואין כאן מקומו. ובהא דקאמר הכא בסוגיא דפ"ק שהבאתי על האי מתני' דאין צולין וכו' דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ולקמן בהסוגיא דהכא פשיט ליה מהאי עובדא דר' חמא בר חנינא בביצים מצטמקות ויפה להן. וכן קאמר התם בדף ל"ח מהאי עובדא ולכאורה קשה אלא ע"כ דאתינן להאי תירוצא שתירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על התימא הגדול שתמה בעל המאור על הרי"ף ז"ל שכתב והתימא הגדול שבדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפ' ראשון וכמה כדי שיצולו אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וההיא כחנניה אזלא ועלה מייתי לה לברייתא כחנניה ובפ' זה דחה דברי חנניה ולא זכר לאותה משנה ולא למה שכתב עליה ועל זה תירץ הרמב"ן דהתם בצלי מיירי והכל מודים בבשר וצלי ע"ג גחלים שמותר אם הוא כמאכל בן דרוסאי ולא נחלקו אלא בקדירה ובהא פליגי רבנן סברי לא דמי תבשיל לצלי וגזרינן וחנניה סבר לא גזרינן וטעמא מאי משום דכל צלי שהוא כמאכל בן דרוסאי אי מחתו ליה מיחרך ופת נמי מחרכא ובירושלמי מפורש מה בין פת ומה בין תבשיל וכו' וזהו כדגרסינן הכא בפ"ק בהלכה אין נותנין חררה ע"ג גחלים וכו' וע"ש. והשתא נמי הא דקאמר הכא בפשיטות בשר ובצל וביצה מצטמק ורע לו משום דבצלי מיירי וכסבריה דהרמב"ן וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג בהל' ט"ז אין צולין בשר בצל וביצה ע"ג האש אלא כדי שיצולו מבע"י ויהיו ראויין לאכילה. והיינו כמאכל בן דרוסאי. ואם נשארו אח"כ על האש עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם. וזה ממש כדברי האי תלמודא דפ"ק וכתב עוד הרמב"ן שם והנה בעל המאור ז"ל שתמה כאן התימא הגדול לא נזכר שהביצה מצטמק ויפה לו כדאמרינן לקמן והיאך הותרו לו כמאכל בן דרוסאי והלא הוא אוסר מאכל בן דרוסאי במצטמק ויפה לו וכו'. וכך הקשה הרשב"א ז"ל עליו וכתב והתימא הגדול שבעל הפירוש הזה נסמך על ההיא דרב דבשר בצל וביצה לפסוק כחנניה ואע"פ כן אסר מצטמק ויפה לו בשלא נתבשל כל צרכו. ודעת הרשב"א להלכה הכל כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שסיים שם. והנכון שבכלל הדברים מה שכתב רבינו האי גאון ז"ל והוא המסכים לפרק כל הקושיות וליישב את הכל על אופניו ונשאר המנהג על בוריו. ויש ליישב לשון בעל הבעיא בהא דקאמר ומני חנניה גם לפי הדרך שכתב הרמב"ן ז"ל לחלק בין צלי לתבשיל שבקדירה כלומר מי נימא דאין חילוק בין צלי לתבשיל ולא מיתוקמא אלא כחנניה או דילמא לשהות תנן וכו' משום דשאני תבשיל וד"ה היא המתני'. וכעין דרך הראשון שזכרתי. ואין להאריך כאן יותר:
עד איכן וכו'. הרמב"ם בפ"ג בהל' י' כתב ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה וכו' משום דבגמרא דילן גרסינן סתמא בהאי דר' חלבו לא שנו אלא על גבה אבל תוכה אסור. ואע"ג דדרכו בכל מקום לסמוך על פירושא דהאי תלמודא במה שאינו מבואר בהדיא התם דלא כדהכא אפשר הואיל ור' מנא קאמר עד מקום שהוא עושה חריץ וא"כ היינו על גבה שדרך הוא לעשות בהכירה מקום שתהא הקדירה שופתת עליו וא"כ משם ולמטה נקרא הכל תוכה ודרכו בכל מקום לתפוס דברי ר' מנא לפי שהוא מבתראי דהאי תלמודא בנו של ר' יונה ותלמידו של ר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה כמוזכר בהרבה מקומות ועוד דדבריו עולין כמשמעות מהש"ס דילן:
הדא דתימר בשהיו לחין ויבשו וכו'. דבר זה מבואר הוא ולא היה צריך הרמב"ם להזכירו שידוע הוא שהלחים ונתייבשו עושין גחלים והיבשין במחובר אינן בכלל עצים האמורין בהאי דינא שהכל הולך אחר הגחלים דעיקר הטעם משום שמא יחתה הוא ואלו שאינן עושין גחלים הרי הן בכלל קש וגבבא:
מאן דאמר בגפת ובעצים בדקה. ולפני הרמב"ם היתה הגי' בהפך שכך כתב שם בהלכה ד' או בקש ובגבבא או בגללי בהמה דקה וכו' והכי מסתברא שמבהמה דקה אין להם ממשות ואינן עושין גללים:
הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו. כאן גילה הרמב"ם דעתו דלא פסק כהאי דהכא דהגורף צריך לחטט ביד שכתב שם לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר וכולי וא"כ העיקר הוא שיגרוף את האש של הגחלים שיש בהן ממשות ונלמד זה מהאי ברייתא שהובאה בגמ' שם גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה. וא"כ כל שאין כאן גחלים בוערות תו לא חיישינן גבי כירה ואחד גרופה ואחד קטומה לא בעינן עד שיהא כל צרכו לפי שהניצוצות שנשארו אין בהן ממש. ודווקא בתנור שחומו מרובה הוא דחיישינן לניצוצות כדכתב שם בהל' ו':
קטמה ונתלבת מהו וכו'. משמע מהכא דלא קיימא למסקנא כהך הוראה להיתרא דר' חייא רבה שהרי חיברו עליו כל הני חברייא ובעון מחזור עליה עד שרבי חנניה אמר להם הניחו לו מן דהוה עובדא הוה עובדא. וכן ר' מנא הקשה עליו מדברי עצמו שהחמיר לקמן בשהיה ע"ג כירה שאינה גרופה או קטומה ואפי' בשוכח וא"כ האיך נקיל בחזרה ונתלבתה וכן נמי משמע מהתם דמדייק על הא דאמר ר' הושעיא קטמה והובערה משהין עליה וכו' ש"מ מצטמק ויפה לו מותר וכו' קמ"ל. וכלומר דלעולם איכא למידתי דר' אושעיא לא ס"ל דמצטמק ויפה לו מותר אלא דבהובערה ס"ל דלא הדרא לה למילתא קמייתא. ומיהו אנן לא סבירא לן לא הא ולא הא כך נראה לדעת הרמב"ם שפי' כן. ולפיכך לא הזכיר הך דקטמה והובערה ולא הך דקטמה ונתלבתה להתירא אלא הוא בכלל שאינה קטומה ואסור להשהות עליה. והך דרב ספרא א"ר חייא דהתם לעיל שמתיר בקטמה ונתלבתה היינו דר' חייא דהכא ומיפרכא מילתי' מכל אלו רבנן וכן התם לא פשטינן מידי מיניה לענין לסמוך ודחי לה נמי להאי גיסא ולהאי גיסא. ומיהת נקטינן דדין קטמה ונתלבתה לא קיימא למסקנא להיתירא:
דתני המעשר והמבשל בשבת וכו'. הרוב מה שצריך ביאור והיוצא מזה לדינא ביארתי בפ"ב דתרומות ובענין קנסו שוגג אטו מזיד לר' יהודה דהלכתא כוותיה במבשל מבואר שם דבמידי דאורייתא קניס הוא בשוגג אטו מזיד ובמידי דרבנן הוא דפליג אדר"מ ולא קניס שוגג אטו מזיד כ"א במקום דאיכא למיחש לאיערומי קניס אפי' במידי דרבנן. ובהא לית הלכתא כוותיה דר' יהודה אלא כר' יוסי דפליג עליה וכמבואר מהסוגיא דגיטין ומכמה סוגיות דהש"ס דהכא ודהתם ותירצתי הכל לדעת הרמב"ם ז"ל הרוצה לעמוד על זה יע"ש בד"ה במזיד באיסור בשוגג באיסור ובדיבורי' שלאחריו וימצא הכל מבואר בס"ד:
חזרו לומר תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור וכו'. משמע מהכא בהדיא דלאחר שגזרו על השוכח ולמיקנסיה אטו מזיד חזרו עוד לומר ולחלק גבי תבשיל שבישל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו הוא שאסור ואם מצטמק ורע לו מותר וטעמא בהא עיקר טעם הגזירה מפני שנחשדו. להיות מניחין במזיד ואמרו שוכחים אנו וא"כ בדבר שהוא מצטמק ורע לו מסתמא לא יבואו לעשות כן להניחו שיתקלקל והכי מסתברא אלא דמסוגיא דהתם לא משמע כן ולא גריס להא כלל ובאמת צריך ביאור הרבה לדברי הרמב"ם בדין זה במ"ש בפ"ג בהל' ט' לחלק בשוכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו שאסור עד מוצאי שבת ובתבשיל שבישל כל צרכו אפי' מצטמק ויפה לו מותר מיד באותו שבת. ואם עבר ושהה לעולם אסור עד מוצאי שבת והקשו עליו וכמ"ש הטור בסי' רנ"ג על זה ואיני יודע למה חילק בשניהם דהא בגמרא מייתי ראיה מעבר ושיהא לשכח. ור"ל דהאי בעיא דבעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו וכו' ועלה קאמר רב נחמן בר יצחק דאסר בשוכח כמו עבר במזיד ושיהא וכדמוקי לה לקמן להא דרב נחמן בר יצחק דלאחר גזירה הוא דקאמר שגזרו על השוכח לקנסו כמו בעבר במזיד. ומהיכי נפקא ליה להרמב"ם לחלק בינייהו. והנה הרואה בדברי המפרשים יראה שאין לנו דבר מבואר ופי' המתקבל לא בדברי הרי"ף ולא בדברי הרמב"ם בזה דהה"מ והר"ן ז"ל כתבו דהרב אלפסי גורם בהבעיא שנייה דהתם איבעיא להו עבר ושכח מאי וכו'. ובאמת אם היתה הגי' לפניהם בדברי הרי"ף כך קשה היא להבין דבריו ולא הגי' בגמרא לפי דבריהם דלא שייך לישנא דעבר. גבי שוכח. וכן לא נחה דעתינו בפירוש דבריו. וכמו שנמשך אחריהם הב"י לפרש דברי הרי"ף והרמב"ם דעל בעיא שנייה כוונת דבריהם הולך להם דברים בלתי מובנים. ואנחנו נבאר לפי מה שכתיב לפנינו בספרי הרי"ף ואת"כ נבאר ג"כ לדעת הרמב"ם בעזרת האל וז"ל הרי"ף בדין זה ואי אינשי ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה אסור וכ"ש אם עבר ושהה במזיד דאמר רב שמואל בר יהודה אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת וכו' וה"ה לשוכח משרבו משהין במזיד ואומרים שוגגין אנחנו חזרו וגזרו אף על השוכח. והיכא דשכח מידי דבשיל כל צרכיה ומצטמק ויפה לו הא מילתא איבעיא לן בגמרא ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא אסרינן לההוא תבשיל דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ע"כ. והנה לא כתוב כאן והיכא דעבר ושכח. ולפי גי' זו בהרי"ף נוח לנו להבין דבריו אלא דע"כ צ"ל דלא היה גורס בהבעיא שניה תיבת עבר כלל וזה נלמד מדבריו שהרי כתב בדין שכח תבשיל שלא בישל כל צרכו לאסור בשוכח כדמסקינן בגמ' על הבעיא הראשונה דמיירי בהכי דנקט שכח וכו' ובישלה בשבת וא"כ לא נתבשל כל צרכו היה ופשיט לה רב נחמן בר יצחק לאיסורא ומשום קנסא כההוא דרב שמואל וכו' אמר רב דקנסו בשוכח וא"כ מכ"ש בעבר והכל בכירה שאינה גרופה וקטומה מיירי כדמוקמינן לההיא דר' יהודה דהאי ברייתא ובכה"ג קאי הבעיא קמייתא והפשיטות והכל בתבשיל שלא בישל כל צרכו וזה מבואר הוא ובבעיא שניה היה גורס בגמרא איבעיא להו שכח ושהה מאי דאלו על הגי' עבר קשיין מאי קא מיבעיא ליה הא אפי' בשכח קנסינן ליה לאחר הגזירה בעבר מיבעיא אלא בשכח ושיהא בעי לה וכדלקמן. ופי' דהבעיא קאי על הא דמוקמינן לעיל מינה להאי ברייתא שכח קדירה וכו' דקודם גזירה נשנית וכרב נחמן בר יצחק דאסיקנא כוותיה ועלה מייתי האי גזירתא כדאמר רב בתחלה וכו' חזרו וקנסו על השוכח וזה הכל בתבשיל שלא בישל כל צרכו דדומיא דהמבשל הוא וגזרו בשוכח והשתא מיבעיא להו אם הכל דקתני בברייתא שקודם הגזירה בכלל הוא למה שגזרו אח"כ והיינו בתבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דחזינן דמחמיר ר' יהודה לאסור ואפי' קודם גזירה אם דברי ר' יהודה הן להלכה וקיימי הכי לגזור אף בכהאי גוונא לקנוס בשוכח או לא. ומשום דאיכא למימר דלא קנסו בשוגג אלא במידי דהוי איסורא דאורייתא כגון שלא בישל כל צרכו והוי כמבשל בשבת בשוגג וקנסו משרבו המשהין במזיד אבל בבישל כל צרכו שאינו אלא איסורא דרבנן ומפני שמצטמק ויפה לו וניחא ליה בהכי ושמא יחתה או דילמא אף בכה"ג גזרו וקיימו למילתיה דר' יהודה להחמיר אף בכה"ג כמו במבשל בשבת בשוגג לר' יהודה. והיינו נמי דשינה לשון הבעיא כאן מהאי לישנא דהבעיא קמייתא שכח קדירה וכו' ובשלה בשבת דלעיל בשלא בשיל כל צרכו מיירי והכא בשכבר נתבשל כל צרכו נקט ושכח ושיהה אותו כלומר דלבשל ולגמור א"צ הוא אלא ששיהה אחר שנתבשל ולא סילקו ומשום דמצטמק ויפה לו הוא. ובעי למיפשט לאיסורא מהאי דר' יוסי דאסר ביצים מצומקות שנשתהו. והיינו בשוגג דהכי משמע לישנא דנשתהו ולא קאמר ששיהו ופשיטא לגי' דהכא בהאי דר' יוסי דקאמר ר' ישמעאל אבא עלה לביתו וכו' שבוודאי בבית ר' יוסי לא היו משהין במזיד ואפ"ה אסר להן מאי לאו לאותה שבת. ודחי לה לא דאיכא למימר לשבת אחרת אסר שלא יעשו כן להיות שוכחין אלא שיהו נזהרין בדבר. והשתא בעיא דלא איפשיטא היא ובמידי דרבנן אזלינן לקולא זהו המובן מסדר דברי הרי"ף שכך היתה הגי' לפניו וזהו דעתו ופירושו לענ"ד. והן הן דברי הרמב"ם שעולין ממש כדברי הרי"ף בכל חלוקי הדין הזה שכתב כל תבשיל שאסור לשהותו אם עבר ושהה וכו' וזה ברור הוא דבעבר במזיד קנסינן ליה בודאי לאסרו בו ביום. ובמה שכתב לאסור במוצאי שבת בכדי שיעשו יתבאר בדבור דלקמן. ואם שכח וכו' זהו בדברי הרי"ף וכדמשמע מהסוגיא דנפשטה הבעיא קמייתא לאסור בשכח ושהה תבשיל שלא בישל כל צרכו דבהא ודאי גזרו ובתבשיל שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר מיד משום דבעיא שניה לא איפשיטא ולקולא. והשתא ממילא מתיישב השגת הראב"ד בזה שכתב בחיי ראשי וכו' דהרמב"ם לא היה מפרש להבעיא שניה כדס"ד דהראב"ד אלא דגי' אחרת היה להם להרי"ף והרמב"ם ונמשך בזה אחרי רבו דרביה מלה במלה לפי הגי' שלפנינו בדברי הרי"ף ז"ל:
רבי יוסי אמר בשוגג כר' יהודה. לא מצינן לפרש דר' יוסי מוקי לה בשוגג וכר' יהודה במבשל חדא דלישנא ואם נתנה לא משמע כלל בשוגג אלא במתכוין והכי משמע בהדיא בבבלי פ"ק דף י"ח דמייתי להאי ברייתא ובעי למימר מעיקרא לימא ב"ש היא ולא ב"ה וכו' ופלוגתייהו דב"ש וב"ה ודאי אינו אלא במתכוין ועוד דר' מנא מייתי להאי ברייתא דהנוטע בשבת וכו' לחזק לאוקמתא דר' יוסי רביה וכדמסיים וכאן מכיון וכו' לומר דהכא אף ר' יהודה מודה ואם דאוקי להדיא בשוגג למה ליה לאתויי להך ברייתא הלא שנינו לעיל גבי מבשל דקאמר ר' יהודה שוגג יאכל למוצאי שבת וא"כ בלאו הכי מסתברא לאוקמי כוותיה דר' יהודה דהלכה כמותו לגבי ר"מ אלא דע"כ. דה"ק דאף דהאי ברייתא במזיד מיירי אפ"ה מצינן למימר דדיניה כמו בשוגג דמבשל לר' יהודה וכמבואר בפנים וכך הם דברי הרמב"ם בדין זה בפ"ג בהלכה י"ב לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמסין וכו' ואם עבר ושהה אסורין עד מ"ש וימתין בכדי שיעשו וכבר ביארתי לזה בתרומות פ"ב לדעת הרמב"ם במבשל בשבת בשוגג למאי דקיי"ל כר' יהודה דלמוצאי שבת יאכל וכתב בזה בפ"ו מהל' שבת בהל' כ"ג יאכל בין הוא בין אחרים מיד ובעבר ושהה דדינו כדין מבשל בשוגג כמבואר פסק שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו. וטעמא דמילתא כדכתב הרשב"א ז"ל בחידושי חולין דלא אמרו בכדי שיעשה אף בהנעשה על ידי ישראל אלא בדבר שנעשה מאליו כגון האי דעבר ושהה כהאי דעססיות וכו' וכל כיוצא בזה וכן בעבר ושהה ע"ג כירה תבשיל שלא בישל כל צרכו דהולך ומתבשל מאליו אבל במבשל בשבת ליכא למגזר שימתין בכדי שיעשו לפי שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפי' בשוגג ע"ש:
דבר אחר מונין ושביעית וכו'. נתבאר מזה בסוף תרומות טעם השינוי מסוגיא דהבבלי בגיטין ע"ש:
הניחו בארץ אסור לטלטלו. ועל שהחזירו משחשיכה דלעיל מינה קאי וכו משמע מהסוגיא דהבבלי בזה. והר"ן ז"ל כתב דמשמע בירושלמי דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה מע"ש ולא החזירן עד שחשיכה אבל נטל משחשיכה אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר להחזיר. ואיני רואה משמעות לזה דאדרבה דמעיקרא קאמר נטלו משחשיכה וכו' ואם נטלו מבע"י וקידש עליו היום בעיא דלא איפשיטא היא הכא ובתר הכי קאמר הניחו בארץ וכו' ואנטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה הוא דקאי. ובסוגיא דהכא משמע נמי להחמיר כהאי דתלוי ביתד וכו' והתם בעיא דלא איפשיטא נינהו ולא הזכיר הרמב"ם מהם ונקט לקולא בהני דדוקא הניחה ע"ג קרקע הוא דאסור כדכתב בפ"ג בהל' י' וכן הביא שם לקמן מכירה לכירה וכו' וכהאי דהכא ודעתו ז"ל היה נוטה להקל בכל הני חומרות מה שלא הוזכר בהדיא בהש"ס דידן לאיסורא דאינן אלא חומרות דרבנן בעלמא:
אפילו לסמוך לו אסור. וכך הוא המסקנא התם בדף לח וכאביי ותניא כוותיה תנור שהסיקוהו וכו'. ובכופח גריס שם אם הסיקוהו בקש ובגבבא סומכין לו ואין נותנין על גביו וכו'. והרמב"ם בפ"ג בהל' ז' כתב בכופח אם הסיקוהו בקש ובגבבא הרי היא ככירה שהוסקה בקש ובגבבא ומשהין עליו. ולכאורה הא דלא כתניא בברייתא. והה"מ כתב בזה שדעתו כדעת ההלכות. ודבר זה צריך בבאור יותר שזה נלמד מגי' ההלכות שכך כתב הרי"ף על כפח שהסיקוהו וכו' א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי והאי כופח היכי דמי אי ככירה דמי אפי' בגפת ועצים נמי לשתרי וכו' ודקדק הרא"ש מדגרס לישתרי בסתם ולא קאמר לישתרי לסמוך שמעינן מינה דלישתרי לגמרי קאמר ואפי' תוכה ועל גבה וכו' וע"ש. והשתא לבתר דאהדר ליה נפיש הבליה מדכירה וכו'. א"כ בגפת ובעצים היא דהויא כתנור ובקש ובגבבא דמיא לכירה לכל מילי בין לסמוך ובין להשהות על גבה. ומדברי רב אשי נלמד פסקו של הרי"ף והרמב"ם וכפי גרסתם ז"ל בהאי דרב אחא:
פגה שטמנה בתבן וכו'. כבר ביארתי לזה בפ"ק דכלאים דלפי המסקנא בבבלי דמכלתין דף קכ"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה דר"א בן תדאי ומטעמא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול כ"א דוקא במת אסרו אפי' בטלטול מן הצד א"כ אף דהלכתא כוותיה דר"ש בדבר שאין מתכוין מיהו אין אנו צריכין בדין זה לאוקמתא דהכא דמוקי לר"א בן תדאי כר"ש אלא אפי' מתכוין הוא והיינו לצורך דבר המותר שצריך הוא לו מטלטלו ואפי' מיטלטל ע"י כך גם לדבר האיסור ובמה שכתבו התוס' שם דמיירי שהניתה שם ע"מ ליטלה אבל אם הניח שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדלקמן בפ' נוטל גבי אבן שעפ"י החבית ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור כתבתי שם שאין כן דעת הרמב"ם שהרי כתב דין דפגה בתבן בפכ"ה מהל' שבת בהל' ט"ו בסתם ולא הצריך שיהא בשוכח או במניח ע"מ ליטלה. ובהל' י"ז שם כתב לדין דאבן ע"פ החבית וכו' לחלק בין שכח למניח כמסקנת הש"ס וטעמא דמילתא בארתי דלא דמי דין דפגה בתבן וכיוצא בו לדין דאבן ע"פ החביות וכיוצא בו דאנן לא אמרינן בסיס לדבר האסור אלא במניח דבר האסור ע"ג דבר המותר ושלא לצורך דבר המותר וכעין אבן ע"פ החבית ומעות שעל הכר וכיוצא בהן דבכה"ג נעשה המותר בסיס לדבר האסור אבל לא בגוונא דפגה בתבן וכיוצא בה שהניח הפגה בתוך התבן או ע"ג לצורך כדי שתתבשל הפגה או לצורך איזה דבר משום דלא שייך כאן שיעשה בסיס לדבר האסור שהרי לצורכו הניחה שמה. ומש"ה כשצריך עכשיו ליטול לדבר המותר נוטלו ואע"פ שע"י כך ניטל גם דבר האסור עמו דוק ותשכח כי סברא נכונה היא ומוכרח מכמה מקומות לחלק בכך:
דרבי שמעון מתיר בספיחי שביעית. כבר נתבאר מזה במקומן בסייעתא דשמיא וע"ש:
תמן אמרין חמה מותרת וכו'. זהו כרב נחמן בבבלי דף ל"ט ואליבא דת"ק והאי דרבנן דהכא על כרחך א"א לפרש אלא אליבא דר' יוסי הוא דקאמרי וצ"ל דמה דמחולקין הן רבנן דתמן עם רבנן דהכא אינו אלא במה דקאמרי לחלק בין חמה לתולדות חמה דלרבנן דתמן אפי' להת"ק בחמה מותר כדקאמר התם בחמה כ"ע לא פליגי דשרי ואלו לרבנן דהכא אין להם לחלק ביניהם אלא דאם בחמה מותר גם בתולדת חמה מותר. ואם בתולדת חמה אסור גם בחמה אסור דכמו דאיכא למיגזר תולדות חמה אטו תולדות אור הכי נמי איכא למיגזר חמה אטו אור. ובהך סברא הוא דפליגי רבנן דהכא עם רבנן דתמן אם אמרינן חמה באור לא מיחלפא או דאפ"ה איכא למיגזר כדגזרינן תולדות אטו תולדות והשתא מיתפרשא סוגיא דהכא טפי בפשיטות דמעיקרא פריך לרבנן דהכא מהסיפא ולא יטמיננה וכו' דאלו רישא ל"ק לדידהו דקתני ולא יפקיענה בסודרין אלמא דתולדת חמה אסור משום דאיכא למימר דלעולם אין חילוק בין חמה לתולדת חמה אלא דאם זה מותר גם זה מותר ואם זה אסור וכו'. וכלומר דלדידן תרווייהו אסירי להת"ק והא דנקט סודרין להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' בתולדות דאיכא סברא טפי למיגזר אטו תולדת האור אפ"ה לא גזר והלכך פריך מסיפא דאליבא דמאן קתני לה דאי ס"ד כדקאמרי רבנן דהכא דלא נקט סודרין בדברי הת"ק אלא להודיעך אליבא דר' יוסי דלא גזר אפי' תולדות אטו תולדות א"כ אמאי לא פליג נמי בסיפא ולרבנן דתמן לא קשיא הסיפא דאיכא למימר דלהכי תנא הסיפא להשמיענו דהת"ק מחלק בין חמה לתולדות החמה ודלא תטעה לפרש כסברת רבנן דהכא והלכך הדר נקט ולא יטמיננה וכו' וכהת"ק אלא אליבא דרבנן דהכא קשיא ומשני שניא היא וכו' ור' יוסי נמי מודה בהא ובזה עולה פי' הסוגיא דהכא יפה והרי זה כההיא דהתם בענין סברת רבנן דתמן אלא דהתם מדייק לה נמי אליבא דרבנן דתמן וקאמר על הסיפא וליפלוג ר' יוסי נמי בהא וכו' משום דלא נחית לסברא זו דמוכרח מכאן לחלק במאי דפליגי רבנן דהכא עם רבנן דתמן. ובחידושי הרשב"א שמביא לקצת סוגיא דהכא ולראיה ללמוד דבקמח אין בו משום חריץ ולא משום גומא. ובעיקר פי' הסוגיא לא ביאר כלום. והרי מבוארת לפניך וכדפרישית. ובענין ההיא דרשב"ג נשתנית הנוסחא התם דגריס אם מגלגלין ע"ג גג רותח ואין מגלגלין ע"ג סיד רותח ופירש"י ז"ל סיד הוא תולדת האור. ולפי הנוסחא דהכא ע"כ גג של סיד רותח היינו שנרתח מן החמה. והיינו דפריך מינה לרבנן דתמן ומוכרח לשנויי חלוקין הן על רשב"ג וזה פשוט. ובענין חמי טבריא קאמר התם דהאי מעשה טבריא רבנן מייתו להו לראיה לדבריהם דתולדת חמה הן ואסרו להן רבנן. והשיב ר' יוסי דתולדות אור הוא דחלפי אפתחא דגיהנם ולפי האי דהכא לא אצטריך להא אליבא דר' יוסי. אלא דלכ"ע תולדת חמה הן ולרבנן דהכא סברת ר' יוסי כסברת אנשי טבריה בעצמן הוא וכדפרישית:
התיר עצה שבים. מדנקט שבים היה נראה כדפרישית בפנים. אבל בבבלי עירובין דף פ"ז דקחשיב ג' דברים שהתיר ר' חנניה בן עקביא גריס וטומנין בעצה מאי הוא דתניא השכים להביא פסולת אם בשביל שיש עליו טל בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן. ולפ"ז צ"ל הא דנקט הכא עצה שבים ג"כ כעין זה ושבאו על העצה והיא פסולת של קטנית מים ושלא במתכוין ולא ניחא ליה. והלכך נקט שבים כלומר שנפלו מאליהן לתוך המים והתיר שלא יוכשרו לקבל טומאה:
שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ וכו'. הכא פלוגתא דתנאי היא וכדאמר לקמן אשכח תני אין שואלין. ובבבלי דף מ' קאמר בפשיטות דהכל אסור כ"א לאפרושי מאיסורא מותר. והיינו אפי' בשארי הלכות שאינן מהלכות המרחץ או בבית הכסא מותר לאפרושי מאיסורא וכדכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש בהל' ה' ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ ובבית הכסא מפריש וכו'. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בירושלמי התירו אפי' לשאול הלכות המרחץ בבית המרחץ והביא להאי כהדא רשב"א עאל מסחי עם ר"מ וכו' אשכח תני שואלין הלכות המרחץ וכו' עכ"ל שם בהגי'. והגי' שלפנינו אשכח תני אין שואלין. ובהא לא אכפת לן מידי דהא מיהת משמע מהסוגיא דלאו למסקנא איתמר שואלין אלא דפליגי בה וכדפריך ולא כן שמואל שאיל לרב וכו' וכבר ביארתי בזה בפ"ג דע"ז בהלכה ד' דמה שהביא הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל שכתב דמסתברא דגמרא דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקאמר הכא בקש להדיח לו וכו' עכ"ל. וכ"כ הב"י בסי' כ"ה בשם א"ח שהביא כך בשם הרמב"ן ע"ש וי"ל דאי משום הכי אפשר לפרש לפי נוסחא דכאן נמי בכעין זהו מהו לקנח מהו להדיח שביקש לעשות כך. וא"כ הא דהשיבו אסור לאפרושי מאיסורא הוא דהוי'. ודפריך עלה מהא דשמואל וכו' ומשום דשאלו במקום האסור כדמוכח מתשובת רב שהשיב וא"ל ואסור דאמרית לך אסור וא"כ אמאי לא השיב לו לר"מ לרשב"א נמי הכי בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרת לך אסור וממילא לא היה שואל עוד שאלה השנייה והיה מונע מעצמו מלעשות כן שהרי נסתפק לו כמבואר בפנים. ועל זה משני אשכח תנאי וכו'. ואיכא תנא דס"ל שואלין. ולפ"ז אי משום מעשה דר"מ לא הוו פליגי הסוגיות דהיינו הך כדלעיל ולסברה דרב לא פליגי נמי לדינא דאיכא למימר דהיינו נמי טעמא דר"מ שהשיבו משום דלאפרושי מאיסורא הוה אלא דדיוקא ואוקמתא דהסוגיות לא דמיין אהדדי דהכא משמע דלא מחלקינן בין אפרושי מאיסורא או לא אליבא דר"מ מדמוקי מילתיה כתנאי ודייק הכי מדלא השיב ר"מ לרשב"א כמו דהשיב רב לשמואל וכדפרישית. אבל ש"ס דילן לא דייק ליה להא משום דאיכא למימר דר"מ סמך עצמו על תלמידו שלא ילמד ממנו למקום אחר ולהשיב בבית המרחץ דידע הוא דאפרושי מאיסורא הוא מותר בדוקא. ודע דהר"ן ז"ל פי' לתשובת רב ואסור דאמרית לך אסור כלומר דאלו שאלתני על כך במקום המטונף היה אסור לי לאמרו עכ"ד וזה דוחק גדול. ועוד דמהיכי תיתי ישאל אותו לדין אחר במקום המטונף לשיצטרך לומר לו כן אלא דעיקרא דמלתא הכי הוא דשמואל היה סבור שאפשר שמותר לענות אמן במקום המטונף וכהאי דאמרינן בריש מכלתין דף י' שרי למימר הימנותא בבית הכסא וא"כ אף בעניית אמן נסתפק לו די"ל דהימנותא ואמן חדא הוא והשיב לו רב דשאני אמן דשם הוא ואסור והוסיף וא"ל ואסור דאמרת לך אסור וכלומר ואני השבתי לך משום דלאפרושי מאיסורא הוא. וללמדו זה לחלק בהכי ודייקא לישנא דאמרית לך אסור כדפרישית ומשמע ששאלו עכשיו במקום האסור וכדאמרן. והשתא מילתא דרב דהכא אזלא כמסקנת הש"ס דילן ונלמד מכאן דאם לאפרושי מאיסורא מותר להשיב בבית המרחץ ובבית הכסא בכל הדינים ואף דאינם מהלכות מרחץ וכה"ג וכדברי הרמב"ם הנ"ל:
הוי רב דהוא אמר מרחץ וכו'. וכן גריס בבבלי דף מ' בהדיא דרב מתיר לרחוץ כל גופו אבר אבר ושמואל אוסר לרחוץ גופו אפי' בכה"ג ופניו ידיו ורגליו מותר. ופסקו הפוסקים כשמואל בחמין שהוחמו מע"ש משום דקאמר התם תניא כוותיה דשמואל וכך הוא הדין בחמין שהוחמו ביו"ט כדפסק הרמב"ם בהל' שבת פ' כ"ב בהל' כ' ובהל' י"ט פ"א בהל' ט"ז ומשום דהכא מדמי להו אהדדי אבל בחמין שהוחמו מעיו"ט רוחץ בהן כל גופו ביו"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד:
מולייר הגרוף וכו'. רש"י ז"ל פי' במתני' טעמא דהיתרא במוליאר לפי שאילו מוסיף הבל ואנטיכי אין שותין ממנה הואיל ודופנה חם מאוד ומוסיף הבל במים ואע"פ שגרופה מן הגחלים. והתוס' הקשו על זה דלא שייך למיגזר במוסיף הבל אלא בהטמנה וכו' ואי להחזיר תנן וכו' ונראה כפי' הר"ר פורח מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינן כ"כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגים לתוכו אבל אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בה הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי עכ"ל. ואין מכאן יותר משמעות לפי' זה דלענין היתר ואיסור מזיגה נשנית ממה שמשמע מהסוגיא דהבבלי בדף מ"א דאיתמר על האי מתני' דמפרש התם ה"ד מוליאר וכו' רב נחמן בר יצחק אמר בי דודי וכו' תניא כוותיה דרב נחמן אנטיכי אעפ"י שגרופה וקטומה אין שותין הימנה מפני שנחושתה מחממתה וכה"ג ממש אמרו הכא מפני שהיא מתחממת מכתליה ולא עוד אלא שנראה מכאן יותר משמעות לפירש"י דלישנא מפני שהיא מתחממת משמע שהיא מוספת חמימות עוד חמימות מאליה מחמת כתליה. ומאין לנו לומר דלענין מזיגה ממים חמין שממנה נאמרה תו קשיא לי על פי' הר"ר פורת דעיקרא דמילתיה מיפרכא דהא אנן תנינן בברייתא הובאה לקמן וכן התם בדף מ"ב נותן אדם חמין לתוך צונן ולכ"ע שרי הא וכי מחלקינן הכא בין חמין שבאו מתוך כלי שהוחמו ביותר או לא ומפני כך עלתה על דעתי לומר דאפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם השמיט דינא דהאי מתני' ולא זכר ממנה כלל שהיה נראה לו לפרש כפי הר"ר פורת וא"כ לאו דהילכתא היא דמשמע מהסוגיא דלקמן דהתם בנזכר דהך ברייתא דנותנין חמין וכו' היא אליבא דהלכתא. ולב"ה אפי' צונן לתוך החמין מותר ובלבד שלא יהיו בכלי ראשון כמו שיתבאר בדבור דלקמן. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שהקשה קושיא זו בשם רבו מה"ר יונה ז"ל מהאי דנותנין חמין לתוך צונן ופי' שם פי' אחר. והרשב"א פלפל על זה באורך ופי' פי' אחר וכן להאי דהכא ונוטה יותר לפירש"י ז"ל דטעמא דאנטיכי ומוליאר שאינו גרוף דמוסיף הבל הוא והוי כטומן וכך נראה מלישנא דר' שיין וע"ש ולכל הפירושים יש ליתן טעם למאי דהשמיט הרמב"ם ולא זכר כלל מהאי דינא דמתני' דאי טעמא משום דמוסיף הבל כנראה לכאורה מסוגיא דהכא הי' קשה כקושית התוס' דלא שייך זה אלא בהטמנה ולא רצה להסכים לסברת הרשב"א דהוי כטומן דלא דברו בפרקין מענין הטמנה עד פרק דלקמן. ואי כפי' הר"ר פורת קשה כדלעיל. והרי"ף ז"ל הביא להמתני' וכפירושא דרב נחמן באנטיכי ותניא כוותיה ואפשר שהיה מפרש לה כפירש"י והיה נוטה לסברא זו דמיחזי כהטמנה ואין להאריך:
מיחם שפינהו וכו'. הרי"ף ז"ל הביא לפירושא דאביי שם המיחם שפינה ויש בו מים חמין וכו' ור' יהודה היא וכו' והקשה בעל המאור אמאי הביא פירושא דאביי דמילתיה אתיא כר' יהודה ולאו דהלכתא היא והוה ליה למנקט פירושא דרב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנה מים חמין וכו' דאתיא כהלכתא וכר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ותירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דלא הביא הא דאביי אלא לענין פירושא דמתני' דשפיר טפי מיתפרשא לישנא דהמיחם שפינהו כוותיה ומיהו לענין דיוקא דדייק אביי הא מיחם שפינה ממנה מים לא יתן לתוכה כל עיקר מפני שהוא מצרף לא פסק כוותיה דלהכי מביא הא דרב ושמואל אבתרה ופסק בהדיא הלכתא כוותיה דשמואל וכרבינא דקאי כוותיה דבדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש דמותר ובמלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה דחייב. וא"כ שמואל לא ס"ל להאי דיוקא דדייק אביי