הפיגם והירבוזין השוטים כך הוא בכל הספרים וכך העתיק הרמב"ם בפ"ד בהלכה ג' ומ"ש בפ"ח בהלכה י"ב בדין שניקחין מכל אדם כגון הפיגם והירבוזין והשוטים אינו ר"ל שהן שני מינין וירבוזין לחוד ושוטים לחוד אלא דכאן שכתב שחזקתן מן ההפקר וקאמר הירבוזין והן השוטים ולאפוקי הירבוזין החשובים שהן אינן הפקר מן הסתם ואין להאריך בזה לפי הכוונה המבוארת:

כל הספיחין וכו' וחכ"א כל הספיחין אסורין. כתב הר"ש כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי דפריך אספיחי כרוב וכו' ע"ש ודברים אינם מוכרחים הם ועוד דאם כדבריו דאמהות ר"ל רבזמן מועט דרכו לגדל אמהות שהן גדולים א"כ מאי האי דקאמר שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי הרי האמהות הן יכולין להתגדל בזמן מועט וא"כ הן מן האסור וזהו היפך הכוונה ולא נאריך בפי' הזה דמבואר הוא דאיפכא הוי דאמהות הן שמניתין אותן בארץ להתגדל כמו ששנינו בפאה בפ"ג והבאתי בפנים וממילא ניחא הסוגיא בענין הקושיא והתירוץ אליבא דר"ש ובענין עיקר הדין ובפירושא דפלוגתא דר"ש ורבנן לפי נוסחאות המתחלפות בכאן ובפ' מקום שנהגו כבר ביארתי מזה לעיל בפ"ה בהלכה ג' ד"ה סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה והבאתי הברייתא דת"כ בפלוגתא דר"ע ורבנן ומה שנלמד מתוכה. ורמזתי שם בקצרה לדברי התוס' שם והן דברי הר"ש דלקמן והאריך הרבה עיין בדבריו ותוכן כוונתו לחלק בין ספיחי ששית לספיחי שביעית מכח הקושיא שכתב שם ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורין מדאורייתא אפי' באכילה ואפי' רבנן מודו דמד"ס מיהא אסירי כדקתני בהדיא בת"כ ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דאומר לפועל הילך וכו' וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית וכו' אבל לענין איסור ספיחין דנפקא לן מהן לא נזרע וגו' משמע דתחילת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מקרי ולא ספיחי שביעית וכו' עכ"ל ועוד האריך ודחק עצמו בענין מה שמוכח מהירושלמי דלא כדבריו ויש לתמוה הרבה דהא בסוגיא זו עצמה מבואר הוא דאין אלו השנויין במשנתנו בכלל איסור ספיחין דקאמר מהו שיהו אסורין מספיחין ופשיט לה דהואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה יהו מותרין אלו לדברי הכל וגם דרשא דספיחין מקרא דהן לא נזרע אליבא דר"ע בת"כ היא ורבנן לא דרשי הכי כמבואר שם והבאתי לעיל בפ"ה שם כללא דמילתא דאין חילוק בין מה שגדל בששית והוסיף בשביעית ובין מה שתחילת גידולן בשביעית היתה מחמת הזרע שנפלו מקודם שביעית או העולין מאליהן בשביעית וכדעת הרמב"ם בריש פ"ד והבאתי לעיל שם ובכמה מקומות דהכל בכלל ספיחי שביעית הן ומותרין מד"ת לרבנן דר"ע בת"כ ובלבד שלא יקצור כדרך הקוצרין וזה נלמד מהת"כ ומהאי ש"ס בפ' דלעיל בהל' ו' כתיב את ספיח קצירך וכו' וקאמר בהדיא אם אינו ענין לספיחי איסור תנהו ענין לספיחי היתר ור' מנא מוסיף לכך נצרכה וכו' לפום כן צריך מימר אסור כלומר לענין שלא יקצור כדרך הקוצרים ורבנן הוא דאסרוהו מפני עוברי עבירה וזה נלמד מדקאמר הכא דאלו דקחשיב במתני' וכיוצא בהן דוקא נחשדו עליהן עוברי עבירה הן מותרין אף משום ספיחין אבל שארי דברים דאיכא למיחש בהו מפני עוברי עבירה גזרו עליהן ואסורין באכילה משום ספיחי שביעית ומה שתמצא בכמה וכמה משניות במכילתין שנשנה היתר אכילה בפירות שביעית כמו המתני' פירות שביעית ניתנו לאכילה וכו' האומר לפועל וכו' וכן הרבה היינו דוקא בפירות האילן דלא שייכא גזירה דספיחין בהו וכן במינין של ירקות ועשבים שאין דרך רוב האדם לזורען בגינות והן מהשדות ועולין מאליהן באותן לא גזרו משום ספיחי שביעית דלא נחשדו עליהן וזה מבואר כאו"א במקומו ודון מינה ומינה ותמצא שזהו דרך האמת בכל עניני פירות שביעית המוזכרים במסכתא זו הן לאיסור במקום שיש חשש מפני עוברי עבירה והן להיתר במקום דלא שייכא האי חששא ועוד יש מקומות שלא גזרו על הספיחין כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ד' העולין משדה בור ומשדה ניר וכו' והוא מהאי תלמודא בריש פ' המוכר את הספינה דא"ר ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור וכו' ואע"ג דמשמע מהאי ענינא דמיירי התם דמשום גזל קאמר וכדפרישית שם מ"מ לאו ממילא ש"מ דכל דלית ביה משום גזל בשאר השנים משום דהבעלים מפקרי להו א"כ לא שייך למיגזר עליהן משום ספיחין לאסרן באכילה בשביעית דזיל בתר טעמא וכן איפכא דמה דאין בהן משום איסור ספיחין בשביעית משום דלא גזרו עליהן הואיל ולא נחשדו על אלו דבמקום הפקר הן א"כ אין בהן משום גזל בשאר השנים ומה שנלמד עוד מהאי ברייתא דת"כ אליבא דחכמים לענין ביעור כמו שבארתי לעיל בפ"ה שם תמצא עוד בביאור ביותר לקמן בפרקין גבי עניני ביעור בס"ד:

ומי גדול בחכמה או בשנים וכו'. בבבלי פ"ג דר"ה וכן בפ"ב דמגילה לא הובא הספק הזה גבי שלמדו מאמתא דבי רבי דקאמר לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין וכו' ונראה דאפשר דהיה מבואר להן לאחר ששנו להא דר' אמי המוזכר בפ' יש נוחלין (דף קכ) בישיבה הלך אחר החכמה ובמסיבה הלך אחר הזקנה ולמדו אח"כ מדבריו לכל כיוצא בזה וההיא דהכא ברבנן בימי רבי הוה ולא הובא שם להנלמד מדורות שלאחריו דלא צריכין להשמיענו מה ששמעו מאמתא דבי רבי בענין זה אלא מה שלא שמעו מפי אחר:

מהו שיהי אסורין משום ספיחין. עיין בדיבור דלעיל כל הספיחין וכו' מה שנתבאר מהנלמד מזה:

דאיתפלגון שירי פתילה וכו'. יתבאר מזה בהגיעי למקומו ברחמי ובס"ד:

שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי. עיין לעיל ד"ה כל הספיחין וכו' מה שהוזכר מזה:

אין מחייבין אותו לעקור את הלוף בשביעית וכו'. תוספתא זו פסקה הרמב"ם בפ"ד בהל' יח והטעם כמבואר בפנים:

רבי שמעון בן יוחי הוה עבר בשמיטתא וכו'. זה הובא לעיל בפ"ק דברכות סוף הלכה א' והתוס' בפ' מקום שנהגו (דף נא ע"ב) על הא דקאמר התם אני ראיתי את ר"ש שאכל הקשו דכיון שבעצמו היה אוכל למה היה כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו ותירצו דמ"מ לא היה רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו וזה קשה לומר ארשב"י שהיה מיקל לעצמו ומחמיר על אחרים ואפשר זה אתמהא ובברכות שם בהדיא קחשיב להאי עובדא דרשב"י בהדי אינך דקאמרי אע"פ שאני מיקל לאחרים מחמיר אני על עצמי דהא פליגי עלי חבירי וכולהו דמני התם לא הוו עבדי עיבדא כותייהו. ועוד דלתירוצם שלא היה רוצה שיסמכו אחרים עליו א"כ היאך אכל ר"ש בן יוסי בן לקוניא ואמר אני שראיתי את רשב"י שאכל וכו' ומנין לנו לחלק ולומר שדוקא לעמי הארץ לא רצה שיסמכו עליו מכיון דרבים פליגי עליה. ונראה לתרץ קושייתם דשאני בהאי עובדא דהכא דמה שאכל הוא בעצמו לא היה במקום שנחשדו על השביעית וכן לא אכל אלא מפני שהיה מוחזק לכשר וכהאי דר"ש בר' יוסי וכך אמר לר' יוחנן בן אלעזר בפני אכול ושלא בפני לא תאכל דשמא לא תזהר לאוכלו בפני רבים ויהיה ביניהן החשודין והאי עובדא דחמא להאי מלקט ספיחי שביעית בפני עוברי דרכים ומצוין הן החשודים על השביעית ולכן כעס עליו דמהאי טעמא גופה חביריי חלוקין עלי ולא היה לך ללמוד מהוראתי שאני מתיר:

והוה נסיב תורמוסין ומקצץ וכו'. וכך פירש"י ז"ל בפ' במה מדליקין (דף לד) בהאי עובדא דרשב"י שהיה משליך אותן ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם והתוס' פירשו בענין אחר בסדינין וכו' שדקדקו להא דקאמר כל היכא דהוי קשה טהריה וכו' ולפירש"י וכדקאמר הכא בהדיא היינו כל היכא דהוי קשי שלא ראה שום דבר ונשאר הקרקע קשה טהריה. שלש ארצות לביעור. בתחלה נבאר לפי שיטות המתחלקות בענין חלוקת שלש הארצות ואח"כ נבאר בענין דין הביעור גופיה ומהו הביעור לפי שיטות המתחלקות גם בזה. דעת רש"י וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין חילוק ארצות לביעור כ"א אותן ג' ארצות בלבד יהודה ועבר הירדן וגליל כדכתב רש"י בפ' מקום שנהגו (דף נ"ב ע"ב) ופי' להא דאמרו וג' ארצות בכל אחת ואחת ובמתני' דלקמן ולמה אמרו ג' ארצות בכל אחת ואוכלין שיהו אוכלין וכו' דה"ק ג' ארצות בכל אחת שחלוקו' במנהג קיו' פירותיהן שפירותיהן של זו כלות קודם לזו ואעפ"כ עשינו כולן אחת לביעור וכו' ע"ש דלפירושו האי ולמה אמרו וכו' הכוונה היא גם למה שאמרו שלש ארצות בכל אחת ואחת מ"מ אמרו שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב בפי' המשנה במתני' דלקמן ולמה אמרו וכו' מה תועלת יש לזה החילוק שחלקם שלש אחר שהם ט' ארצות כמו שאמר והשיב ואמר שהתועלת שיהו אוכלין בכל אחת ואחת וכו' כגון שיהו לו פירות בגליל העליון יאכל מהן כל זמן שהמין ההוא נמנא בגליל העליון או בתחתון או בעמק ואם פסקו הפירות ההם משני גבולי ארץ הגליל ועודם בגבול הג' יש לו לאכול ממה שיש ברשותו עד שיפסוק האחרון ושאמר לענין של שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינים אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם ע"כ וכמו שהסברתי בפנים במתני' דלקמן לסיום דבריו מכלל ההגבלות וכו' ע"ש ולפי פירושו מתפרש האי ולמה אמרו וכו' קצת בענין אחר מפירש"י בזה ומיהו לדינא שוין הן דכל ג' ארצות שבכל אחת ואחת נחשבות הן כארץ אחת לביעור וכך הם דבריו בחיבורו בפ"ז בהלכה ט' וי' והתוס' בפ' מקום שנהגו הקשו על פירש"י דהא מדקתני רש"א לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק ג' ארצות חלוקות שבכל אחת ואחת חלוקות לביעור ולפיכך מפרשים דאחרון שבה היינו פירות שבהר עד שיכלה האחרון שבהר וכך בעמק וכו' ומביאין ראיה מהא דקאמר הכא אין חיה שבהר גדילה בעמק וכו' ומה דסיימו שם עוד וכתבו ובירושלמי במסכת שביעית על הא דסימן להרים מילין אית דבעי למימר למידה הדא איתמר פי' לענין ג' ארצות נאמר אותו סימן אפשר היה הגי' כך לפניהם ומ"מ גם אם הוא כך מה שייך להאי לנחלים קנים לפי פירושם ולא נאריך בזה דמבואר הוא לפי הגי' שלפנינו למידת הדין איתמר והיא הגי' הנכונה וזהו לענין ממון כמו שבכל הש"ס הזה דרכו לקרות ענין ממון מידת הדין כלומר לענין הניתן לפני הדין וזה ממש כדאמרי' התם עלה דהאי ברייתא דרשב"ג נ"מ לענין מקח וממכר וכו' איך שיהיה מ"מ נראה דדעת הש"ס משמע כפי' התוס' ודעתס בענין חילוק הארצות מההיא דלעיל אין חיה שבהר וכו' וכך הוא דעת הר"ש אבל זה קשה מאי מביאין ראיה מהש"ס הזה הא התם בהדיא אמרינן לטעמא דמתני' מנה"מ וכו' וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו' וא"כ חזינן דהש"ס דילן לא ס"ל כהאי ש"ס בזה דאי הכי לישמעינן רבותא טפי אין חיה שבהר וכו' ואפי' ביהודה עצמה ופשוט הוא דהרמב"ם לא סמיך אהא דהכא בזה אלא אמאי דמוכח להדיא בש"ס דילן. ובענין קושייתם מהאי דר"ש כבר מתורץ הוא במה שפירשתי בפנים בזה דר"ש פליג את"ק בתרתי וכעין זה כתב התי"ט. איברא דאי משום קושייתם לא היינו צריכין לפרש כן לדר"ש וניחא נמי אם נפרש דר"ש לא פליג אלא בשאר ארצות אבל ביהודה ס"ל לר"ש כמו הת"ק דאין ג' הארצות שבה חלוקות לענין הדין ואוכלין בכל אחת מהן עד שיכלה האחרון שבה וג' ארצות שאמרו ביהודה לענין הגבול הוא כדפרישית במתני' וה"ק ר"ש לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה כלומר ביהודה דוקא הוא דאמרו דבג' ארצות שבה הוא דאוכלין בכאו"א עד שיכלה מן האחרון ואין אוכלין ביהודה אחר שיכלה מן האחרון על סמך הגליל שעדיין לא כלה שם ובהא מודינא לך אבל במה דקאמרת דגם בשאר הארצות הדין כן דאין אוכלין בגליל אחר שיכלה מן האחרון שבו על סמך שביהודה וכן בעבר הירדן בהא פליגנא עלך אלא שאר כל הארצות כהר המלך ובהכי ניחא לקושית התוס'. אלא דאנן חזינן דהש"ס מפרש לדברי ר"ש דפליג נמי ביהודה גופה לענין הדין ואין אוכלין מן ההר על שבעמק או איפכא וכדמשמע להדיא מהא דפריך על ר"ש לקמן איתא חמי אלין עמק שביהודה וכו' וכן נמי מדמוקי לקמן להאי ברייתא דתני אוכלין על התמרים וכו' כר"ש וכדפרישית בפנים בהלכה דלקמן וע"ש ד"ה מתניתא דר"ש שביארתי דא"א לפרש בענין אחר. איך שיהי' מיהו דעת רש"י והרמב"ם מבוארין הן במאי דס"ל דאין כאן אלא ג' ארצות חלוקות בלבד לענין דין ביעור דסמכו על הא דאיתמר בש"ס דילן כמבואר. ונבא אל דין הביעור גופיה ובמאי דמצינו בו מדעות המתחלקות. דעת התוס' בפ' מקום שנהגו שם ודעת הרמב"ן ז"ל וההולכין בשיטתם דעיקר מצות הביעור הוא שלא יחזיקם בביתו כשלו אלא שיפקירם ויוציאם מרשותו ואחר שהפקירם יכול הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו וסמכו לדבריהם אלו על הגי' במתני' דלקמן בפרקין ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור וכך היא הגי' בת"כ וכאן ובתוספתא דפ"ח דמכילתין מבואר בהדיא כדבריהם וכן נלמד מהאי עובדא דלקמן בהלכה ה וכל זה הביא הכ"מ בריש פ"ז וכתב דמ"ש הרמב"ם שם בדין הביעור דמחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' כמו שהבאתי דבריו בפי' המשנה בפנים לפי שהיה גורס במתני' דלקמן ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וזהו בלי פתרון דמאין הוא למד לומר כן ולגרוס גי' אחרת שהוא נגד הת"כ ונגד התוספתא ונגד הש"ס דהכא. ואומר אני בקצרה שלא להאריך ביותר דעת הרמב"ם ז"ל דנלמד דין הביעור מדין דספיחין דהא בהא תליא וכמו שזכרתי אפס קצהו מזה לעיל בפ"ה בהלכה ג' ד"ה סבר ר' אימי אמר איסור ספיחין תורה וכאן אבאר לך בביאור גמור דהוא ז"ל סמך על ברייתא אחרת שנשנית בת"כ ועל המכילתא שמשניהן נלמד דאין מצות הביעור מצות ההפקר והא בלחוד והא בלחוד ובכל מקום שתמצא שאמרו היתר אכילה אחר זמן הביעור אליבא דר"ע היא אבל לחכמים דפליגי עליה בענין דין דספיחין וקיי"ל כוותייהו ממילא נשמע דאחר הביעור אסור באכילה לכל הוא וכן אין הביעור נאמר על ההפקר כמו שנלמד מהמכילתא שיתבאר לפנינו:

והנה הברייתא דת"כ כבר הבאתי לעיל בפ"ה שם דהיא שנויה בפסוק וכי תאמרו מה נאכל וכו' דר"ע דריש מכאן סמך לאיסור ספיחין מן התורה וחכמים פליגי עליה דאין איסורן אלא מד"ס ומסיימי א"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף וגו' אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום אמרת לנו ביערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך. הרי לך בהדיא דר"ע דדריש יתורא דקרא ולא נאסוף על הספיחין הוא דנאמר ולא דריש על הביעור א"כ באלו הפירות שיש לו בשביעית כגון פירות האילן וכיוצא בהן דלא שייך בהו איסור ספיחין אוכל בהן גם אחר זמן הביעור אלא שצריך שיפקירם וכדעת הסוברים כן אלא דלמדין אנו שזהו דעת ר"ע והשתא לחכמים דפליגי עליה באיסור ספיחין ושאינן אלא גזירת ד"ס בלבד ואינהו דרשי קרא דלא נאסוף שאין אסיפה זו לקיום שהרי צריכין אנחנו לבערן כשיגיע זמן הביעור ומה אנו אוכלין משעת הביעור ואילך א"כ אסור באכילה לכל הוא. זהו דעת הרמב"ם דנלמד מכאן מהו הביעור שאמרו ונבאר עוד דגם מן המכילתא מוכח בהדיא דאין הביעור נאמר על ההפקר אלא כאו"א מצוה בפ"ע היא ובזמנים נפרדים הן שזהו ל' המכילתא בפ' משפטים על הכתוב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ד"א והשביעית וגו' מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים ת"ל והשביעית וגו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם. ופירושה מגיד שמן התורה צריך שיפרוץ פרצות בגדר שדהו כדי שיוכלו העניים להכנס בריוח וליטול בעצמן אלא שגדרו חכמים בזה ולא החמירו כ"כ שיפרוץ פרצות בגדרו מפני תיקון העולם אלא שיניח כך ויפקיר הכל כל מה שיכלו ליקח ובלבד שלא יהא נועל הגדר כדי שלא יוכלו להכנס או אם לא היתה שדהו גדורה לא יעשה לה גדר בשביעית אלא הרי הן הפקר לכל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד הלכה כד מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית וגו' וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל וכו' הרי לך מבואר דמצות הפקר הוא מיד בתחילת שביעית ובזמן שתוציא הארץ ומצות הביעור ידוע הוא שאינה אלא כשכלה לחיה מן השדה. ודי בזה שנמצא דעת הרמב"ם מבואר. ובענין השגת הראב"ד ז"ל בריש פ"ז הריני מבאר לך בקצרה כוונתו בהשגה זו דהוא ז"ל ג"כ דעתו שיש ביעור שמצוה הוא לשרפו ולאבדו מן העולם אבל דעתו שיש ב' מיני ביעור ובתחלה מכניס פירותיו לאוצר העיר ומחלקין הב"ד ג' סעודות וכו' ואז דין הוא שתאסר השביעיח מין במינו במשהו לפי שיש לה היתר שהרי יכול הוא לחזור ולזכות בהן ועוד יש ביעור אח"כ כשיכלה הכל אז יתבערו לגמרי לשריפה וכו' ואז אינה אוהרת במשהו לפי שאין לו שום היתר וכו' וכוונתו בזה דאם לדברי הרמב"ם שאין כאן אלא זמן ביעור אחד ולגמרי א"כ מאי האי דשנינו בסוף פ"ה מין במינו כל שהוא בשביעית הרי אין לו מתירין ולמה יאסור במשהו אבל כבר ביארתי במקומו שם שאין דעת הרמב"ם לפרש הסיפא שביעית אוסרת כל שהוא במינה דקאי על אחר הביעור אלא לענין אכילה בקדושת שביעית וקודם הביעור וע"ש והא דקתני חייב לבער מין במינו בכל שהוא זה ל"ק דודאי כל זמן שלא הגיע שעת הביעור צריך לבער הכל כל שאינו ניכר כמו דאיירי התם שנתערב מין במינו וביאר לזה בסוף פ"ז ושאני מתני' דהכובש שלשה כבשים שכל מין ומין ניכר הוא בפ"ע ופסק שם בהלכה ו' כר"ג דאיפסקא הלכתא כותיה לקמן ואין להאריך יותר במקום אחד וע' עוד במתני' דהכובש ובהסוגיא שם מה שיתבאר בס"ד. אית דבעי מימר למידת הדין איתמר. היינו לענין מקח וממכר וכו' כדקאמר בפ' מקום שנהגו וזכרתי מזה בדיבור דלעיל ע"ש:

אוכלין על הטפחין. הר"ש פי' בשם הערוך על מה שהעופות קיננו בטפיחין ואין לשון התוספתא דמייתי הש"ס משמע כן דהא קתני על הטפיחין שבעכו ומ"ש בעכו משאר מקומות ועוד הא עופות בכלל בהמה וחיה בכל מקום ומאי קמ"ל והעיקר כפי' הרמב"ם שהבאתי בפנים וכ"כ בחיבורו פ"ז בהל' ד' לפי שזה לאו דוקא במין טופח הוא אלא בכל יוצא בהן ממיני הקשים שאינן נגמרין אלא בסוף השנה והשתא טובא קמ"ל וזהו נמי שכתב שם בהלכה דלקמן להטעם שאין אוכלין על פירות הסתיו מפני שדומין לפירות של שנה אחרת דאילו מפני שאינם נגמרין אלא בימי הסתיו היה מותר לאכול עליהן אלא מפני שאלו המינין נראין כישנות ומשל שנה דאשתקד ואין אוכלין בפירות שביעית על הפירות של לפני שביעית:

מתניתא דר"ש לכאורה היה נראה דאברייתא דת"כ דמייתי לקמיה קאי כתיב מן השדה תאכלו וכו' ומסיים מ"ט דר"ש וכו' והיינו דודאי דמה דדריש בת"כ כל זמן שאת אוכל מן השדה את אוכל וכו' זה לכ"ע הוא מכאן אנו למדין דאסור לאדם לאכול אחר הביעור דאילו מקרא דולבהמתך לא שמעינן אלא כלה לחיה כלה לבהמתך בבית ואיסור אכילה לאדם לאחר הביעור מהאי קרא הוא דשמענו ור"ש דייק תאכלו דאת הוא שגרמה לך וכו' אלא דזה דוחק הוא לאוקמי ברייתא כר"ש אם בעיקר הדרשה הכל מודין בה לכך נראה כדפרישית בפנים דעל התוספתא לעיל מינה קאי אין אוכלין על התמרים וכו'. ובזה מבואר דסיפא דמתני' וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים אליבא דחכמים דר"ש היא כמבואר בפנים:

רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון וכו'. מפורש בהדיא לפלוגתייהו בת"כ דגריס על הכתוב מן השדה תאכלו וגו' כל זמן שאתה אוכל בשדה אתה אוכל מתוך הבית וכו' מכאן אמרו הכובש ג' כבשים בחבית אחת רא"א כיון שכלה מין אחד מן השדה יבער כל החבית ר' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה ר"ג אומר וכו' והלכה כדבריו רש"א כל הירק אחד לביעור אוכלין ברגילה וכו' ומה שפי' הראב"ד ז"ל בהשגה רפ"ז דדעת ר"ש שאחר הביעור הראשון כמו שפי' שם שיש ב' מיני ביעור הא' והוא שמכניסין הפירות לאוצר העיר כדאיתא בתוספתא והבאתי לקמן בהסוגיא ואז אוסר במשהו לר"ש לפי שיש לו היתר ולר"א ולר' יהושע בנ"ט ולאחר הביעור הב' והוא לאחר שכלה מן הארץ שאז מבערן לגמרי לשריפה ולאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר זהו תוכן דבריו וקשה לפירושו חדא דהא בת"כ גריס בהדיא לפלוגתייהו על האי קרא מן השדה וגו' ומשמע דלאחר הביעור שהוא לאחר שכלה מן השדה הוא דפליגי ועוד דמצידה חברה למה שרצה ללמוד מהתוספתא וקרא אותן שני מיני ביעור ומפרש לדברי ר"ש שהוא אחר הביעור הראשון שקרא להכנסה להאוצר דס"ל דאוסר במשהו א"כ האיך מתפרשין דברי ר"ש בהתוספתא דגריס התם הגיע שעת הביעור עניים אוכלין וכו' דברי ר' יודה וכו' כדפליגי במתני' לקמן בפרקין רש"א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור הרי דר"ש גופיה לא ס"ל דלאחר שהגיע שעת הביעור והיינו לאחר שכלה מן השדה שצריך לבער להפירות לגמרי ואוכלין הן ממה שבאוצר העיר שהכניס מקודם ואין להאריך במבואר וכמדומה שאע"פ שהוא ז"ל סיים אחר פירושו וזהו עיקר של דברים הללו אין להן לא עיקר ולא שורש אלא העיקר בדין הביעור כך הוא דתליא בפלוגתא דר"ע וחכמים בברייתא אחריתא דת"כ והבאתי לעיל ד"ה ג' ארצות ע"ש ולפ"ז כל מקום שתמצא לאיכא תנאי דס"ל דיש היתר אכילה אחר זמן הביעור הוא אליבא דר"ע דלא דריש קרא דהן לא נזרע ולא נאסוף דבביעור משתעי אלא על הספיחין הוא דדריש ליה וכולהו הני תנאי תלמידי ר"ע נינהו ר' יודה ור' יוסי ור"ש ופליגי בענין היתר אכילה אחר הביעור אבל לחכמים דהאי ברייתא דת"כ דדרשי להאי קרא דלא נאסוף על הביעור אין כאן היתר אכילה לשום אדם אחר שכלה מן השדה זהו עיקר של הדברים וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שם ונתבארו דבריו לאחר שהוצאתי לאור מהיכן הוא נלמד דעתו ז"ל בענין מ"ש בדין הביעור וביארתי ג"כ לעיל שם ואין להאריך שוב בזה. ובענין פירושא דמתני' דהכא פשוט הוא במאי דפליגי כמבואר בפנים ודברי ר"ש לא קאי אלא על כל הירק שבשדה דין אחד לו לביעור ולענין הלכתא פסק הרמב"ם לדין זה הכובש וכו' כדפסקו בת"כ ומייתי לה הש"ס לקמן הלכה כדברי ר"ג וע' עוד בדיבור דלקמן מאיזה דקדוק בדין דהכובש מה שיתבאר שם בס"ד:

תני והלכה כדבריו. וכך פסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכה ג' כר"ג משום דהש"ס פסק כן ולא גרים הכא בנוסחת המשנה כן כמו שהוא בנוסחת המשניות דא"כ לא היו מורין כן דקיי"ל אין מורין הלכה מתוך המשנה כמבואר לעיל בשלהי פ"ג דפאה ובפ"ב שם בגמרא. ודע דמסיים שם הרמב"ם ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער וציין הכ"מ בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר במבוער הוא. והאמת דההיא דחזקיה דקאמר הכי על ענין האוצר המוזכר בתוספתא קאי ועל הכניסה להאוצר קאמר וכר"ש דהתוספתא כמבואר בפנים ומהאי תוספתא למד הראב"ד לומר דהכנסת הפירות להאוצר הוא הביעור הראשון כפי פירושו בענין הביעור כמו שהוזכר בדיבור דלעיל אבל הרמב"ם לא למד כלל מהאי תוספתא לא בעיקר דין הביעור ולא זכר כלום מהכנסת הפירות לאוצר העיר ובתוספתא גופה לא אמרו אלא שבראשונה היו עושין כן וכבר נתבאר לעיל דעתו ז"ל ואין דברי חזקיה דהכא שייך כלל לדינא דהכובש דמתני' וזה מבואר להמעיין בהסוגיא אלא איידי דאיירי בדיני ביעור קאמר להא ומ"ש הרמב"ם ואם התחיל בה וכו' טעמו דמשום דדרך הכובשים בחביות כשמתחילין להשתמש מהן אם אינם משתמשין מהר ממנה סופה להתקלקל וזהו שאמר ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער ממילא וא"צ להוציא את המין שכלה שאע"פ שישנו עדיין בחבית סופה להתקלקל הכל וה"ז כמבוער ונלמד זה מדין חבית יין שהוזכר בסוף פ' המפקיד וכן הוא בנכבשין בחבית וכך אמרו בהדיא לקמן בפ"י דתרומות ע"ש:

חמי לך תלתא רחמין וכו'. הא דהקפיד על השלשה אוהבים אע"ג דמן התורה סגי אפי' בהפקיר בפני אחד כדקי"ל כריב"ל בסוף פ"ד דנדרים דהלכתא כותיה לגבי דר' יוחנן דפליג התם ומד"ס קאמר ריב"ל צריך שיהו ג' כדי שיהא א' זוכה וב' מעידין והכא לא שייך האי טעמא שהרי אמר לו בפני האוהבים שבודאי לא יזכו הן והוא בעצמו יחזור ויזכה בהן שמא לרווחא דמילתא א"ל כן א"נ דהוא ס"ל כר' יוחנן דאמר מן התורה צריך שיפקיר בפני ג' ור' אימי דהורה לאנשי קפודקיא להקל משום דשביעית בזה"ז דרבנן היה מקיל טפי והאי עובדא דר' חזקיה ור' ירמיה נראה דללמדו דין א' בהפקר היה מתכוין לפי שאמר לו זכיתי בזה האוצר והבין מדבריו שלא בא עדיין לידו מא' מדרכי הקניה וזה לאו כלום הוא וכדמסיק בבבלי ס"פ בתרא דב"מ דהבט' בהפקר לא קני וכדפסק הרמב"ם בדיני הפקר בסוף פ"ב דהל' נדרים ולפיכך עשה לו תחבולה זו להורות לו שאין הזכיה הראשונה שלו כלום אלא ילך ויחזור ויזכה בזכיה גמורה בהגבהה או יחזיק בקנין שנקנה בו כמבואר שם:

ותני כן עלי קנים וכו'. ובתוספתא פ"ה גריס עלי זיתים במקום עלי האוג וכ"פ הרמב"ם בפ"ז בהלכה טו וזכרתי מזה לעיל בפ"ז בהלכה ו' ד"ה בראשה דפרקא וכו' ע"ש:

עד שירד הגשם אחר. כבר בארתי מזה בפ"ח דנדרים בהלכה ה' מה שנלמד מזה לדעת הרמב"ם ע"ש:

נתנו בכר בטלו והוא שישן עליו. הרמב"ם העתיק בסוף פ"ה לשני הדינים כאחד שהוזכרו כאן אין נותנין תבן וכו' לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט וסיים ואם נתן ה"ז כמבוער ולפיכך לא הי' צריך לסיים והוא שישן עליו כמוזכר בהשגת הראב"ד דהא משוה זה לדין הטיט וגריס שרייו בטיט וכו' כמבואר בפנים וא"כ כמו שזה אינו ראוי שוב לדבר אחר כך זה מפני שכבר נתקלקל כשישן עליו והרי לא העתיק ג"כ והוא שגבלו אלא דממילא נלמד זה:

מה טעמא דר' יודה ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו'. מבואר בפנים לכל חד וחד למאי דאית ליה וכפי הגי' לר' יוסי בספרים ולדינא לדעת הרמב"ם כבר מבואר הוא לעיל בד"ה ר"א אומר אוכלין על הראשון וכו' ובד"ה ג' ארצות לביעור בהלכה ב' ובמקומות המצויינין שם ונתבאר הכל בס"ד:

רבי יוחנן אמר בפירות היתר היא מתני' וכו'. לפי פי' הרמב"ם להמשנה היה קצת דחוק לאוכליהן דקאמר ברישא ובסיפא כמ"ש התי"ט וכן דקדק הרא"ש ז"ל ולפי מה שבארתי בפי' המתני' לדברי ר' יוחנן ניחא ולדינא תפס ג"כ בענין אוקימתא דמתני' דבפירות היתר מיירי ולחכמים מותר הוא בעצמו לאכלן כדכתב בסוף פ"ו ע"ש:

רבי יהושע בן לוי הוי מפקד לתלמידיה וכו'. בפ"ב דדמאי דמיירי התם במקומות הסמוכין לא"י והתיר אותן שאין חוששין בהן לא משום דמאי ולא משום שביעית ומייתי לה נמי הכא איידי דאיירי באלו שהיו מחמירין על עצמן וא"ל אליהו זכור לטוב זיל אמור לרבך וכו' אין בעיתה מחמירא על נפשך וכו' וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ו בהלכה ב' ד"ה מהו לטחון עם העכו"ם בארץ וכו' ע"ש:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא