Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שבועת הפקדון. ובפני ב"ד וכו'. כדפרישית שהודה דאז חייב קרבן וכ"כ רש"י ז"ל ועיין במהרש"א מ"ש על זה שצריך לפרש וכו' אלא למאי דמסיק וכו' מצינן לאוקמי מתני' נמי בהכי עכ"ל. ולענ"ד פשוט הוא דרש"י כתב זה על פי הדין דאין קרבן אלא ע"י הודאה ולא ע"י עדים וזה מבואר בהרבה מקומות דילפינן מדכתיב בגזל הגר והתוודו וגו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בריש פ"ד מהל' גניבה גבי פקדון דאין מביא אשם על פי עדים על שבועתו וכן בפ"ז מהל' גזילה הל' ח' דאין חומש ואשם באים אא"כ הודה מעצמו אח"כ וע"ש ומה ענין זה למאי דמסקינן דאפי' כפר בממון שיש עליו עדים חייב מ"מ הודה בעינן אח"כ דאז מביא אשם ורש"י ז"ל דין דחיוב קרבן אשמעינן:
מהו להיות באלה מפי עצמו. האי ש"ס לשיטתיה אזיל דמפי אחרים פשיטא ליה דאלה שאין עמה שבועה כשיש עמה שבועה כדאמר בסוף פ' דלעיל וע"ש במה שנתבאר לפי השיטות המתחלפות:
פרט למכחש באחד השותפין. הרי"ף ז"ל הביא לזה בקיצור. וכבר הוא שנוי ומשולש בכתובים פירושא דהך סוגיא לא אביא כאן אלא לבאר דעת הרמב"ם ז"ל להיכן נטה דעתו בפירושא דהכא ובהיוצא מזה. ועיין בקונטרס אחרון בסי' ג':
הוי לית טעמא אלא משום שמצוין לשכח עדותן. והתם קאמר לטעמיה דר' יוחנן בשטר משום דאין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות. ולפי טעמא דהכא נ"מ דאפי' היכא דליכא טעמא דשיעבוד קרקעות וכדכתבו התוס' שם לתרץ למאי דאית לן שיעבודא דאורייתא כגון שמחל השיעבוד או כדמתרצי בעלמא כגון שאין לו קרקע. ועיין בריש ב"מ ד"ה משנים אוחזין בעלית דר' חייה רובה מ"ש מענין שיעבודא דאורייתא. וש"ס דהתם לא ניחא ליה למימר טעמא דשכחה משום דלשכחה לא חיישינן כדאמרינן בפ"ב דכתובות אדם זוכר עדותו עד ששים שנה ומשום הכי נמי לא אוקי התם טעמא דמתני' היו שתי כתי עדים וכו' כדמוקי הכא לקמיה אלא כדרבינא שהיו כת שנייה קרובין בנשותיהן:
בן עזאי אומר שלש אבדות הן. האי ברייתא מייתי לה בבלי פ' הגוזל קמא דף ק"ה ע"ב וכגי' דת"כ שהבאתי בפנים ופריך התם לא בה ולא במוצאיה קושטא אישתבע אימא בה ובמוצאיה וכדמגיה נמי הכא כיני מתני' וכו' וכדפרישית. ורש"י ז"ל פי' שם ובעד אחד קמיירי ולכאורה למאן דמפרש כולהו לפטורא א"כ בהכיר בה ולא במוצאיה ובמוצאיה ולא בה בשני עדים נמי לא הוי אלא גורם לממון וכדפרישית להסוגיא בסברא זו ועיין לקמן בפירוש הסוגיא והוא עיקר וראיתי בשיטה מקובצת למב"א ז"ל שכתב שם באמת דצ"ל דבאלו שתי חלוקות אפי' בשני עדים גורם לממון הוי. והקשה שם עוד בשם הר"מ ז"ל דלמאי דקאמר שמואל התם לחיובא א"כ בהני שתי חלוקות הוי גורם דגורם דהא בה ולא במוצאיה איכא ב' ספיקות מי יימר דמשכחת מוצאה וא"נ משכחת ליה דילמא טעין נאנסה הימנו. וישבע על זה. וכן במוצאיה ולא בה מי יימר דאבדתך מצא וא"נ דידך אשכח דילמא טעין נאנסה ואמרינן לעיל בפ"ד דאפי' להרא"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי מודה הוא בגורם דגורם כגון בעדי קינוי דסוטה דפטור ותירץ בשם הרא"ש ז"ל דבאמת שמואל לא קאי אלא אחלוקה דהכיר בה ובמוצאה. אבל בשם הראב"ד והרמ"ה ז"ל כתב דמיירי שיש כאן טענה בין התובע והנתבע ומכירין להנתבע ופי' בה ולא במוצאיה שמכיר העד שהחפץ זה של התובע היה אבל לא הכיר במוצאיה שאינו יודע אם בא ליד הנתבע בתורת מציאה והנתבע טוען מעולם לא היתה של תובע והכיר במוצאיה ולא בה היינו שראה שבאה ליד הנתבע בתורת מציאה אלא שאינו יודע אם היתה של תובע זה אם לאו והנתבע טוען מעולם לא באת לידו בתורת מציאה אלא התובע מכרה לו או נתנו לו במתנה. והשתא בעד אחד חד גורם הוא דהוי בכל החלוקות ובשני עדים לעולם מחייבי קרבן שבועה דאלו הוה מסהדי מיחייב הנתבע לשלם. ולפי פי' זה וסברא זו שפיר טפי מיתפרשא למ"ד כולהו לחיובא וכר' מנא דהכא ואתיא כמ"ד גורם לממון כממון דמי. וכן נמי למ"ד כולהו לפטורא דהכי קי"ל תו לא קשיא מידי דבשני עדים לא מיתוקמא כלל דודאי בכה"ג מיחייבי קרבן שבועה דכפירת ממון הוי כדאמרן. ויש לפרש הסוגיא בענין אחר דהא דר' מנא לא קאי לתרץ קושיא דר' יוסי אלא דהכי פירושא דר' ירמיה קאמר דכולהו לפטור והיינו בעד א' כדלעיל ועלה קאמר ר' יעקב בשם ר' יוסי דלית כן כלומר דר' יוסי לא החליט הדבר לפרש הברייתא כולה לפטור אלא דר' יוסי בלשון בעיא קאמר ויהא כאן הפטור משום דמספקא ליה אי אמרינן דבר הגורם לממון כממון הוא או לא והא דר' מנא למילתא באנפי נפשא ולפרש הברייתא בענין שלש אבידות קאי וה"ק דלפי הגי' לא משכחת הכא ג' אבדות משום דקשיא ליה על החלוקה לא בה ולא במוצאיה כדאקשינן לעיל והלכך קאמר דכן צריך לגרוס בברייתא. ביודע בה ובמוצאיה. בה ולא במוצאיה. כלומר הנך שפיר הוו. לא בה ולא במוצאיה בתמיה הא לא מיתוקמא. והשתא מסיים דה"ג בה ובמוצאיה דאנ' קיימין להא שפיר דה"ק אלא שמכחש בה ובמוצאיה. והב' במוצאיה ולא בה והג' בה ולא במוצאיה וכיני מתני' וכו' בחלוקה הא' כדאמרן:
מפי אחרים בקרקעות מהו. כל הני בעיי אליבא דר"מ הן וכדבעי כה"ג בפ' שבועת העדות הל' ב' ואע"ג דגם שבועת העדות אינה נוהגת בקרקעות ושבועת הפקדון נמי ליתא בקרקעות מ"מ כיון דאיכא פלוגתא במשביע עדי קרקע וכדגרסי' נמי התם בפרקין דף ל"ז ע"ב מיבעיא ליה להאי מ"ד דאמר חייב איכא למימר לר"מ דגמר מפי אחרים בפקדון לכולא מילתא מעדות ואף דאימעוט מקרא מפי עצמו בפקדון מקרקעות שמא מפי אחרים מעדות גמרינן לה נמי לענין זה ועיין בפ' שבועת העדות שם:
לית כאן אלא אף בשבועת הפקדון וכו'. היינו חוכא דגריס התם בפ' דלעיל דף ל"ד ע"ב דמחכו עלה במערבא דכמו דגמר מפי עצמו בעדות מפקדון פקדון נמי נגמר מפי אחרים מעדות ולא קמה החוכא התם דבאמת דלבתר דקמה ליה הג"ש לר"ש יליף הכי ועשה בפקדון המושבע כנשבע כ"א שוגג כמזיד לא ס"ל לר"ש בפקדון כדקאמר טעמא דגמר לה לה ממעילה:
דברי ר"מ והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף. ומפי' רש"י ז"ל במתני' משמע שלא פי' כדהכא. וכל הני בעיות וסברות בהסוגיא אזלי אליבא דהא ואין להאריך בזה:
נישמעינה מן הדא לא ממקום פלוני וכו'. וכדברי האי ברייתא ממש לא מצאתי. ובת"כ סוף פ' ויקרא גריס יכול מפני שהן מינים הרבה מנין אפי' אמר לו תן לי חטים שהפקדתי לך אמש ושלפניו ושלפני פניו מנין שחייב על כל אחת ואחת ת"ל לאחת לחייב על כל אחת ואחת. ושמא אהך ברייתא סמוך ובעי למיפשט הבעיא ודחי לה דהרבה מקומות דוקא הוא דעשו אותם כהרבה מינין:
אף בשבועת ביטוי כן וכו'. מבואר בפנים דלא אתיא אלא כר"ש. וזהו נמי כהא דאמר ר' יוסי לעיל בפ"ג הלכה ד' ואת ש"מ היו לפניו זיתים של שחוטה וא' של נבילה וכו'. וכבר בארתי שם דלא קאי המסקנא הכי ע"ש:
מיליהון דרבנן אמרין שאין פרטו של ר"מ וכו'. כבר בארתי בגיטין שם דהש"ס בעי לאוקמי מילתיה דר' יותנן כר' יהודה משום דהלכתא כוותיה לגבי ר"מ ור' יוחנן גופיה קאמר להאי כללא בריש פ"ג דתרומות. ואי קשיא הא אכתי לא מיתוקמא מילתיה דר' יוחנן כר' יהודה דהא ר' יוחנן אמר ושואל אני בוי"ו על הכל חתם ור' יהודה קאמר ולא לך ולא לך פרטא הוי וחייב על כל אחת ואחת הא ליתא דהכא טעמא דרבי יהודה משום הכי הוי דכשאמר בוי"ו קאי שבועה אכל אחד ואחד דנעשה כאומר ולא לך שבועה ולא לך שבועה והוי וי"ו מוסיף על ענין ראשון ודומיא דהתם דוי"ו מוסיף על ענין הראשון ועל שאילת שלום וגם על הגט חתמו אלא דאי הוי אמרינן פרטו של ר"מ היינו לא לך לא לך זהו כללו של ר' יהודה ואינו חייב אלא אחת ומטעמא דשבועה שאמר לכללן לכולן ולא אמר אלא שבועה א' על הכל א"כ הוי קשה דלא אזלא מילתיה דר' יוחנן כר' יהודה דאי כר' יהודה אפי' בשואל אני בלא וי"ו אמרינן דקאי החתימה על הכל. וכתבתי שם ג"כ דלפ"ז לא אזלא האי סוגיא כדאמר רבי יוחנן התם בפרקין דף ל"ח ע"א דפליג אדשמואל ואמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך ולרבי יהודה כללא הוי והשתא קשיא אליבא דר' יוחנן אי מוקמינן מילתיה כר' יהודה מ"ט מחלק בין ושואל לבין שואל. ולגי' התוס' שם דגרסי' בשם ספר ישן איפכא דר' יוחנן אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בולא לך ולר' יהודה כללא הוי אתיא שפיר סוגיא דהכא כדהתם:
על דעתיה דר"מ בין שאמר חטין וכו'. בגיטין גירסת הדפוס בספרים ע"ד דר"מ בין שאמר חטה ושעורה וכוסמת כלל ופרט הוא אם אמר חטין ושעורין וכוסמין כלל שאין בו פרט ותו לא. וניכר החסרון מתוכו. וגם גי' הספרים בכאן נשתבשה. ומבואר הוא מתוך שתיהן גי' הנכונה כמו שהבאתי בפנים. וכדמוקי לה התם לפלוגתייהו דלר"מ אפי' חטה בכלל חטין וכו'. ופי' בשזה תובעו תן לי חטין שעורין וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה אין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת לא אמרינן דלא נתכוין זה במה שפרטן אלא לומר שאפי' חטה אחת אין לו שאלו אמר שבועה שאין לך בידי הוי משמע אין לך בידי כמו שאמרת אבל אפשר שתהא בידו חטה אחת לכך פרט שאפי' חטה אחת אין בידו אבל לא שנתכוין לרבות בשבועות הילכך קמ"ל שאין הדבר כן אלא חייב על כל אחת ואחת לפי שהאומר אין לך בידי ג"כ אפי' חטה אחת במשמע הילכך לא היה לו לומר אלא שבועה שאין לך בידי אלא ודאי כיון שפורטן לרבות בשבועת נתכוין מפי' הר"י מ"ש ז"ל. ובהא אתיא שפיר הא דהכא בפשיטות דלר"מ אפי' בחטה ושעורה וכוסמת כלל ופרט הוא כלומר שייך ג"כ לומר פעמים כלל ופעמים פרט דאי לא הוה פורטן אלא שבועה שאין לך בידי סתם כללא הוי ואינו חייב אלא אחת השתא דפרטן חייב על כל א' וא' וכמו בחיטין ושעורין דלפעמים כלל כשאינו מזכיר ולפעמים פרט כשפורטן. ולר' יהודה אם אמר חטין ושעורין וכוסמין שאין לך בידי הוא דהוי הכי אם לא הזכירן כללא הוא ואם פרטן חייב על כל א' וא' אבל אם אמר חטה ושעורה וכוסמת כלל שאין עמו פרט כלומר דהאי פרטא לאו פרטא הוי שאע"פ שפרטן לא הוי אלא כמו שאמר שבועה שאין לך בידי ואפי' חטה אחת ואינו חייב אלא אחת ובהאי סברא דלעיל הוא דפליגי:
עיקר תביעה קנס. כדאמר ר' יוחנן התם בסוף פרקין וכדמפרש שם כמ"ש במתני'. והקשה הרמב"ן ז"ל בחידושיו כ"י ומביאו הר"ן ז"ל בחדושיו אמאי לר"ש קנס הוא תובע ולא בושת ופגם הא בפקדון אמרי' לעיל בפ' שבועת העדות דאע"ג דלא תבע ליה מיחייב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו ה"נ אע"ג דאידך לא תבעו אלא קנס מ"מ הא כפר ליה גם בבושת ופגם שהרי אומר לא אנסתי ותירץ דאע"ג דאם כפר מעצמו חייב אם טענו הלה קנס והוא אומר לא אנסתי כדי לכפור הקנס הוא נשבע שאלו טענו בושת ופגם שמא היה מודה דכי טעין ליה וכפר אמאי דטעין ליה כפר עכ"ל. ודבריו ז"ל שייכי למאן דמפרש דטענו בפירוש לקנס ונוטה זה למאי דמפרשי רבנן לפלוגתייהו דר"ש וחכמים דברי ר"ש בתבעו דבר אחד וכו' ואין להאריך:
אין כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק כולו קנס. מה שדקדקתי בסוף פרק ג' דכתובות לדברי הרמב"ם ז"ל מסברת האי ש"ס דנוטה לפירש"י ז"ל נתבאר בפרק ד' דבבא קמא הלכה ה' דברי המתחיל תיפתר שאם עבר ושחטו ע"ש דנתבאר מכל השייך לזה בס"ד:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא