אלו הן הממונים שהיו במקדש. חוץ מבן אחיה וכו' ואלעזר שעל הפרוכת וכו'. כתב התי"ט ותימה דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג"כ בדבר שבממון היו ויחידים הם עכ"ל. מנחוניא חופר שיחין לק"מ דכי היא בעצמו ולבדו היה חופר שיחין ודאי לא אלא שהיה ממונה על אלו שחופרין בורות כדי שיהו המים מצויים ומפני שהוא היה יודע להמציא מים לעם בישוב ובמדבר וכמ"ש הרמב"ם לזה בפי' המשנה וא"כ הגזברים הן היו משלמין לאלו החופרים ואין מינוי שלו בדבר שבממון. אלא מפתחיה שעל הקינין לכאורה יש לדקדק בזה ונראה דמכח קושיא זו למד הרמב"ם לומר דזה הממונה הוא בעצמו המוכר ועמו פוסקין על השער כדכתב בפ"ז מהל' כלי המקדש בהל' ט' הממונה שעל הקינים הוא שפוסקין עמו שימכור הקינים לקרבנות כך וכך בסלע וכל מי שהוא חייב בהן יביא דמיהן למקדש וזה הממונה נותן הקינים לבעלי הקרבנות ועושין חשבון עם הגזברים ונותנין לו וכו'. ונמצא שלא היה המינוי שלו יחידי בדבר שבממון שהרי חשבון עושה עם הגזברים ואינו אלא כמוכר ומספיק אותן ועליו היה מוטל הדבר. וכך הוא הענין בהממונה על הנסכים כמ"ש שם בהל' י' זה שעל החותמות הוא שמקבל דמי הנסכים ממחוייבי נסכים וזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. וא"כ ג"כ כאן אין ממונה יחידי בדבר שבממון שהרי היו צריכין בכל יום ויום לעת ערב לבוא יחד ולעשות חשבון וזה מוציא החותמות ומקבל מזה המעות כדתנן לקמן בהל' ד' וכמו שהביא הוא ז"ל שם בהל' יב. ובזה מסולקת תלונת הראב"ד שם שכתב לא כי הממונה על הקינין ועל הנסכים אינו אלא גזברות בעלמא וכו' מי שהוא חייב וכו' ונותנן למוכר והממונה הוא משתדל להקריבן וכו' ע"ש והכ"מ כתב על זה ואני אומר שאין זו השגה ופירושי נינהו מר מפרש הכי ומר מפרש הכי עכ"ל וטובא איכא בינייהו דלמר לא קיבל הממונה מעות ממחוייבי בדבר אלא שנותנין דמיהם למקדש והיינו להגזברים והממונה הוא המוכר ואח"כ עושה חשבון עם הגזברים ואין כאן התמנות יחידי בדבר שבממון כדלעיל וזהו בקינין וכן בנסכים שאין הממונה על הנסכים מקבל מעות אלא הממונה על החותמות מקבל ולערב באין זה אצל זה ועושין חשבון והרי כאן התמנות בדבר שבממון בשנים. ואומר אני דמכאן קושיא על הראב"ד דלפירושו שהן גזברות וכל אחד ואחד מקבל המעות או הקינין וכן דמי הנסכים א"כ היה לו להתנא למיחשב נמי לאלו חוץ מפתחי' וחוץ מאחיה וכו' ולמדנו מכאן דדעת הרמב"ם ופירושו הוא העיקר. ולמדין אנו עוד מכאן בענין פירושא דפינחס המלביש שכתב הרמב"ם שם בסוף הפרק זה הממונה על מעשה בגדי כהונה עוסק בהכנת בגדי כהנים הדיוטים ובגדי כ"ג ובאריגתן ומתחת ידו נעשה הכל ולשכה היתה לו במקדש וכתב הראב"ד על זה אומר אני שהוא פנחס המלביש והכ"מ כתב בזה ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו עכ"ל. ואני יודע מה מלמדנו שהראב"ד אינו כמראה מקום לדברי הרמב"ם ומציין מקומו כמו שרצה הכ"מ לפרש כן בכמה וכמה מקומות וכבר פירשתי בכל מקום שאינו אלא משיג ורוצה לסתור טעמו ופירושו וכאן משיג הוא דמאין לו להרמב"ם לומר זה שהוא היה עוסק בהכנת הבגדים ומתחת ידו נעשה הכל הלא במתני' לפי נוסחא דהכא לא קראוהו אלא