Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כלל גדול אמרו בשבת. כל השוכח עיקר שבת. כדפרישית דתינוק שנשבה לבין הנכרים נמי בכלל זה דכשהכיר ולבסוף שכח דמי לחייב וזהו כדמסיק בבבלי אליבא דרב ושמואל וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' שגגות בהל' ו' ובפ"ז בהל' ב' ואע"ג דר"י ור"ל תרווייהו פליגי עלייהו וקאמרי דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין העכו"ם וגר שנתגייר לבין הנכרים פטור לא סמיך עלייהו משום דמילתייהו אליבא דמונבז הוא כדקאמר התם ורבנן פליגי עליה דמונבז והכ"מ טרח בזה בהא דקאמרי ר"י ור"ל אנן דאמרינן כמונבז אי דס"ל להלכתא כמונבז או לא. ואי שמיע להו להא דרבנן או לא וכל זה ללא צורך דאע"ג דאמרי כמונבז מיהו מילתיה דמונבז גופיה אידחי בכמה דוכחי בש"ס דקיי"ל דשגגת קרבן לא שמה שגגה ודלא כמונבז דלדידיה ע"כ דשמה שגגה דאי לאו הכי דשגג במאי וזה מוכרח מפ אלו נערות ובפ' מרובה ובכמה מקומות. ועוד דטעמא דמונבז כדדריש מסמיכות תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש וכו' והאי אצטריך לדרשא דרבנן כדמקרי ליה ריב"ל לבריה הוקשה כל התורה כולה לע"ז וכו' ולמונבז ע"כ דלמד לזה כדרבי בפ"ק דיבמות דף ט' מדרשא דעליה כדכתבו בתוס' בד"ה מה ע"ז וכו' ורבנן פליגי התם אדרבי ודרשי כרבנן דהכא א"כ ליתיה לדמונבז מכמה וכמה מקומות בש"ס ומסוגיא דהכא בגמ' נמי משמע דר' יוחנן גופיה ס"ל כרב ושמואל וכהדא דתני בית רבי ומסיק אליביה היא הדא הוא הדא:
היודע שהוא שבת וכו' חייב על כל מלאכה ומלאכה. כתב הר"ב חטאת אחת ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות וכו' ונמשך בזה אחר פירש"י במתני'. וטעמיה דרש"י דהכי מדייק רבא בפ"ג דכריתות בדף טו לפי פירושו בהשאלה דר"ע לר"א דהתם מנא אמינא לה דתנן כלל גדול וכו' ואלו חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא קתני וכו' אלא פשיטא ר"ע היא וכו' אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כרבא אליבא דר"ע אלא כרב חסדא דהתם דקאמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפי' ר"ע ס"ל דכגופן דמיין וכי בעא מיניה וכו' ואפי' מעין מלאכה אחת הרבה בשבתות הרבה בהעלם אחד חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כדפסק בפ"ז מהל' שגגות בהל' ח' וטעמיה דהסוגיא דהתם לקמן מוכחא כרב חסדא והכי מוכחא נמי הסוגיא דהכא. ועיין בהשקלא וטריא דהסוגיא דהכא בפי' השאלה דר"ע ובד"ה ר' זעירא בשם רב חסדא:
אנן תנינן השוכח עיקר שבת וכו' ור' יוחנן כהדא דתני בית רבי וכו'. ומסיק נמי אליביה דהיא הדא היא הדא והרי מכאן ראי' גמורה דר' יוחנן גופיה ס"ל כרב ושמואל דהתם דאפי' תינוק שנכבה בין הנכרים וכו' כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב. וא"כ מה דקאמר התם לר"י ולר"ל אנן דאמרינן כמונבז היינו דאליביה דמונבז הוא דאמרי הכי אבל לא סבירא להו להלכתא כמונבז אלא כרבנן וכמו שזכרתי מזה לעיל:
תני רבי זכיי קומי ר' יוחנן זיבח וקיטר וכו'. כבר זכרתי בחיבורי על סדר נשים מזה דגריס להא בריש פ"ו דנזיר ומוחלפת היא השיטה ממה דגריס להא בבבלי פ"ז דסנהדרין דף ס"ב דר' זכאי הוה ס"ל דאי' חייב אלא אחת ור"י יוחנן פליג עליה התם וס"ל דחייב על כל אחת ואחת. ופריך התם כעין דמקשי ליה ר' יוחנן לר' זכאי לפי שיטתא דהכא. ומשני משכחת לה באומר מותר דכסבור אין ע"ז בתורה. וכתבתי שם דהאי ש"ס לא ס"ל לפנויי הכי אי משום דלא ס"ל אומר מותר שוגג הוא אי משום דלא הוה אלא שגגת זה לזה וס"ל דאינו חייב אלא אחת וכדר' זעירא לקמן בהלכה ב' ויש שם ט"ס בדפוס שכתוב וס"ל האי ש"ס דחייב על כל אחת ואחת וצ"ל דאינו חייב וכו'. ומיהו האי תירוצא בתרא הוא העיקר לפי שיטתא דהאי ש"ס דהרי בהדיא קאמר בהאי תלמודא בריש הוריות דאומר מותר שוגג הוא לענין קרבן וע"ש במה שנתבאר מענין זה ובריש פ"ח דתרומות ביארתי הכל בס"ד:
גדול שנשבה בין הגוים רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת וכו' מסתברא דרב הוא דקאמר מונה ששה וכו' שכן דרך הש"ס הזה היכא דלא קאמר בתרה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא הראשון הוא דקאמר להאי מלתא קמייתא וזהו כרב הונא בבבלי פרקין דף ס"ט היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע מהו שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד וחייא בר רב פליג התם וס"ל כשמואל דהכא והרי"ף ז"ל לא העתיק אלא דברי רב הונא דקבע להלכתא כוותיה. וכן הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מהלכות שבת בהל' כ"ב כדרב הונא ומשום דהתם איתותבא מלתיה דחייא בר רב ועוד דמילתא דרב הונא קאי כרביה רב דהכא והלכתא כוותיה באיסורי וההיא דר' יצחק בר' אלעזר דהכא מיפרכא מלתיה כדאקשי ליה ר' מנא ומבואר היטב בפנים. והאי קושיא לא קשיא אלא אליבא דר' יצחק דאלו לרב ושמואל לא קשיא מידי דטעמייהו לאו משום חששא דספיקא דההוא יומא דנפיק ביה כלל הוא. אלא דמר ס"ל מכיון דהאי לא ידע אימתי שבת דיינין ליה כעומד בתחלת ברייתו של עולם ומר ס"ל כאדם הראשון כדמפרש התם לטעמייהו ולר' יצחק דטעמיה משום חששא דספיקא דהאי יומא דנפיק הוא דקשיא ליה קושיא דר' מנא ומסיק התם דכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו ואפי' ההוא יומא והאי יומא במאי מינכר ליה בקידושא ואבדלתא. וכתב הר"ן ז"ל וא"ת ולימא דמינכר ליה בתחומין שאינו מהלך באותו יום חוץ לתחום דודאי בשאר הימים יוצא חוץ לתחום דא"א לו לעמוד לעולם במדבר. ותירץ די"ל דאפי' בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן והה"מ בשם הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון שאינו איסור סקילה לא החמירו ע"ש ודבריהם לענין דינא אם מותר לו לצאת חוץ לתחום בהאי יומא או לא אבל לענין הדיוק דאמאי לא קאמר הכי בגמרא לא היו צריכין לזה דבלאו הכי לק"מ דנקט מלתא דשייכא בכל גווני ואפי' בהאי דלא נפיק מאתריה ואינו יודע אימתי שבת וכגון שנשבה לבין הנכרים כדקאמר בהדיא הכא דחד דינא אית ליה עם המהלך בדרך או במדבר:
רבי זעירא בשם רב חסדא ר' אילא בשם רשב"ל תריהון אמרין בזדון שבת ושגגת מלאכות שאלו. לקמן מסיק לה אליבא דרבא בשם רב חסדא דקאמר בשגגת שבת וזדון מלאכות שאלו וקשיא דכי לא משגגת שבת אתה תופסו כדפריך לקמן ומסיק דשתים שאלו וכו' וזהו כדמפרש רבא בענין זה בכריתות דף י"ז משום אמרי בי רב דתרתי בעי מיניה וכי'. ובענין בעיא דשבתות קאמר רבא התם דשגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה לר"ע דימים שבינתיים הוון ידיעה לחלק זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה אי כגופן דמיין או לא ופשיט ליה וכו' ולא קביל מיניה. ובהאי עניינא היה נראה דדמיא לה הא דרבא דהתם להך דר' זעירא בשם רב חסדא דהכא דהאי הוא דשאלו ולא קיבל מיניה ר"ע כדאמר הכא לקמן דלא הודי ליה מן מה דאמר ר' שמואל וכו' כל הלכתא הדא כר"א ואמתני' קאי. ומיהו בהאי גופיה נמי לא דמיא להא דרבא דהתם דלא בעי לאוקמי מתני' כר"א דקשיא סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת וכו' וההיא דלא כר"א וא"כ נמי מיפרכא מילתיה דר' שמואל דהכא דבעי לאוקמי מתני' כר"א. ובלאו הכי יש הפרש באיזה דברים בין שקלא וטריא בהסוגיא דהכא ובין להאי דשקל וטרי בסוגיא דהתם. והא מיהת נקטינן דדברי רב חסדא דהתם דקאמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפי' ר"ע ס"ל דכגופן דמיין וכי בעי מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה וזהו כעין דרבא בשם רב חסדא דהכא לקמיה ומיהו הכא בעי למימר דלא הודי ליה ר"ע והתם קאמר רב חסדא דקביל מיניה להא דאמרינן ימים שבינתים הוון ידיעה לחלק דמסתברא כוותיה דרב חסדא בהא דר"ע קביל מיניה להא וס"ל נמי שבתות כגופן דמיין וכדנראה מסוגיא דהתם דדברי רב חסדא קיימי ואותיב ליה לרבא ומה דשני ליה דיחויא בעלמא הוא וזהו דעת הרמב"ם כנזכר לעיל בד"ה היודע שהוא שבת. ומיהו צריכין לשנויי לדיוקא דרבא דהתם דדייק ממתני' דהכא מדקתני חייב על כל מלאכה ומלאכה ואלו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לא קתני מני וכו' והשתא לרב חסדא דקאמר דאף לר"ע ס"ל דשבתות כגופן דמיין אמאי לא קתני במתני' דאליבי' דר"ע אתיא חייב וכו' של כל שבת ושבת והא ודאי כר"א לא מצי לאוקמי מקושיא דסיפא. וצ"ל דתנא דהכא סמיך אמה דתני בכריתות בהדיא ומוכחא מכמה מתני' דר"ע ס"ל דחייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת וא"כ לא דייקינן מהא מידי:
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. פירשתי הדינין דאבות מלאכות ובקצרה בפנים. לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והוא העיקר כדמוכח מהסוגיות ואפס קצהו תראה לקמן. ובענין לישנא דמתני' דלא קתני ל"ט מלאכות האריך בכאן התיו"ט. ומפני שכל דבריו פריכי מעיקרא הן אמרתי להעיר בהן ולהודיעך האמת בענין זה וכמו שתראה עין בעין ממספר המלאכות שבתורה שרמזו חכמי הגמרא ז"ל. במ"ש בתחלה דרך סברא לתת טעם דמלתא אגב אורחיה קמ"ל וכו' שיהו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב מלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל תופר אינו חייב אא"כ שיקשור ג"כ וכו' והקשה על הב"י בסי' ש"ז מדברי רש"י ז"ל בגמרא דף ע"ד ואי חייטיה לפומיה וכו'. יש לתמוה דארכיב מילתיה אתרי רכשי דאם הב"י כתב כך זה הוא לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דמבואר הוא מחילוקי השיטות בענין קשירה דלדעת הרי"ף והרמב"ם אינו חייב על קשר אפי' הוא של קיימא אא"כ הוא ג"כ מעשה אומן וכפי' הרי"ף לההיא דפ' ואלו קשרים דמנעל אמנעל ל"ק הא במנעל דאושכפי דמעשה אומן הוא וקשר של קיימא וכו' וכ"פ הרמב"ם בריש פ' עשירי מה"ש ודעת רש"י והרא"ש דאפי' אינו מעשה אומן חייב בקשר של קיימא וא"כ היאך נקשה על הב"י שדעתו להלכה כדברי הרי"ף והרמב"ם שכן קבע בש"ע ריש סי' שי"ז מהאי דרש"י דהתם דאזיל לשיטתיה שכל תופר וקושר כדי שיתקיים התפירה מתחייב ג"כ משום קושר ולדעת הרי"ף והרמב"ם והסוברים כוותייהו לאו מילתא היא כלל דלא תמצא מעשה אומן בכה"ג שקושר ראשי החוט ואין זה אלא מעשה הדיוט בעלמא וא"כ כל סברת התיו"ט בענין יישוב הלשון דמתני' אינם אלא לשיטת רש"י בלבד אבל העיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם ועיין לקמן בד"ה ר' יונה ור' יוסי וכו' שהבאתי להכריח מסוגיא דהכא ומדהתם כדעתם ז"ל. וא"ת היאך מתרצת לה מנין חטאות דאביי דהתם הא ל"ק כלל לדעת הרי"ף והרמב"ם. תריץ דלשיטתם אין המלאכה האחרונה משום קושר אלא משום מכה בפטיש כדקאמר הכא בהדיא בכל גווני דמונה כמה מלאכות בכלי אחת גמר מלאכתו משום מכה בפטיש וזה תמצא בכמה וכמה מקומות בהסוגיא דהכא וכן מפרשין להא דהתם ולא כדפירש"י וכל זה פשוט הוא. ונבא אל הענין מה שהביא התיו"ט לתרץ הלשון בשם בנו מהאי דפ' במה טומנין דף מ"ט וכו' (ובגמרא דילן כתובה הגי' על נכון וקו האמת כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכתך שבתורה וא"כ מה שכתב שם בסוף דבריו דברי תוס' הן ובגמ' שהיה לפניו היה ט"ס ועוד דלא מצינו תיבת מלאכתן בתורה כלל ואין להאריך בזה) והנה בנו ניבא ולא ידע מה ניבא דהאמת הוא כך דעיקר טעם הלשון דמתני' משום דהמספר של מלאכה ומלאכתו ומלאכתך שבתורה הם ארבעים דווקא לא פחות ולא יותר ועם הני תרי קראי דמספקא להו בחדא מינייהו אבל לא כדבריהם שם אלא כדלקמן ומה שחזר בנו ושאל לו ממה שמצא כתוב בס' הקונקורדנסים בשורש לאך והנם יותר הרבה והשיב לו על זה שאין להכניס במניינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש וכו' דוק ותשכח שיהו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף ומצאתי סעד למה שכתבתי וכו' עכ"ל. ואומר אני דלא זו בלבד שהיתר שלו שרצה לסעוד ולסמוך בו מדברי התוס' דיומא הוא מיפרך דשאני התם דאין לנו ללמוד רמז הענויים אלא מהצוויים תענו ועניתם ולא מקרא דכי כל הנפש אשר לא תעונה שאין בו לא צווי ולא אזהרה ולא שייך למיכתב אזהרה גבי עינוי דהיכי לכתוב וכו' כדאמרינן התם בגמרא אבל למה לא נמנה כאן כל האזהרות כל מלאכה לא יעשה בהם או לא תעשה כל מלאכה והדומין להן שהרי הן הן הצווין באזהרה. ונניח לזה שהרי בלאו הכי עיקר היסוד של הבנין שלו נופל בדרך שרצה לדחוק בו ולמנות המספר בלא הכתובים של אזהרות דהא ברייתא ערוכה היא הכא בריש הסוגיא כדתני רשב"י וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. ואם היה רואה לזה בודאי היה חוזר בו מדרכו אלא דמלבד כל אלה יש לתמוה ולהפליא עליו במה שראה בהספר הנזכר ובשורש הנ"ל וכתב דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר עם הני תרי דבעי רב יוסף. והנה הרואה יראה שאין החשבון שלו מכוון כלל וכלל. והנני אציע לפרך ברמז ובקצרה שמתוך כך תעלה האמת והדרך הנכון בענין הזה. הכתובים שבתורה שנאמר בהן תיבת מלאכה בלא האות השימוש ומבלתי הכנוי הם כ"ד ובתוכם יש מה שכתוב בהן אזהרות והן תשעה ומה שכתוב בהן עונש והן ארבעה תרי דפר' כי תשא כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת וחד דפ' ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת וחד דפ' אמור וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. והכתובים עם אותיו' השמוש שלפני תיבת מלאכה כגון המלאכה והמלאכה למלאכה בפתח תחת הלמ"ד או בחוריק תחתיו הן עשרה והכתובים שכתוב בהן מלאכת בנסמך לתיבה שאחריה כגון מלאכת העבודה והדומין לזה שלדעת התיו"ט הם נמנו בכלל המנין ומלבד אותן שכתוב בהן אזהרות אלו הכתובים המה ג"כ עשרה. והכתובים שעם הכנויין כגון מלאכתך הן שתים ומלאכתו שהן גם כן מהכנויים ובלא אות השימוש לפניהם הן ארבעה. ואחד בלבד שהוא הכתוב איש איש ממלאכתו הוא עם הכנוי ועם אות השימוש שנקרא מ"ם המן. הרי לפניך מספר כולם בכלל הן חמשים ואחת. וכשתחסר אותן שכתוב בהן אזהרות שבכ"ד הראשונים ישארו בין הכל ארבעים ושתים. ואם תחסר מהן גם אותן שכתוב בהן עונש לא תמצא כ"א שלשים ושמונה. והן עתה היכן תדוק ותשכח שכתב התיו"ט וזה אפי' לדעתו שמונה הוא המקראות שכתוב בהן שם הסמוך והכנויים ומחסר העונשין והאזהרות וכבר הודעתיך דבלאו הכי נסתרו דבריו מתלמוד ערוך בברייתא ערוכה דרשב"י שהובאה כאן. אמנם כן אציג לפניך ותראה מספר המכוון ועל קו האמת והן הבט נא ופקח עיניך להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם שאמרו כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכתך שבתורה ולא אמרו דרך כלל כנגד מנין מלאכות הכתובים בתורה אלא שהיה רצונם לומר בזה להוציא מהמנין כל תיבות מלאכת שכתוב בתורה ולפי שאינם אלא שמות הנסמכים לדבר אחר כגון מלאכת של העבודה או של מחשבת וכיוצא בזה מהדומים להם שאין אלו בכלל המנין ואין אנו מונין אלא אלו שכתוב בהו תיבת מלאכ' בשלימות וכן תיבת מלאכתו וכן תיבת מלאכתך וא"כ אפי' אותן כתובים שכתוב בהן אות השימוש לפני תיבת מלאכה הן בכלל המנין כגון המלאכה והמלאכה למלאכה וכיוצא בהן ומפני שיש בהן תיבת מלאכה בשלימות ר"ל מלאכה שלו מלאכה שלך וכדומה המלאכה וכו' וכן אותו שכתוב בהן מלאכתו מלאכתך מבלתי אות השימוש שלפניהן אוחן הן בכלל המנין ולהוציא הכתוב איש איש ממלאכתו שאינו בכלל המנין והטעה שזהו כינוי וגם אות השימוש לפניו ולא נכנס בכלל המנין אלא דוקא אותן שכתוב בהן חיבת מלאכה בשלימות ואף שיש בהן אותיות השימוש לפניהן וכן אותן הכינויים שאין בהם אות השימוש לפניהם כמו מלאכתו מלאכתך. אבל ממלאכתו שהוא הכנוי וגם יש בו אות השימוש לפניו זה לא נכנס בכלל המנין. והטעם הוא מבואר שלא רצו החכמים למנות אלא דבר שהוא בשלימית. ואף אם הוא מהכנויים הרי מ"מ הכינוי הוא בשלימות מלאכתו של זה או מלאכתך. אבל ממלאכתו אין זה בשלימות. ועכשיו תמצא המספר מכוון ארבעים לא פחות ולא יותר ועם הני תרי קראי דבעי רב יוסף. שהן הכ"ד שכתוב בהן מלאכה עם האזהרות והעונשין. ועשרה מהכתוב בהן המלאכה והמלאכה למלאכה הרי ל"ד ומלאכתך הם שתים הרי ל"ו ומלאכתו הן ארבעה הרי ארבעים מכוון במספר ומחמת ספיקא דרב יוסף בהר תרי קראי נקראו ארבעים וחסר אחת. וזהו על דרך וקו האמת. והנה מהקרובים אתה למד על הרחוקים שאפי' דבר קרוב וקל כזה א"א לעמוד על האמת עד אם יהיו עיניו של המעיין משוטטות בים התלמוד הזה וק"ו ובנו של הק"ו לדברים החמורים והשיטוח שבהש"ס והפוסקים שא"א לעמוד ולהבינם על דרך הנכון והאמת ועם המקור והשורש מעניינים שבתורה אם לא יהיה יגע בתלמוד הזה אז יבין גם בתלמוד הבבלי ובדברי הפוסקים ולהוציא דין אמת לאמתו ומכ"ש להבין דברי הרמב"ם ז"ל על בורין א"א לבוא עד תכונת ואמתת דעתו מבלתי עיון הדק בתלמוד הזה ובסדרו. והרי תשובה נצחת לאותן המתחכמין כיש מתעשרים ואומרים די לנו בהבנת תלמוד הבבלי והפוסקים:
דא מילתא ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון ויכל וגו' ביום השביעי מלאכתו וגו' מנהון. כדפרישית דדא מילתא הוא דמיבעי' להון אם מהמנין הן או לא דהא כדקאמרי לפני ר' אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים ודאי לא מצית למימר דמקום שכתוב מלאכות הוא דמיבעי' להו שהרי לא תמצא תיבת מלאכת שבתורה ולא טעו הני רבנן בהכי אלא דהא הוא דקא מיבעי' להו אם מלאכתו דקרא דויבא אינו מן המנין דלא מיתפרש מלאכתו ממש וכן אותן שלש מלאכתו דפ' ויכולו אינם מן המנין לפי שלא מנו אלא אותן מלאכות הכתובים על בני אדם וא"כ אתה צריך להכניס תחתיהן כדי להשלים המנין שתי פעמים כל מלאכתך הכתובים בתורה ולא יותר והן דדברות הראשונות והאחרונות ומשום דכל מלאכתך לשון רבים הוא ומיעוט רבים שנים והרי כאן ארבעה תחת ארבעה שחסרו מקרא דויבא ומפ' ויכולו או דילמא איפכא דהני מן המנין הן ומלאכתך לא משמע אלא חדא וכעין קרא דכל מלאכה לא תעשו דמיתפרש כל מלאכה המיוחדת לך ואין כאן רמז אלא לאחת זהו פירושא דהבעיא דילהון:
אל"ף חד למ"ד תלתין ח' תמניא לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת. נראה דנ"מ איכא לדינא בין האי דרשא לדרשא דלעיל מאלה הדברים וכו' וכדדריש נמי הכי בבבלי פרקין דף ע' דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני וזה דאלו להך דרשה מצינו למימר דאכתי לא נלמד מכאן לחילוק מלאכות וכדכתבו התוס' שם ד"ה יכול וכו' דאי לאו לא תבערו. ה"א דמניינא אתי לאשמעינן שאינו חייב על אחת או שתים עד שיעבור כל ל"ט וכיון דכתיב לא תבערו ילפינן ממנינא דדוקא אל"ט הוא דחייב על כל א' וא' ולא אתולדה במקום אב וכו' ע"ש. והשתא לרבנן דקסרין דדרשי מנין ל"ט מלאכות מתיבת אלה בלבד א"כ דברים הדברים מאי דרשת להו וע"כ דלחלק אתא וא"כ לא איצטריך לא תבערו לדידהו וע"כ צ"ל דסברי כמ"ד לא תבערו ללאו יצא וזהו הנ"מ בין דרשא דרבנן דקסרין לדרשת הבבלי וכדרשא דלעיל ועיין לעיל בפ"ג בהלכה דהמכבה ובמקום אשר ציינתי שם המבואר בענין זה:
ניכר הוא זה שלא עבר על פתחה של תורה. כלומר לעבור ולחקור אחר מפתח המעיין של תורה ולידע מאין הן נובעים מקור הדברים שכל שאינו עושה כן אינו יודע להשיב וכהאי שיגע כל כך ובסוף שאלו אותו ולא ידע להשיב כלום:
ויהא חייב על כל אחת ואחת וכו'. מכלל הדברים היוצאים משיטת כל הסוגיא זו עד כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות כבר נתבארו בחיבוריי בפ"ו דנזיר ובפ"ז דסנהדרין וכן בריש פ"ח דכלאים ובארתי שם דמה שהיה נראה לכאורה לומר בענין שאר מלאכות דשביעית שאין בהן אפי' עשה וכר' יוסי דהכא וכן כתבתי בסנהדרין שם אבל האמת יורה דרכו דהמסקנא מכרחת כהאי דר' ירמיה דעובר הוא בעשה על החרישה ושאר עבודות שאינן מפורשין בתורה ולאו הוא שאין בהן ואין לוקין עליהם אלא מכות מרדות מדבריהם. וזהו דעת הרמב"ם בריש הלכות שמיטה ויובל ועיין בריש מס' שביעית שביארתי דבריו שם ושהם למדין מדברי הת"כ. ושארי דברים הנלמדים מהסוגיא הם במקומות הנזכרים וכן בעניינא דהכלל בעשה והפרט בל"ת דלקמן שם תמצא מבואר הכל בס"ד:
רבי אלעזר שאל לר' יוחנן יצאו שתי הלחם וכו'. וא"כ ר' יוחנן הוא דהשיב לו דחייב על כולם במעלם אפי' לכבש ור"א הוא שהקשה לו ממיעוטא דאותם והכי גריס לה נמי בתלמודא דילן בפ"ה דמנחות דף נ"ז ע"ב דמייתי התם נמי להתוספתא דלעיל ולא כר' יוסי בר' בון דהכא דלקמן אלא ר' יוחנן הוא דאמר חייב וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' אסורי המזבח בהל' ג' כר' יוחנן ומיעוטא דאותם מתרץ לה התם דמיבעי' ליה לכדתניא וכו' ללמד שאין באין נדבה וע"ש ודע דהסיפא דהברייתא יכול לעבודה וכו' כדמייתי הכא לא הועתקה שם וזהו דכתב הרמב"ם שם בהל' ג' ואפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה כדבש או כשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה ור"ל בזה שכתב והוא מן הקרבן לא שיש בהן צד קרבן כמו שרצה הראב"ד לכווין דבריו וכתב עליו נשתבש בלשון הברייתא וכו' ולא כמו שהבין לדבריו אלא מן הקרבן כלומר לקרבן ולעבודה ולאפוקי שלא לעבודה ולקרבן כדתני בסיפא דברייתא בהדיא ולפני הכ"מ היה כתוב בדבש וכו' בבי"ת ואינו כן אלא בכף הדמיון הוא וכך הוא בנוסחא האמיתית שלפני מדפוס הישן שנדפס בשנת שי"א. וזה א"צ לפנים:
ולד הטומאה וכו'. כמו שהגהתי בפנים כך הוא בריש ב"ק וכך הוא האמת:
חטין על ידי שהן חביבות וכו'. ולא קאי הכי המסקנא הכי לפי הברייתא דגריס בבבלי סוף פ' ר"ע המוציא גרעינין וכו' אם לנטיעה שתים ואם לאכילה חמש וכו'. כך היא גי' הרמב"ם בפ' י"ח בהל' ז' וא"כ כל הגרעינין שאינם מזרעוני גינה שאינם נאכלין הן בכלל. ורש"י פי' שם גרעיני תמרה וזהו לפי גירסתו דגריס אם לאכילה כמלא פי חזיר וע"ש:
רבי חייה בשם ר' יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה. והיינו כר' יוחנן בבבלי ביצה דף י"ב דתני תנא קמיה המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש וכו'. וא"ל פוק ותני לברא הבערה ובישול אינה משנה וכו' והיינו בישול גיד והיינו בישול נבלה דתרווייהו אינם לאכילה ואינו לוקה דאמרינן מתוך וכו':
מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה וכו'. סוגיא זו שייכה לקמן בפ"ק דביצה ופירשתיה בפנים לפי השקלא וטריא. ומה דנקטינן מהסוגיא לפי המסקנא דמסיק וקאמר ברם כרבנן מ"מ הרי חרש מ"מ הרי קצר וכדפרישית דלענין שיתחייב גם משום יפוי הקרקע אם נתכוין לכך ואע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא רבנן פליגי על ר"ש וס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ושמעינן נמי מהכא דר' יוחנן כר' יהודה ס"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה דהא אקשי ליה ר' יוסי לר' אחא את אמרת דא מילתא ולא כן אמר ר' יוחנן וכו' אלמא ר' יוחנן לא ס"ל כר"ש ועיין מזה לקמן פ' הזורק הל' ב' ד"ה תמן תנינן המפיס מורסא בשבת. ובבבלי פ' הבונה דף ק"ג דגריס בהאי ברייתא התולש עולשין וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהוא ופריך אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע נינהו וכו' לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה ופי' התוס' משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכלומר אביי ורבא ס"ל כר"ש דפטור וכדאמר בהדיא בריש פ' נוטל דרבא ס"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור. והרי"ף והרמב"ם דפסקו דחייב וכתבו המפרשים דסמכו על הא דשמואל בפ' כירה דף מ"ב בדבר שאין מתכוין ס"ל כר"ש ובמלאכה שאינה צריכה לגופה ס"ל כר' יהודה והקשו על זה מהאי דרבא בפ' נוטל ויש קצת סיוע מסוגיא דהכא ומסוגיא דלעיל בפ' במה מדליקין בהלכה דהמכבה לפסק הרי"ף והרמב"ם כשמואל. ומיהו צריך ביאור ביותר והכרח לזה עוד מכמה סוגיות ויעדתי מקום לזה לקמן במתני' דריש פ' נוטל בהגיעי לשם בס"ד:
נטע וזמר בשבת בין על דעתיה דרב כהנא וכו' חייב שתים. ובבבלי פרקין דף ע"ג קאמר רב כהנא דווקא בזומר וצריך לעצים חייב שתים דאי לאו הכי נוטע וזומר מעין מלאכה אחת הן וכ"פ הרמב"ם בפ"ח בהל' ד':
הנותן עציץ נקוב ע"ג עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע ובבבלי פ' המוציא דף פ"א גרסינן אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא בה מילתא היה מונח על גבי הקרקע והניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. ומשמע דווקא בהניחו ע"ג קרקע אבל לא בהניחו ע"ג עציץ נקוב אחר ומשום דאינו יונק מן הקרקע להדיא דאל"כ הוי לי' לאשמועינן רבותא טפי. ומשמע נמי דחייב דקאמר מן התורה הוא וכ"פ הרמב"ם שם וכתב חייב סתם ולא כפירש"י והתוס' ע"ש:
הדא איתתא כד מערבא בחיטייא וכו'. כל הני דינים וכן בהא דגריס לקמן בכיוצא באלו ומסיים בכולהו גמר מלאכתו משום מכה בפטיש מכל הלין נלמד דבכל מקום דאיכא כמה מלאכות למיחייב עליהון חייב עוד משום מכה בפטיש בשעת גמר מלאכה וזהו הפירוש שציינתי לעיל בד"ה אבות מלאכות לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דאינו מחייב בתופר אלא משום תופר ולא משום קושר דמה שקושר ראשי החוט שיתקיים התפירה לאו מעשה אומן הוא ולפ"ז הא דאביי התם בדף ע"ה האי מאן דעבד חלתא וכו'. ואי חייטיה לפומיה וכו' מתפרש נמי כה"ג מיחייב משום מכה בפטיש שהרי גמר מלאכתו ולא כדפרש"י שם כמבואר לעיל שם וכן צריך לפרש להא דרבא דהתם לעיל האי מאן דעביד חביתא וכו' דכל כה"ג מיחייב נמי לחיוב האחרון משום מכה בפטיש כמו שתמצא בהרבה מקומות בסוגיא דהכא בכעין זה:
רב אמר כבשים שסחטין וכו'. וכך היא פלוגתא דרב ושמואל בבבלי פ' חבית דף קמ"ה וכמו שהגהתי כאן בפנים. ומסיק התם דדבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד ולגופן מותר לכתחלה לכ"ע כדפסק הרמב"ם בפ"ח בהל' י' וע"ש:
ההן נענעה בחדא שרי וכו'. כדפרישית שמנענע ומנער טליתו כדי לנאותו ונ"ל דטעמא דבחדא שרי משום דלא הוי קפידא בזימנא חדא דאי קפיד על כך חייב חטאת כדאמרינן בבבלי בפ' הנזכר דף קמ"ז המנער טליתו בשבת חייב חטאת וכו' והוא דקפיד עלייהו ואם אינו מקפיד מותר אפי' לכתחלה וכדמוכח נמי מעובדא דעולא דהתם דקאמר רב יהודה נפוצו ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי וכן מעובדא דרב יוסף התם וכ"פ הרמב"ם לפ"ח בהל' י"ח:
ההן דסחי וכו'. לטעמא דחששא משום סחיטה איכא פלוגתא בבבלי פ' הנזכר שם ומסיק להלכתא מסתפג באלונטית ומביאה בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
חד אמר רוקק ושף וכו'. ובבבלי פ' כל כתבי דף קכ"א מסיק רוק דורסו לפי תומו ולא מחלק במידי. וברוקק והפריחתו הרוח מביאין האחרונים לחיוב מהאי דהכא:
והבורר וכו'. פירשתי במתני' לפי המסקנא דהש"ס דהתם וכעין האי דר' יוחנן דהכא והשאר מהסוגיא השייך לפ"ק דביצה מבואר הוא הכל למאי דפרישית בפנים. ובענין דקאמר בסוף הסוגיא דאליבא דרבנן בעייא דא מילתא מהו לשנות אה הקמח לאחורי הנפה ביו"ט התם בפ"ק דביצה דף כ"ט גבי פלוגתא בברייתא אין שונין קמח ביו"ט וכו' קאמר דביתהו דרב יוסף נהלא קמחא אגובא דמהולתא וא"כ לאחורי הנפה שרי לשנות:
תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין וכו'. הסוגיא מבוארת בפנים היטב במה דמחולקין הן ר' יוסי עם ר' אחא בשם רשב"ל ובמה דתני חזקיה ופליג אדרשא דידהו והנ"מ לדינא בענין בורר ביו"ט. ובזה יתבאר לך דברי הרמב"ם בפ"א מהל' י"ט בהל' ז' כיצד אין קוצרין ולא דשין וכו' ולא בוררין וכו' שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מעיו"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון ודקדק הראב"ד על זה בהשגות דא"כ אין טעם למ"ד אין תולשין ואין מלקטין פירות ביו"ט שהרי בני יומן יפין ביותר ומסיים ובירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל וכו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש. ולמאי דבארתי הסוגיא אין כאן שום קושיא כלל. ובתחלה נבאר דמ"ש ולא בוררין היינו ברירה ממש דודאי הלכתא כב"ה דסברי בורר כדרכו וכו' אבל לא בנפה ובכברה וכדפסק הרמב"ם בעצמו כן והשתא מה דפליג חזקיה הכא על הני אמוראי בברירה כמבואר בפנים משום דלדידהו כל ברירה כדרכה אסור ביו"ט ואזלי מילתייהו דלא כב"ה והלכך פליג וקאמר דאין לנו אלא ג' מיעוטין שלא לקצור ולא לטחון ולא להרקיד ובכלל הרקיד הוי נמי בורר ממש כדרך שבוררין בנפה ובכברה. וזהו אסור ביו"ט דהיינו מרקיד אבל בורר כדרכו בחיקו וכו' וכב"ה ומדקאמר חזקיה למעוטי הני בדיוקא על כרחך דטעמי' משום דבהני ליכא הפסד וחסרון אם עושה כן מעיו"ט דאלת"ה מנא ליה למעוטי מהג' מיעוטין דווקא להני ולא משארי מלאכות וכגון לישה ואפית וכיוצא שהרי חזקיה פליג אטעמייהו דדרשי מדסמיך ושמרתם את מצות ולא ס"ל להאי דרשה כלל. והשתא למדין אנו לכל המלאכות הדומין לאלו דחזקיה דאסור ותלישת ירק ופירות היינו קוצר וזה אסור לעולם ולכ"ע ולא הותר אלא שאר מלאכות שאינן דומין כלל לשלש אלו אלא דמ"מ מלאכות הן והואיל ויש בהן הפסד וחסרון אותן הוא שדרשו חכמים להיתר מהאי קרא ואסרו השאר הדומין להני מיעוטין וזהו טעמו של הרמב"ם דכחזקיה הוא דפסק ולא מסר הכתוב אלא לחכמים שלא נתיר אלא אותן שיש בהן הפסד או חסרון אם לא יעשו בו ביום אבל לא נתיר אותן שהן יפות ביותר אם יעשו היום דא"כ נתיר כל המלאכות שהן יפות ביותר ומה את עביד להו להני מיעוטין אלא דזה צ"ל לדעתו ז"ל דאע"ג דקאמר להני ג' מיעוטין לאסמכתא בעלמא קאמר. ובזה נוחין כל דבריו ז"ל ועיין בדברי הר"ן ז"ל ריש פרק אין צדין ואין להאריך:
בישל בחמי טבריא מהו. בבבלי פ' כירה ד' מ' גרסינן אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא פטור וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' שבת בהלכה ג' ובפ' כל שעה דף מא קאמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור פסח שבישלו בחמי טבריא חייב מאי שנא בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדת אש היא אמר רבא מאי חייב דקתני דקא עבר משום צלי אש ופירש"י לאו דלא תאכל כי אם צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות וזה קשה דאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה כי אם צלי אש. והאי לאו צלי אש הוא ולאו דלא תאכל לא קאי אלא על נא ובשל מבושל ואם היה מחייב על נא ומבושל כאחת שתים היה שייך לומר קסבר לוקין על לאו שבכללות וכדלקמן שם לפי הגירסא שלפנינו וכאן לא שייך לפרש אלא חייב שעבר על מצות עשה ואינו לוקה כלל. ודומיא דקאמר בפ' כירה שם להא דרב הונא מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות. וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' קרבן פסח בהל' י' צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טבריא ה"ז אסור שאין זה צלי אש ואסור דקאמר היינו שעבר על מצות עשה וכמ"ש לעיל שם בהל' ו' נא שהזהירה עליו תורה וכו' אבל אם אכלו בשר חי אינו לוקה וביטל מצות עשה שנאמר צלי אש הא שאינו צלי אסור. ולישנא דפלוגתא דהכא למ"ד אסור יש לפרש נמי בכעין זה אסור משום דלא קיים העשה ומציין רישי' דקרא וסמיך על סיפא כי אם צלי אש ולמ"ד מותר אין לפרש כ"א כדפרישית בפנים ופלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן בבישל בחמי טבריא בשבת נמי בהאי דינא הוא דפליגי אם מותר באכילה או לא דחזקיה סבר דהוי כשאר מבשל בשבת וטעמיה משום דס"ל כר' יוסי דפ' כירה דחמי טבריא הוו תולדה דאש דחלפי אפיתחא דגיהנם והלכך אסור באכילה ור' יוחנן כרבנן ס"ל דלא מקרו תולדה דאש וכדמסקינן המבשל בחמי טבריא פטור אבל אסור לכתחלה והלכך אם בישל הואיל ולא עבר על איסורא דאורייתא לא קנסינן ליה ומותר באכילה וקיימו דברי ר' יוחנן אליבא דהלכתא:
ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה. והכי משני לה נמי בפ"ג דבכורות דף כ"ה שאני כנף דהיינו אורחיה אבל בעלמא תולש לאו היינו גוזז:
הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב. ולהאי מ"ד הא דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא כדמייתי לה בבבלי ריש פ' שמונה שרצים ובפ' אלו טריפות דף מ"ו טעמא הויא משום צובע וכדפירש"י שם במתני' בל"א דבדבר שיש לו עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע ולמאי דקאמר לקנייה המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום א"כ צריך לחלק דבנצרר הדם אעפ"י שלא יצא. חיוביה משום צובע דמשום נטילת נשמה לא מחייב עד שיצא הדם. ויש חולקין וס"ל דלא שייך צביעה גבי חבורה וזהו דעת התוס' כדכתבו בפרקין דף ע"ה וכן בריש כתובות דף ה' בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' העלו דטעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה וכו' עד ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבא נטילת נשמה כי הדם היא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וע"ש. ולכאורה יש לפלפל בדבריהם דהרי הכא קאמר בהדיא לחלק שאם מצא דם אז חייב הוא משום נטילת נשמה וכשנצרר ולא יצא חייב הוא משום צובע. ובודאי בדבר שיש לו עור מיירי דביה שייך לחיוביה משום צובע. ומכיון שכן מאי הקשו בכתובות על פירש"י מהאי דמייתי בא"ט ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם והתם מאי צובע איכא הא לית להו עור ומאי קושיא דהתם חיוביה לאו משום צובע אלא משום נטילת נשמה דלא שייכא בהו צביעה והלכך עד שיצא מהם דם כדקאמר הכא בהדיא לחלק כן אלא דנראה דהתוס' כתבו מסברת עצמן כן ולא נאריך בזה. ונבואה אל דעת הרמב"ם דאין דעתו לחייב בחבורה לא משום צובע ולא משום נטילת נשמה ולבאר מהיכן למד לומר כן דלכאורה הוא נגד המבואר בהדיא בהאי תלמודא ולא נתבאר בהדיא מהתם. שבפ"ט מהל' שבת בהל' ז' כתב הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא תולדת הדש וכו' החולב וכו' וכן החובל במי שיש לו עור חייב משום מפרק וכו' ומתחלה צריך שנדע דלדעתו אין חלוק בין נצרר הדם ולא יצא ובין יצא דבדבר שיש לו עור חיוביה משום מפרק דאע"פ שלא יצא נעקר הדם ממקומו ונצרר תחת העור והרי כאן מפרק ובדבר שאין לו עור לא משכחת לה שום חיוב לדעתו אעפ"י שיצא דם דהואיל ואין לו עור אין כאן מפרק. וזה מבואר בהדיא מדבריו דלקמן בהל' ט' שמונה שרצים וכו' הן שיש להן עורות וכו' אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור לפיכך החובל בהן פטור ואחד החובל בבהמה וכו' או בשמונה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהן דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב והרי כדאמרן ולא סמיך הוא ז"ל אהך ברייתא דפ' א"ט וטעמיה שהוא נגד סתמא דמתני' דשמונה שרצים ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור ואין חילוק בהן בן יצא דם או לא דאין כאן מפרק. ומכיון שכן תמצא דבריו מבוארין וא"צ להאריך במה שהביא הכ"מ שם בשם הרמ"ך שכתב לא הבנתי דבריו וכו'. ובירושלמי מפורש בהדיא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וכו' מ"מ צריך לתרץ לפירושו ההיא דחולין ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם וצ"ע עכ"ל. הנה במה שדקדק בתחלה שכתב דמפרק תולדה דדש היא וכתב אין דישה אלא בגדולי קרקע. לזה א"צ לפנים כלל וכלל דה"ק דחיובא דדישה לא שייכא לקרוא אלא במה שהיא מגידולי קרקע והדומה להן. ורצוני לומר בזה דאף דשם דישה לכאורה משכחת לה אפי' במקום דלא שייכא פירוק שהוא דש ודורס הדבר בידו ואעפ"י שלא נקרא פירוק למה שיצא ממנו מ"מ אינו מתחייב הוא משום דישה דדומיא דגדולי קרקע בעינן שיהא מפרק וכגון להאי דאמרינן התם בפרקין דף הנזכר גבי הצד חלזון והפוצעו דר"י מחייב שתים דקסבר פציעה בכלל דישה ורבנן דלא מחייבי אלא משום צידה משום דאין פציעה בכלל דישה ומ"ט מפרש רבא קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע והיינו דכמו דבגדולי קרקע מפרק התבואה מהקשין שלה כך הוא בכל מקום דשייך לחיובי' משום הכי ולאפוקי פציעת חלזון דמכיון שאין לו עור הרי הוא משאר שקצים ורמשים ובהך סברא גופה פליגי ר' יהודה ורבנן דר' יהודה מחשיב לה כדש ומפרק ממה שהוא דוחקו ומוציא דמו ואעפ"י שאין לו עור ורבנן סברי דמכיון שאין לו עור ולא נבלע ונטמן הדם חשיב ביה א"כ לא שייך למיחייביה משום דישה דאינה אלא במפרק וכמו דש בגדולי קרקע ובמקום דשייכא פירוק וא"כ אזדא לה קושית הרמ"ך גם במה שכתב ועוד דאי חולב וכו' ומשום דבמקום שאין עור לא שייך מפרק וכדילפינן מהאי דחלזון אליבא דרבנן. וכן מה שהניח בסוף דבריו בצ"ע מההיא דאלו טריפות ל"ק מידי דלא סמכינן כלל אההיא ברייתא ורש"י ז"ל כתב שם והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא. ונראה דגם לרש"י היה קשה דהברייתא נגד סתמא דמתני' דריש שמונה שרצים היא וכל זה פשוט הוא. נשאר לבאר במה שניין הרמ"ך ואמר ובירושלמי מפורש בהדיא וכו'. ואומר אני בזה שכבר הודעתיך בכמה וכמה מקומות שאין להקשות או להביא איזה ראיה מהירושלמי אם לא לומד הוא כסדרו ורואה בכל מצפוני' ה"ז נסתר מהסוגיא דלקמן גבי והשוחטו דקאמר ר"ש בן לקיש לית כאן שחיטה תולדת חבורה היא והרי דר"ל רצה למחוק להשוחט ממנין אבות מלאכות וקרא אותה תולדת חבורה והרי לא מצינו לחובל שנמנה באבות מלאכות ועל כרחך א"א לך לומר בענין אחר אלא דלא ס"ל לר"ל לחייביה להשוחט אלא משום מפרק הדם והרי שחיטה כמו תולדה ודמיא לחבורה שמפרק הדם ושתיהן תולדות דדש הן והשתא אע"ג דבעיקר סברא דר"ל גבי שחיטה לא קיי"ל כוותיה אלא דשחיטה משום נטילת נשמה היא וכמבואר לזה מהכא גבי הצד חלזון דלקמן וכן מהתם גבי צד חלזון דפריך וליחייב נמי משום נטילת נשמה והוצרכו לשנויי שפצעו מת או כרבא דקאמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה וכו' שמעינן מיהת דכל היכא דשייכא נטילת נשמה כולה מיחייב הוא משום נטילת נשמה ולא כדר"ל דהכא גבי שחיטה ומשום האי טעמא גופה פסק הרמב"ם בריש פי"א כשמואל דשוחט משום נטילת נשמה הוא ולא כרב דס"ל אף משום צובע משום דהכי מוכח בהדיא לרבא וכן לר' יוחנן דבכל מקום שיש נטילת נשמה חיוביה הוא משום כך ואפי' בחונק הוא את החי וכו' יש בו משום נטילת נשמה. ומיהת שמעינן מינה דר"ל פליג אהא דקאמר הכא גבי חבורה דהמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום אלא דס"ל דחבורה משום מפרק וכן שוחט. ולפיכך קאמר לית כאן שחיטה דתרווייהו תולדות דדש הן דאם תרצה לפרש דתרווייהו משום נטילת נשמה הוא דהוו א"כ קשיא היכי תנינן להא במנין האבות כי היכי דנמחק שחיטה מהמנין מטעמא דתולדה היא ולא אב ולא קתני אלא משום סדר סעודה כדמסיים ר"ל. והן הבט נא וראה מהיכן למד הרמב"ם לומר דחובל משום מפרק ותולדה דדש הוא ומהיכן למד לומר דשוחט משום נטילת נשמה דחדא למד מהאי דר"ל ואידך לא ומטעמא דאמרן ובזה נתבאר לך כל דבריו וא"צ להאריך יותר בזה:
והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא. תוספתא היא בפ' עשירי וכ"פ הרמב"ם בפ' כ"ב בהל' ט"ו המכבס חייב משום מלבן והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס ומכאן הוא דלמד ודלא כר' ישמעאל:
רבי יונה ורב יוסי וכו' בקשור מכאן ומכאן מיליהון דרבנן פליגין וכו'. הרי למדנו מזה דהעיקר הוא כדעת הרי"ף והרמב"ם שהבאתי לעיל בד"ה אבות מלאכות בענין הקושר שאינו מתחייב אלא בקשר של קיימא ומעשה אומן בדוקא דהרי הכא סותר דברי ר' יונה ור' יוסי דמפרשי להתופר דמתני' בקושר מכאן ומכאן מההיא דרב הממתח צדדיו וכו' דלדבריהם הוי ליה למימר משום תופר ומשום קושר והשתא למאי דמסקינן התם בפרקין דף ע"ד כר' יונה ור' יוסי דפריך על התופר והא לא קיימא וקאמר ר' יוחנן והוא שקשרן. וא"כ קשיא להא דרב וכדמייתי לה נמי התם בריש דף ע"ה המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. ואמאי לא חשיב נמי קושר דאי בלא קשר א"כ לא קיימא כלל. ואמאי ליחייב וע"כ דמתרצינן דאינו חייב משום קושר אלא במעשה אומן דווקא. והאי דליתקיים התפירה קושר ראשי החוט מכאן ומכאן אינו אלא מעשה הדיוט בעלמא. דאין לומר דההיא דרב מיירי שהיה שם יותר משתי תפירות וא"צ לקשור ראשי החוט דבלאו הכי מתקיימת התפירה דהא ליתא חדא שהרי רב רבותא קמ"ל שהמותח חוט של תפירה מתחייב כתופר ואי בהרבה תפירות מיירי אבל אם אין שם אלא ב' תפירות מתחייב נמי משום קושר א"כ הוה ליה לרב לאשמועינן האי רבותא טפי ולימא המותח חוט של ב' תפירות וקשרן חייב משום תופר ומשום קושר ועוד דאפי' בלא ההיא דרב שפיר שמעינן לה דאינו מתחייב משום קושר דכה"ג מהאי דר' יוחנן גופיה דמכדי חזינן דר' יוחנן נחית למנין חטאות כדאמר התם לעיל מההיא הטווה צמר שע"ג בהמה חייב ג' חטאות ואי איתא הול"ל הכא נמי כן והוא שקשרן וחייב שתיים אלא ודאי דקשירה דכה"ג שאינה מעשה אומן לא מתחייב עליה ואפי' היא של קיימא והרי לך ראיה שאין עליה תשובה וכפסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
הצד חלזון וכו'. עיין לעיל ד"ה הדא אמרה וכו' שנתבאר מכאן דלד"ה מיחייב משום נטילת נשמה במקום דאיכא כולה. ובהא דקאמר דלאידך לית ליה צידה והיינו כדפרישית להאי תנא לא מני כלל לצידה במתני' מטעמיה דאין למדין מדבר שאין לו אלא לשע' וכדקאמר הכא לעיל והיינו דמסיי' ואתיא כהאי דאמר ר"א וכו' וכדפרישי'. ואידך ס"ל דלמדין אף מדבר שהיה לשעה וכדמוכח משיטת הש"ס דילן. והתוס' שכתבו בדף ע"ה ד"ה הצד חלזון וכו' סיימו שם וצ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מיחייב משום צידה. חשבו דלית לה צידה דגריס הכא היינו על צידת חלזון בלבד ואינו כן דא"כ מאי האי דמסיים אתיא וכו' אלא כדפרישית דהאי תנא לא ס"ל כתנא דמתני' למיחשבה לצידה כלל ומטעמא דאמרן:
רבי שמעון בן לקיש אמר לית כאן שחיטה וכו' ולמה תנינתא עמהון וכו' ותיבת לא הנדפס כאן טעות דמוכח הוא. ועיין לעיל ד"ה הדא אמרה וכו' מה שנתבאר מזה ומוכח הוא דחד צד ילפינן לה שפיר מהאי דר"ל ואידך לא ילפינן וכדמוכרח הכל כדלעיל שם ודע דלסברת ר"ל דשחיטה אינה מן המנין של האבות מלאכות א"כ לא משכחת לה ל"ט חטאות להעושה כולן דהא כתולדה דדש היא וכעין תולדה דחבורה ומשום דש הא כבר מיחייב. ועיין בפ"ז דסנהדרין בהל' י"א ד"ה וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה מה שביארתי מענין זה בס"ד ושאר כל הדינים המוזכרין כאן עד סוף הלכה מבוארין הן בפנים:
רבי חונה בשם ר"א לע"ז איתאמרת. התם בפרקין קאי לפרש הרישא כל הכשר להצניעו לאפוקי מאי וכו' והכא מפרש להסיפא מה הוא שאינו כשר להצניעו והיינו הך. ומיהו הא דרב חסדא נשתנית במקצת בענין פירושא דמתני' וכמבואר הכל בפנים ובמתני' פירשתי כפי הנלמד מסוגית הש"ס דילן:
אמר ר' עזרא קומי ר' מנא שכן שוו בהיסק. והתם בשילהי פירקין דפריך לה נמי כהך דהכא ומשני רבא הכא נמי חזיא לדוגמא. ולא ניחא ליה לשנויי כהאי דהכא דהא מיהת לא איירי במתני' בשלקטן מתחלה לכך. וכעין דפריך עליה ר' מנא וכן ר' יוסי לקמן וניתניי בהוצאת כוס קטן וכמבואר בפנים ואע"ג דשני לה ר' חנניה מ"מ קשיא כהאי דר' מנא והלכך מתרץ לה מטעמא דכולהו חזו לדוגמא וניחא ליה בהצטרפות כולן ביחד:
הדרן עלך פרק כלל גדול