וזה מבואר והכי פרישנא המתני' בפנים. והרמב"ם ז"ל כתב בדין דמשנתינו בפ' כ"ב מהל' שבת בהל' ו' וז"ל מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צוננין כדי להפשירן ומותר לצוק מים חמין לתוך צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה ע"כ דבריו מבוארין הם דבריש דבריו ביאר דינא דמתני' ולא נקט ללישנא דמתני' ממש המיתם שפינוהו ולאשמעינן דמותר ליתן לתוכו מים כדי להפשירן והיינו מים מרובין דזה נלמד מכ"ש דאמר מותר ליתן מים מרובין לתוך המים החמין שיש בו פשיטא דמותר ליתן לתוכו מים מרובין כשאין בו מים כלל ואי לאשמעינן דלית ביה משום מצרף להאי מילתא לא איצטריך הרמב"ם להשמיענו כאן דכבר אמר בכמה וכמה מקומות בהל' שבת ובשארי מקומות דבדבר שאינו מתכוין מותר ומשום דקיי"ל כר"ש והלכך נקט עיקר הדין דנלמד מהמתני' ובזה הכל מודים ור"ל דלית בה פלוגתא למאי דקי"ל דמותר ליתן מים צוננין מרובין לתוך מים חמין ואפי' הן בכלי ראשון אם הן כל כך שיש בהן כדי להפשירן וזה פשוט הוא ונלמד מדלא אסרו אלא בשביל שיחמו וא"כ כל היצא דאין כאן לחממן מותר בין אם המים חמין הן בכלי שני או בכלי ראשון והכי מסיק לה הכא בהדיא בגמרא כדר' מנא וכדאתא רבא וכו' דאפי' לתוכו אם לחממן הוא דאסור אם להפשירן מותר. ואח"כ כתב דין הנלמד מהברייתא דלקמן והובאה בבבלי דף מ"ב נותן אדם חמין וכו' וכב"ה דבין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין מותר בד"א בכוס אבל באמבטי צונן לתוך החמין אסור מפני שהאמבטי כלי ראשון הוא והברייתא לא איירי בצוננין מרובין דסתמא קתני צונן לתוך החמין ולפיכך חילקו בין לתוך כלי שני דמותר ובין לתוך כלי ראשון דאסור דאלו במרובין וכדי להפשירן לא פליגא הברייתא אסתמא דמתני' דאפי' בכלי ראשון מותר וכדאמרן. ואחר שהדברים פשוטין וברורין הן הנה הרואה בדברי הכ"מ שם יראה שבחנם תמה וכתב ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון והא במיחם שרי אפי' בצונן לתוך החמין וכו' ומפני כך האריך שם הרבה וחזר בו ממה שכתב בתחלה בענין האוקמתא לדעת הרמב"ם וע"ש ותראה דהכל שלא לצורך הוא ולא סתם הרמב"ם דבריו בכאן שהרי בריש דבריו דמיירי בכלי ראשון ביאר בהדיא וכתב כדי להפשירן וממילא רמז בסוף דבריו והן דברי הברייתא וכב"ה בצוננין מועטין מתפרשא ונקט כלישנא דהברייתא ועוד שהרי סיים גם בסוף דבריו שלא יהיה בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה וא"כ אין כאן סתימת דברים בשום פנים וזה א"צ לפנים שכך דעתו של הרמב"ם בדינא דנלמד מהמתני' וכן בדינא ופירושא דהברייתא:
ורבי שמעון מתיר. זהו ר"ש בן מנסיא וגריס התם אוסר ואין נ"מ בין הני נוסחאות דהא הלכתא כב"ה והמסקנא דהתם דלא כר"ש בן מנסיא וכ"כ הרי"ף ז"ל ומסקנא דשמעתין דהלכתא כב"ה קאמרינן:
חייליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו וכו'. התוס' בפרקין שם ד"ה אבל ניתנין וכו' הביאו לזה לראיי' דלפסק הר"י דעירוי ככלי ראשון ונראה מבואר שכך הוא דעת הרמב"ם שכתב במה שהבאתי לעיל בד"ה מיחם שפינהו וכו' ומותר לצוק מים חמין לתוך צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון וכו' וזה קאי בין ארישא ובין אסיפא דאם המים חמין שיוצק הם בכלי ראשון אסור לערות לתוך הצונן בכדי שיחממן הרי דעירוי ככלי ראשון הוא. ובתוס' שם העלו דעירוי דכלי ראשון אינו אוסר בעלמא אלא כדי קליפה וכך פסקו האחרונים בסי' צ"ב. ובמה דשמעינן מכאן דקאמר דקילוח מן הקדירה תליא בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי דלר' יונה דס"ל עירוי ככלי ראשון הקילוח נמי ככלי ראשון ונלמד מזה דאף להמחמיר בדין קילוח דין עירוי יש לו וא"כ דווקא בלא נפסק הקילוח דבכה"ג שייך לדמותו לדין עירוי. אבל היכא דנפסק ודאי לא דמי לעירוי והרי מכאן סייעתא למאי דמביא הרב בהגה"ה שם בסעי' ז' ולא כדעת מי שרוצה להפריז על מדותיו ולהחמיר אף בנפסק דמבואר נגלה הוא מהכא דלא כוותיה:
רב חגיי בעי כבה מבעוד יום ונתוודע לו משחשיכה וכו'. האי בעיא שייכא אליבא דכ"ע לענין מוקצה ולענין טלטול וכן לענין מותר השמן שבנר דקיי"ל דאסור אף לאחר שכבה ודלא כר"ש דמתיר והכא מכיון שכבה מבעוד יום א"כ לא איתקצאי לבין השמשות אלא דמספקא להו משום דאיכא למימר הואיל ולא נודע לו בין השמשות שכבה אקצי דעתי' וכן לבעייא דחברייא בכה"ג הואיל ולא נודע לו בה"ש של שבת הבאה שכבה ועיקר הבעיא לענין מוקצה הוא ומקומה היה ראוי לקמן בהל' דמטלטלין נר חדש וכו' אנא משום דאיכא נ"מ נמי לענין הכלי שתחתיו כדפרישית בפנים הוקבעה כאן. ונראה דאם בהאי תלמודא לא איפשיטו הני בעיי מיהו מתלמודא דילן נוכל לפשטן ואף דלא הוזכר בהדיא בהאי גוונא דהכא מ"מ גוונא דדמיא להא ממש הוזכרה בפ"ג דביצה בדף כ"ו גבי הא דאמרינן התם בלישנא בתרא דפסקו הפוסקים כהאי לישנא דאין מוקצה לחצי שבת כגון דהוי חזיא בין השמשות ואידחי בשבת והדר איחזי דמותר ומהא ודאי ליכא למיפשט לבעיא דהכא דשאני גוונא דהבעיא דכסבור היה בין השמשות דלא חזיא שהרי לא נתוודע לו עד שחשיכה אלא ממאי דאמר התם דבעי למישקל ולמיטרי על דינא דאין מוקצה לחצי שבת ומותיב ליה מהברייתא היה אוכל בענבים וכו' ה"ד אי דחזו ל"ל הזמנה אי דלא חזו אי אזמין להו מאי הוי וכ"ת דלא ידע אי חזי אי לא חזי והאמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר וכו' ומדאייתי לה להא דרב כהנא בפשיטות ש"מ דהלכתא היא וכן פסקו הפוסקים והשתא נר שכבה מבעוד יום ולא נתוודע לו עד שחשיכה היינו ממש כהאי דרב כהנא ומותר:
התיב ר' חייא בר אדא והא תנינן כופין סל וכו' אמרין הדא דר' יוחנן. בספרי הדפוס הוקבע להאי מילתא התיב ר' חייא בריש הלכה דלקמן וזה ודאי טעות היא ולא שייכא האי מילתא אלא אהא דר' יוחנן בענין ביטול כלי מהיכנו והא אמרין הדא דר' יוחנן יש לפרש בלשון תימה כמבואר בפנים ויש נמי לפרש בניחותא וכלומר דהיינו ממש כהדא דר' יוחנן דבאמת אסור לטלטל להסל כשהאפרוחין היו עליו בין השמשות וכדאוקי לה נמי התם בדף מ"ב להאי ברייתא דתני אסור לטלטלו אעפ"י שאין עודן עליו ומיהו נראה דהאי אמרין וכו' בריש הלכ' דלקמן היא שייכא והאי התיב ר' חייא בר אדא וכו' דלא שייכא אלא בסוף הל' זו ואמילתא דר' יוחנן הוא דקאי דשקיל וטרי בהסוגיא דקאמר אין לך דבר שהוא בעינו וכו' אלא דינא דהאי מתני' בלבד ופריך עליה ומשר ור' חייא בר אדא התיב עלה ולא משני מידי. וגרסינן אמרין הדא דרבי יהודה דתני כל הנרות וכו' והיה כתוב ראשי תיבות דר"י וטעו והעתיקו דר' יוחנן ושייכא שפיר על המתני' מטלטלין נר חדש וכו' דלא תני בהדיא מאן ס"ל הכי ועלה קאי אמרין הדא רישא דמתני' דר' יהודה דתוספתא היא דתני וכו' וזהו הנכון:
ומאן דאמר יחדו הא מיוחד לא. והכי היא המסקנא מכולא סוגיא דהתם וכהאי דרב יהודה אמר רב דף מ"ד דקאמר מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היו עליה בין השמשות. וכללא דמילתא דהכל בשיש עליה בין השמשות הדבר תלוי וכן בכל דיני דמוקצה בשבת אי איתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא דשבת. והתם מוקי להא דרב כר' יהודה ומשמע מהסוגיא דהתם דר"מ נמי בעינן שיחדו והיה עליה בין השמשות. ואין להאריך אחר שדין זה מוסכם הוא וכדפרישית במתני'. וכל השקלא וטריא דהסוגיא דהכא בארתי בפנים ואין הפרש בין הסוגיות דהכא ודהתם לפי המסקנא לדינא. ועיין לקמן ד"ה תני אם התנה מה שאבאר בזה בס"ד:
אני אין לי אלא משנה וכו' כדפרישית דר' יוחנן אוסר בנר שהדליקו בו בשבת כר"מ. והכי איתא נמי ברייתא אחריתא בתוספתא בפ"ד אין מטלטלין את המנורה בשבת ר"א בר"ש מתיר ופסק ר' יותנן כהת"ק והכי גריס נמי בבבלי בפרקין דף מ"ה ר' יוחנן אמר אין לנו אלא בנר כר"ש והיינו בנר ישן דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס וכפירש"י והתוס' אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה וכו' וכהמסקנא דהתם אליבא דר' יוחנן והא דקאמר הכא לקמן בסוף הלכה בשם ר' יוחנן מנורה קטנה מותר לטלטלה אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן:
תני אם התנה עליו יהא מותר וכו'. ומסקנא דמילתא דהאי ברייתא לא אתיא אלא כר"ש ובכוס וקערה ועששית הוא דמיירי כמבואר בפנים וא"כ לר"מ דקיי"ל כוותיה במוקצה מחמת איסור אם היה מוקצה בין השמשות לא מהני תנאה ואפי' להאי מ"ד אליבא דר"מ דלא מחמיר במיוחד לאיסור מאליו והיינו שלא היה עליו בין השמשות מודה הוא דמיהת אם היה עליו בין השמשות דודאי אסור ולא מהני ביה תנאי דאי לא תימא הכי מאי דוחקיה לאוקמי האי ברייתא כר"ש ודחיק לאוקמי אליביה בכוס וקערה וכו' לוקמי לה כר"מ וכהאי מ"ד אליביה דדוקא ביחדו הוא דאסור אבל אם לא יחדו לא ואפי' היה עליו בין השמשות א"נ דאפ"ת דמחמיר ר"מ בשהיה עליו בין השמשות מיהת היכא דהתנה מהני התנאי אלא ודאי דע"כ לומר דהיכא דהיה האיסור עליו בין השמשות לא מהני ביה תנאי דהיינו יחדו אליבא דר"מ וכמסקנת סוגית הש"ס דילן דהיכא דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ולא מהני תנאי אלא בנויי סוכה או בעצי סוכה רעועה דאיכא למימר דאינו בודל מהן כל בין השמשות ודעתיה עליה אבל בעצי סוכה בריאה דע"כ בודל מהן בין השמשות משום סתירת אוהל וכן בנר הדולק דע"כ בודל ממנו בין השמשות לא מהני בהו תנאה דמכיון דע"כ איתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וכן דעת התוס' בדף מ"ד ד"ה שבנר ושבקערה וכו' דנר שעיקר הקצאתו בין השמשות ודחייה בידים לצורך שבת חמיר טפי. ולא מהני ביה תנאה והן כתבו אליבא דר' יהודה וכן לר"ש למאי דאית ליה ופשיטא דלר"מ נמי הכי הוא דהוי במוקצה מחמת איסור. והנה ראיתי במה שהביא הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל שכתב על דברי התוס' דבירושלמי הביאו ברייתא דמפרשת בהדיא דתנאי מועיל בנרות דגרסינן התם תני אם התנה עליו מותר וכו' ופי' הוא ז"ל שהם הקשו שם בירושלמי מני אי ר"מ אין תנאי מועיל בו לפי שהם סבורים שם בירושלמי לר"מ דכל המיוחד לאיסור אסור ואי ר' יהודה כ"ש שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מיאוסו מקצהו ובסוף העמידוה כר"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו ר"ש דאסירי ואם התנה עליהם מותר וה"ה בנר של מתכות לר"מ ולר' יהודה דמהני בהו תנאה דומיא דסוכה עכ"ל. ועפ"י דבריהם התירו וסמכו על תנאי כמו שקבע הב"י בש"ע סי' רע"ט. והרבה יש לדון על ענין תנאי זה חדא דאין כאן הוכחה מוכרחת אפי' מהסוגיא דהכא דאדרבה מדדחיק הש"ס לאוקמי כר"ש ולא כר"מ וכאידך מ"ד אליביה ש"מ דפשיטא לו מילתא דלר"מ לכולהו אמוראי אליביה סבירא להו דבדבר שעל כרחו בודל הימנו בין השמשות לא מהני ביה תנאה ודמיא לסוכה בריאה וכמבואר לעיל. והנה הב"י הביא בסי' הנזכר שכתב הריב"ש בתשובה סי' צ"ב התרתי להם לטלטל נר לאחר שכבה ע"י תנאי וכו' ואעפ"י שיש לי לדון בהיתר זה וכו' עד וא"א הרשב"ץ סתר ראיות הריב"ש בטענה חזקה ואמר שלא אמרו כיון דאיתקצאי לב"ה איתקצאי לכולא יומא אלא בדבר שהוא מוקצה כנויי סוכה ועצי סוכה. אבל הנר הלז אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד השלהבת הדולקת בו ובזה סרה מעל הרמב"ן קושית המקשה וזה אינו סותר למה שכתב הרמב"ם שאסור לטלטל נר שהדליקו בו לפי שדבריו הם אם לא התנה ודברי הרמב"ן בשהתנה עליו מע"ש וכו' עכ"ל. הנה הם במדינות שלהם כתבו מה שכתבו להחזיק מנהגם כאשר ראיתי בהיותי במדינות האלו שהם נגררים ונמשכים אחר ההיתר והמנהג אשר בידם. ובאמת כי יש לנו לדונם לכף זכות כי אין להם נכרי אשר יטלטל מלפניהם מגודל גלות המר אשר הם סובלים הרחמן יצילנו. ומיהת אנחנו צריכים לגלות ולסתור טענה החזקה ההוא שכתב הרשב"ץ כי טענה חלושה ורעועה היא ואין לה סמך כלל. דהרי מבואר להדיא בסוגית הש"ס דילן שלא כדבריו דפריך בדף מ"ג על האי דרב חסדא דאסר לבטל כלי מהיכנו מהאי דכופין הסל לפני האפרוחים וכו' ומשני קסבר מותר לטלטלו והתניא אסור לטלטלו בעודן עליו והתניא אעפ"י שאין עודן עליו אסור א"ר אבהו בעודן עליו כל בין השמשות מיגו דאיתקצאי וכו' והשתא היאך יפרש להאי סוגיא דהרי הסל ג"כ אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד האפרוחין שעליו וה"ז כנר מצד שלהבת. ואם אמור יאמר דהאי בשלא התנה מיירי קשיא דה"ל להש"ס לאוקמי הני תרתי ברייתות בעודן עליו כל ב"ה והא בשהתנה והא בשלא התנה אלא ודאי דלאו מילתא היא ודבר זה מוכרח מסוגיא דהכא כדאמרן לעיל. ומסוגית הש"ס דילן דכל היכא דבע"כ בדיל ב"ה מיניה דלא מהני ביה תנאה ופשיטא שאין לנו לומר כלל וכלל לפרש דברי הרמב"ם באיזו אוקמתא כאשר זכרתי מזה בהרבה מקומות דלדעתו כפי אשר הודיע בהקדמתו חלילה לנו לומר כן אלא הנח להם כמנהגם אחר שנתפשטה להם בהיתר:
שהרי ר' רומנוס הוציא מחתה משל בית רבי וכו'. לענין שקלא וטריא דהאי סוגיא בהא דר' מנא מבוארת היטב היא בפנים ומיהו בהא דמסיק הכא כר' אבהו בענין אוקמתא דהאי דר' רומנוס דמפני קרטים של בוסם היה בה האי מילתא אידחי לה בבבלי פרקין דף מ"ז דגריס נמי להא אמר ר' רומנוס לי התיר רבי לטלטל מתתה באפרה ואקשי עלה והתנן נוטל אדם בנו וכו' ובעא לשנויי ה"נ דאית בה קרטין ופריך עלה אביי קרטין בי רבי מי חשיבי וכלומר דה"ה לכל מי שמשתמש במחתה להביא לפניו למיגמר מסתמא לא חשיבי בעיניו הקרטין שנשארו אלא דעובדא כי הוה בבית רבי הוה כדקאמר הכא הלכך נקט בהאי לישנא. ואביי גופיה בעא למימר התם לטעמא דמידי דהוה אגרף של ריעי ואקשי ליה רבא וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דגרף של רעי מאוס והאי לא מאוס ועוד גרף של רעי מיגלי והאי מיכסי אלא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. ומשמע דרבא לית ליה כלל דדמיא לגרף של רעי אלא דהיתר הטלטול דכנונא משום אפרה שיש עליה וראויה לכסות בה איזה דבר. וקמ"ל דאע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכדפירש"י. והרמב"ם העתיק להאי דין דכנונא בפכ"ו מהל' שבת בהל' י"ג מטלטלין כנונא מפני אפרו אעפ"י שיש עליו שברי ענים מפני שהיא כגרף של רעי וכו' ובאמת שיש לתמוה ע"ז וכאשר השיב עליו הראב"ד והוא כתב אינו תופס דרך הגמ' דהא בגמ' משמע דאתקיף לה רבא להאי טעמא דכגרף של רעי. וסיים הראב"ד להגמרא שהאפר מוכן הוא וכו' וכלומר וטעמא דמסיק בגמרא דמותר לטלטלה הוא משום שהאפר מוכן הוא שראוי לכסות בו ואע"ג דנעשה אפר היום ומוקצה הוא משום דמיירי שהיה בו מקצת אפר שהוסק מע"ש וכו' וגם זה דוחק ולא משמע הכי בהדיא בהגמ' והה"מ רצה לתרץ שם לקושית הראב"ד בדוחק ומה שרצה לשנות הנוסחא בדברי הרמב"ם שצ"ל מפני שראוי לגרף של רעי וכו' זהו יותר דחוק מהכל דא"כ היאך נפרש דברי הרמב"ם במה שסיים ואין עושין גרף של רעי לכתחלה וכו' ומבואר הוא דאריש דברי' קאי ור"ל ה"ז כגרף של רעי דלכתחלה הוא דאין עושין ואם עשה מוציאין אותו. ולענ"ד נראה לומר לדעת הרמב"ם דהוא ז"ל היה מפרש דהא דאקשי ליה רבא לאביי משום דאביי רצה לדמות האפר לגרף של רעי ועלה הוא דקאמר ב' תשובות בדבר וכו' אלא אמר רבא כי הוינן וכו' וכלומר דהיינו טעמא דהתיר רבי לטלטלה והיינו טעמא דקאמר ר' רומנוס לי התיר רבי דמשמע דס"ד שיש איזה איסור בדבר והתיר לי רבי ומאי היא כגון דאיכא עליה שברי עצים כלומר על המחתה מלמעלה או על הכנונא והן שנשארי מהדלקה ומאוסין הן דכל דבר המאוס הוא כגרף של רעי והני נמי מיגלו כהאי דהוה גבי רב נחמן והשתא שפיר הוא דקאמר לי התיר רבי משום דנהי דהאפר לאו מוקצה היא כלל דראוי לכסות בו מ"מ הואיל דאיכא עליה שברי עצים והוי כמו שעל האפר בעצמו יש שברי עצים וא"א לטלטל וליטול האפר מחמת שברי העצים אשר עליו וה"א דהשתא אסור לטלטלה להכנונא או להמחתה שהרי אין ראוי ליטול את האפר שבתוכה קמ"ל דאפ"ה מותר מפני שהשברי עצים גופן הרי הן כגרף של רעי וכו'. וא"כ עיקר קושית רבא על אביי על שרצה לעשות האפר כגרף של רעי. והלכך מפרש שיש מלמעלה שברי עצים והן הגרף של רעי. ולפ"ז מדוייקין הן דברי הרמב"ם שכתב אעפ"י שיש עליו שברי עצים ור"ל על הכנונא והוי כמו על האפר וכו' כנ"ל דלא תיקשי דתיפוק ליה דכל דבר שיש בו מדבר המותר ומדבר האסור מותר לטלטלו ואגב דבר המותר שבו דזה דוקא כשנוטל לדבר המותר וצריך לו ואגב מטלטל הוא גם דבר האסור עמו וכההיא דפגה שטמנה בתבן וכמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ה והבאתי דבריו בפ' דלעיל בהלכה ג' עיין שם אבל הכא אי אפשר ליטול כלל להאפר שבתוך המחתה אם לא יטלטל בתחלה שברי העצים אשר עליה מלמעלה הלכך ע"כ דמוכרח לטעמא דהוי כגרף של רעי דמותר להוציאה:
מנורה קטנה מותר לטלטלה. עיין לעיל בד"ה אני וכו' מה שנתבאר מזה:
רבי יוסי הוא וכו'. והתם בסוף פרקין מסיק רב אשי אפ"ת רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו וכדפרש"י וגירסתו וכך נראה שהוא היתה גי' הרמב"ם כדפרישית בפנים במתני' ועיין בתוס' שם ובמה שכתבו ונראה דלפי הש"ס שלנו וכו' וכך הוא העיקר דהש"ס דילן לא פליג בזה אדהכא בענין אוקמתא דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי דלרבנן אפי' במחיצות של מים שרו דכל גרם כבוי שרי לדידהו ולא כמו שרצו לפרש ועוד דאיכא למימר וכו' דבפ' כל כתבי משמע כמ"ש בתתלה וע"ש:
הדרן עלך פרק כירה שהסיקוה