פנחס המלביש ותפס זה לעיקר משום דבגמ' פירשו כך בסוף הסוגיא דהלכה דלעיל פינחס המלביש שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה. וכלומר שלאלו הבגדים להלבישן היה צריך מבין ויודע סדר הלבישה על צד היפוי ובש"ס הבבלי לא מצינו פירוש אחר וא"כ מאין הוציא הרמב"ם פירושו זה. וממה שנתבאר לעיל למדנו עוד טעמו של הראב"ד ולכאורה נראה לומר כפירושו דאם נאמר שהיה עוסק בהכנת הבגדים וכן הוא היה המלביש וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ופנחס המלביש היה מלביש הכהנים בגדיהם והיה מתעסק בהצנעתן ובעשייתן. דא"כ קשיא מאי האי דלא אמרו אלא חוץ מבן אחיה ואלעזר על הפרוכת ומפני מה לא אמרו ג"כ וחוץ מפנחס המלביש שהיה עוסק בעשייתן והכנתן ותחת ידו נעשה הכל וא"כ היה לו מינוי יחידי בדבר שבממון. ואפשר לומר לדעת הרמב"ם דבענין שהיה עוסק גם באריגתן ובעשייתן למד ממה דתנינן בפ"ק דמדות ושתי לשכות וכו' אחת לשכת פנחס המלביש ומדקבעו לו לשכה להמלבושים ונקראת על שמו משמע שהיה עוסק במלאכתן ובעשייתן והיה צריך ללשכה בפני עצמו לכך שאם לא היה אלא מלביש בלבד לא היתה הלשכה זו שמשימין הבגדים שם נקראת על שמו בלבד. ועוד דבפ"ה דתמיד שנינו מסרום לחזנים והיו מפשיטין אותם את בגדיהם וכו' ואם הוא היה המלביש בלבד ולפי שיודע סדר הלבישה מסתמא היה ג"כ צריך להיות בשעת הפשיטה ואף שאינה מלאכה כל כך כמו הלבישה מ"מ כדי לידע אח"כ סדרן כשמלבישן ואפשר שהיה מסייע לאותן חזנים ג"כ. ובענין דלא אמרו במתני' כ"א חוץ מבן אחיה ואלעזר ולא מנו ג"כ לפנחס עמהן אפשר לומר דהואיל שאין בו שררה של דבר שבממון בלבד שהרי היה ג"כ מלביש ומפשיט אותן לפיכך לא חשבוהו בהדי אינך ועדיין צ"ע. ובענין שאמרו בן בבי על הפקיע פירשתי במתני' דלעיל כהאי דהכא וכך הוא נמי לעיל בפ"ב דיומא בהלכה ג'. ובבבלי יומא דף כג אמר אביי מריש הוה אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו' היו מפקיעין ומדליקין כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא. וזהו כוונת הראב"ד בהשגתו שם בראש הפרק ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות וכתב הכ"מ ורבינו תפס כגמרא דידן שדחה פי' הירושלמי מכח הברייתא וכו' וע"ש ואומר אני שזהו כוונת הראב"ד בעצמו דודאי גם הוא ראה בגמרא דיומא דידן אלא דכונתו דאם תפס הרמב"ם כפירושא דאביי מפני מה כתב בזה בהל' ד' שם זה שהוא על השומרים הוא איש הר הבית שמסבב על הלוים בכל לילה וכו' וזה כפי ששנינו בפ"ק דמדות שעל הלוים השומרים אם ניכר שהוא ישן חובטו במקלו והרי לפירושא דאביי היה נוהג פקיע זה אף בכהנים הבאים לפייס וכדתני בהאי ברייתא אין מוציאין וכו' ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע וא"כ משמע דלדעת הרמב"ם ע"כ לומר דאין זה מן הממונה שנשנה במתני' כאן אלא מהממונה על הפייסות ולא מנה לזה אלא במינוי שלו על הפייסות ומשום שאין מה שמלקה בפקיע אלא דרך מקרה אם אירע כך שהוציא אגודל שלו והשתא אם לא תפס לפירושא דאביי בפירוש דעל הפקיע במתני' דידן היה לו למנות המכין הפתילות כפירושא דהירושלמי זהו שהראב"ד משיג כאן. ולדעת הרמב"ם י"ל דה"ט דלא מנה התנא דמתני' אלא בממונה על הדבר שנוהג בכל פעם ופעם וכהאי דמתני' דמדות שהיה מסבב בכל לילה וכל מי שישן חובטו במקלו ומשום הכי לא ראה לומר כפירושא דהאי ש"ס שג"כ אינו אלא פעם ושתים בכל שנה בתקופת טבת ובתקופת תמוז כדפרישית במתני' וכך אמרו בהדיא לעיל בפ"ב דיומא שם והלכך נמי לא מנה להאי מילתא דהתם דמייתי אביי לענין כהנים שאינו אלא דרך אקראי בעלמא וכפירושא דאביי בלחוד הוא דתפיס דמאי פקיע נגדא וכעין ששנינו במתני' דמדות וכוונת אביי גופיה ג"כ על פירושא דפקיע בענין המתני' דמדות היא:

וכבן עזאי חוטא דל למה. כדפרישית דלמה הוצרך לזה וקאמר מפני שהיה אביא לוגו עמו והיינו לוג הנוסף על הנסכים של כבש וזהו שהוא למתן בהונות ואלו לא היה חותם מיוחד לו מאין הוא מביא שבעל הנסכים אינו נותן לו בלא חותם כדמפרשינן טעמא לקמן ד"ה מי שהוא מבקש נסכים ולרבנן דסברי מביא חותם גדי ודאי דלא היה מביא מהממונה על הנסכים אלא כפי נסכים של הכבש ואותו הלוג מביא מביתו או מאחר שהכל נאמנים על טהרת יין ושמן ביהודה וכדתנינן בפ' חומר בקודש חומר בתרומה שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה וכו' ועיין בתי"ט שהביא קושית ר' ענשקן אחד מאין היה מביא אותו הלוג של מתנות בהונות והשיב שזהו שאמרו בירושלמי וכו' ופשוט הוא דאין כאן שאלה מאין היה מביא ממקום שהיה רוצה היה מביא שהכל נאמנים ביהודה בזה שנעשה על טהרת קדש כההיא דחגיגה שם:

ניסכי רחל מה. כה"ג גריס בבבלי מנחות דף צב לבתר דמייתי התם להא דלקמן לדרשא דקרא ככה יעשה וגו' אמר רב פפא בדוק לן רבא נכסי רחילה בכמה וכפי' רש"י ז"ל בפי' הב' אם מחלקינן בין רחלה לכבשה ופשטינא ליה ממתני' גדי משמש וכו' חוץ משל אילים:

מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן וכו'. לא היה יכול ליתן מעותיו לאחיה עצמו ויקבל ממנו נסכים והטעם שהרי אמרו אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים וא"כ ע"כ שהיה צריך לכך שיהא אחד ממונה על החותמות והוא יקבל המעות מיד המחוייב בנסכים ונותן לו חותם ומקבל מזה שעל הנסכים נסכיו שלו ולערב באין זה אצל זה ועושין חשבון ונמצא שעיקר הדבר שבממון על ידי שניהם הוא שנעשה. ועיין ריש פרקין מה שבארתי לפ"ז בענין כל הממונין שנמנו בס"ד:

הגע עצמך שזיווג אותו היום וכו'. כמבואר בפנים ויש לפותרו לזה לב' הפירושים שהבאתי במתני' להטעם שהיו כותבין שם היום על כל חותם וכו' ושניהם הביא הרמב"ם בפי' המשנה ומה דדייק הש"ס הגע עצמך שזיווג וכו' שייך שפיר לפי' הא' שימתין עד שיוקרו הנסכים ויבא עוד באותו היום ממש ויהא מזווג ליום שכתוב בהחותם ומשני שם משמר וכו' ויש לומר דג"כ לפי' הב' שייך זה דהגע עצמך אם יאבד זה חותמו וימצאהו אחד מן הרמאין לא יהא מראה אותו עד בא יום כאותו יום ממש להזדווג כאחד עם היום שכתוב בהחותם ומשני משמר וכו'. והרמב"ם בחיבורו בפ"ז מהל' כלי המקדש בהל' יב לא כתב אלא כפי הטעם לפי' הא' שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים והראב"ד כתב שם לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבוא לידי אחר ויוציא חותמו וכפי' הב'. והכ"מ נתן שם טעם לדברי הרמב"ם שלא הביא כפי' הב' מפני שאינו נכון כ"כ דא"כ למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי עכ"ל. והתי"ט הוסיף על זה וכתב דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן וציין בכ"ג דגיטין ובפ"ג דב"ב ופלוגתא דאביי ורבא היא ביבמות פ' טו דף קטו לאביי חיישינן ולרבא לא חיישינן ואף דהלכתא כרבא היינו בדלא הוחזקו אבל בהוחזקו מודה רבא דחיישינן כדמסיק התם לקמן וא"כ לפ"ד נחתינן כאן לדוחקא דמיירי דלא הוחזק ומה נעשה אם הוחזקו דלא סגי בשם בעליו לכ"ע אלא דעיקר הטעם שלא כתב הרמב"ם בחיבורו אלא כפי הפי' הא' שלא ישהה עד שיוקרו דאלו לאידך פירושא שמא יאבד וכו' א"כ צריכין אנו לדוחק הגדול הזה ולומר שביום שמצאו אינו רשאי להוציאו שהאובד מחזר אחריו כדכתב הרב ומה נעשה אם ידוע לזה המוצאו שאין האובד מחזר אחריו שאינו בר קפידא על דבר מועט שנאבד ממנו או כיוצא בזה וא"כ מאי תקנתא בשם היום אלא ודאי דלאבדה לא חיישינן וטעמא הויא שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים:

תני קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית וכו'. כמבואר הכל בפנים שהגי' דהכא היא עיקרית וכצ"ל בהתוספתא שהבאתי וזה מוכרח הוא. ולא תיקשי הא תנינן בפ"ז דתמורה אחד קדשי המזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה דהתם מיירי שהקדיש בהמות לקדשי בדק הבית ודינן שיפדו ויהיו למזבח ובעודן קדשי בדק הבית אם ירצה לשנותן ולהקדישן למזבח לא עשה כלום וכדאמרינן בתמורה דף לב קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי המזבח בין לחרמי הכהנים לא עשה כלום. וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין בהל' ח' ופי' בהדיא המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר ה"ז עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום אבל הכא מיירי בדמים שהן קדשי המזבח או קדשי בדק הבית וכך הוא בהדיא בהתוספתא דתמורה שהבאתי חומר בהקדש מזבח וחומר בהקדש בדק הבית והיינו המעות שהוקדשו לכך או לכך וזה פשוט וברור. ומזה תבין דברי הרמב"ם ודעתו הנכונה ושלא נעלם ממנו דבר לא מהתוספתא ולא מכל הש"ס ירושלמי שכתב בפ"ד מהל' שקלים בהל' י' שקלים שלא הספיקו להן לכל קרבנות הצבור מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית אבל אין בדק הבית מוציא את הראוי לו מקדשי המזבח וזהו ממש כפי התוספתא וכהגי' דהכא ומוכרחת היא. והראב"ד כתב שם על זה בשקלים בירושל' מצא זה הענין אבל לא כדבריו וכו' עד אבל קדשי בדק הבית אין משנין אותן שהרי שנינו כן במעילה (וט"ס הוא וצ"ל בתמורה) וכבר מתורצת קושיא זו בדברינו דלא פליגי התוספתא עם מתני' דתמורה. ואלו השגיח הראב"ד על התוספת' זו לא היה כותב כדבריו שם שלא דברו אלא בכלי וכו' דבתוספתא לא הוזכר מכלי כלום. אלא דהש"ס פריך עלה ממתני' דידן דמיירי בכלי ומשני ר' חזקיה וכמבואר בפנים. ומה נאמר להכ"מ ולגירסתו שבתחלת דבריו ובסוף מסיים והירושלמי הזה צריך לימוד וב"ה שחנני בלמוד כל הירושלמי ולהביט וגם כאן ת"ל בארתי יפה להמבין ומודה על האמת בס"ד:

הדרן עלך פרק אלו הן הממונין