Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שבועות שתים שהן ארבע. או ארבע לחיוב וכו'. התוס' במכילתין דף ה' ע"א ד"ה שתים שהן בפנים כתבו לפירש"י בשבת שתים הוצאה והכנסה דחיוב וכו' והריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור וכו' וכתבו ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כפירש"י או כפי' ריב"א. ובארתי בפנים דפירוש הא' הוא פירש"י והב' הוא פי' ריב"א. וכבר היה אפשר לפרש דמאי דקאמר או ארבע לחיוב כפי' ועוד יש לפרש שהביאו התוספו' שם דשתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שמביא קרבן עליהם בפנים בעזרה והיינו ב' הוצאות ב' הכנסות ובחוץ היינו פטור ולפי' זה מתיישב יותר בפשיטות ארבע לחיוב ממש וארבע לפטור ממש אלא דמפשיטות הש"ס דלבתרה מיתפרשא שפיר טפי כדפרישית בפנים ופשיט לה הש"ס כפי' הריב"א ואין להאריך בזה:
לא אתינן מיתני אלא פטור שהוא כנגד חיוב. גם בזה הביאו התוס' בשבת דף ג' ע"א גבי פטורי דאתו לידי חיוב חטאת להכריח כפי' הריב"א שם בענין זה מהכא דפשיטוח יד לרשות אחרת הוא דקחשיב דהא כנגד חיוב קאמר משמע כמו הענין דנקט בחיובא דרישא. וכבר היה אפשר לפרש גם לפי פירש"י דעקירות הוא דחשיב והיינו כנגד חיוב שיכול לבא לצד חיוב אלא דכבר הכריחו התוס' שם מכמה הוכחות בלאו הכי כפי' הריב"א וע"ש:
הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב. מילתיה דר' יוחנן תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן בבבלי שבת דף פ' ע"א ומייתי לה האי תלמודא בריש שבת ומסיק מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי דתני הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור ר' יוסי אומר בהעלם אחד ברשות אחד חייב בשתי רשויות פטור וקשיין אילו הוצאה והוצאה אין מיצטרפות כר' יוסי לא כל שכן הכנסה והוצאה הוי מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי. כלומר דהכנסה והוצאה בשתי רשויות הן ולר' יוסי פשיטא דאין מצטרפין והרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' שבת הל' כ"ד פסק כר' יוסי וממילא דלא קי"ל כר' יוחנן בהא:
ומנין שהוצאה קרויה מלאכה וכו'. מהכא משמע דגם הכנסה ילפינן מהאי קרא וכדאמר בהדיא בריש שבת לחד מ"ד אפילו הכנסה את שמע מינה כשם וכו' כמו שהבאתי בפנים אבל בבבלי ריש פ' הזורק קאמר אשכחן הוצאה הכנסה מנלן סברא היא וכו' ונראה דלשיטתייהו אזלי דהתם קאמר וממאי דבשבת קאי וכו' גמר העברה העברה וכו' וא"כ י"ל דאף דהכנסה נמי ש"מ כדקאמר דהגזברים נמנעו ג"כ מלקבל מידן ולהכניס ללשכה מ"מ עיקר הציווי היה שימנעו מלהוציא ביום השבת וממילא היו הגזברים נמנעין מלהכניס ומיהו לא היה הכנסה בכלל הציווי אבל שיטתא דהאי תלמודא ס"ל דאף דבחול הוה מדקרי לה מלאכה ש"מ וכמה שהביאו התוס' שם וא"כ יש לומר כדאמר ר' חזקיה בשבת דשם מלאכה קאי גם מהכנסה דכשם ויכלא העם מהביא כך נמנעין הגזברין וכו' ועוד דאיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' המכניסין נמי בכלל הוו ולפ"ז מוכרחת הגי' התם וממאי דבשבת הוה וכו' דאלת"ה קשיא אמאי לא יליף הכנסה נמי מדקרי מלאכה והכנסה נמי בכלל והתוס' מביאין שם ראי' לגי' ר"ח מדהכא ולמאי דאמרן דקאמר התם הכנסה מנלן משמע דהגירסא שלפנינו עיקרית היא ולא יליף הש"ס דילן אלא מדקאמר משה לא תפיקו. ולגי' ר"ח היה צ"ל דלא גריס ג"כ התם הכנסה מנלן:
פתר לה פתר חורן שבועות שתים שהן ד' ר"ע ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע ר' ישמעאל. כמסקנא דהתם רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ומה דבעי ר' חגיי מר' יוסי אין לפרש כפשטיה דאטו לא ידע ר' חניי מתני' דפרק דלקמן דר"ע פליג אהעלם מקדש אלא כדפרישית בפנים והוי כעין דבעא מיניה רבא מרב נחמן התם בדף י"ט ע"א אליבא דר"ע העלם זה וזה בידו מהו וכו' ומסיק לה דלא שנא ופטור כדפי' רש"י ז"ל וכדהשיב ר' יוסי הכא דמהאי טעמא לא מיתוקמא ידיעות כר"ע בשום גוונא:
אמר רבי יוסי שאל יהושע בן ר"ע את ר"ע וכו'. סוגיא זו מסוגיות הקשות שבש"ס הזה וכבר בארתי בפנים בס"ד. והתוס' בדף ה' ע"ב ד"ה א"כ טיהרת סיד וכו' תמהו על דאמר הכא בדברי ר' יוסי בר' בון שאינן מצטרפות זה עם זה ונראה דט"ס הוא דהא בהדיא דריש בת"כ מן והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה וכ"כ הר"ש ז"ל בפ"ק דנגעים דט"ס הוא ושהן גרסינן. ומ"ש שם דשיטתא דהכא אין שוה עם הש"ס שלנו ולא לתוספתא ולא לת"כ. כבר בארתי בפנים דשיטה זו עולה כפי הברייתא דת"כ בענין כהה וכהה מן הכהה. ובאמת לא מצאתי שביארו להעיקר מה דקשה לכאורה מאד במאי דאמר והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא והלא הכתוב הזה בשבוע השני ובטהרה מישתעי. וראיתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו בכתיבת יד שהביא במקצת מהסוגיא מן ויהא זה למעלה מזה עד שמואל אמר ולא ביאר כלום בענין והתורה אמרה וכו' כ"א שכתב הא למדנו דלרבנן דאמרי אין זה למעלה מזה לא נקרא הקרום כהה מן הכהה ואע"פ שיהא דיהא מכולן וזה מבואר הוא והוא ז"ל לא כתב אלא להביא ראיה ולהתיר הפירוש מהי"מ דלרבנן סיד ושאת שוין הן והוא דעת הבעל המאור וגם דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"א מהל' טומאת צרעת והכריח עוד לזה מההיא דרב אדא דאמר התם במשל דרבנן כגון מלכא ואלקפטא ורופילא וריש גלותא ומקשי האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא א"כ נמצאת למד דאלקפטא הוא יותר חשוב מרופילא ואפ"ה אמרינן כגון מלכא ורופילא וכו' אלמא הסיד למטה מן השאת כמו שרופילא למטה מאלקפטא והיא ממראה הבהרת ולא ממראה השאת וכ"כ הוא ז"ל בספר המלחמות. ואין זה צריך לעניינו בביאור מה דאמר הכא והתורה אמרה וכו' וכבר בארתיה אני בפנים. ויש לקרב לפ"ז מה דאמר הכא דאין זה למעלה מזה אלא דמצטרף הסיד עם הבהרת והקרום עם השאת למאי דמדחי הש"ס התם דאין ללמוד מדברי ר"ע ותשובתו מכאן דזה למעלה מזה הוא אלא דילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדותה ואין להאריך בזה בהיות שכבר מבואר הוא דלרבנן לא אמרי' זה למעלה מזה ונמצאת אומר דכולן מצטרפין זה עם זה דאפי' סיד עם בהרת וקרום עם שאת אמרינן דמצטרפין לרבנן וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' וכסתם מתני' דנגעים ארבע מראות האלו כולן מצטרפין זה עם זה וכו'. כ"א נשאר עלינו לבאר בענין ההיא ברייתא דת"כ. שהבאתי בפנים דדריש על קרא והנה כהה ומפרש ליה כהה ממראיו ולא למטה מד' מראות ומעתה צריך ביאור וטעם לדברי הרמב"ם ז"ל שם סוף הפרק דלא מפרש להאי קרא כמבואר בת"כ בהדיא שכתב שם וז"ל בהרת שהיתה עזה כשלג ולאחר הסגר נעשית כהה כקרום ביצה או שהיתה בתחלה כקרום ביצה ונעשית כשלג הרי היא כמות שהיתה שאין עזות המראה סימן טומאה ולא כהייתו סימן טהרה אלא אם נתמעט מד' מראות ונעשית כהה מקרום ביצה שהרי נעשית בוהק ולפיכך טהור וא"כ מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן שאם כהה מד' מראות טהור וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולדה בו לא שער לבן ולא מחיה הרי זה טהור. והנה זה מבואר לנו דלענין דינא לא נ"מ מידי בין דרשא דת"כ ופירושא דקרא ובין הפי' שפי' הוא ז"ל שהרי לפירוש דהת"כ דכהה ממראיו הוא ולא למטה מד' מראות ע"כ. דמפרשינן לקרא הכי והנה כהה וגם לא פשה לפיכך טהור הוא דאע"ג דלפי האמת הוה קשה לכאורה והנה כהה דקאמר שהרי אפי' עמד המראה בעיניו בהסגר השני טהור הוא אם לא נולד לו שום סי' טומאה כמו פישיון או שער לבן או מתיה כדתנן בהדיא בפ"ק דנגעים במתני' הנזכר לעיל לפטור את העומד בסוף שבוע שני ומשום הכי תמהו המפרשים ז"ל על רש"י ז"ל שפי' בחומש כהה הוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו או פשה טמא והא לא מצינו עומד בעיניו בב' שבועות שהוא טמא כי אם בנגעי בגדים כדתנן בפ' י"א דנגעים וכסתם מתני' דלעיל ואין בזה שום חולק וכמו שהאריך הרא"ם ז"ל בזה ולא הועיל כלום ובסוף דבריו כתב בעצמו קשה בעיני מאד ממתני' דפ"ג דלא קחשיב אלא ג' סימני טומאה. מ"מ לדרשת הת"כ לק"מ דמצינו לומר דקרא ה"ק הנה כהה הנגע ממראה עזה למראה כהה ממנה וגם לא פשה טהור ולאשמעי' רבותא לדיוק' הא אם פשה טמא אף דאין בו ממראה עזה שבתחלה אלא ממראה הכהה ממנה מ"מ מכיון שהוא ממראה הטומאה דטמא א"נ כפי' הר"ש והר"ב ז"ל דאשמעינן קרא דאפי' נשתנה משלג לסיד או איפכא לא אמרי' נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כבתחלה אלא כעומד דמי ומטהרו. אלא למאי דאמרינן מתפרש כל הכתוב לפי דרשת הת"כ שפיר. ועכ"פ למדין אנו דהברייתא דת"כ כסתם מתני' אתייא דקתני לפטור את העומד בסוף שני. וכן הוא הדין בעצמו לפי' הרמב"ם ז"ל בהכתוב דאו או קאמר והנה כהה למטה מד' מראות אפי' אם פשה טהור הוא שאין הפסיון כלום ולא פשה וגו' וכו אפי' אם לא כהה מד' מראות אלא שיש בו מראה א' מד' מראות ולא פשה טהור שהרי זה עמד בעיניו בשני. ומעתה ביותר צריך ביאור מפני מה לא פי' הוא ז"ל להכתוב כפי' הת"כ כיון דלדינא חדא הוי וכמה שהכריח בעל הברייתא להפירוש הזה מדכתיב הנגע ש"מ דאכתי ממראה הנגעים בו. והנראה לע"ד דהוא ז"ל למד פירושו מברייתא אחרת דת"כ הסמוכה להראשונה דגריס שם והנה כהה שאם העז וכהה כאלו לא העיז הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה. כלומר שאין אנו הולכים אחר שהי' המראה בתחלה אלא אע"פ שהיה עז בתחלה ואח"כ כהה כאלו לא העז כלל וכן איפכא לחומרא אם כהה בתחלה ואח"כ העז. והשתא ע"כ דמפרשינן לקרא והנה כהה שכהה לגמרי למטה מד' מראות דאל"כ אלא ממראה עזה להכהה ממנה והיא מד' מראות א"כ מאי כאלו לא העז דקאמר והא אין ספק דכל א' מד' מראות הוא טמא בין מראה העזה בין הכהה ממנה ואי אפשר לפרשה אלא בענין זה שאם העז בתחילה ואח"כ כהה לגמרי אע"פ שפשה טהור שהוא כאלו לא העז כלל בתחלה דאזלינן בתר השתא ומהנגע דריש איפכא להשמיענו אגב דהדין כן הוא לענין טומאה אף דהאי קרא בטהרה מישתעי. וזה ע"כ צריך לומר כן לפי פשטה דברייתא. ולפ"ז האי ברייתא פליגא אברייתא דלעיל בפירושא דקרא וכתניא אידך הוא כמבואר ומפרש דולא פשה וגו' דקרא וכן אם לא פשה אף דלא נעשית כהה וכפי' הרמב"ם ז"ל דלמד מהאי ברייתא דמתפרש הכתוב שפיר טפי דבין רישא דקרא ובין סיפא השמיענו חידוש והנה כהה אפי' פשה ולא פשה אפי' לא כהה זהו הנלע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל. והתיו"ט בפ"ק דנגעים האריך בפי' ברייתא זו ולענ"ד הדברי' כפשטן. ובענין ישוב דברי רש"י לולי דמסתפינא הייתי אומר שפי' רש"י ז"ל בחומש נפל ט"ס ובמקום או צ"ל אם פשה טמא ומתפרש כפי' של הרמב"ם ז"ל הכהה ממראיתו לגמרי למטה מד' מראות הא אם עומד במראיתו מאיזה מראה מד' מראות אם פשה טמא ועיקר החידוש השמיענו הכתוב אם כהה לגמרי אפי' פשה טהור וכן אם לא פשה אפי' לא כהה טהור אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל בנימוקי חומש שמביא דברי רש"י ובנוסחא שלפניו היה כתיב ולא פשה טמא ומדקדק עליו כמו שזכרנו שהוא נגד דברי רבותינו ז"ל ורש"י בעצמו כתב במקום אחר כמו כן וע"ש:
ומה חמית מימר בהרת שכהה מן הכהה יש לה טמא זו שאת וכו'. למאי שפירשתי איכא לאקשויי דהא לעיל אמרינן דכשאין אתה אומר זה למעלה מזה אין הקרום נקרא כהה מן הכהה אבל בהא אפשר לתרץ דהתם לערך השאת קאמר ומשום דאקרא קאי דהתורה אמרה דלפעמים הכהה הוא טמא כדפרישית לעיל וא"כ מוכרח הוא דלא מחשבינן להקרום שיהיה בפחות משתי מעלות מן השאת לענין הצירוף דאם אתה אומר כן מעתה אין להקרום שם אחר כ"א כהה מן הכהה שהרי אפי' לענין הצירוף אינו מצטרף עם השאת אלא עם הסיד שהוא במעלה אחת עליו וא"כ היאך תקיים הכתוב שהכהה דוקא הוא טמא לפעמים ולא הכהה מן הכהה הא הקרום הוא נקרא לעולם כהה מן הכהה והוא טמא אבל אם לא נאמר זה למעלה מזה ומצטרף הקרום בהדי שאת שפיר מתקיים הכתוב הכהה דוקא הוא טמא והוא הקרום לערך השאת. והכא קאמר לערך הבהרת דודאי אי אמרינן הקרום שניה לשאת וממין שלה הוא א"כ הוא להבהרת כהה מן הכהה. כללא דמילתא דכשאתה אומר הסיד שניה להבהרת והקרום שניה להשאת ולא זה למעלה מזה לפי מראיתו שפיר מתקיים הכתוב ודיוקיה שאתה מוצא דלפעמים הכהה והוא הקרום בערך השאת טמא כמבואר לעיל ובפנים והיינו אם פשה אבל הכהה מן הכהה שהוא למטה מן הקרום טהור. מיהו לענין פירושא דהאי ומה תמית מימר העיקר הוא כלשון הב' שפירשתי בפנים בזה דמסתברא דמסקנת הקושיא מדברי ר' יוסי היא:
דרבי ישמעאל כרבי דר' אמר ונעלם מכלל שיודע. התם בדף ה' ע"א קאמר מאי משמע ומסיק אביי אליבא דרבי דקסבר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ולא משכחת לה דלית ליה ידיעה אלא בתינוק שנשבה לבין הנכרים. וזהו דוקא לאביי אליבא דרבי וכפי גי' הספרים שלפנינו אבל הכא קאמר התם דמשמע ליה דרשיה דרבי מדלא כתיב והיא עלומ' ממנו וכן מוכרח מדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ' י"א מהל' שגגות כרבי וכסתם מתר' דבעי ידיעה בתחיל' וכתב שם בסוף הל' א' לדרשי' דרבי דמאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה שם ידיעה בתחילה ואפ"ה לא פסק דידיעת בית רבו הוי ידיעה שהרי כתב שם לעיל כיצד נטמא וידע שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו הטומאה וכו' וזהו כסתם מתני' דריש פ"ב נטמא וידע וכו' דמשמע שצריך שתהא הידיעה אחר הטומאה ולאפוקי ידיעת בית רבו שהיא קודם הטומאה וכדכתבו התוס' בדף ג' ע"א ד"ה אי ר' ישמעאל וכו' וזהו בין לפירוש רש"י ז"ל בידיעת בית רבו שלמד שהנוגע בטומאה טמא וידע שנגע אבל לא התבונן שנטמאה בטומאה כשנגע. ובין לפי' הראב"ד והרשב"א והר"ן ז"ל שפירשו דלא בעינן שידע שנגע אלא דה"ק שלא נעלם ממנו אלא שהוא טמא אבל יודע הוא שיש טומאה בעולם לפי שלמד בבית רבו שהשרץ מטמא וטמא אסור לכנס למקדש ובהאי ידיעה סגי לן בתחלה שאלו לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס למקדש מפני שיש לו ידיעת בית רבו. והם ז"ל גורסין בגמרא אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו וכו' ומדברי הרמב"ם מוכרח שהיה גורס אלא אמר אביי ותפס לדברי רבא לעיקר ואע"ג דאקשי ליה אביי מסוטה ומתורה לא חש להשיבו ולפרש כאביי משום דסתם מתני' מוכחא דהידיעה צריך שתהיה אחר הטומאה ושמא דרבא סבר דשאני הכא דכתיב ונעלם ממנו והוא יודע דמשמע דהאי והוא ידע קאי גם אונעלם שידע בתחילה וכן נמי דרשי' והוא ידע ואשם לידיעה בסוף כדקאמר הכא וכך הם דבריו ז"ל שם והיינו דקאמר רבא אי הוה כתיב והיא עלומה ממנו לא הוה דרשינן מוהוא ידע אלא לידיעה בסוף לחודה. ועכ"פ דעת הרמב"ם כרבא דסבירא לן כרבי וכדרשיה וכסתם מתני' דריש פ"ב דהידיעה צריך שתהיה אחר הטומאה ולאפוקי ידיעת בית רבו ומיהו בזה ע"כ אנו מוכרחין לומר דגמרא דילן פליג אירושלמי אליבא דר' ישמעאל כמ"ש התוס' שם מעיקרא דבש"ס דילן מוכרח דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כלל ואפי' למ"ד דידיעת בית רבו הוי ידיעה לרבי לר' ישמעאל אפי' ידיעת בית רבו ל"צ ואלו הכא קאמר דר' ישמעאל כרבי. ולמאי דפרישית מבואר הוא דאפי' לרבי ולדרשיה ס"ל לרבא דידיעה גמורה בעינן בתחילה כסתם מתני' וכדעת הרמב"ם כאשר נתבאר ועיין בריש הלכה דלקמן:
ואפילו כר"ע אתיא וכו'. הכא מפרש לה לפי גי' הברייתא דת"כ דלא גריס בדברי רבי אלא הכי ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי שתי ידיעות ותו לא וא"כ יש לפרש דברי רבי כסברת ר"ע אבל התם דף ד' ע"ב גריס בדברי רבי א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש וכדפשיט ליה רב כהנא מהאי ברייתא. דרבי כר' ישמעאל ס"ל. וזהו ממש איפכא מסוגיא דהכא דקאמר ר' ישמעאל כרבי אבל רבי איכא למימר דכר"ע ס"ל והתם מסיק דרבי כר' ישמעאל ס"ל בהעלם מקדש אבל ר' ישמעאל לא ס"ל לדרשת רבי דהא לא בעי ידיעה בתחילה כדאמר התם בדף ט' ע"א ובסוף פ"ב. ובפירוש דברי ר"ע ונעלם ונעלם שני פעמים וכו' פירשתי כפי' התוס' שם בשם ר"ת וע"ש שהרבו להקשות על פי' רש"י ומיהו נראה דהאי ש"ס סובר כפי' רש"י שפי' הטל וידע בין תרי ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחילה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי ליתי קרבן והשתא קושיא דוהתיבון הרי כתיב וכו' דלקמן קאי נמי אדרשת דר"ע דלעיל ונעלם ונעלם וכו' דהא לדידיה ידיעה בסוף ל"צ קרא א"כ נימא דאי הודע דבכל חטאות לידיעה בתחלה אתיא ואם דמסוגיא מהכא אינו מוכרח כ"כ לפרש כפי' רש"י דאפשר לפרש להא דונעלם ונעלם כפי' ר"ת וקושיא דהתיבון על אית דבעי וכו' לחוד קאי מ"מ הסוגיא דריש הוריות דלקמן מוכרחת היא לפרש כפי' רש"י וע"ש. ובמה דהקשו בהא דפירש דלידיעה בתרייתא ל"צ קרא וכו' דא"כ בכל החטאות למה לי או הודע ונימא דליבעי ידיעה בתחלה. זהו קושית הש"ס דהכא התיבון הרי כתיב וכו' ומשני פתר לה במחוייבי חטאות וכו' וזהו כמסקנת הש"ס דכריתות בדף כ"ו ע"א דפריך התם גבי חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן יום הכפורים אימא כי מתיידע ליה בתר יום הכפורים נמי לא מייתי חטאת א"ר זעירא לא מצית אמרת דכתיב קרא ידיעה גבי חטאת יחיד וגבי נשיא וגבי ציבור וכו' ומסיק התם דכולהו שלש ידיעות צריכי להיכא דמתיידע ליה בתר יוה"כ דמייתי חטאת. ולפ"ז לא קשיא הך קושיא מידי לפרש"י ז"ל:
תלמוד לומר מאלה. כדרשת הת"כ בהאי ברייתא דדריש מאלה אטומאת מקדש וקדשיו דלעיל אבל בפ' שבועת העדות מייתי הש"ס אידך ברייתא דת"כ דדריש ר"ע אשבועת ביטוי שפתים דכתיבא גביה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור וכדמייתי בבבלי שם דף ל"ג ע"ב ומיעוטא דתרומה דריש בפרקין מבה ויתבאר במקומו:
רבי אמר ואכל וטומאתו עליו וכו'. הך ברייתא דת"כ מייתי לה בזבחים דף מ"ג ע"ב וכדאמר רבא שם כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבדימי לא מפרשא דהכי אמר הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע בטומאת הגוף הכתוב מדבר:
נעשית לו יוה"כ כאשם תלוי וכו'. דברי ר' יוסי בר' בון דהכא כדברי ר' זירא דהתם דף ח' ע"ב לומר שאם מת מת בלא עון והכי נמי אמר בכריתות דף כ"ו ע"ב גבי אשם תלוי אבל רבא פריך עליה דאם מת מיתה ממרקת אלא להגן עליו מן הייסורין והכי נמי אמר באשם תלוי התם ודברי ר' זירא ורבא תליא בפליגתא דלקמן שם אם מיתה ממרקת בלא תשובה או לא ועיין לקמן בהל' ו' מזה:
אין בה ידיעה בתחילה וכו'. הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פירש וז"ל זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הנכרים ולא קדמה לו ידיעה וכו' וזהו כדמסיק אביי אליבא דרבי אבל בחיבורו חזר בו ולא פסק כאביי אליבא דרבי דידיעת בית רבו הוי ידיעה אלא כרבא וצריך שתהיה הידיעה אחר שנטמא דוקא ואח"כ העלמה. ועיין בהלכה דלעיל ד"ה דר' ישמעאל ותמצא מבואר מזה. והתיו"ט לא הרגיש בזה בדברי הרמב"ם בחבורו:
והתודה עליו עונות אלו הזדונות וכו'. הך סוגיא אזלא כעין משמעות הסוגיא בכריתות דף כ"ה ע"ב דפריך התם מעיקרא על הקישא חטאים דומיא דפשעים וכו' אימא הנך פשעים דבני קרבן נינהו כדתנן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה ומסיק אביי דמרישיה דקרא נפקא מדכתיב עונות אלו זדונות א"כ מפשעיהם למה לי אלא מופנה הוא להקיש מיהו האי ש"ס לא ס"ל לדרוש מהקישא דלא נפקא ליה אלא מקרא דבתרי' דתפס הזדונות וכו' ושעיר הפנימי יליף משעיר המשתלח והיינו דמייתי הכא מעיקרא דרשה דקרא דשעיר המשתלח ולא קאמר מקרא דשעיר הפנימי גופיה דכתיב ביה מפשעיהם לכל חטאתם ודרשי' מהקישא לחטאים שאינן בני קרבן כדאמר התם דף ז' ע"ב ומדכתיב לכל חטאתם דרשינן דשעיר הפנימי תולה הוא ואינו מכפר כפרה גמורה דאתיא לכלל חטאת קאמר כדהתם דף ח' ע"ב אלא משום דאהך הקישא איכא נמי למיפרך. כדפרכינן התם מעיקרא השתא דאמרת חטאים דומיא דפשעים אימא מה פשעים דלאו בני קרבן לעולם אף חטאים דלאו בני קרבן לעולם ומאי ניהו אין בה ויש בה אבל יש בה ואין בה כיון דכי מתיידע ליה בר קרבן הוא אימא לא ליתלי וכ"ת אין בה ויש בה שעיר החיצון הוא דמכפר אימא נפיך מיפך. והא דמשני התם אמר קרא לכל חטאתם מכלל דבני חטאות נינהו לא משמע ליה להאי תלמודא כהך סוגיא תדע דהא גבי שעיר המשתלח נמי כתיב לכל חטאתם ואפ"ה לא משמע ליה למידרש מגופיה דקרא דבחטאים דעכשיו אינן בני קרבן ואתו לכלל קרבן מיירי אלא מקרא בתרא דכתיבא כפרה ולא כתיב אלא עונות ש"מ דאתי לגלות דכולא כפרה דידיה בהני דלאו בני קרבן עכשיו הן ולענין זה נכללו בכלל דמיון העונות. ודאתו לכלל קרבן מג"ש דחטאתם חטאתם קא דריש כדאיתא בהסוגיא וכמבואר בפנים. והיינו דמייתי מעיקרא לכולא מילתא דשעיר המשתלח ובמאי דדרשינן ביה והדר מהדר הוא לשנויי הקושיא על המתני' וכלומר דהשתא דמוכרח כהאי דרשה גבי שעיר המשתלח ילפינן נמי גבי שעיר הפנימי במה מצינו לפרש כי הך בקרא דכתיב גביה וממילא שמעינן דשעיר הפנימי חולה אדידיה והחיצון מכפר אדידיה. והיינו נמי כוונת הקושיא מעיקרא מה חמית מימר וכו' דנכלל ג"כ בהקושיא כעין הס"ד דהתם דאימא נפיך מיפך. והיינו דאיכא בין הסוגיא דהכא ודהתם דהכא משמע דעיקר' דמילתא דדריש התם מהקישא בשעיר הפנימי לא ידעינן אלא לבתר דשמעינן דדריש כי הא גבי שעיר המשתלח ואע"ג דכפרתו מרובה ומכ"ש גבי שעיר הפנימי דאינו אלא על טומאת מקדש וקדשיו ומסתמא דברייתא בת"כ משמע דיליף תליית דשעיר הפנימי מלכל חטאתם כמו שהעתקתי לעיל בפנים בסוף הל' ב' ולדרשת הש"ס דילן גלי לכל חטאתם אדרשא דהיקשא כדאיתא. ולדרשא דהאי ש"ס מכיון דמצינו דשעיר המשתלח תולה בכה"ג ילפינן נמי לשעיר הפנימי למידרש לכל חטאתם בהנך דאתו לכלל חטאת הוא תולה. והתוס' שם בד"ה ונכפר וכו' כתבו דלענין תליה לא מצינן למילף שעיר הפנימי משעיר המשתלח דשאני שעיר הפנימי דממשמעותא דקרא דכתיבי חטאים בקרא דוכפר משמע דמכפר לגמרי הלכך איצטריך לשנויא דהתם מדכתיב לכל ולא כתיב מחטאתם אבל גבי שעיר המשתלח לא כתיב חטאתם אלא גבי וידוי ולא בקרא דכפרה וע"ש ומיהו לענין דרשא דהקישא ודאי מצינו למילף שפיר שעיר הפנימי משעיר המשתלח כדמשמע הכא. ואיכא בינייהו טובא אי ילפינן מקרא דשעיר הפנימי גופיה כהש"ס דילן או דילפינן במה מצינו משעיר המשתלח במשמעת סוגי' דהכא ועיין בפרקין שם בתוס' סוף ד"ה מאי לכלל חטאתם ולעיל בד"ה דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה ואין כאן מקום להאריך ובחיבורי פני המנורה הארכתי בפלפול סוגיא זו והיוצא ממנה בס"ד:
ויתלה על אוכלי שקצים ורמשים במשמע. לכאורה האי ויתלה לאו דוקא הוא דמה שייכא תליה בחייבי מלקיות דהא אפי' הזיד בחיוב' דמלקות מכפר כפרה גמורה עליו היכא דלא אתרו ביה כדאמרי' בכריתות דף כ"ז ע"א רב תחליפא משמיה דרבא חייבי מלקיות שעבר עליהן יוה"כ חייבין פשיטא מ"ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין סד"א התם ממונא הוא אבל הכא דגופא הוא אימא לא קמ"ל והאנן תנן הודע ולא הודע עשה ול"ת לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה. וא"כ מתני' דשבועות בדלא אתרו ביה דאי אתרו ביה דינו מסור לב"ד ולא שייכא כפרה לא בחייבי מלקיות ולא בחייבי מיתות ב"ד דקתני התם והשתא אם במזיד בלא התראה מכפר שעיר המשתלח מכ"ש בשגגי' חייבי מלקיות אלא ודאי דויכפר עליהן פריך הכא וכדפרישית בפנים דעיקר הקושיא דמנלן דתולה על אלו דשייכא קרבן בהו. ואיידי דקאמר לתליה פריך בהאי לישנא ויתלה. ויש לפרש נמי דויתלה ממש פריך וזה למאי דאמרינן שם לעיל בדף כ"ה תני ר' חייא קמיה דרבא אשם תלוי בא על הנבילה וכו' ומוקי לה רבה התם הא מני ר' אליעזר ודאמרו לו היא המתן עד שתכנס לבית הספק וא"כ שייך אשם תלוי על ספק חייבי לאוין להך מ"ד והיינו דפריך אימא דשעיר המשתלח דבמקום אשם תלוי קאי חולה הוא על ספק אוכלי שקצים ורמשים וכיוצא בהן ומנלן דתולה על אלו דשייכא חיוב קרבן בהו:
יצאו שגגות שאין בהן חיוב קרבן. כצ"ל כמו שהגהתי בפנים דנראה דאסוקי מילתא היא. ולגי' הספר אפשר לדחוק ולפרש דלאו אסוקי מילתא הוי אלא דמסדר אמילתיה דשעיר משתלח במה הוא מכפר ובמה אינו מכפר וה"ק דאף דשעיר המשתלח מכפר על הזדונות לאו על כל הזדונות הוא מכפר דיצאו איזה זדונות שאין בהן חיוב קרבן דאינו מכפר וזהו זדון טומאת מקדש וקדשיו דאותו שעיר הפנימי מכפר כדתנן לקמן ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הפנימי ויוה"כ מכפר. ושייך נמי לפי' זה הא דבתרה שייר וכו' כלומר בזדון מכפר הוא ושייר בו בשגגה דטומאת מקדש וקדשיו דאותו חולה הוא והיינו יש בה ואין בה ומה שיירתה לחיצון וכו' כדפרישית בפנים:
מה אנן קיימין אם בשעיר נחשון וכו'. משמע דמקרא גופיה ליכא למילף מדכתיב לשאת את עון העדה לכפר וגו' משום דאיכא למימר בשעיר של מלואים דג"כ לכפר עון העדה היה כדכתיב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם ואין לנו הכרח אחר דשל ר"ח היה אלא מדאין כיוצא בו לדורות כדאמר וכדפרישית בפנים דמתשובתו של אהרן אנו למדים והודה לו משה דיש חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות א"כ ע"כ של ר"ח הוא דנשרף וממילא משמע דשל ר"ח מכפר על עון העדה כדמסיק. אבל איכא למידק דהא לר"ש קיימינן השתא ואיהו הוא דפליג אהא בפ' טבול יום דף ק"א דלר' נחמיה דאמר התם מפני אנינות נשרפה היינו טעמיה דנשרף משום דקדשי דורות הוא ולא הותרה אנינות אצלו כדמפרש שם דכך היתה תשובתו של אהרן אבל לר' יהודה ולר"ש דפליגי עליה וס"ל מפני טומאה נשרפה כדמסיק התם שהיו רוצים לאכול בלילה אלא שאירעה טומאה באונס ולדידהו אין חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות כדמפרש התם דלר"י ור"ש תשובתו של אהרן היה שמא לא שמעת היתר אנינות אלא בלילה אבל לא ביום וא"כ לר"ש מנא ליה דשל ר"ח היה שנשרף דילמא של מלואים היה דשפיר מתפרש ג"כ קרא דעון העדה וכן תשובתו של אהרן. והתם מייתי לה ברייתא דת"כ דקאמר ואיני יודע איזהו כשהוא אומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה הוי אומר זה שעיר של ר"ח ומבואר הוא דאם אין לנו לימוד אחר לכפרת שעיר של ר"ח אלא מהאי קרא גופיה א"כ קשיא היא גופה מנא לן דשל ר"ת היה ועליו הוא דנאמר כן אימא על שעיר של העדה של קדשי שעה קאי כדאמרן. וראיתי בברייתא דת"כ דגריס שם איני יודע איזה נשרף כשהוא אומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם איזה שעיר נושא את עון העדה זה שעיר של ר"ח שנאמר ושעיר אחד חטאת לכפר עליכם. והאי קרא לא כתיבא אלא בשעירי הרגלים אלא דלסתם סיפרא דר' יהודה הוא ניחא אליביה דס"ל דשעירי רגלים ושל ר"ח כפרה אחת מכפרין וכדדריש התם בפרקין מהקישא דושעיר ושפיר הוא דדריש הכא לכפר לכפר לג"ש אלא דלר"ש אכתי קשיא. והן אמת דגי' ברייתא דת"כ לא אתיא כפי פירושא דהתם אליבא דר"י ור"ש דהא לדידהו ע"כ דס"ל דבין קדשי שעה ובין קדשי דורות שוין הן דאנינות לילה מותר ואנינות יום אסור כדאמר התם בהסוגיא וכדפירש"י ז"ל בשלמא לרבנן וכו' א"כ לכולן היו רוצין לאכלן בלילה אלא דלאחד מהן אירעה טומאה ושרפוהו וכדגרים שם בברייתא שתי דרישות למה אמר להו מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות. ואלו בת"כ גריס אמר להם מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אילו. והא לא אתייא אלא כר' נחמיה וכדרשיה דקדשי שעה הותרה להן אנינות אפי' ביום אבל לא קדשי דורות. מיהו אליבא דר' יהודה אפי' לגי' דש"ס דהתם שפיר מיתרצא עכ"פ האי דרשה דדריש מקרא גופיה דשל ר"ח היה ומלכפר הוא דנפקא לן כדאמרן אבל לר"ש קשיא לשתי הסוגיות דהכא ודהתם מנא ליה למידרש מהאי קרא גופיה. ואפשר לימר דגם ר"ש דריש מדכתיב לשאת את עון העדה לכפר דלכפר מיותר הוא אלא דבכפרה לדורות קמ"ל קרא והוא של ר"ח והיינו האי דקאמר הכא מה חמית מימר וכו' דמנא לן למידרש הכי אליבא דר"ש ואימא עון העדה בטומאת קדש כר' יהודה היא כדפרישית בפנים ומשני דלא ניחא לר"ש לומר דכפרה אחת מכפרין הן וכו' כמבואר בפנים:
ועשהו חטאת קבעו לתלייה שלא ישתנה. התם בדף י' ע"א גריס אמר ר' יוחנן ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן וכו' ודריש לה מאחת בשנה כדפרישית במתני' ולשיטתיה אזיל הש"ס דהתם דמועשהו חטאת דרשינן הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת וכו' כדמייתי להך ברייתא בפרק טרף בקלפי דף מ' ע"ב ופשיט ליה התם מהברייתא דס"ל לר' יהודה הגרלה מעכבא. ולשיטתיה דהאי ש"ס בעיא דלא איפשיטא היא אליבא דר' יהודה כדגרסי' בסוף פרקין וע"ש:
ולא כבר כיפר יום הכיפורים. למאי דפרישית בפנים דלר"מ פריך משום דלכאורה נראה דאליבא דר"ש לא שייך למיפרך הכי דהא אין כפרתן שוה ס"ל להאי תנא אליבא דר"ש. ומיהו גם אליבא דר"מ דוחק הוא לפרש כדפרישית דהא לקמן אמרי' דאפי' בשני שעירי עצרת שייך לומר על טומאה שאירעה בין זה לזה ולמה לא נאמר כן על שקרב בחג הסוכות לטומאה שאירעה בין יוה"כ לסוכות לכך נראה דודאי אליבא דר"ש פריך ומפרש האי ש"ס להתוספתא לפי הס"ד דלא אמרינן לר"ש דקרב הוא ברגל הבא לשם חובת היום אלא קרב הוא לשם מה שהופרש ותדע דע"כ לר"ש לומר כן דהיאך יקרב שעיר של רגל בר"ח או ביוה"כ והא לא הופרש לשם כפרה זו וכן נראה מדברי התוספתא דקאמר ר"ש שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ר"ח ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב שרגל וכו' כמו שהבאתי בפנים דמשמע דאע"ג דבר"ח כפרה אחרת הוי מ"מ מודה הוא דיקרב וקס"ד לשם מה שהופרש והשתא פריך הניחא קודם יוה" אבל האיך יקרב ברגל הבא אחר יוה"כ והלא כבר כיפר ביוה"כ דאע"ג דזה הופרש על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ושל יוה"כ אשאין בה ויש בה הוא דמכפר דהא לא ס"ל להאי תנא אליבא דר"ש מוסף עליהן של יוה"כ וכו' מ"מ היה נראה לו כיון דיוה"כ מכפר הוא מכפר על כל טומאת מקדש וקדשיו ומשני רבי מנא מכיון וכו' כלומר לא כדקס"ד אלא לחובת היום הוא דקרב שכולן בכפרה אחת הן ומשום דבשינויא דר' מנא לא סגי אלא בשעיר דרגל זה שיוקרב ברגל הבא אבל לא לשעיר של רגל שיוקרב בר"ח הלכך משני ר' בון מכיון וכו' דהשתא מה שקרב בראש חדש נמי ניחא:
ברם הכא שכן אפי' בחול וכו'. הכי משני לה ר' זירא בבבלי פ' בכל מערבין דף מ' ע"ב והתם מקשי עלה ומי אית ליה לב"ש כולל וכו' והכא אסיק בקושיא לאידך גיסא כדבעי ר' יוסי שיהא צריך להזכיר ומיהו למסקנא קאמר הכא דקלסוניה להאי דלא אדכר כמסקנא דהתם דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ומ"מ למדנו מכאן כדברי ר"ת בתוס' דפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב ד"ה שהחדש מתכס' בו והביא ראיה שם מהאי דתוספתא דשעיר של ר"ח היה קרב בר"ה והנהיג לומר ושני שעירים לכפר ובהדיא אמרו הכא כן ועוד מהדא דתני וכו':
הגע עצמך ששחטו שניהן כאחת וכו'. האי קושיא כדבעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא בפ"ק דזבחים דף ז' ע"א שעירי עצרת שקיבל דמי בשני כוסות ונזרק דמו של ראשון שני למה הוא בא. והתם גריס דאהדר ליה על טומאה שאירעה בין זריקה של זה לזה וקאמר לענין הבעיא דלעיל אם מכפר על עשה שלאחר הפרשה או לא ע"כ לא מיבעיא לי' וכו' דילמא את"ל קאמר ופירש רש"י ז"ל תרווייהו קמיבעיא ליה וכו' ודלמא לא קי"ל כר' זירא ולא איפשיטא בעיין. ולכאורה אמאי לא קי"ל כר' זירא כיון דלית לן שינויא אחרינא אמנם מהכא יש סיוע לפירש"י דאיכא לשנויי כדמשני ר' בון:
בשיטתן שאת אומר אין משנין מהו שיקרבו זה בזה. האי פירושא הוי כמה דבעי התם למימר מעיקרא לר' יוחנן דגמר לה ממתני' דרבנן ס"ל לב ב"ד מתנה עליהן והיינו דאהדרו ליה לר"ש הכי ומדחי לה התם בדף י"ב ע"א דילמא ר"מ היא וה"ת לדידי דס"ל כולן כפרתן שוה וכו' כדפרישית במתני' ומ"מ קמה מילתיה דר' יוחנן התם דגמרא גמיר לה וכדאמר הכא:
כיון ששמע משה כן אמר וכו'. אע"ג דאלו קרבנות ציבור הן י"ל דדרך שאלה אמר כן מעתה אפילו ביחיד שבא על ידו ספק עבירה אם יהיה צריך להביא כל הקרבנות כאלו. ובתוספתא שם מסיים על הא דלעיל ואמרינן כך ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום אלא שחס הקב"ה על נכסים של ישראל. וזהו כדגרסי' בהאי ברייתא דשני שעירי עצרת בזבחים פ"ק שם ובחיבורי פני המנורה הארכתי בזה ואין כאן מקומו:
לא מסתברא דאי לא חליפין וכו'. בפ"ק דכריתות דף ז' ע"א משווה לה להאומר לא יתכפר לי חטאתי למבעט ביוה"כ וקאמר רבא התם מעיקרא דמכפרת כיון דאמר תיקרב והדר ביה רבא מדתניא דיוה"כ אינו על שאינן שבין דהיינו דאמר לא תכפר עלי חטאתי ששניהן שוין בענין זה. וי"ל להאי דר"ח דהכא נמי כעין זה לא מסתברא אלא איפכא ממה שאמרת ובין בזה ובין בזה אינו מכפר לו מכיון שהוא בועט ואינו רוצה בכפרה לא כולא מן בר נש וכו':
דלא כרבי. ובבבלי פ' יום הכפורים דף פ"ה ע"ב קאמר אפי' תימא רבי תשובה בעיא יוה"כ יוה"כ לא בעיא תשובה ולפ"ז גם בהא נוכל לאוקמי מתני' כרבי דה"ק תשובה בעיא מיתה מיתה לא בעי תשובה אלא דהכא היינו טעמא משום דמלישנא דברייתא דמוקמי' כרבי משמע דתשובה לא בעיא מיתה דתני יום מיתה כתשובה וע"כ דה"ק כי היכי דתשובה מכפרת לבדה ה"נ יום המיתה לבדו א"כ ע"כ האי מתני' דלא כרבי. והתוס' בפרקין דף י"ג ע"א ד"ה בעומד במרדו כתבו דלרבנן נמי מיתה לא בעי תשובה בשאר עבירות חוץ מפורק עול וכו' כדמשמע מהסוגיא דהתם דדרשי רבנן לקרא דמיירי באלו שלש עבירות כי דבר ה' בזה זה הפורק עול וכו' הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעוה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת ומשמע דבשאר עבירות מכפרת מיתה בלא תשובה והקשו דא"כ מתני' דיומא אפי' כרבנן לא אתיא ותירצו דהיינו דאיכא בין רבנן לרבי דלרבנן מיתה בלא תשובה ממרקת עם הייסורין שדנין אותו לאחר מיתה ואינו נכרת לעוה"ב ועם התשובה מיתה מממרקת לגמרי שאין נידון עוד ביסורין לאחר מיתה ולרבי מיתה וכן יוה"כ ממרקין לגמרי בלא תשובה בשאר עבירות והשתא מתני' דיומא דקתני מכפרין עם התשובה משמע לגמרי אתיא שפיר כרבנן ונראה דלפי דבריהם יש לומר דר' זירא ורבא לעיל בפרקין דף ח' ע"ב פליגי בסברא זו אליבא דרבנן דר' זירא דאמר דשעיר הפנימי ויוה"כ תולה שאם מת קודם שיודע לו מת בלא עון ס"ל דיוה"כ הוא דתולה לענין זה שאם מת בלא תשובה מת בלא עון דאלו בלא יוה"כ לא היתה מיתה ממרקת בלא תשובה ורבא קאמר מיתה ממרקת אפי' בלא תשובה בשאר עבירות ויוה"כ תולה להגן עליו מן הייסורין וכמו דמהני ליה להגן מן הייסורין בעוה"ז כך נמי מהני להגן אם מת דאלו בלא יוה"כ הי' צריך ייסורין אח"כ ולהא מהני ליה יוה"כ כסברת התוס' אליבא דרבנן ורש"י ז"ל פי' שם לרבא מיתה ממרקת עם התשובה. ולכאורה קשה דהא התם סתמא משמע אפילו לא עשה תשובה ועוד דהא משמע מסוגי' דדף י"ג דאפי' לרבנן מיתה ממרקת בלא תשובה בשאר עבירות חוץ מאלו ג' עבירות דהתם וכסברת התוס' הנזכר ועיין לעיל הלכה ב' ד"ה נעשית לו יוה"כ:
נעשה כזדון וכו'. כדפרישית בפנים דבזה יש חילוק בין כה"ג דמתכפר בפרו הוא וא"צ כפרת יוה"כ עמו ואלו כהנים צריכין כפרת פרו וכפרת יוה"כ עמו דהא לכפרת שעיר הפנימי על ישראל איתקוש לר"ש ובהדיא תנו שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ תולה ונ"מ טובא אם צריך כפרת יוה"כ עמו או לא כגון להאומר לא יתכפר לי יוה"כ א"נ כהאי ברייתא דלעיל חומר בשעיר וכו' ויוה"כ משתחשך הוא דמכפר. והתוס' בפרקין דף י"ג ד"ה דעבד סמוך לשקיעת החמה מביאין להך ברייתא בפשיטות להי"מ שם. מיהו בזה כבר כתבתי בפ' חלק הל' א' לפי' הא' שפירשתי שם דהש"ס לא מסיק הכא כהך ברייתא וכר' חנינה וכן הש"ס דילן בפ"ד דכריתות ס"ל דכל היום מכפר וכדמפרש שם להמתני' דפ"ו וכן בפ"ק שם דף ז' קאמר בפשיטות כיון דיוה"כ כל שעתא ושעתא מכפר ואפשר ליישב בדוחק להמתני' דכריתות אליבא דר' חנינא ולפי לשון הב' שפירשתי שם דהש"ס מסיק כוותיה דה"ק שכל היום מכפר אם עבר עליו כל היום עד לבסוף אם מת או מרד באמצע היום וכבר הוזכר מזה לעיל ריש פ' חלק ד"ה כיצד הוא מכפר וע"ש. נראה דהא דאמרינן הכא אליבא דר"ש דאין כפרת כה"ג וכפרת כהנים שוין בפרו של יוה"כ תליא בהך בעיא דבעי התם בפ' הוציאו לו דף נ' ע"ב אם אחיו הכהנים בקביעותא מיתכפר או בקופיא מתכפרי וכעין דאמר שם אם כקרבן שותפין מיחשב לענין תמורה וה"נ אם שותפין בו מן הסברא דיהא כפרתן שוה וא"כ לר"ש דהכא איכא למימר דס"ל מקופיא מתכפרי ובחיבורי פני המנורה בביאורי לכולא סוגיא דשעירים הרחבתי בענין זה בתוך שארי ענינים דהסוגיא דהכא ודהתם. והנני אציג לפניך כאן דבר אחד מהדברים שנתבארו שם מה שנלמד מהסוגיות לבאר דברי הרמב"ם במ"ש בענין השעירים והוא לכאורה דבר תמוה וז"ל בסוף פ' י"א מהל' שגגות. טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יוה"כ הנעשה בפנים ויוה"כ תולין וכו' ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כה"ג של יוה"כ מכפר אם היה המזיד מן הכהנים אם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ מכפר שנא' וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל. וכבר הרגיש הלח"מ בזה וכתב תימה דמשמע דעל שוגג דכהנים שעיר הנעשה בפנים מכפר ובגמ' בסוף פ"ק דשבועות לא משמע הכי אלא דבין על השוגג בין על המזיד הפר מכפר על הכהנים ולא השעיר דאשר לעם כתיב לא לכהנים וצ"ע עכ"ל ובאמת קושיא גדולה הוא דנהי דדיוקא דאשר לעם אפשר לומר דלמעט מכפרת זדון הוא דאיצטריך וכן למה שציין הרמב"ם קרא דוכפר ובגמ' לא יליף מהאי קרא דאטו כהנים לאו בכלל בני ישראל נינהו אלא מאשר לעם הוא דדייקינן דכהנים לאו בכלל עם הן כדאמרינן בחולין פרק הזרוע בזה הוה מצינן לומר דכוונתו ז"ל במה שהביא הכתוב הזה לא היתה אלא על החלוקה ואם היה מישראל וכו' אבל מיעוט לכפרת הכהנים משעיר הפנימי מאשר לעם הוא דנפקא לן מ"מ הא קשיא דבהדיא אמרינן שם לקמן בשלמא לר"ש היינו דכתב תרי וידוין ודם הפר וכו' אלמא דכ"ע מיהת אין הכהנים מתכפרין עם ישראל בשום כפרה דטומאת מקדש וקדשיו מכפרת יוה"כ. אמנם מסוגיא דהכא וממה שנתבאר לן ממנה ממילא מרווחא לן שמעתתא ומתיישב דעת הרמב"ם בזה דהא למאי דמוכח מכאן דר' יוסי בר' בון ס"ל אליבא דר"ש דלא מתכפרי הכהנים בפרו של כה"ג אלא מקופיא והלכך פשיטא ליה לומר דהואיל ואין הפר מכפר על הכהנים כפרה גמורה צריכין הן לצירוף כפרת היום עם הפר משא"כ הכה"ג דכיון דמשלו הוא בכפרת פרו לחוד הוא דסגי ליה כמו שנתבאר לעיל והתם ביומא בעי הש"ס למיפשט הבעיא מהברייתא דמייתי שם הש"ס דפרו עושה תמורה ודחי לה רב ששת וקאמר לא התם באילו של אהרן וכו' והרמב"ם תפס להא דרב ששת למסקנא כדכתב בפ"א מהל' תמורה הל' ו' דאילו של אהרן עושה תמורה אבל לא פרו דקרבן השותפין הוא וא"כ ש"מ דבקביעותא מכפר הפר על הכהנים כמו על הכה"ג וממילא אידחי לה מילתיה דר' יוסי בר' בון דהכא דמהיכי תיתי לן לחלק בין כה"ג להכהנים בענין הכפרה וכפרת היום אם הן שוין בכפרת הפר בקביעותא כמו הכה"ג ועל כרחך דדינן שוה לכל דבר כדמוכרח מההיא דיומא וה"ה בנידון הזה והדרינן השתא להקושיא מ"ט לא תני כהן משיח בסיפא וע"כ כדשנינן מעיקרא דהתנא דמתני' דלא איירי הכא אלא בזדון טומאת מקדש וקדשיו ס"ל אליבא דר"ש לקושטא דמילתא הכי דאין הכהנים מתכפרין בפר אלא בזדון דוקא אבל בשוגג דטומאת מקדש וקדשיו אין ה"נ דמתכפרין הן בכפרת שעירים כמו ישראל ופליג אתנא דברייתא ואליבא דר"ש כמבואר זה מהסוגיא והשתא כל אותה הסוגיא דבבלי סוף פירקין דמשמע דגם כפרת שוגג מתכפרין הן בפר אליבא דתנא דברייתא היא אזלה ומבואר הוא בהדיא מסוגיא דהכא דתנא דמתני' פליג עליה וס"ל דאין הפר מכפר על הכהנים אלא בזדון טומאת מקדש וקדשיו כדמוכרח מדלא קתני משיח בדברי ר"ש וזה ג"כ מבואר דלא פליגי ר' יהודה ור"ש כ"א בשאר עבירות אם הכהנים מתכפרין בשעיר המשתלח או לא אבל בכפרת טומאת מקדש וקדשיו דכהנים לא פליגי כלל והרי לך מבואר דעת הרמב"ם דסמיך אסוגיא דהכא וזה ידוע הוא דכל היכא דלא פליגא סוגית הבבלי בהדיא אסוגי' דירושלמי סמיך הרמב"ם אסוגיא דירושלמי ועל מה שנלמד הימנה וכגוונא דהאי ענינא דהא לא מתבאר לן מסוגיא דהתם מידי בענין פירושא דסברת תנא דמתני' בהאי מילתא והכא הוא דמתבאר דתנא דמתני' ס"ל דאין הפר מכפר על הכהנים אלא בזדון טומאת מקדש וקדשיו דוקא ופסק הוא ז"ל כתנא דמתני' נגד התנא דברייתא דלשיטתיה מוכרח הוא כן כאשר נתבאר:
יעמד חי וכו'. פליגתא דר"י ור"ש איפכא מיתני בבבלי פ' טרף בקלפי דף מ' ע"ב וכבר כתבתי לעיל בהלכה ג' ד"ה ועשהו חטאת דלמסקנא דהתם לר' יהודה הגרלה מעכבא והכא מיבעיא ליה אליביה אם צריך להגריל פעם שניה או לא. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מעבודת יוה"כ הל' ג' דהגרלה מעכבת כמסקנא דהתם אבל לא זכר כלום בענין פליגתא דר"י ור"ש עד מתי יהא זקוק ליעמד חי לעיכובא ואפשר משום דסמיך אמסקנא דסוף פ' הוציאו לו דף ס' ע"א דלר' יהודה דוקא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים מעכב על הסדר כמ"ש בריש פ"ה מהל' עבודת יוה"כ ולאפוקי ווידוי דהוי מדברים הנעשים בחוץ ואין סדרן מעכב וא"כ כיון דחוקה אדברים הנעשין בפנים הוא דכתיב כדאמר התם לר"י אפשר דלענין עיכובא בגופייהו נמי הכי ולא נמצא מבואר לנו זה דכל דברי הרמב"ם שם אפשר דלענין מצוה קאמר וכמה שהוא דיעבד לעיכובא ביאר בהדיא בשארי דינים מעבודת יוה"כ ולא מאלו א"נ דכל האי דרשה עד מתי זקוק לעמוד חי לא אתיא אלא לסברת ר' יהודה דריש מתני' דפ"ז שם ועוד אמר ר"י מת המשתלח וכו' ולא אליבא דרבנן:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא