Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היה מביא. בכפיפה מצרית. למאי דמפרש בפרקין דלעיל גבי חבל המצרי מצרי ממש לפי שעשתה כמעשה מצרים יש לפרש כפיפה מצרית נמי הכי וכן פי' התוי"ט וכן נראה דהא כללינהו לעיל בחד בעיא אם מעכבין הן ש"מ דחד טעמא אית להו:
להטיל אימה עליה. וכן קאמר בבבלי ריש פירקין דטעמא משום דחסה התורה והיינו אם תאמר טמאה אני ובזה מתורץ נמי קושיית התוס' שהקשו דהרי אם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה אמרינן לקמן דמערערין ומשקין אותה בע"כ דהכא מיירי שתאמר טמאה אני דבזה אין משקין אותה בע"כ כ"כ התוי"ט ועיין בפרקין דלקמן הל"ג מה שכתבתי שם:
מפני שותפותה של אשה. לאו דיש לה נמי חלק בה אלא דלכפרתה היא כדפרישית וכן פי' רש"י ז"ל בדכ"ג וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג הל' י"ב דמשל בעל היתה קריבה ומדברי התוס' שם משמע דשותפות ממש מיתפרשא וע"ש:
קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה. ראיתי לכתוב כאן מה ששמעתי מפה קדוש אדמ"ו הרב הגאון המפורסם אב"ד ור"מ דכאן ה"ה כבוד מוהר"ר אריה ליב נר"ו דבר חריף ונא' לתרץ בהאי ענינה על מה דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' סוטה הל"ד וז"ל קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרת על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שבארנו אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' היה כהן לא נאסרה עליו עכ"ל והקשה עליו הראב"ד ז"ל והלא אמרו פתוי קטנה אונם הוא וכבר טרח הה"מ בפ"ג מהל' א"ב ליישב זה ובסוף דבריו כתב וז"ל ואין לי בדין זה הכרע אלא שמצאתי בירושלמי בסוטה פ' היה נוטל סוטה קטנה אי אתה יכול דאר"ז ר' ייסא בשם ר' יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה ע"כ שם ומעתה צריכין אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ"ל. ואמר הגאון הנ"ל לתרץ בטוב טעם והוא למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהל' גירושין הל"ד וז"ל עד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה עד שתהיה נערה במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין ע"כ ופירש שם הה"מ וז"ל במה דברים אמורים שממאנת עד שתגדיל כלומר עד שיהיו לה סימנים ושנים בשלא בא עליה אחר הגעת השנים דליכא חששא דאורייתא וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע"פ שיש לה שנים ממאנת אבל אם בא עליה אחר הגעת השנים אע"פ שלא נודע אם הביאה סימנים אינה ממאנת דכיון אם הביאה כשנבעלה הויא לה מקודשת דאורייתא דאמרינן דבעל לשם קידושין באיסורא דאורייתא אמרינן חזקה הביאה כדי להחמיר בשל תורה אבל כשלא נבעלה אחר הגעת השנים דדין תורה ממאנת אפילו אם הביאה סימנין אין אומרים החזקה הבאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה עכ"ל זכינו מזה דהיכי דיש כאן איסור תורה כגון שנבעלה לאחר שבאה לכלל גדלות אף על פי שלא הוחזקה בסימנין אמרינן חזקה הביאה למיחשבה כגדולה ממש לענין מיאון ואינה צריכה בדיקה ויותר מזה מצינו דאפי' נבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר זמן גדלות הראוי לסימנין חוששין לה מספק שמא הביאה ונשרו וצריכה גט מספק כדכתב שם הרמב"ם לקמן הל"ה וטעמא הואיל ויש כאן חשש קידושין דאורייתא ומזה יצא לנו דין חדש בדבר הלמד מענינו לענין רצון להאסר על בעלה דהרי מסתמא דהאי תלמודא דקאמר קטנה שזינתה כו' משמע אפי' הגיעה לכלל גדלות אבל לא הוחזקה בסימנין נמי בכלל דעדיין קטנה מיקרית אמנם היכי דיש חשש איסור תורה כגון שהשיאה אביה דנישואי תורה הן בזה אמרינן הואיל והגיעה לזמן הראוי לסימנין חזקה הביאה סימנין וגדולה ממש היא ויש לה רצון להאסר על בעלה כדי להחמיר בשל תורה כמו דאמרינן בנבעלה לאחר גדלות לענין מיאון ומיחשבא כאשת איש גמורה הה"ד נמי הכא וזה מבואר. ויש לנו עוד הכרח לזה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל לעיל באותו הפרק הל"ג דקחשיב שם קטנה מהנשים שאינן ראויות לשתות דדרשינן מדכתיב אשה פרט לקטנה דקשה ל"ל קרא תיפוק ליה דאין לה רצון להאסר כו' אלא ע"כ קרא אתא למעוטי לקטנה שאמרנו דיש לה רצון להחמיר הואיל ונישואי תורה הן כדאמרן ולמעט מלהשקותה אלא מקנין לה כדי לפוסלה מכתובת'. ועכשיו מה מאד צדקו דברי הרמב"ם ז"ל בהדק היטיב דבריו שיכתב קטנה שהשיאה אביה כו' דאותם יש לה רצון אם הגיעה לכלל שנים ואע"פ שלא הוחזקה בסימנין דמחמרינן בשל תורה. והיינו דקאמר לפיכך מקנין לה כו' דלכאורה האי לפיכך אינו מדוקדק אלא אדרש' דלעיל קאי הואיל וקטנה כה"ג יש לה רצון שפיר דרשינן אשה ולא קטנה דאין מקנין לה להשוקות' אלא לפוסלה מכתובת'. וזהו נמי מדויק במ"ש הוא ז"ל בפ"ג מהל' א"ב הל"ב מדין זה הבא על הקטנ' אשת הגדול אם קידשה אביה כו' ונאסר' על בעל' כמו שבארנו בהלכות סוטה. כוונתו לקטנה שאמרנן שם והיא בהגיעה לכלל שנים ולא הוחזק' בסימנין כדאמרן וזהו שסיים כאן אבל הקטנה בת מיאון כו' הקטנ' בה"א הידועה ר"ל הקטנ' שאמרנו אפי' הגיע' לכלל גדלות ולא הביאה סימנין ולא השיא' אביה דאז בת מיאון היא כשלא נבעלה כמבואר לעיל אין מקנין לה דאין לה רצון כו' דפיתוי קטנה אונס היא ופסק כסתמא דהאי תלמודא דאפי' בהאי קטנה מיירי כדאמרן ע"כ דברי הגאון הנ"ל נר"ו ודפח"ח ומדבריו למדנו לפרש במה שהקשיתי לעיל בפ"ק הל"ב במרא' ד"ה קטנ' דמה ספק שייך בקטנ' דהרי אפילו ודאי זינת' כו' ע"ש ולדברי הגאון הנ"ל שפיר אשכחן ספק בכה"ג שאמרנו דאם הגיע' לשנים ולא הוחזק' בסימנין הרי יש כאן ספק דשמא כבר גדול' היא ויש לה רצון ורבנן סתמא קאמרי קטנ' אין לה רצון דמשמע כל היכי דיש לה דין קטנ' בעלמא וא"כ פליגי על בן זומא דהרי יש כאן ספק בדבר שיש בו דעת לשאול וקאמרי ספיקו טהור:
והא דר"א כר' ישמעאל במים. משמע מהכא דלמאן דבעי הכא כלי חרס חדשה ע"כ דסבר נמי דמי כיור מים חיים הן משום דילפינן ממצורע וכן משמע לכאורה מסוגית הבבלי דף ט"ו אלא דלמסקנא דהתם קאמר איכא למיפרך הג"ש מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת אמר רבא אמר קרא בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר והיינו דמצורע ולפ"ז אפי' לרבנן דמכשרי בכיור כל המימות אפ"ה נאמר דבכלי חרס חדשה מודו הכא אע"ג דלא ילפי הג"ש וכדרבא. והיינו טעמא דפסק הרמב"ם ז"ל הכא בפ"ג דצריך כלי שלא נעשה בו מלאכה מעולם ובפ"ה מהל' ביאת המקדש פסק דכל המימות כשרים לקידוש כרבנן והכ"מ הניח זה בצ"ע ולק"מ וכן תירץ התוי"ט. ויש להביא עוד ראיה דאפי' רבנן דרשי בכלי מהא דקאמר הכא לקמן כולה דרבנן וע"ש:
כולה דרבנן ומ"ד אפי' במפוחם דרבנן. כדפרישית ויש לפרש נמי דלמ"ד לרבנן אפי' במפוחם היינו בהחזירו לכבשן ונתלבן עד שנתחדש ולפ"ז אפילו לרבנן דרשינן בכלי אלא דלר"א לא מהני יחזירו לכבשן וה"ט דהרמב"ם פסק שם דמהני החזירו לכבשן ואע"ג דבבבלי בעי' דלא איפשיטא היא:
חוקה תורה מעכב. מהכא משמע דלא בעי תרווייהו אלא או חוק' או תורה ומה שפירשתי לעיל בריש פ"ק הוא למסקנת הבבלי דמנחות כאשר ציינתי שם וניחא פסק הרמב"ם ז"ל וע"ש:
מהו שתטמא את הידים. והרמב"ם ז"ל בסוף פ"ט מהל' אבות הטומאות פסק דאינה מטמא' אח הידים הואיל ולמחיק' עומדת וטעמא משום דלרבי יוסי פשיטא לי' דאינ' מטמא' ואפי' ללוי בר סיסי דמהאי טעמא גופיה מספקא לי' הואיל ולמחיק' כו' מ"מ בעיא דלא איפשיטא היא ומד"ס היא ולקולא:
ומחק בעפר. וקשה דהא לעיל מסיק דכ"ע ס"ל דחוקה או תורה מעכב ובקרא ומחה אל המים כתיב וי"ל דס"ל כמסקנת הבבלי דמנחות דתורה לחוד אינו מעכב כמ"ש לעיל בריש מכילתין וע"ש:
ראשון ראשון. ובבבלי דף י"ח פשיט לה לפסול דכתיב את כל התורה הזאת עד שתהא. כולה כתובה כאחת:
רבי מאיר אומר אמן כו'. והרמב"ם ז"ל בפירושו פסק דאין הלכה כר"מ וכן הביא הר"ב אלא שבחבורו חזר בו דפסק פ"ד מהל' סוטה הל' י"ז אמן משעבר אמן להבא כדנתן שם הראב"ד וכ"מ ז"ל טעם דרב אשי בעי אליביה בגמ' ש"מ דסוגיא כוותיה אתייא והתוי"ט לא כתב בזה כלום:
אמן לשבועה כו'. תימא דלא יליף אמן לשבועה נמי מסוטה וכדיליף בבבלי שבועות דף ל"ו דגרסי' שם אמן בו שבועה דהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו בו קבלת דברי' בו האמנת דברים בו שבועה דכתיב ואמר' האשה אמן אמן בו קבל' דברי' דכתיב ארור אשר לא יקים וגו' ואמר כל העם אמן בו האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיהו אל חנניהו אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך ועל הבבלי לא קשה דלא יליף לקבלה מסוטה דלא מפרש בדהכא אלא כדפירש"י ז"ל שם בו קבלת דברים האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו ע"כ וזה לא שמענו מסוטה אלא דאכתי קשה גם על הבבלי מ"ט לא יליף האמנת דברים מהאי קרא דהבא דקדים ושמא משום דהתם מפורש יותר כן יעשה ה' יקם ה' וגו':
מנין למדו לגילגול שבועה כו' דברים שאינו ראוי להשביע מנין. וא"ת וכי לא ראה המתני' דמסיים בה ארוסה כו' ובדר' יוסי בר' בון וי"ל ע"פ מה דכתבו התו' בבבלי קידושין דף כ"ז דלמד שם עולא גילגול שבועה מארוסה בר' יוסי בר בון דהכא וכדפי' רש"י ז"ל שם דאין לך להשביעה על זנות של אירוסין בשום ענין אלא ע"י גילגול דזנות אירוסין קדמה שכיבת בועל הוא כו' ע"ש והקשו בתוספות ד"ה ה"ג הוי לי' לאוקמי בדקנא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשנכנסה לחופה דקרינא בי' תחת אישך וכגון שלא נבעלה דהוה ליה מנוקה מעון. ומיירי נמי שבא עליה ארוס בבית אביה דקדמה שכיבת בעל ע"ש שהכריחו דס"ל לסוגיא דשמעתין דהתם הכי ותירצו דה"ט דלא רצה לאוקמי בנכנסה לחופה ולא נבעלה דסבר לה כשמואל דאמר אין חופה לפסולות וכיון שנבעלה אין חופה תופס' בה ולא קרינא ביה תחת אישך ולרב דאמר יש חופה לפסולות ס"ל דלמדנו גילגול שבועה אפי' לדברים שאינו ראוי להשביע עליהן מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר והיינו דסבר רב מאיש אחר דקאמר אפי' מקטן שאין מקנין על ידו דלא שייך בו שבועה ואפ"ה מגלגלין ועולא לית ליה האי סברא עכ"ל ולפ"ז נוכל לומר דהכא פליגי נמי בהא דת"ק סבר לה כרב דיש חופה לפסולות ולפיכך לא למד מארוסה ור' יוסי בר' בון סבר לה כשמואל דאין חופה לפסולות ומזה יצא לנו לידון בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז מהל' תרומות כרב דיש חופה לפסולות וא"כ קשה מנין למדנו גילגול שבועה מן התורה בדברים שאין ראוי להשביע דהרי מדסתם וכתב בפ"ד מהל' סוטה יש לבעל לגלגל כו' ולא עם איש אחר. ולא כתב אפילו מקטן ש"מ דלא ניחא ליה לפרש כפירוש התוספות אליבא דרב ומשומרת יבם דקאמר במתניתין לא נוכל ללמוד דלא אתיא אלא אליבא דר' עקיבא וכמסקנת הבבלי וכ"כ שם הוא ז"ל דאין מגלגל עליה שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם מה"ט וצ"ל דסמך על מה דמסיק בבלי דמתנה עמה שלא זינתה תחת אחיו דאז נאסרה עליו כדכתב שם בעצמו דגם כן דבר שאין ראוי להשביע עליו הוא דאין שייך לקנא לה ע"ז אלא דאכתי איכא למידק דמנא לן לומר כן דהרי מייתורא דקרא קדרשינן כדכתבו התוספות בקידושין שם ד"ה אמן מאיש זה כו' דאידך אמן קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיב בפרשה ולרב דאמר יש חופה לפסולות הא איכא לאוקמי קרא בשקינא לה כשהיא ארוסה כו' כקושיות התוספות ודבר שהוא ראוי להשביע היא. ועיין לעיל ביבמות דט"ו ע"א במראה ד"ה לא סוף דבר מה שהקשיתי עוד בהאי ענינא דיש חופה לפסולות לדעת הרמב"ם ז"ל:
אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. ואנן קי"ל דשבועת הדיינין או בשם או בארור כדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שבועות ובבבלי לא נחית להאי דיוקא ובהא דמקשי לקמן אף כל הנשבעין באמן אמן אפשר לומר דגילגול שבועה גופה למדנו מיתורא דאמן כמ"ש לעיל בשם התוס' וא"כ מה"ט גופי' אין את למד לאמן אמן דלגילגול אתיא:
מה איכפת ליה ממזר גבי קינוי. וא"ת נהי דממזר לא שייך כדמפרש טעמא הא לרבנן אינה אסורה עליו ואמרינן לקמן בזה הכלל דכל שלא נאסרה עליו לא היה מתנה עמה וי"ל דס"ל כמו שפירשו התוספות בבבלי דף י"ח ד"ה שומרת יבם דאפי' לרבנן דאמרי קידושין תופסין בח"ל מודו הכא דאסירא דכתיב בה לא תהיה אשת וגו' לאיש זר ודריש בהאשה רבה לא תהא בה הוויה לזר אלמא דקרא משוי לה כערוה דלא תפסי בה קידושין משום דאגידא בי' והויא כארוסחו שזינתה ע"כ והיינו נמי דפריך הכא לקמן ויתיביניה מה איכפת לה ממזר גבי קידושין דאפי' לרבנן אין קידושין תופסין ביבמה אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא דלרבנן אין ממזר כלל ביבמה ואם זינתה מותרת ליבמה וכבר כתבתי מזה בריש יבמות וע"ש במראה ד"ה מה דאמר ר"ע מ"ש שם:
התורה אמרה וקנא כו'. עיין לקמן בד"ה ולא מעיני:
בגין דתנינן זה הכלל כו'. כדפרישית בפנים והשתא מיתרצא שפיר נמי קושיא קמייתא דרמי ליה לרבי לעזר מדידיה אדידיה דהכא אליבא דרבנן קאמר והתם אליבא דר"ע הוא כלומר אפי' לר"ע דסבר אלימא זיקא מחיים למשוי לה כערוה מודה הוא דאין זיקה לאחר מיחה:
ולא מעיני יבמה. וקשה דהיאך נפקא לן מהכא הא אפי' למ"ד דנאסרה עליו לא מקנא לה בעודה שומרת יבם דקדמה שכיבת הבועל הוא כדפרישית לעיל ובמחניתין דמתנה עמה ע"י גילגול הוא וצ"ל דס"ל דאי משום הא לא איריא דמשכחת לה בבא עליה יבם בבית חמיה וכדבעי לאוקמי בבבלי יבמות דף נ"ח וכשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ושפיר קרי לה שומרת יבם דלאו אשתו מעליא היא אלא דגזירת הכתוב הוא ולא מעיני יבמה ומשום דלא נאסרה עליו:
מתניתא דר' יודן פוטרו כו'. ברייתא דר"י בבבלי החובל דף פ"ז וכן קאמר שם דלר' יודא סומא פטור אפי' ממצות לא תעשה וגרע מאשה דאמרי' שם ובן היה ר"י פוטרו מכל דינים שבתורה אלא דמדרבנן החמירו טפי בסומא לר"י מבאשה והתו' שם ובר"ה דף ל"ג נתנו טעם לדבר משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יראה דאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת לי' בכל המצות אבל אשה אי פטרת לה בכל מצות עשה שהזמן גרמא יש עדיין מצות עשה שלא הזמן גרמא ומצות ל"ת וכ"כ הרא"ש ז"ל בקידושין:
נירש כמי שמחל. בבבלי לא הוזכר דין זה והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' סוטה הל"ז פסק בפשיטות דגירש במי שמחל והכ"מ הראה מקום לההיא דהכא. נראה דהוא ז"ל מפרש לה בניחותא גירש נמי הוי כמחל היך עבידא כו' כלומר למאי נ"מ קינא לה כו' דאי הוי אמרינן דכמי שלא מחל לא היה צריך לקנות לה פעם שניה וקמ"ל דהוי כמחל וצריך לקנות לה פעם שניה וזה הכל מפשיטות דר' ינאי היא אבל כו' דזה קא מיבעיא ליה כדפרישית:
הדרן עלך היה מביא