Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בראשונה התקינו שיהא מלקט זה מתוך של זה וכו'. והיינו שמלקט את הכל בין גסין ובין דקין דהא מתוך של חבירו אין לחשש כלל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וכאשר רבו העוברים וכו' אסרו שלא ילקט האדם משדהו דבר לא גס ולא דק אבל מלקט משדה חבירו וכ"כ להדיא בחיבורו בפ"א מה"ש בהלכה י"ו משרבו עוברי עבירה והוא שלא ילקט בטובה שלא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי עמך שהרי נקיתי שדך. אלמא דמשל חבירו הוא מנקה את השדה לגמרי והכי מוכחא בגמרא ועיין בדיבור דלקמן:
נחשדו להיות מלקטין בטיבה וכו'. הרי דתקנה הראשונה היתה שיהיו מלקטין זה מתוך של זה את הכל בין גסין ובין דקין דאלת"ה א"כ אמאי חששו כשנחשדו להיות מלקטין בטובה ומה בכך אם לא היו מלקטין כ"א את הגס הגס הרי אין כאן תיקון שדה כלל והשתא למאי דמסיק ר' זעירא דתקנה ראשונה מתקיימת א"כ מותר ללקט מתוך של חבירו את הכל ואף מתוך שדהו מותר כשהדבר מוכיח שאינו מלקט אלא לצורך בהמתו ולצורך כירתו כדקאמר היתה בהמתו שם וכו' וכ"פ הרמב"ם שם:
תרתין מתניין חדא אמרה שרי וחדא אמרה אסור. כדפרישית דלב"ש דסברי במתני' דלקמן דאפי' באחד או בשנים יגום א"כ ההיא מתני' דהמסקל את שדהו לא אתיא כוותייהו אלא כב"ה דקאמרי לקמן דבא' או שנים אף ישרש ומודים במחליק והיינו שנוטל ג' זה בצד זה עד שיגום וה"ה אם נוטל יותר או אף כולן מותר בתקנתא דיגום שאינו נוטל את הנוגע בארץ והיינו כמתני' דהמסקל שדהו ולא קאמר הכא חדא אמרה שרי וכו' אלא משום דמתני' דהמסקל סתמא נשנית וההיא מתני' דהמידל בפלוגתא היא וניחא פיסקא דהרמב"ם בתרווייהו בההיא דמידל כב"ה כדכתב שם בהלכה י"ח וכהאי מתני' דהמסקל בפ"ב בהלכה י' דהאי מתני' כב"ה הוא דאתיא ועיין בענין המסקל שדהו מ"ש לעיל בפרק ב' בהלכה ג' ד"ה כאן בתלוש כאן במחובר:
הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. כה"ג אמרינן בבבלי פרק זה בורר (דף כו) גבי האי עובדא ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בר יהוצדק הוי קאזלי לעבר השנה בעסיא פגע בהו ר"ל וכו' ועיין בתוס' שם ואין להאריך:
תמן אמרין בשניטלו קוציה. ולפ"ז ניטייבה היינו שנחרשה פעם אחת אלא שהפכה היטב במחרישה וכך הם דברי הרמב"ם בהאי דינא כמ"ש בפ"א מה"ש הלכה י"ג החורש (את שדהו או נרה או זבלה בשביעית וכו' ונרה דקאמר היינו שנחרשה היטב ביותר כפירושו בפי' המשנה ולעילם אפי' לא חרשה אלא פעם אחת וזהו לפירוש דרבנן דתמן בנתקווצה כדאמרן וכמ"ש שם בהלכה שאח"ז ומשום דרבנן דתמן פליגי נמי באיקימתא דמתני' ארבנן דהכא דמוקמי להא דניטייבה דבשעה שהמלכות אונסת מיירי כדאמר לקמן אבל לרבנן דתמן בשעה שהמלכות אונסת אפי' לזורעה בשביעית התירו ועיין בדיבור דלקמן והרשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים גבי ניר אין לו חזקה פי' ניר שנחרשה וע"ש ולדעתו לסתם חרישה קרינן ניר אבל לדעת הרמב"ם נרה הוא שהפכה היטב ואפ"ה אין לו חזקה ומ"ש או זבלה זהו כפירושו בשנדיירה דקתני במתני' היינו שכל השדה כולה נידיירה ונזדבלה דבכה"ג קנסו אותו דלא התירו אלא לדייר בית ד' סאין והסהר לא יהיה יותר מבית סאתים כמ"ש לעיל בפ"ב בהלכה ג' וע"ש ד"ה ומוציא מן הסהר לתוך שדהו שבארתי והוכחתי מהמתני' ומהסוגיא כפירושו שם ומזה יצא לנו ג"כ לפרש דנידיירה דהכא היינו שזבל כל השדה כולה בהדיר שהעמיד עליה דהוי כזבלה וכמבואר שם הכל בס"ד. בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה. ובבבלי פרק זה בורר (דף כו) גרסינן משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וזהו לשיטתא דרבנן דתמן בפירוש ונתקווצה וא"כ ניטייבה היינו אף שלא נחרשה אלא פעם אחת והמתני' לא איירי כלל בשהמלכות אונסת כדמוקי הכא דאלו בשהמלכות אונסת אף לזרעה בשביעית מותר כמו שביארתי בדיבור דלעיל דהך אוקימתא ופירושא דרבנן דהכא בניטייבה תליא בפירושא דנתקווצה דרישא במה דפליגי ודברי הרמב"ם שם הכל כרבנן דתמן וכ"כ שם בדין הזה בהלכה י"א משרבו האנסין והטילו מלכי גוים על ישראל לעשות מזונות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית וכו'. ומ"ש הראב"ד שם אנו קבלנו וכו' היינו כסוף דברי הרמב"ם ג"כ בזה וכן מי שכפאו אנס וכו'. וסובר הרמב"ם דהמזונות שהטילו הוא ג"כ בכלל ארנונא שאמרו. ומה שהשיג ואמר ובמקומות שלא החזיקו עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם וכו' וזה נוטה לדעת רש"י ז"ל שפי' שם להא דר' ינאי בשביעית בזה"ז דרבנן דבטלה קדושת הארץ אבל דעת הרמב"ם ז"ל דבשעת האונס אין חילוק ואף אם היה בזמן ובמקום שנוהגת שביעית מדאורייתא וראיה לפירושו מדקאמר הכא לקמן טייב בזמן זה מהו וכו' והמסקנא דתקנה סתמא דמתני' לא בטלה וכמו בזמן הבית ה"נ בזמן הזה וא"כ ה"ה איפכא דאם התירו בשעת אונס לעולם הותר הוא ואפי' בזמן הבית וכשנתרבה האונס של מלכות רומי על ישראל כידוע:
רבי אבא בר זמינא הוה מחייט וכו'. כל הסוגיא זו שהיא כתובה בפ' זה בורר בהלכה ה' מבוארת שמה בחיבורי על סדר נזיקין כל הדינים והענינים השייכים לה ובתוכם בארתי דמ"ש התוס' בפי"ב דע"ז (דף כז) וכן הרא"ש ז"ל להוכיח מכאן שאם רצה להחמיר ע"ע ולמסור נפשו אף בשאר המצוות ולא יעבור אפי' בצנעא רשאי כמו שהחמיר ר' בא בר זמינא על עצמו ע"ש וזה קשה דהא אדרבא איפכא מוכחא מהכא שהרי מסיק דלא שמיע לי' מיליהון דרבנן ואילו הוה שמע מיכל הוה או מיזל הוה כגי' דהתם וא"כ אינו רשאי להחמיר ע"ע במקום שאמרו בשאר מצוות יעבור ואל יהרג וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מיסודי התורה בהלכה ד' דמתחייב בנפשו קרי ליה וכדנלמד מהמסקנא דהכא:
טייב בזמן הזה מהו. עיין לעיל ד"ה בראשונה כשהיתה המלכות אונסת מה שנתבאר מזה:
כהדה ר' טרפון ירד לאכול קציעות וכו'. ובבבלי נדרים (דף ס"ב) מייתי עובדא דר"ט בענין אחר דאשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל וכו' וזהו בשאר שני שבוע כדקאמר התם. דמותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ואפשר דתרי עובדי הוה והאי דהכא בשביעית ומתוך שלו היה:
מ"ד לגוי איישר מהו שואלין בשלומן של ישראל וכו'. כגי' זו הכי איתא נמי לקמן סוף פ"ה וכן היא כתובה בפ"ד דע"ז והיא הגי' הנכונה וכמבואר בפנים. וכבר כתבתי בחיבורי על סדר נשים בסוף פ"ה דגיטין דמה שכתבו התוס' שם דהאי תלמודא פליג אבבלי זהו לפי מה שמצאו הגי' בגיטין וכ"כ הר"ש כאן אבל לפי הגי' הנכונה דע"ז א"כ להאי מ"ד דמחזיקין הוא איישר שואלין בשלומן מילתא אחריתא היא וזהו שלום עליכם וכמסקנת הבבלי שם דלא אסרו אלא כפילת שלום לעכו"ם וכ"פ הרמב"ם בשתיהם כאן בפ"ח דהל' שמיטה בהלכה ח' דמחזיקין היינו תתחזק או תצליח וכו' ובשאילת שלום בפ"י מהל' ע"ז בהלכה ה' ושואלין בשלומם ואפי' ביום חגם מפני דרכי שלום ואין כופלין להם שלום לעולם:
הורי ר' אימי לרדות עמו לפי דרך הש"ס הזה היה נראה שאין כאן מקומו אלא דזה שייך לההיא דפ"ד דע"ז בהלכה ג' דאיתא התם להא דלעיל ובתר הכי גריס הורי ר' אימי לרדות עמו אסור ודכוותה לזלוף עמו אסור ואנחתום שעושה בטומא' הנשנה שם קאי לרדות פת עמו ואגב הא דלעיל מייתי נמי להא דר' אימי הכא וכמו וכו' הוא כדרך העתקת הש"ס הזה שמביא הדברים מסוגיא שנשנית במקום אחר ובדרך קצרה אלא שראיתי למה שציין הכ"מ בפ"ח מה"ש בהלכה ח' במ"ש שם הרמב"ם ומותר לרדות עמהן הכוורת וכו' וכתב שמהא דר' אימי הוא דלמד ולאפוקי מדר' אליעזר דחשיב כוורת כקרקע ע"ש ובאמת שכך הוא נראה מדברי הרמב"ם שם שכתב דין דכוורת ודין המוזכר במשנתינו דחוכרין נירין מהן ביחד וא"כ פירש להא דר' אימי דלרדות דקאמר אכוורת קאי. ועל סיוע עם הנכרי הוא משום דאין אסור לסייע אותן כ"א במלאכת מחובר כמו שהתחיל בהלכה זו מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד וכו' אבל לא יסעדנו ביד ומותר לרדות עמהן הכוורת וחוכרין מהן נירין וכו' ואף דר' אימי לרדות סתם קאמר צריכין אנו לבטל דעתינו מפני דעת הרמב"ם דפי' רדיה זו על הכוורת ולא על רדיית הפת המוזכר בדברי ר' אימי בע"ז ומיהו בהיות כן למדנו עוד דין אחד מדבריו ז"ל דלמאי דמחלק בין מלאכת המחובר שאסור לסייע להנכרי בשביעית ובין מלאכת דבר התלוש שמותר לסייע אותו א"כ פשוט הוא דלא סמיך הוא ז"ל אהא דנראה מסוגיא דלקמן בפ"ו בהלכה ב' עושין בתלוש בסוריא וכו' דמשמע מהתם דאסור לטחון עם העכו"ם בארץ אלא דסמיך על האי היראה דר' אימי דהכא ועיין לקמן שם מהו לטחון עם העכו"ם בארץ מה שיתבאר מזה בס"ד:
אמר ר' יונה מתניתא במידל מכבר בתחילה. לפי משמעות לישנא דהאי ש"ס דמכבר לישנא דעכשיו הוא בכל מקום כידוע למי שמורגל בש"ס הזה היה נראה כדפרישית בפנים ולפ"ז היה צריך לומר דהרמב"ם לא היה סומך אהאי שינויא דר' יונה דבעי למימר דמתני' ותני דבית רבי לא פליגי כדמשני לה ומשום דשינויא דחיקא היא דמתני' סתמא קתני אחד או שנים ולפיכך פסק בפ"א בהלכה י"ח הקוצץ אילן או שתים לעצים ה"ז מותר לשרשן דמשמע אפי' שתים בבת אחת כסתמא דמתני' דנקרא מידל ויש לפרש איפכא להא דר' יונה דמתני' במידל מכבר בתחלה כלומר שהוא נוטל עכשיו בתחלה לאותן שנים ולא נטל כלום מקודם לכן דכיון דעכשיו הוא נוטל השנים ומניח האחד גלי אדעתיה דלעצים הוא צריך ולא להחליק את הקרקע שהרי מניח הוא להשלישי ומה דתני בית רבי במידל מכבר כלומר שכבר נטל א' מקודם ועכשיו הוא נוטל להשני דבזה יש לומר דמכיון דהוא נוטלן אחד אחד עתיד הוא ליטול גם להשלישי ואין זה מידל ולפי הך פירושא אזלא שפיר פיסקיה דהרמב"ם כהאי דר' יונה וכמשמעות לישנא דסתמא דמתני' דשנים בבת אחת ג"כ מידל הוא נקרא:
אין מציתין את האור באישת קנים וכו' הרמב"ם הביא להאי תוספתא בפ"א ופסק כהת"ק וכן באילן סרק פסק שם כהת"ק דאיך נוטעין אפי' אילן סרק וכן בההיא תני אבא שאול לא פסיק כוותיה משום דברייתא דמ"ק (דף ג) פלוגא עליה דקתני ולא מפסגין באילן ופי' הוא ז"ל דאין קוצצין הוא כדשמעינן בעלמא דפסיגה ל' קיצוץ וחתיכה הוא ויבתר אותם בתוך ת"י ופסיג יתיה ואפי' אין הקצינה בקרדום אלא בגרירה משמע דאסור. וההיא דאין בודקין את הזרעים וכו' תוספתא היא בסוף פ"ק ואיפכא גריס התם אין בודקין את הזרעים בגללים אבל בודקין אותן באדמה ובעציץ וטעות הוא דאיפכא מסתברא כדפרישית בפנים ולפיכך פסק שם כגי' הש"ס שהיא עיקרית וכן בהא דגריס התם בסיפא ומשיירין משביעי' למוצאי שביעית נוסחא דטעות הוא דלמה לא ישייר הזרעים לזורען למוצאי שביעית ומאי קמ"ל והראב"ד שם בהשגה שהביא לנוסחת התוספתא ואם היה תופס לנוסחא זו מפני מה לא השיג בההיא דאין בודקין אלא דגם זה טעות דמוכח הוא דשורין קמ"ל דאף שהוא כמכין לשביעית ועושה פעולה להזרעים אפ"ה מותר מאחר שאינה עבודה בגוף הקרקע בשביעית. וכן גריס התם ומקיימין את העלויים שבגג והראב"ד העתיק העלים שבגג אבל אין לו פירוש והעילויים או האלווים כנוסח' דהכא האלווי היא פרי כמו שהבאתי בפנים וכן פירש"י ז"ל בחולין (דף יב) האלון פרי שקורין גלאנ"ץ וקמ"ל דאף שהוא נשמר בשמטמינו בעפר בראש הגג מותר דכללא הוא דכל לאברויי הוא דאסור בשביעית וכל לסתומי ולקיומי משום פסידא מותר כדאמרינן במ"ק שם וההיא דסוקרין וכו' מביא הרמב"ם שם ושארי הדינים מבוארין המה:
משלשה ועד תשעה היא מתניתא. נראה דאבית סאה קאמר וטעמא דהך מילתא דלמד הש"ס מהא דאמר לעיל סוף פ"ב דמטע עשר אילנות לבית סאה רבנן עבדין לון כרצופין וא"כ כשהן עשר לבית סאה למיעקר לעצים קיימי ומסתברא דבכה"ג אפי' נטל שלשה זה בצד זה לאו כמחליק הוא דמכיון דלמיעקר קיימי לא נתכוין בקציצתן אלא לעצים ויליף לה משום דבכל מקום אמרינן שלשה אילנות לבית סאה ובנטיעות הרכות הוא דאמרינן ממטע עשרה לבית סאה כדתנן בפ"ק לענין תוספ' שביעית והרמב"ם שהביא לדינא דמתני' בהלכה י"ח שם לא ביאר מהאי אוקימתא דהש"ס כלום ואפשר דדעתו ז"ל היה מכיון דההיא דפ"ק הל"מ היא ואין למדין ממנה לשארי דינים והכא במתני' סתמא קתני משמע דכל שהוא מחליק ג' זה בצד זה או יותר הדין בהם שיגום ולא ישרש ואפי' יש כמה וכמה אילנות בהשדה פגין מהו לעשות מהן מלוגמא וכו'. וכיון דבעיא דלא איפשטא היא נקטינן לחומרא ולפיכך סתם וכתב הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ה הל' י"א כל המשנה כלל גדול אמרו בפירות שביעית כל שהיא מיוחד למאכל אדם כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא ועוד דלשון מיוחד משמע שהוא עומד לכך ופגין נמי עומדין למאכל אדם כשיתבשלו:
רבי פדת בשם ר' יוחנן הכל מודים בשביעית הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין בהלכה י"ג פסק כהאי דר"ע דעוקצין וסתם וכתב הפגין הרי הן כאוכלין ומקבלין טומאה ונראה דהוא ז"ל היה מפרש דהא דחברייא דהכא לאו אדברי ר' יוחנן קאי אלא דחברייא הן שהיו אומרים דאיכא למימר דהכל מודים שאין מטמאין טומאת אוכלין בשביעית מכיון דבשביעית בעינן שיהו ראויין מיהת לאוכל במקצת ודברי רבי יוחנן מתפרשין כמשמען דלא פליגי התם אלא לענין טומאת אוכלין אבל לענין אכילה בשביעית בעינן שיהא ראוין מיהת לאכול בהן פתו בשדה וכיון שכן פסק כר' יוחנן דהיא מארי' דהאי תלמודא:
הפגין של שביעית אין שולקין אותן וכו'. בפגין שאינן ראויין כלל עדיין למאכל אדם מיירי וכדפרישית בפנים וס"ל להאי ברייתא דנותנין עליהן חומרי מאכל בהמה ועיין לעיל ד"ה פגין מהו וכו' דמסתמא דלישנא דמתני' משמע דהעומדין למאכל אדם הרי הן כמאכל אדם ובענין הקור גי' התוספתא עיקרית היא כמו שהבאתי בפנים דגריס בקור וכפניות מותר וכן קאמר רבא בפשיטות בפ' בכל מערבין (ד' כח ע"ב) גבי קור ששלקו וטגנו ומי איכא מ"ד דלא הוי אוכל וכ"פ הרמב"ם שם הל' י הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלי':
מהו שליש לוג כדפרישית דשואל מהו שליש דמתני' ומפרש לוג כלומר שליש הלוג הוא וכדמסיק ואזיל דמיירי שהן עושין ג' לוגין לסאה כשיגמרו וכשראויין להוציא מהן שליש הלוג זהו שיעור דמתני' והשתא אתיא שפיר לישנא דהמתני' ושיעורה בכל הני חלוקי הזמנים דכשהכניסו רביעית הלוג פוצע וכו' הכניסו חצי הלוג וכו' הכניסו שליש הלוג וכו' וזהו עונתן למעשרות כשיכניסו שליש הלוג לסאה שהוא עושה ג' לוגין שמן כשיגמרו והוא החלק התשיעית וכך הוא לעולם לפי החשבון אלא משום דהמתני' איירי בחלקי הלוג מתפרשא כולא הכי וכדמוקי לה מתניתא שהן עושין וכו' וכך פי' הרמב"ם בפי' המשנה וזהו ג"כ כמ"ש בחיבורו בפ"ה מהל' שמיטה בהלכה ט"ז הכניסו חצי לוג וכו' הכניסו שליש וכו' והיינו שליש ממה שאח"כ ולאו שליש הלוג קאמר הכא אלא הכל לפי מה שהוא ממה שיוציא מהסאה כשיגמרו דעל הרוב הוא יותר מחצי לוג ולפיכך לא כתב כאן שליש הלוג אלא דהמתני' מיתפרשא כו' וכדאמרן ויותר מבוארין דבריו בפ"ב מהל' מעשר בהלכה ה' שכתב הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשיגמרו וזהו שליש שלהן ומ"ש שם הראב"ד ספרו הטעתו וכו' והכ"מ רצה להסכים בענין הגי' אחרת שהיה לו להרמב"ם מהו שליש שליש הלוג וכתב שגי' זו מחוורת וכו' ולא כן הדבר אלא שגי' הרמב"ם היא הגי' שלפנינו ולא פירש הוא כדפי' הראב"ד דעל פירושו קשה חדא דאם הש"ס מפרש מהו שליש הוא הלוג מאי והאי דמסיים מתניתא וכו' וכי לא ידעינן דהלוג הוא שליש מג' לוגין ועוד מאי קמ"ל כלל בזה ולפיכך פי' כדפרישית מהו שליש דתנינן ממה הוא השליש וקאמר לוג כלומר מלוג הוא השליש מתניתא וכו' כדפרישית והשתא טובא קמ"ל דאע"פ שכשהכניסו חצי לוג עדיין אסור להכניס לביתו מ"מ משכחת לה דלפעמים אפי' לא הכניסו אלא שליש הלוג מכניס לביתו וכגון שהסאה היא עושה ג' לוגין כשיגמרו ומשום דזהו עונתן למעשרות:
ר' יוסי בן חנינה מנשק לכיפתא דעכו. ובבבלי שלהי כתובות גריס ר' אבא מנשק כיפי דעכו וכתבו התוס' שם דבירושלמי מפרש חציה בא"י וחצייה בח"ל והכי איתא לקמן בפ"ו בהלכה א' ובירושלמי דגיטין בפ"ק בהלכה ב' עכו יש בה מא"י ויש בה מח"ל ובהאי דקאמר מתקל כיפי מתקל גושייא כי גרסי התוס' גם שם בר' חנינ' מתקל מתקליה שהיה שוקל האבנים וכו' כמפורש בתנחומא שהביאו התם ונראה דלמאי דגריס הכא לקיים מה שנאמר וכו' ומשמע דאתרוייהו קאי כדפרישית בפנים דמר דריש לקיים רישי' דקרא את אבניה וי"ל דס"ל דסיפיה דקרא ואת עפרה יחוננו לא מתקיים בכך אלא על דמתעגל בעפרה נאמר כדגריס התם ר' חייה בר גמדא מיגנדר בעפרה שנאמר וכו' ואת עפרה יחוננו ומר דמתקיל גושייא ס"ל דגם בזה נתקיים מה שנא' ואת עפרה יחוננו. ובההיא דר"ז פירשתי לדקאמר במנוי שעשה מהן כעין חבל וכדקאמר התם ר"ז כי הוה סליק לא"י לא אשכח מעברא למיעבר נקט במצרא וקעבר ויש לפרש עבר במנוי לפי שלא מצא המעברא ועבר בו כשהוא לבוש בבגדיו ולא היה חש עליהם כדי למהר ביאתו לארץ ישראל:
מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית וכו'. המשנה מבוארת בפנים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה בהלכה י"ז וי"ח ע"ש:
סימנא דאכל פרוטגמיא אכיל משתותא. הערוך מביא כהאי גי' סימנא דאכל וכו' בערך משתותא ופי' דאכיל סחורות בעוה"ז כמו פרקמטיא אכל משתה שלו שהי' מזומן לו לע"ל כלומר לא נשתייר לו מה לאכול לע"ל ופי' זה דחוק הוא וכהאי דאמרינן מי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמא וגם אינו מתיישב כלל לפי הענין ופרטגמייא פירושו מוכרח מהאי דאמרינן לעיל בפ"ד דדמאי בהל' ב' בשבת של פרוטגמייא התירו מפני איבה וכמו שזכרתי שם מהא דהכא והנכון דגרסי' דאביל בבי"ת ואתיא כהאי דאמר במ"ר ריש פ' שמיני גבי ז' שנים של גוג ואותן שבע שנים הן הן פרטגמיא של צדיקים לע"ל וסימנא דעביד פרטגמיא אכיל משתותא וכדפרישי' בפנים וזהו העיקר:
עתידין הן חבירין להתייגע מב"כ לב"מ כהאי דר' חייא בר אשי בבבלי סוף ברכות ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב וכו' וכדפרישית דיגיעה זו יהיה להן לנחת ולמנוחה לבסוף:
מאימתי קטני ישראל חיין וכו'. כה"ג אמר בבבלי פ' חלק (דף קי ע"ב) אתמר קטן מאימתי בא לעוה"ב ר' חייא ור"ש בריבי וכו' רבינא אמר משעה שנזרע דכתיב זרע יעבדנו ופירש"י ז"ל משעה שנקלט הזרע אפי' הפילה אמו ונמחה יש לו חלק לע"ל והכי אמר בכתובות (דף קיא) נבלתי יקומון לרבות נפלים עכ"ל ויש לדקדק על הא דמייתי האי דכתובות דא"כ קרא לקרא הוא אלא דנראה דמר לא דריש לנבלתי יקומון לרבות נפלים אלא כר' אבא בר ממל התם יחיו מתיך אלו מתים שבא"י ונבלתי יקומון מתים שבח"ל והלכך דריש לנפלים מזרע יעבדנו. ולשיטתא דהכא דדריש לנפלים מונצורי ישראל י"ל דס"ל דמזרע יעבדנו ליכא למידרש לנפלים ואדרבה איפכא משמע דדוקא שבא לכלל זרע חי וראוי הוא לעבוד אז יבואו וגו' והכי איתא לחד מ"ד במדרש והובא בילקוט תהלים זרע יעבדנו א"ר יודן כל שבא לכלל זרע חי יצאו נפלים שאינן חיים לעתיד והלכך דריש דמהאי קרא אית לן לרבות נפלים דאל תקרי ונצורי אלא ונצירי דמשעת יצירה הן עומדין להשיב אותן לעתיד לבא.
סליק פירקא בסייעתא דשמיא