אלו נאמרין בלשונם. וכן היא גירסת התוס' וכתבו דכל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בל' פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי עכ"ל כוונתם מדאמר התם גבי ק"ש שמע בכל ל' שאתה שומע אבל גבי סוטה קאמר התם ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא או' (ולא כדאמר הכא בכל לשון שהיא שומעת) ומשמע דלפרושי מתני' קאתי דבכל לשון שהוא אומר אע"פ שאינה שומעת והא דקאמר בברייתא התם משמיעין אותה בכל ל' שהיא שומעת האי ברייתא לאו פירושא דמתני' היא והני תנאי דפליגי הכא כ"ע מודים בזה דבסוטה ע"כ שתשמע היא כדא' ר יונתן בגמרא ול"פ אלא בדרשא דקרא:

שלא יאמר לה על ידי תורגמן. ובבבלי לא דריש לה להא דס"ל כרבי יאשיה דהכא וכברייתא דספרי דמביא רש"י ז"ל במתני' דאי לא כתב קרא ה"א ניגמור מיבמה בק"ו ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש סוטה חמורה לכ"ש ע"כ והיינו דאיצטריך להיכא דמכרת בלשון הקודש ובלשון לעז וה"א דדוקא בלה"ק יאמר לה מק"ו ושפיר עונה אמן על מה שהיא שומעת קמ"ל דלה"ק אין מעכב בה כלל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מה"ס משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת. ואין צריך למה שנדחק התוי"ט בזה וכתב דיליף לה מ"ד בספרי דבלשון הקודש דס"ל דשייך לומר ואמרה אמן אע"פ שאינה מכרת וע"ש:

הרי פרשת וידוי מעשר הרי הוא לאחר מ"ת. ואע"ג דלא כתיב בה ענייה ס"ד דר' יודה או ענייה או אמירה קאמר והיינו דפריך לעיל והכתיב ויאמרו. ובבבלי דף ל"ג בברייתא דר' יודה משמע דענייה ואמירה קאמר:

ברכות וקללות לאחר י"ד שנה נאמרו. בבבלי סנהדריו דף מ"ג אמרי' מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ופי' רש"י ז"ל שם ששמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה בזה כו' כדאמר הכא ובימי עכן כבר עברו את הירדן ע"כ. וצ"ל לפ"ז דרבי ישמעאל דהכא לא ס"ל כרבי יודא דהתם דאמר משום הכי איענוש ישראל במעשה דעכן משום דכבר קיבלו עליהן את הנסתרות אלא דס"ל כר' נחמיה דהתם דאמר לא ענש על הנסתרות לעולם ובעכן מ"ע איענוש משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו. א"נ י"ל דס"ל כדאמר ר"ל הכא לקמן סוף הל"ה דעודם בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות ור' יודא התם נמי ס"ל דקודם שבאו להר גריזים והר עיבל נענשו על הנסתרות וכדא' הכא זה הר גריזים והר עיבל שיושבין הכותים ורחוק מן הירדן הוא ואיכא למימר כרבי ישמעאל ס"ל דלאחר י"ד שנה נאמרו:

שתים עשרה בברוך. וכתבו התוס' שם ולא ידענא אמאי י"ב ושמא ברית כנגד כל שבט ושבט:

אם כדברי ר' שמעון בן יהודה כו'. כן פי' רש"י ז"ל והוא ע"פ גירסת התוספתא שהביא שם וצריך לגרום נמי הכא לעיל בדברי ר"ש בן יהודה מ"ח בריתות של שש מאות אלף כו' ורבי מוסיף לדידיה על כל פעם ופעם בכל אלו עוד פעם א' כו' כדפרישית דהא ע"כ גם דברי ר"ש בן יהודה אערבות מיתפרשא:

והבא בשני דברים אנן קיימין. כדפרישית והיפ"מ פירש זה הא' על הברית ואחד על הערבות וע"ש וללא צורך הוא לדחוק כן:

אילן היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין כו'. התוס' דף ל"ו ד"ה מאי והחציו דיקדקו בזה ומ"מ אין חשבונם מבורר כ"כ וכבר השיגו כמה וכמה מפרשים עליהם ולא רציתי להאריך מפני שלכל הפירושים לא תמצא החשבון מכוון הכא וצ"ל דשוין ולא שוין לאו דוקא אלא שלא היו אלו מרובים כ"כ. ובבבלי קאמר דחציו של מול הר גריזים מרובה שאע"פ שלוי למטה בני יוסף עמהם שמרובין היו:

והלא אינן אלא כ"ג מכאן וכ"ז מכאן. כן העתיקו התוס' שם ופירשו דעל אותה אבן שהיו עליה של הר גריזים היו כ"ג ועל השניה כ"ז וזבולון מלא וכן העתיק היפ"מ דבריהם (וזה ודאי ט"ס הוא וצ"ל על של הר גריזים כ"ז ועל השניה כ"ג) ומשני א"ר יוחנן בנימין היה חצי בן כו' וצ"ל דעל השניה שכתובים עליה אותן של הר עיבל היה כתוב ב"נ ועל הראשונה ימ"ן עכ"ל וכבר נפלאו ותמהו מדבריהם כמה מהמפרשים וזבולון מאי שיטתיה הכא ולא מצינו בכל התורה זבולון מלא ולע"ד נראה דה"ג אינן אלא כ"ב מכאן לפי חשבון של אותן שעל הר עיבל ועשרים ושבעה מכאן של השניה ומשני בנימן היה חציו ב"נ על הראשונה וימ"ן על השניה כזה וזה לפי הך תנא דסבר כשם שהן חלוקין בהר גריזים ובהר עיבל כך חלוקים באבני אפוד וס"ל כמ"ד יהוסף מלא וכתולדותם דריש ליה כר"ח ב"ג בבבלי בהא כשמות שקרא להן אביהן ולא כשמות שקרא להן משה ראובן ולא ראובני וכשמות שקרא להן אביהן קריא ליה הואיל ואין מוסיף על שם יוסף כשם שהוסיף משה בשמות שקרא להן ראובני שמעוני כו' דניתוסף אחר קריאת שמם הוא ולא כן הוא בשם יהוסף:

בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. ועדיין לא שמעו ברכות וקללות ורש"י ז"ל פי' בסנהדרין דף מ"ג כששמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה בזה כו' ועיין לעיל סוף הל"ג מה שכתבתי בזה:

אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון. ובמרדכי סוף פ"ק דר"ה גריס אינון עבדין ולא כמנהג אבהתהון ולמד שם מכאן דאם היה אדם חשוב מוליכין הס"ת אצלו ומביאו הרמ"א בהג"ה א"ח סוף סימן קל"ה:

והא תנינן כו' תדע לך כו'. לפי מה שפירשתי בפנים אזלא סוגיא דשמעתתא דהכא כמסקנת הבבלי דשתי הטעמים אמת הן לדינא דבענין א' מדלג בתורה בכדי שלא יפסיק המתורגמן ואם יש שהות בכדי שיפסיק אין מדלגין לעולם והארכתי בזה קצת אף שהוא דבר פשוט מפני שראיתי לבעל קרבן העדה ביומא שם שחילק אותם לב' טעמים והשווה ר' יוסי לחולק על הטעם מפני כבוד הציבור ומזה יצא לו לתרץ דיבורו שם במה שהקשה הרב מ"א ז"ל בסימן קמ"ז וע"ש דכתב עליו שדחק עצמו בדבריו ולפיכך כ' שם לפרש על הא דפריך והא תנינן וקורא כו' וז"ל והא תנינן שהכה"ג קורא אחרי מות ואך בעשור שבחומש הפקודים אע"ג שהן רחוקין זה מזה וקשיא להני תרי טעמי דבסמוך ומשני שנייא היא כו' והכא קורא ע"פ אלא ודאי כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דילוג התירו מפני שהוא סידורו של יום עכ"ל והרואה יראה היאך דילג ממקום למקום ואפי' בדבר פשוט וקרוב כזה נעשו לו קרובים רחוקים ורחוקים קרובים ואם בחומש הפקודים טעה אחרי מות ואך בעשור קרובין הן ולא רחוקין ואם הטעות באך בעשור הוא אחרי מות וחומש הפקודים בדילוג מאי עבידתייהו הרי בעשור שבחומש הפקודים ע"פ קרא ומענין לענין יצא לפי דעתו לפרש לקמן דקאמר כד היא חדא אורייא וכד אינון כ' לומר על ענין א' וב' ענינים וענין אחר הוא שלא עלה על דעת מפרש אמתי מעולם וכן בהא דר"י מוכח הכא בהדיא דסבר נמי לטעמא דמפני כבוד הציבור שלא כהבנת דעתו שם דהרי צוה לגלול אחורי הפרכת מקודם אלא דמה שצוה לשנות כשיש ב' ס"ת הוא מטעם שכתבתי בפנים וצדקו דברי המ"א ז"ל וכן מבואר בפי"א ממס' סופרים דר"י סבר נמי להאי טעמא ע"ש:

על התורה. כדפרישית בפנים דעל ברכה שלאחריה קאי שהן שמונה ברכות כדחשיב הכא מלבד ברכה שלפניה שעל התורה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בעוף פ"ג מהל' עבודת יום הכפורים:

עשר תעשר. מה שפירשתי בפנים הוא כפי פי' רש"י ז"ל לפי נוסחת הבבלי דגריס במתני' פרשת המלך אחר כי תכלה לעשר והרמב"ם ז"ל פירש שקורא עשר תעשר וקורא על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכך הם דבריו ז"ל בחיבורו פרק ג' מהלכ' חגיגה וזה לפי נוסחא דהכא דמשמע הכי דמעשר תעשר קורא על הסדר:

הדרן עלך אלו נאמרין