Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כך הם חלוקים בעדות החדש. בבבלי פ' ראוהו ב"ד מוקי למתניי' שראוהו ב"ד בלילה דאלת"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה והאי תלמודא לא נחית התם להא דס"ל להאי תנא בתרא בעדות החדש אפי' עד הרואה אין נעשה דיין וכן הכא בד"נ ועיין בתוס' שם:
ומציינין על קברו כדי שיצאו ב"ד מלישכת הגזית וימודו. והרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח הל"ב כתב אחר שמודדין ונודעה העיר הקרובה קוברין את הנהרג במקומו וצ"ע על שפסק נגד התוספתא והאי תלמודא מה שלא הוזכר בבבלי מזה כלום ומן התימא על הכ"מ שלא העיר בזה:
היה חורש בנתים. וכן היא גירסת רש"י ז"ל במועד קטן שם וכפי פי' השני שפירשתי בפנים והתוס' שם גרסי היה חרס ביניהן שהוא עד סימן שאין זה ציון אלא בנין דלטומאה מציינין בסיד וכ"כ הרמב"ם ז"ל סוף פ"ח מהל' טומאת מת וע"ש:
דלא דריש ויצאו. כדמסיק דעל כרחך לא דרש וכדפרישית בפנים ואין להקשות דלר"י ויצאו מה עביד ליה דלגופיה לא איצטריך כדפרישית דה"מ למיכתב ומדדי זקניך וגו' די"ל דאיצטריך למאי דתנינן לקמן נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר כו' וכדפרש"י שם שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו לומר דעיקר מה שהם יוצאין למדידה לבדה הוא אי נמי לכדדריש בבבלי ויצאו הן ולא שלוחיהן דמצות מדידה בב"ד דוקא. ומהאי מסקנא דמסיק דכי הכא אתי שפיר פסקו של הרמב"ם ז"ל דפסק פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות כר"ש דסמיכת זקנים בפר העלם דבר של ציבור בשלשה ובפ"ט מהל' רוצח וכן בחמישי מהל' סנהדרין פסק כר"י דעריפת עגלה בחמשה כמבואר הכא בהדיא:
נמצא סמוך לספר כו לא היו מודדין. ובנוסחת הבבלי לא היו עורפין ודריש לה מדכתיב כי ימצא פרט למצוי אבל הכא משמע בגמרא דלא דריש לה מימצא דקאמר אני אומר סרקיים הרגי וטעמא דלא היו מודדין מפרש דנודע מי הכהו קרינן ביה ומש"ה לא היו עורפין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' רוצח שם הל"ה שכתב וז"ל נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עכו"ם אין מודדין כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עכו"ם ע"כ ונראה דטעמו דנאדי מדרשת הבבלי מכי ימצא משום דמסקינן כסנהדרין דף פ"י דלא דרשינן הכי אלא היכא דאיכא יתורא דקרא כמו גבי גונב נפש דהתם דכתיב כי ימצא וגו' ונמצא בידו פרט לגונב בנו וכדפרש"י ז"ל שם וכן מסקי התוספות דמריבוייא דקרא דרשינן וע"ש והתוי"ט לא הביא כאן אלא התירוץ הא' של התוספות והתם דחו לה מכח ההיא דערכין. ומטעם זה כתב נמי דנראין דברי הרמב"ם בחבורו דגריס פרט למצוי ונמשך בזה אחר כונת דברי הכ"מ ולע"ד נראין הדברים דהרמב"ם לא פירש אלא כהאי דהכא ומטעם שכתבתי:
אנא הוא בן עזאי דהכא. ובבבלי ריש פירקין קאמר אביי הכי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא וא"ל ההוא מדרבנן שני חללים זה על גבי זה מהיכן היא מודד מי:
במינו היי טמון ומין במינו לא הוי צף ומעליון הוא מודד אי דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון הוא מודד וכו' ומשמע מהתם לפי פי' רש"י ז"ל דצף לא פשוט ליה מההיא ברייתא דעומר שהחזיקו וע"ש וזהו דעת הראב"ד ז"ל שהשיג על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' רוצח שם הל"י נמצאו זה על גבי זה מודדין מן העליון כמות שהן מונחין. אמר אברהם זה הפסק אינו מיתברר מן הגמרא. וכוונתו דאף דמשמע התם מפשיטות הש"ס דמין במיני לכ"ע הוי טמון עכ"פ לא נשמע מינה דמין במינו לא הוי צף דלא פשיט ליה אביי והכ"מ נדחק לפרש שם ובסוף דבריו הניח בצ"ע והוסיף בתמיה על הרמב"ם דמירושלמי משמע דפשט דאין מודדין לו מן התחתון משום שהוא טמון ולא מן העליון מבני שהוא צף ע"ש ולענ"ד נראה פשוט דנפשט התם שפיר כדברי הרמב"ם ופסקו מתברר מהגמרא הוא ומתחילה נאמר דמהכא לא נפשט היפך דבריו ז"ל כדעת הכ"מ ז"ל דהרי רבי דחה בבא לדברי האי סב ואכתי לא ידעינן אם מין במינו הוי צף או לא ומה דקאמר רבי יאות הוא דכתיב כי ימצא ולא כי ימצאו דמשמע דס"ל נמי דאין עורפין כלל אפשר לומר נמי דה"ק דרב סבר למימר מתחילה שהן עורפין לתרווייהו אלא התחתון הוי טמון ולא העליון הוי צף וקאמר ליה האי סב דאין עורפין כלל וכשחזר רב לא"י ושאלו לרבי ואמר לו יאות כו' היינו משום דרב היה כמתמיה על ששמע התם דאין עורפין כלל וכלפי זה א"ל יאות אמר לך דאין דין בנמצאו שנים שוה לנמצא אחד דכי ימצא כתיב כו' ומחמת ספיקא דלא ידעינן מהיכן מודדין הוא דאין עורפין אבל לא כטעמיה דההוא סב ועכ"פ אזלא פשיטותא דהבעיא אם הוי כצף או לא מהכא והדרינן לסוגית הבבלי דלא ס"ל האי דרשא דרבי דכי ימצא דרשינן למילתא אחריתא כדאמר התם או לכדדריש הכא בריש פירקין. ולשיטתא דהתם מפרש הרמב"ם ז"ל הכי דלבתר דמסיק דת"ק ור"ש בפלוגתא דר"י ורבנן קא מיפלגי היינו דת"ק דס"ל התתחון שכחה ס"ל נמי דמין במינו הוי טמון אלא דבשכחה מרבינן יטמון לרבנן כדקאמר הכא לרבנן דלקמן וכן התם ודקאמר העליון אינו שכחה טעמיה מפני שהחזיקו להוליכו לעיר יזכה בו כדמסיק התם לעיל ומוכרח הוא מדנקט פלוגתייהו בברייתא העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכחו כו' ולא קתני העומר שהניחו על גבי חבירו ושפיר נמי שמעינן להודיעך כחו דר"י כו' כדקאמר התם אלא ע"כ דבא להשמיענו דאין הטעם אלא משום שהחזיקו ולא משום דהוי צף ואפי' לר"ש קאמר התם לעיל דלא ס"ל דהוי צף ממש וכן הוא בהדיא בתוספתא פ"ב דפיאה דגריס התם ר"ש אומר שניהם אינן שכחה התחתון מפני שמכוסה והעליון מפני שזכה בו ועיקר פלוגתייהו בתתתון אי מרבינן טמון כרבנן או ממעטינן כר"י ולכ"ע בעלמא טמון מיקרי והעליון לא הוי צף ממש עכ"פ לת"ק לא הוי צף ואפי' לפי פירוש רש"י ז"ל נוכל לפרש. כן דמה שפירש התם תניתוה לחדא מינייהו כו' לא פשט לה כו' היינו למאי דס"ד דסברוהו התם אבל להמסקנא שפיר נפשט תרווייהו וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל:
מה טעמא דר"א דכתיב ומדדו אל הערים. בבבלי קאמר דטעמא דר"א דקסשר אפשר לצמצם וקרובה ואפי' קרובות. ואפשר מדכתיב הערים הילכך דריש ואפי' קרובות ומשמע דרבנן סברי קרובה ולא קרובות אבל בבכורות דף י"ח מסיק דרבנן נמי סברי קרובה ואפילו קרובות אלא דקסברי אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם הילכך מביאות עגלה אחת בשותפות ומתנין זו עם זו שתתן שאינה קרובה חלקה להקרובה במתנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם:
ערי מקלט מה הן ובבבלי לא הוזכר מזה וכן לא כתב מזה הרמב"ם ז"ל כלום ויש ללמוד דין זה ממאי דקאמר התם לר' יודה דס"ל למתלוקת ניתנו ולפיכך היו מעלין להן שכר כמו שהבאתי בפנים. והשתא למאי דמסיק בבבלי שם סוף אלו הגולין דבשש ערי מקלט לד"ה לא היו מעלין להן שכר כי פליגי בארבעים ושתים עיר שהוסיפו עליהן והן קולטות כדדרשינן מדכתיב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר שיהי קולטות כמותן ולר' יהודא דקי"ל כוותיה מצינו עכשיו לחלק בזה דאותן מ"ב עיר דאליבא דר' יודא היו מעלין להן שכר דס"ל למחלוקת ניתנו מביאות עגלה עריפה אבל השש הערים דלכ"ע אין מעלין להן שכר וש"מ דהן לבית דירה לבד ניתני להן אינם מביאות:
היה שוה כו'. ובזה נמי פליגי ר"א ור"ע כדפרישית בפנים דלא קאמר לעיל מה פליגין כו' אלא לאפוקי מדסיפא אם היה הראש מלמטן כו' דבזה כ"ע מודים שמוליכין הראש אצל הגוף. ובבבלי לא נחית להא דרבי שמואל ולא מצאתיו עוד בשום מקום לא באבל רבתי וכן הרמב"ם ז"ל סתם דבריו בהל' רוצח דפסק כר"ע דלעולם מוליכיו הגוף אצל הראש וכן בהני טומאת מת לא זכר מחילוק זה כלום:
אשר לא עבד בה לדעת. בבבלי פ' כל שעה דף כ"ו קאמר דדרשינן מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה וכן נתבאר שם בכמה מקומות ומשמע דלענין לדעת אין חילוק בין שאר עבודות לעול דבכולם צריך שיהא לרצונו אלא דבזה יש תינוק דהעול פוסל בין בשעת מלאכה בין של"ת בשעת מלאכה ושאר העבודות אינן פוסלין אלא בשעת מלאכה כדמסיק בבבלי פירקין וכן נתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי שם ובראשון מהל' פרה ובין עגלה ובין פרה שוין בזה דעיקר פסול שאר עבודות בפרה ילפינן מעגלה כמבואר שם בדבריו בהלכה ז'. אבל יש לי מקום עיון בזה דהוא ז"ל פסק כמימרא דרב יהודה בבלי פרקין הניח עליה עודה של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשוך וכדכ' שם נתן עליה כסות של שקין פסולה וכעגלה בהל' רוצח שם כתב כיון שמשכה בעול טפח נפסלה והרי הכא לבבלי פריך על הא דרב יהודא מהאי ברייתא דתני לה דילפינן שאר עבודות בפרה מעגלה וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך ומפרק תנאי היא דאיכא דמייתי לה מעגלה ואיכא דמייתי לה מפרה גופה דתני' כו ולדבריו ז"ל שם דהם ממש כברייתא קמייתא דילפינן פרה מעגלה לא היה לו לפסוק כהאי דרב יהודה נחלק בזה בין פרה לעגלה דלא קאי מילתיה אלא כברייתא בתרייתא דמגופה דפרה מייתי לה ועיין לקמן ד"ה מה:
אין כחן כלל ופרט. דס"ל להאי ש"ס דכה"ג אין דנין אותו בכלל ופרט ודכוותה אמר בפ"ח דכלאים כל שהכלל בעשה והפרט בל"ת אין אחד מלמד על חבירו ובבבלי אין מבואר זה אלא במדה כלל ופרט וכלל אמר באלו טרפות לחד תנא התם דכל היכא דכללא בתרא לא דמי לכללא קמא לא דיינינן ליה והא דאמר ור' אבין אמר דרבי אלעאי בריש מועד קטן כל שהכלל בעשה והפרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט כבר פי' רש"י ז"ל שם דעל מדת כלל ופרט וכלל קאי כדמוכח התם והתו' שם רצו לפרש לההיא דכלאים דהכא נמי כן וע"ש דאינו מוכרח וכדמוכח מהכא. ובבבלי פירקין משני לקושיא דר' בון דאשר ריבויא הוא:
מה עול האמור בעגלה עבודה פוסלת בה בין לדעת כו'. וכגונא דאמר בבבלי לברייתא קמייתא דילפינן פרה מעגלה לשאר עבודות דפריך וממקום שבאח כו' לענין עד שתמשוך ולא מקשי התם דנילף נמי דעול פוסל בה אפי' שלא לדעת דלשיטתיה אזיל דסבירא ליה דהאי דדרשינן מה עבד דניחא ליה כו' אכל דמפורש בקרא קאי ואפי' אעול דלא משמע ליה לחלק ביניהם אלא לענין בשעת מלאכה כו' ולענין עד שתמשוך לרב יהודה כמבואר ואין להקשות לשיטתא דהאי תלמודא דסבירא ליה דילפינן בפרה שאר עבודות מעגלה אם כן נילף נמי דבעינן בשאר משאות עד שתמשוך וכדמקשי בבבלי לברייתא קמייתא דאפשר לומר דסבירא ליה להאי תנא כמ"ד בעלמא דון מינה ואוקי באתרה דלא ילפינן שאר עבודות מעגלה אלא לענין פסול ואוקי באתרה דהדר ילפינן שאר עבודות בפרה מעול דכתיבה בגופה ולא בעינן עד שימשוך דאשר לא עלה כתיב בה ובזה אפשר נמי לתרץ מה שהקשיתי בדברי הרמב"ם ז"ל לעיל ד"ה אשר דלשיטתיה אזיל דפסק כרבנן דפליגי על ר"מ וכדמסיק ריש פרק ד' דשבועות ובהרבה מקומות דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרה וכדפסק הוא ז"ל בשביעי ובתשיעי מהלכות שבועות ועיין בכ"מ שם:
הכא אשר לא עבד בה בה עבודה פוסלת אין עבודה פוסלת במוקדשין. וכן אמר בבבלי דס"ד אמינא ניתי בקל וחומר מעגלה מה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שהמום פוסל בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן והילכך איצטרך בה למעוטי קדשים וכן קאמר התם בה דפרה איצטריך למעוטי דאין המום פוסל בעגלה דס"ד תיתי בקל וחומר מפרה שאין השנים פוסלין בה והמום פוסל בה ק"ו לעגלה שהשנים פוסלין בה א"נ דלא נילף ג"ש עול עול כדקאמר הכא וכן הוא לפי המסקנא דהתם ואין להקשות לפי זה דנילף השתא דשנים פוסלין בפרה מק"ו מעגלה דאין המים פוסל בה ופוסלין בה שנים דאיכא למימר הנך קדשים דלא פוסלי בהו שנים יוכיחו ואפילו הכי המום פוסל בהן אף אתה אל תתמה על פרה דמום פוסל בה ואין שנים פוסלין בה. ודע דהא דאמרינן הכא קדשים איכא דפסלי בהן שנים ואיכא דלא פסלי וכדקאמר בסוגית הבבלי פירקין היינו בבני שנה דוקא דאיכא דכשרין יותר משנתן כגון באילים שהן כשירין עד ב' שנים דוקא וכן בפרים שהן כשירין בני שתים ועד בני שלש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעשה הקרבנות וע"ש ולאפוקי עגלה דדוקא בת שנתה היא לר' אליעזר. ובהכי ניחא לי מה שתמה הרב בעל משנה למלך בהלכות פרה על רש"י ז"ל שפירש בבבלי הכא על דקאמר עגלה שהשנים פוסלין בה דעגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה וזהו כר"א בפ"ק דפרה ולא כרבנן ולק"מ דע"כ סוגיא דהבבלי מתפרשת אליבא דר"א כדקאמר התם לקמן איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלין בה אטו קדשים כו' והיינו דעגלה דוקא בת שנתה היא ובקדשים איכא דכשרין יותר משנתן כדפרישית ואין לומר דאף לרבנן דאמרי עגלה בת שתים נמי אפשר לפרש הא דקאמר התם על ק"ו דקדשים מעגלה איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה והיינו לאפוקי פרים דכשירין יותר מבני שתים דאם כן לא שייכא לישנא דקאמר התם אעו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים כי איצטריך קרא להנך קדשים דפסלי בהו שנים דטפי היה לו לומר הא כולהו קדשים נמי פסלי בהו שנים אם הם יותר מהשנים הקצוצין בדין אלא ע"כ דעל בתוך שנתן איחמר האי סוגיא ולפיכך נקט רש"י ז"ל בריש דבריו לפרש נמי אליבא דר"א אבל באמת לרבנן דהלכתא כוותייהו ניחא נמי דאיצטריך בה למעוטי עגלה דאין המום פוסל בה דאכתי איכא למילף ק"ו מפרה דאין השנים פוסלין בה כלל דאפי' הזקינה כשירה ועגלה בת שתים דוקא ולא יותר אי נמי כי היכי דלא ניתי מג"ש דעול עול:
אפילו בקרבנות בני נח אינם. והיינו להקריב לגבוה בבמה שלהן כדפרישית בפנים דאלו בבית המקדש אפי' בדוקין שבעין נמי אסור כדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו וכן כתבו התוס' בע"ז דף ה' גבי הא דר"א דהכא. ומסקינן הכא דמחוסר אבר וכן ערפה פסולין לעגלה ערופה והרמב"ם ז"ל בעשירי מהל' רוצח לא העתיק אלא עריפה והשמיט מחוסר אבר וכבר תמה שם הכ"מ על זה ואפשר לומר דסבירא ליה הואיל וגלי רחמנא בעגלה להכשיר בה מומין הה"ד למחוסר אבר כדמצינו בבני נח דדינן שוה ותרויייהו כשרין לבמה שלהן לשיטתו ז"ל דלא פסק כוותיה דר"א שלא הביא כלוה מזה בפ"ג מהל' איסורי מזבח ומש"ה לא ראה לפסוק כפשיעות דהכא מטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים אלא בטריפה לחוד דגרע ממחוסר אבר שאין בו טריפה כגון חסר יד וכה"ג וכן משמע מהתוס' בשלהי זבחים לבי הא דר"א וע"ש:
עריפתה מהו שתטהר. ובבבלי זבחים דף ע' קאמר בפשיטות דעריפת עגלה מה מידי נבילה ועיין לקמן הל"ו במראה ד"ה אמר ר' ינאי:
ודכוותה אע"פ שאין הנחל כשר. משמע מהכא דמפרש נחל איתן דקרא היינו נהר ששוטף בחזקה כדפרישית בפנים וכן כחב הרמב"ם ז"ל בחיבורו שם פ"ע הל"ב ומורידים אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. ודלא כפי' רש"י ז"ל שפירש בבבלי דף מ"ו איתן מושבך ושים בסלע קנך אלמא איתן הוא סלע. והכ"מ ז"ל כתב שם ודע ששם במשנה שנינו אע"פ. שאין איתן כשר ופירש"י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ והתוי"ט אחר שהעתיק לדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דכתב שם וז"ל ענין איתן גדול כמו שאמר גוי איתן הוא. ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפי' שלא היה גדול השעור כשר וכבר פירשו איתן הוא קדמון עכ"ל וכתב על זה וז"ל ומעתה ל"ק מה שהקשה הכ"מ שמבואר נגלה שלא השמיטו שהרי לפי פירושו ה"ק אע"פ שאינו גדול וא"כ מכיון שכתב נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה כבר נכלל בזה שאין עוד תנאי בענין איתן אלא מה שביאר בלבד ששוטף בחזקה עכ"ל התוי"ט. ואני אומר מבואר נגלה הוא דעדיין לא העלה ארוכה לדברי הרמב"ם ז"ל שהרי ענין איתן האמור בתורה מחויב ההבנה הוא בא' משני תנאים אם על תנאי מצוה לבד נאמר כדברי רש"י ז"ל דאע"פ כו' דמתני' לענין דיעבד מחפרשה ואף דאין איתן כלל בשום אופן כשר או דנפרש דגם לעכב נאמר אלא דאין צריך שיהו בו כל האופנים והענינים הנכללים בשם המושאל מאיתן כמו ענין הגדלות וקושי המקום וענין הקביעות בו מקדם ומימי עולם על דבר מה כמו שאנחנו למדין מעניני המקראות דלקמן כי אם תנאי ואופן אחד בלבד והוא שיהא בו חזק ההמשכה כדבריו ז"ל בפי' המשנה. ואם הוא כדברי התוי"ט שדעתו ז"ל בחיבורו להורות על הכונה כפי פירושו בפי' המשנה קשה חדא דהיה לו לבאר דבריו ולומר אע"פ שאינו גדול ולא להניח הבנת דעתו בכלל דבריו באומרו וזהו איתן כו' ואיתן האמור בתורה סתם הוא מורה על ענינים רבים ומתחלפים לפי משמעות הענין ועוד דאכתי נשאר לנו עיקר הספק והקושיא בדבריו ז"ל גם בפירוש המשנה דמנא ליה דחיזוק ההמשכה היא הכרחית ולא גודל השיעור והרי במתני' סתמא קאמר איתן כו' אע"פ שאינו איתן וכן דברי הברייתא דלקמן בסתמא מיתניא ועל קושי המקום או על ענין הגודל נמי מתפרשין. אשר על כן הנראה לע"ד לבאר דעת הרמב"ם ז"ל ולפרשו בטוב טעם. ואנן חזינן דבחיבורו חזר בו מפירושו בפי' המשנה והעיקר הוא בפירש"י דלענין לכתחילה ודיעבד מיתפרשה אבל הוא ז"ל לא ראה לפסוק כהאי מתני' דאליבא דחד תנא הוא ולשיטתיה אזיל כאשר יתבאר. והוא למאי דגרסינן בברייתא שם מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר שמעו הרים אח ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנא' גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ע"כ ומה שראוי לדקדק בדברי התנא דהברייתא הוא מה דמייתי קרא לקרא כדרך סוגית הש"ס בכ"מ מאי ואומר. ומזה נראין הדברים לומר דמתני והברייתא פליגי אהדדי בפירוש ענין איתן האמור בתורה והתנא דברייתא מפרש נחל דקרא לשון נהר הוא ואיתן הוא על חוזק השיטוף ומהירות הנמרץ והילכך מייתי הני תרי קראי שלא נטעה בהבנת הדבר וכוונת דעתו דאי מקרא קמא היינו מפרשין על קושי המקום כדכתיב ושים בסלע קנך וה"א איתן האמור בתורה כאן נמי על קרקע הקשה נאמר ואי מקרא בתרא היינו מפרשיין על ענין הגדלות וכפי משמעות הכתוב שהמה הגדולים ונכבדי ארץ ואם דשפיר היינו נוכל לפרש לפ"ז נחל דקרא נהר הוא דיותר הוא שייך לומר ענין הגודל על הנהר מאשר נאמר על ארץ המישור (כי שתים אלו הענינים המתחלפים כמובן ולא במבטא בתיבת נחל כידוע לבעלי מדע בענין הלשון כמ"ש בס' מאיר נחיב וכן בפי' הרלב"ג זולת הרד"ק בספר השרשים שלו שפירש נחל גם על העמק ואנחנו מוצאים במקרא עד נחל הערבה) אבל כוונת התנא לפרשו על הנהר לבד ועל ענין הקושי והחיזוק ולא על ענין אחר ולפיכך מייתי נמי קרא קמא דודאי מורה על החוזק והקושי כדכתיב ושים בסלע וישאו שני הכתובים כאחד להודות לנו על ענין החיזוק ונחל על הנהר דמתיישבים שתיהם על הלשון. אבל תנא דהמתני' מפרש איתן על מקום קשה לבד וזהו אומרו איתן כמשמעו קשה רצונו לומר על שם הכולל בלשון קושי ועל הקרקע הקשה מיתפרשה (ומזה למד נמי הרמב"ם לפרש נחל דקרא נהר הוא וכדמשמע נמי מהאי תלמודא והא דקאמר בבבלי נדה דף ח' בתולת קרקע נ"מ לנחל איתן אליבא דהאי תנא דמתני' קאמר ויתורץ נמי בזה קושית מהרי"ק בשורש קנ"ח שהקשה לדעת הרמב"ם למה לא הביא הש"ס קרא דהובשת נהרות איתן דשם נוכל לפרש על ענין הגודל בלבד ובהכי ניחא נמי הא דלא הביא מקרא דעמים וצדקה כנחל איתן דהוא קודם לקרא דמיכה לפי סדרן של נביאים ומבואר הוא שם דעל נהר הוא מדבר כדכתיב רישיה דקרא ויגל כמים משפט אלא דגם מקרא זה נוכל לפרש על ענין הגודל וירצה בזה דהצדקה תגלה כנחל השוטף בגילוי וכפי פרש"י שם ומשורש גלה הוא ולא מפעלי הכפל וע"ש) ומצינו מזה נמי לומר דבין שתי הפירושים האלה נ"מ גדולה לדינא איכא ונאמר דתנא דהמתני' ודברייתא פליגי נמי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דלקמן שם דלר' יאשיה קאמר התם הא דכתיב אשר לא יעבד וגו' הוא דהקפידה התורה אפי' לשעבר דצריך שיהא המקום שלא נעבד ולא נזרע בו מעולם וכן להבא אסור מלעבוד ולזרוע בו אבל לר יונתן לא הקפידה התורה אלא בלהבא לבד כדמפריש רבא וכמבואר שם דדייקי תרווייהו מקראי דר' יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד ור' יונתן מי כתיב אשר לא נעבד ור' יאשיה אשר לשעבר משמע ור' יונתן אשר ריבוייא היא. דלכאורה איכא למידק לר' יאשיה ליכתוב לא נעבד וגו' ולא היה צריך אשר ומכח האי דיוקא מן ההכרח לנו לומר דר' יאשייה ור' יונתן פליגי נמי בפירושא דנחל איתן דקרא. וזהו דר' יאשיה מפרש על קרקע צונמא וקשה כסלע וא"כ בודאי לא נעבד ולא נזרע בו מעולם דלא מקום זרע ולאו בר עיבוד הוא. והיינו דמפרש נמי איתן למצוה בלבד נאמר ולא לעיכוב ואי הוה כתוב לא נעבד ה"א דהקפידה התורה דצריך דוקא שלא יהא נעבד בו מעולם ולעכב נאמר ולפיכך בא הכחוב ולהורות במלח אשר ולרמז לנו דמצוה בלבד הוא בלשעבר ולבחור מקום איתן שהוא קרקע הקשה שלא נעבד בו אבל בדיעבד כשר ואפי' אינו איתן וראוי לזריעה ולעבודה ואז הצווי לא יעבד בו ולא יזרע להבא (וגם לא נוכל לומר דציותה התורה לכתחילה לבחור מקום קרקע בתולה שלא נזרע ולא נעבד ואע"פ שאינו קשה חדא דאיתן כתיב ולר' יאשיה איננו סובל פירוש אחר כ"א קרקע קשה ועוד דאנחנו לא נדע אם לא נעבד ולא נזרע בו מעולם ומימי קדם אא"כ קרקע קשה כצונמא היא ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי לר' יאשיה תיפוק ליה מאיתן לפי פירושו דודאי לא נעבד בו מעולם דליתא דאשר בא לנו לגלות דהציווי גם אלשעבר הוא ולמצוה כי היכי דלא תפרש איתן על ענין לשון אחר ולא על קרקע קשה וכמה המה מדוקדקים עכשיו דברי ר' יאשיה ונפלו בזה כל הקושיות והסתירות מדברינו מיש מתפלעלים כמו מתעשרים) והן הן דברי ר' יאשיה והן הן דברי התנא דמתני' דקאמר ומקומה אסורה כו' ולא קתני ומקומה צריך שיהא לא נזרע כו' מפני שבא לנו להורות איסור על להבא אחר שביאר בדבריו דבדיעבד אע"פ שאינו איתן כשר דהציווי דקרא לא נאמר על העיכוב אלא שלא יעבד ולא יזרע בו להבא (וזהו נמי דלא כדברי התוי"ט שכ' שם לעיל בד"ה ואיתן דמתני' דלא כר' יאשיה ועיקר דיוקו מדקתני ומקומה אסורה כו' והמעיין שם יראה עין בעין דאין דבריו מוכרחין והדיוק מתורץ בדברינו ונהרס היסוד ונפל הבנין בדבריו שם) אבל ר' יונתן לא מדייק מאשר דס"ל אשר ריבייא היא והיינו דמפרש נחל איתן דקרא לנהר השוטף בחזקה וכתנא דברייתא דלעיל וטעמו דס"ל דלעכב נאמר נחל איתן וא"כ הוא ע"כ אי אפשר לפרש על מקום קרקע הקשה דלא שייך בו לא יעבד וגו' אלא על מקום העושה פירות והוא על שפת הנחל נאמר ואם כבר נעבד ונזרע בו כשר דלא הקפידה התורה אלא להבא. ומעתה כמה צדקו דברי רבינו משה דפסק בפ' עשירי שם הל"ט כר' יונתן דכ' שם וז"ל הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע ע"כ ולא כתב שיהא המקום שלא נזרע ונעבד בו מעולם הרי דלא הקפיד ואפי' למצוה ומש"ה פסק נמי שם לעיל דנחל השוטף בחזקה זהו איתן האמור בתורה ולעכב נאמר דאנן כר' יונתן סבירא לן וכתנא דברייתא בפירושם ובטעמם ולא כתנא דמתני' דדבריו דברי ר' יאשיה בזה והלכה כר' יונתן וכמה הם דברים נכוחים וברורים להמבין:
עד מקום שהצואר כשר. הך דשמואל איתמר נמי בבבלי חולין דף כ' על הכשר בשחיטה כנגדו כשר במליקה והתם מפרש לה דעל מקום הכשר שחיטה קאי ולמעוטי שיפוי ראשו ולפירושא דהכא על כמות הכשר שחיטה נמי מיתפרשא:
רבי הושעיה בעי ניתני החורש. ובבבלי מכות דף כ"ב גריס לה נמי להאי אתקפתא דר' הושעיה אלא דהתם גריס וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן והיינו הך דאפילו חרש וזרע אינו עובר אלא בלאו א' דהן במקרא אחד והוי לאו שככללוח לשיטתא דהאי תלמודא כדאמר בפ"ו דנזיר ה"א וע"ש במראה הפנים ד"ה לית:
ויכר יהודה וגו' עד כאן אמר יהודה. ובבבלי סוף הלוקין קאמר דממני דברי רוח הקודש הם וכתב היפ"מ דפליג אדהכא ול"נ דאפשר לומר אחר שאמר זה יהודה הופיע בת קול לקיים דבריו ממני יצאו וכו' כדמסיק התם דשפיר ידע נמי יהודה אלא דגמרא גמירי לה דיצאה בת קול אבל ולא יסף עוד לדעתה מאן מפיס ואינם אלא דברי רוח הקודש:
אמר ר' ינאי דברי רבי מאיר אפי' ערפה חייב. כדפרישית בפנים וא"ת מנא ליה לר' ינאי הא דילמא ר"מ השוחט דוקא קאמר וי"ל דר' ינאי לטעמיה דאמר לקמן גבול יש לה ואינה נאסרת מיד משעת לקיחה וא"כ קשה לר"ש אמאי פוטר דהא שחיטה ראויה לאכילה היא ולא ניחא ליה לשנות דלאחר ירידה מיירי ר' שמעון כדבעי למימר בחולין דף פ"ב אליביה משום דר"ש סתמא קאמר הילכך מפרש השוחט דמתני' היינו העורף וכסברת ה"ר משה מבונדי"ש בתוס' שם דלר"ש פטור דלא חזיא לאכילה ור"מ מחייב דעריפתה זו היא שחיטחה כדאמר ביומא גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק זו היא שחיטחו וחייב משום אותו ואת בנו ור"נ ס"ל כר' שמואל לקמן דעד שהיא בחיים מיד בשעת לקיחה היא קדושה כדאמר בהדיא התם גמר קיחה כו הילכך מפרש למתניתין כפשטה ואפי' לר"מ ערפה פטור ודע דאף דקי"ל בהא כרבי ינאי דירידה לנחל איתן אוסרה וכן לענין לטהרה מידי נבילה קי"ל דעריפתה מטהרתה כמסקנת הש"ס בזבחים וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אה"ט אפ"ה בפירושא דמתני' השוחט ונמצא טריפה לא קי"ל כוותיה אלא כר"ל בהא דמפרש למתני' כפשטה ואע"ג דמסתמא דהאי תלמודא לעיל הל"ה משמע דמדמי לה חיוב דאותו ואת בנו לענין לטהרה מידי נבילה אפ"ה הואיל ומסתימת הש"ס בבלי שם משמע דלא מדמינן לה אלא השוחט דוקא קתני ובהא ר"מ מחייב אבל לא בעורף ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שחיטה דדוקא כשוחט עגלה ערופה חייב משום אותו ואת בנו דלא קאמר התם אפילו טרפה וכהאי דאמרי' בעלמא איסורא מטומאה לא ילפינן ועיין בתוספות בכורות דף ז' ד"ה דג טהור ובתוס' חולין דף ס"ד ד"ה שאם ריקמה ואכלה וצריך לחלק וע"ש:
מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר. בבבלי כריתות דף כ"ה מדייק איפכא ממתני דלא אתיא כמ"ד דאסורה מחיים דאי הכי אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרה לה מחיים. והאי תלמודא סבירא ליה דטעמא דהקדש טעות הוא דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשיה וכדקתני החתם במתני' אשם ודאי אינו כן עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא יצא וירעה בעדר עגלה ערופה אינה כן עד לא נערפה העגלה נמצא ההורג תצא כו' ודמיא לאשם ודאי דהקדש טעות הוא ובסברת התוס' שם ובחולין שם. ומתני' דהכא ככ"ע אתייא ולר' ינאי דא' ירידתה לנחל איתן אוסרתה אם נמצא ההורג אפי' לאחר ירידה נמי תצא משום האי טעמא דהקדש טעות הוא וכדדייק הכא דתנא תצא מקדושתה היא. ובהכי ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בעשירי מהל' רוצח כר' ינאי דמחיים אסורה לאחר ירידה ואפ"ה פסק שם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר דלכאורה משיטת הבבלי משמע דמתני' לא אתיא כמ"ד דמחיים אסורה כדלעיל וכבר כ' הרשב"א על זה מביאו הכ"מ שם דטרח להעמיד דבריו ומבלתי יכולת הוא דהרי זיכה שטרא לבי תרי והכ"מ מיישב נמי התם כסברת התוס' הנזכר מדעתו ז"ל ובהדיא מוכח הכא כן דמתניתין דייקא הכי:
תני דבית רבי כן. גרסינן כמו דגריס בכל דוכתי בהאי מימרא דגידול וכבר כתבתי מזה ביבמות פט"ו ה"ו במראה ד"ה תני דבית ר' וכן לעיל פ"ו ה"ד דהרמב"ם ז"ל לא פסק בפי"ב מהל' גירושין כהא תנא דבית ר' דכלישנא קמא דר' נחמיה בבבלי אתי ומכח האי קושיא וניתני כו' אלא פסק כמסקנא דהכא וכלישנא בתרא דרבי נחמיה דשתי נשים כעד אחד דמיין וכיון שהורע כח שתי נשים לגבי עד כשר ה"נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר ואפי' באת אשה מעיקרא ואמרה מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תינשא כדכ' שם הלכה כ"א והכא ובהל' סוטה לא כתב מזה כלום דסמיך אדהתם ואזלא חמיהת התוי"ט דלעיל פ"ו במתני' ד'. ודע דהרמב"ם מחלק כאן בהא דאמרינן דעד אחד אומר ראיתי את ההורג ואחד אומר לא ראית דעורפין מספק והיינו דווקא בשבאו שניהם כאחת כדפרישית במתני' וזהו דווקא בעד ועד כשר אבל באשה ואשה בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו היו עורפין כמו שביאר פ"ט שם הלכה י"ד. והקשה התוי"ט דאמאי לא מחלק כן בפי"ב מהל' גירושין ולא עוד אלא שהה"מ כתב שם עליו וז"ל וה"ה לאשה אומרת מת והתורוה להנשא על פיה ואח"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהתירה הראשון וזה מוסכם ע"כ (ומבואר הוא בהדיא כן בדברי הרמב"ם שם הלכה י"ט שכתב באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא. הרי דדווקא דבאו שניהם כאחת אפי' באשה ואשה) ואין לחלק דהתם בהתירוה דהכא נמי בעינן שהבית דין הורו על פיה שלא תיערף וכמ"ש בשם התוס' בענין עדות סוטה בפרק ו' וצ"ע עכ"ל ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דשאני ליה בין עדות אשה לעדות סוטה ועגלה ערופה וטעמא מדחזינן דעד אחד בעדות אשה מדרבנן הא דנאמן והקלו חכמים בה משום דמילתא דעבידא לגלויי היא א"נ משום דאשה גופה דייקא והילכך כל עדות שוין בה מטעם זה וכדכתב הוא ז"ל בסוף הלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד כו' כדי שלא ישאירו בנות ישראל עגונות וכן הוא נמי בהכחשם גבי פסולי עדות דבזא"ז הכחשה דבתרה לאו כלום הוא כשהתירוה בעדות הראשונה מהאי טעמא אבל בעדות סוטה ועגלה ערופה דעד אחד מדאורייחא הוא דמהימן כדדרשינן ועד אין בה כל עדות כו' וכאן מלא נודע וגו' והיינו בעד כשר אלא דחכמים ראו להתיר גם בפסולי עדות משום דבסוטה איכא רגלים לדבר ובעגלה ערופה כנודע הוי וכל זה דווקא בדליכא הכחשה אבל היכא דמכחישות זו את זו לא ראו חכמים בכה"ג להשוות פסולי עדות לעד כשר בזא"ז דנימא בהו הואיל והאמינה כו' הילכך כל היכא דאיכא הכחשה בפסולי עדות אכתי הדבר בספק הראשון עומד והיו עורפין וכן בסוטה היתה שותה וזהו דהרמב"ם ז"ל בהלכות סוטה גכי הכחשה לא כתב שם אלא בא עד אחד כשר ואמר נטמאת כו' דהשווה דין עדות סוטה לעדות עגלה ערופה בכה"ג דשוין בטעמן הן וחלוקין מדין עדות אשה זהו הנלע"ד בזה:
היך עבידא שתי נשים ואשה אחת גרסינן וכן הוא בכ"מ. ולפי גירסת הספר אפשר לפרש כפירוש המרדכי ביבמות לפי גירסתו שם דקושיא היא היך עבידא שתי נשים ואיש אחד עשו אותן כשני אנשים ועד אחד בתמיה ומשני הדא דאת אמר באשה ונשים כו' והיינו הך ועיין לעיל ביבמות שם:
ונקה האיש מעון. ועל עון ניאוף מאשה האסורה לו קאי בין מזו שנסתרה בין מאחרת כן פירש רש"י ז"ל הכא בפרקין דף מ"ז דלא כפירושו בכל מקום דקאמר הא דמפרש מנוקה מעון אשה זו שלא בא עליה לאחר שנסתרה דהכא מוכחי קראי דמייתי דעל כל עון ניאוף קאמר וכדדריש בבבלי התם דכולהו קראי צריכו דאשמעינן עון דידיה ודבריה ודברתיה ואפי' עון דפנויה וכן פי' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בפ"ב מהל' סוטה הל"ה כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מד"ס כו' לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או חייבי עשה כו' אינה שותה עכ"ל והראב"ד ז"ל כ' שם ואפי' בא על ארוסתו כו' האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם עכ"ל. ובודאי כוונתו הוא דלא כפי' הכ"מ שם מהאי דקאמר התם טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינה מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון כו וע"ש וזה לאו קושיא כלל היא דהרי ארוסה מדברי סופרים היא והיכי שייכי למידק ל"ל קרא וכבר העיר הרב בעל משנה למלך בזה. אבל עיקר כונת. הראב"ד ז"ל דקאמר התם בריש פירקין דאלמנה לכ"ג כו' וכל חייבי לאוין אינן שותות כדדריש בספרי מאשתו הראויה לאישות דוקא וכן הכא לעיל פ"ד הל"א מונקתה ונזרעה זרע זרע כשר כו' ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין מנוקה מעון ועל סוף דברי הרמב"ם קאי השגתו ז"ל דכתב לפיכך כו'. והנראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דשפיר איצטריכי הני קראי לחייבי לאוין דמשכחת לה דמנוקה מעון הוא וכגוונא דמפרש בריש ארוסה שם משכחת לה כו' ואיצטריך קרא ע"ש והוא למאי דמסיק בבבלי יבמות דף כ' דכל חייבי לאוין מותרות להתייבם מן התורה וכן אלמנה מן האירוסין לכ"ג עשה דיבמה יבא עליה דוחה לא תעשה לא דמדרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכדפסק הוא ז"ל בפרק ששי מהל' יבום וע"ש וא"כ שפיר משכחת לה דמנוקה מעון מן התורה הוא היכא דעבר על ד"ס ובא עליה ביאה ראשונה והילכך איצטריך הני קראי דאפ"ה אינן שותות דאין ראוין לקיימן הן דבעמוד והוצא קאי ולא קרינן ביה כי תשטה אשתו אי נמי מונקתה ונזרעה זרע ועיין לעיל פרק ד' שם במראה ד"ה זרע כשר:
ויהי לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין. ובבבלי דחי לה לדרוש בנביאים הוא אבל מסיק התם מברייתא דכל זמן בית המקדש הראשון היו אורים ותומים וכל הנביאים הן ראשונים לאפוקי חגי זכריה ומלאכי וכמ"ד הכא זה ירמיה וברוך דהם נמי נביאים ראשונים. ובימי זכריהו פי' רש"י ז"ל זכריה בן יהוידע שהיה בימי יואש וכבר כתב עליו מהרש"א ז"ל בח"א דדבר תמוה פירש דהא זכריה בן יהוידע כבר נהרג בימי המלך יואש וזה הכתוב בימי עזיהו נאמר שהיה כמה דורות אח"כ וצ"ל דזכריהו אחר היה ובד"ה פירש רש"י זכריהו המבין הוא עזיהו וג' שמות היו לו כו' ע"ש:
ודברי ר' נחמיה באבני ביתו של שלמה. ובבבלי מסיים לה ור' נחמיה שמיר למאי אתא מיבעי ליה לכדתניא כו' לאבני אפוד וחשן שלא היו מסרטין עליהן באיזמל משום שנאמר במלואתם שיהו שלימות בלי חסרון אלא כותב עליהן בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ ויהן נבקעות מאליהן. ושמא האי תלמודא לשיטתיה אזיל דדריש לעיל פרק ז' הל"ד במלואתם לדרשה אחריתא שיהא מלואו של זה כמלואו של זה כדי שיהא כ"ה מכאן וכ"ה מכאן ועיין לקמן בפ"ק דקידושין הל"ז במראה ד"ה ישפה של בנימן מ"ש שם בס"ד:
מי מתיר את הראשונות כו'. מה שפירשתי כאן בפנים הוא כפי פירוש היפ"מ וכתב שם שנהגו בזה היתר בימיהם ואפשר דעל עטרות כלות קאי וכהאי דאמר בפ"ק דגיטין רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דהוי גדול כלילא לברתי' א"ל לא סבר לה מר הרם המצנפת וגי' א"ל דומיא דכ"ג בגברי. וכל זה הוא דוחק גדול לפרש היתר בדברים אלו וכהדא כו' קאי על רישא דמתני'. לכך נראה דה"פ דהש"ס שואל מי מתיר את הראשונות היינו עטרות חתנים. דקס"ד דרבנן בעלמא היא ואין לה רמז מן המקרא ואם נאמר דאפשר להתיר אותן כמו שהתירו רבותינו לאפיריון ועלה קאמר ר' יוסי בר בון מי שהוא מתיר כו' בלשון בתמיה דשאני עטרות חתנים דיש להן רמז קצת מן המקרא כהדא דריש גלותא והיה ר' יוחנן משבחו לומר חסדאין מילוי ואין לנו להתירה עד יערה רוח עלינו ממרום להחזיר עטרה ליושנה ויקוים בנו מקרא שכתוב אני ה' בעתה אחישנה:
הדרן עלך עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה